שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא ממשיכה לעסוק בדף זה בחיוב על נזק עקיף. עיסוק זה מתבטא בשני הספקות של רב אשי. ספק אחד הוא בשאלה האם על נזק עקיף שנעשה בצורה משונה יש חיוב של רבע מהנזק. את הספק הזה רב אשי אומר גם מעצמו וגם כתגובה למשנה שמביאה במשפט אחד דוגמה לנזק שהחיוב עליו הוא רק על חצי מהנזק כי הוא משונה, ודוגמה לנזק שהחיוב עליו הוא חצי נזק כי הוא עקיף. רבי אבא בר ממל ממשיך את הספק הזה ושואל, אם יש מצב בו הבהמה מחייבת את בעליה לשלם רבע נזק, האם חיוב כזה יחול גם במקום בו הבהמה לא יכולה שלא להתיז צרורות.
הספק השני הוא בביאור שיטת סומכוס שחולק על חכמים וטוען שגם במקרה בו אבנים שהבהמה מעיפה מזיקים בעל בהמה צריך לשלם את כל הנזק. ספקו של רב אשי הוא האם סומכוס חולק על חכמים וטוען שאין דין מיוחד של הפחתת התשלום על נזק עקיף, או שטענתו היא שהמקרה הזה לא נכנס לגדרי נזק עקיף, אבל ישנם קרקיטריונים אחרים בהם סומכוס מפחית את התשלום כי הנזק הפיך. כל הספקות הללו לא מגיעים לכדי הכרעה.
הנושא השני הנידון בדף זה הוא החיוב על נזק שנעשה ברשות הרבים. הדין העקרוני פוטר בעל בהמה מלשלם על נזקי ההליכה והאכילה שבהמתו עושה ברשות הרבים. מהגמרא עולה שדין זה נכון גם לגבי בהמה שמעיפה אבנים ושוברת כלי שנמצא גם הוא ברשות הרבים. אולם אם הכלי הניזוק נמצא בחצר פרטית, למרות שהבהמה נמצאת במרחב הציבורי, הבעלים שלה צריך לשלם על הנזק. בנוסף הגמרא טוענת שבנזקים הנגרמים על ידי זנב הבהמה אין חיוב תשלומים ברשות הרבים, גם אם הם לא רגילים, כי זה משהו שהבהמה עושה באופן תמידי, ולא ניתן למנוע את הנזק. לגבי נזק שנגרם מנענוע איבר הרביה של הבהמה לא ברור אם חייבים עליו ברשות הרבים כי הוא נובע מדחף רגעי, או שכיוון שאין בו כוונת נזק הבעלים פטור מלשלם.
נושא אחרון שעולה בדף הוא מקרה בו תרנגול מזיק בעזרת חוט שקשור ברגליו. המשנה אומרת שמשלם במקרה זה חצי נזק, ורב הונא אומר שדין זה נכון רק כאשר לא מעורב אף אדם אחר בסיפור. אולם כיוון שהאחריות של בעל החוט היא בינארית, לא יכול להיות שהוא יתחייב על חצי נזק, וגם לא הגיוני שדין זה יהיה נכון לגבי התרנגול, כי אין חיוב על תקלה שרכושו של האדם גורמת. הגמרא מסבירה שהמשנה עוסקת במידה והחוט הזיק בתנועתו. אבל במידה והחוט הזיק באופן סטטי הקושר אותו חייב לשלם אם החוט מופקר, כי זה תקלה שהקושר שם במקום אחד והיא הגיעה למקום אחר בעזרת בעל חיים.
שיעורי עומק
ביאור הדף
ישנן שתי סיבות הגורמות לתשלום אותו המזיק צריך לשלם על נזק בהמתו רק חצי מדמי הנזק שנגרם. הסיבה האחת היא שינוי שיש בנזק. אם הבהמה מזיקה בדרך אותה הבעלים לא אמור לחזות הוא צריך לשלם רק חצי מדמי הנזק שבהמתו גרמה. הדוגמה הקלאסית למקרה בו התשלום הוא רק חצי מהנזק עקב העובדה שהנזק איננו צפוי הוא שור שנוגח. כיוון שהורדת התשלום נובעת עקב היותו של הנזק מוזר ולא צפוי, אם הבהמה חוזרת עליו שלוש פעמים הוא כבר נהיה חלק מהשגרה שלה, כך שבמידה והנזק קורה שוב המזיק מתחיל לשלם את מלוא הנזק שנגרם עקב בהמתו. הסיבה השניה להורדת תשלום בעלי בהמה שהזיקה היא היות הנזק עקיף. במידה ואין מגע בין החפץ לבהמה ששוברת אותו אז הנזק מוגדר כנזק עקיף, ומכונה "צרורות". בדין זה יש מחלוקת בין סומכוס לחכמים. סומכוס מחייב את בעל הבהמה לשלם את כל הנזק, בעוד לחכמים יש מסורת לפיה על נזק עקיף חיוב התשלום בנזק עקיף הוא רק על חצי מהנזק שנגרם. הדיונים הבאים בגמרא הולכים לעסוק ביחס שיש בין שתי הסיבות הללו להפחת תשלומי הנזק.
בעי רב אשי: יש שנוי לצרורות לרביע נזק, או אין שנוי לצרורות לרביע נזק?
רב אשי שואל האם על נזק עקיף שנעשה בשינוי כל אחד מהגורמים המקלים מפחיתים את התשלום בחצי כך שבסופו של דבר המזיק צריך לשלם רק רבע מהנזק?
תפשוט ליה מדרבא, דבעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות? מכלל דאין שנוי!
הגמרא אומרת שניתן לענות על שאלתו של רב אשי מחקירה של רבא. ראינו בדף הקודם שרבא חקר את השאלה האם בהמה שמזיקה באופן עקיף שלוש פעמים חיוב התשלומים שלה על נזק עקיף הופך להיות על כל הנזק. ההצעה שחזרה על פעולת הנזק מספר פעמים תשנה את התשלום מניחה שברגע שהנזק חוזר על עצמו הוא הופך להיות רגיל. כלומר, בבסיס חקירתו של רבא ישנה טענה כי עצם הפטור מחיוב מלא בנזק עקיף מבוסס על זה שנזק זה משונה. אשר על כן, מלכתחילה נזק עקיף נחשב משונה וודאי שאי אפשר להפעיל את הפטור החלקי שלו יחד עם הפטור של שינוי, כי שניהם נובעים מאותו יסוד.
דלמא רבא אם תמצי לומר קאמר, אם תמצי לומר אין שנוי, יש העדאה או אין העדאה?
רב אשי דוחה את הראיה מדברי רבא. הוא אומר שאין הכרח לומר שרבא טען שהפטור של נזק עקיף מבוסס על העובדה שהוא משונה, אלא שהוא הניח כך. במילים אחרות, גם רבא לא הכריע בשאלתו של רב אשי האם נזק עקיף בשינוי גורר חיוב של רק רבע מהנזק. רבא שאל את שאלתו בהנחה שהתשובה לשאלתו של רב אשי היא שאין חיוב על רבע מהנזק על נזק עקיף ומשונה. אבל אם התשובה לשאלה של רב אשי היא הפוכה אז גם רבא מודה שאין מקום לשאלתו שלו. יוצא שלמרות ששאלתו של רבא פותרת את זאת של רב אשי, רבא לא מתחייב בהכרח לשאלתו ולכן לא ניתן להכריע בעזרתה האל הפטור של נזק משונה מצטרף לפטור של נזק עקיף.
הגמרא אומרת שרב אשי לא הגיע להכרעה בשאלתו, והדין נשאר מסופק.
בעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לא?
ראינו שישנה מחלוקת בין חכמים לסומכוס בשאלה האם יש חיוב שונה לנזק עקיף. רב אשי מברר את שיטתו של סומכוס. הוא שואל האם סומכוס מודה שיש חיוב חלקי על נזק עקיף, אלא שהוא דורש תנאים מחמירים יותר כדי לסווג נזק כנזק עקיף, או שמבחינתו אין הבדל בין נזק עקיף לנזק רגיל?
מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו, או דלמא לא גמיר הלכה כלל?
הגמרא מסבירה את שאלתו של רב אשי ואומרת שהיא נובעת מזה שמקורה של שיטת חכמים היא במסורת. על כן, רב אשי שואל האם גם לסומכוס יש את אותה המסורת אלא שהוא מיישם אותה בדרך שונה, או שסומכוס בכלל לא מקבל את המסורת הנ"ל?
תיקו.
הגמרא אומרת שרב אשי לא הגיע להכרעה בשאלתו, ושיטתו של סומכוס נותרת מעורפלת.
היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים – משלם חצי נזק.
היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים – משלם חצי נזק.
המשנה ממשיכה ואומרת שאם הבהמה בועטת וכך מזיקה, או שהיא מזיקה בכך שבהליכתה היא מעיפה אבנים הבעלים של הבהמה צריך לשלם רק חצי מתשלומי הנזק.
איבעיא להו: היכי קאמר? היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או צרורות כאורחייהו משלם חצי נזק, ורבנן היא, או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או צרורות מחמת ביעוט – משלם חצי נזק, כי אורחיה משלם נזק שלם, ומני – סומכוס היא?
הגמרא שואלת האם המשנה מדברת על שני מקרים שונים או על מקרה אחד. דהיינו ישנן שתי אפשרויות להבין בהן את המשנה. האפשרות הראשונה היא שהמשנה אומרת שגם אם בהמה הזיקה בבעיטה וגם אם הבהמה הזיקה על ידי העפת אבנים החיוב הוא חצי נזק. על פי אפשרות זאת ישנו דין של נזק עקיף הגורם להפחתת תשלום הנזק. האפשרות השניה להבנת המשנה מניחה כי המשנה מציינת מקרה אחד- אבנים שעפות כי הבהמה בעטה בקרקע, ורק במקרה זה המשנה מחדשת שהתשלום הוא רק על חצי מהנזק. הסבר זה למשנה מבוסס על ההנחה כי עצם העובדה שהנזק עקיף לא מספיקה כדי להפחית את התשלום, כפי שטוען סומכוס.
ת"ש מסיפא: דרסה על הכלי ושברתו, ונפל השבר על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון חצי נזק; ואי סומכוס, מי אית ליה חצי נזק?
הגמרא מוכיחה מהמשך המשנה כי לא ניתן לומר שהמשנה היא כשיטתו של סומכוס. בהמשך המשנה מופיע דין לפיו במקרה ובהמה שוברת כלי אחד ורסיס מכלי זה עף ושובר כלי אחר, אז על הכלי שהבהמה שברה ברגלה חיוב התשלומים הוא על כל הנזק, אבל על הכלי השני החיוב מופחת לחצי נזק. נראה מדין זה שהמשנה מניחה שעל נזק עקיף התשלום הוא רק על חצי נזק, ולכן זה מה שבעלי הבהמה צריכים לשלם במידה ומכוח שבירת כלי אחד נשבר כלי שני. יוצא שלא ניתן לומר שהמשנה היא כסומכוס שטוען שגם על נזק עקיף יש חיוב נזק שלם, וצריך לומר שהמשנה היא כחכמים המפחיתים את החיוב על שבירת כלי לחצי נזק. אם כך, התשובה לשאלה הפרשנית שהגמרא שאלה היא שהמשנה מציינת שני נזקים שונים. גם אם בהמה בועטת וגם אם בהמה מעיפה אבנים בהליכתה החיוב הוא על חצי נזק.
וכי תימא, ראשון – ראשון להתזה, ושני – שני להתזה, ושאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו, אלא הא דבעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לאו ככחו דמי? תפשוט ליה דלאו ככחו דמי!
הגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות לפיה המשנה כסומכוס, והדין בו הבהמה שוברת כלי אחד וכלי זה שובר כלי אחר מסתדר גם לשיטת סומכוס. הסיבה שהגמרא נדרשת לומר זאת היא כי לכאורה היה ניתן לומר שהמקרה עליו מדברת המשנה הוא בבהמה שבהליכתה עפו אבנים ושברו כלי אחד ורסיס ממנו שובר כלי אחר. במידה וזה המצב ניתן להציע שגם סומכוס מודה לדין זה, כיוון שסומכוס חולק על חכמים רק בשאלה מה מוגדר נזק עקיף, אבל במקרה בו אבן שוברת כלי אחד ששובר כלי אחר הוא מסכים שהנזק מוגדר כנזק עקיף וחיוב התשלומים מופחת לחצי נזק. אולם, הגמרא לא מקבלת את ההצעה הזאת כיוון שרב אשי חוקר את שיטתו של סומכוס, והשאלה האם לפי סומכוס יש נזק עקיף נשארת פתוחה. אם כן, לא ניתן לומר שהמשנה היא כסומכוס, כי אז לא מובן למה שאלתו של רב אשי נשארת פתוחה והוא לא מסיק מהמשנה שלפי סומכוס יש נזק עקיף. לכן חייבים לומר שהמשנה היא כשיטת חכמים.
רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי: היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או צרורות כאורחייהו – חצי נזק, הא מחמת ביעוט – רביע נזק, ויש שנוי, או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או צרורות מחמת ביעוט – חצי נזק, ואין שנוי?
רב אשי לומד את המשנה כמו חכמים, כלומר שיש במשנה שני מקרים שונים בהם התשלום על נזק הבהמה הוא חצי נזק, מקרה בו הבהמה בועטת אז הפטור נובע מהיותו של הנזק משונה, ומקרה בו הבהמה מתיזה אבנים בהליכתה אז הפטור הוא מהיות הנזק עקיף. אך רב אשי שואל מה הדין במקרה ושתי עילות הפטור מצטרפות, כלומר מה הדין כאשר אבנים שהבהמה בעטה מזיקות. האם במקרה זה התשלום הוא על חצי נזק או על כל הנזק?
תיקו.
הגמרא אומרת שרב אשי לא הגיע להכרעה בשאלתו, והדין נשאר מסופק.
בעי מיניה רבי אבא בר ממל מרבי אמי, ואמרי לה מרבי חייא בר אבא: היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה, מהו? כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות?
רבי אבא בר ממל שואל מה הדין במקרה והבהמה נמצאת במקום בו לא ניתן ללכת מבלי להתיז אבנים, אך הנזק נגרם לא בהליכת הבהמה אלא כאשר הבהמה בעטה את האבנים? השאלה היא האם מימד השינוי קיים במצב בו הבהמה לא יכולה לפעול אחרת, או שבפועל כיוון שהבהמה שינתה מתייחסים לנזק כנזק ממשונה.
תיקו.
הגמרא אומרת שרבי אבא בר ממל לא הגיע להכרעה ברורה בשאלתו, והדין נשאר מסופק.
בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא: היתה מהלכת ברה"ר (ובעטה) והתיזה והזיקה, מהו?
רבי ירמיה שואל האם המזיק חייב בתשלומי נזק במקרה בו הבהמה הזיקה על ידי אבנים שהיא העיפה בהליכתה ברשות הרבים?
לקרן מדמינן ליה וחייבת, או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה?
הגמרא מבארת את השאלה ואומרת שהיא מבוססת על הסיווג של נזק האבנים בעת הליכת הבהמה. כיוון שבנזק זה יש מימד של שינוי ניתן לדמות אותו לאב הנזקים קרן, ואז כמו שעל נזקי נגיחה יש חיוב תשלומי נזק גם ברשות הרבים גם על נזק האבנים שהבהמה העיפה יהיה חיוב תשלומי נזק ברשות הרבים. אולם כיוון שהנזק נעשה בעת הליכת הבהמה יש לסווג אותו תחת אב הנזקים רגל, כך שהפטור על נזקי רגל ברשות הרבים חל גם בו.
אמר ליה: מסתברא, תולדה דרגל הוא.
רבי זירא אומר שהגיוני יותר לסווג נזק שנעשה על ידי אבנים שהבהמה העיפה בהליכתה כנזק רגל הכולל נזקים שהבהמה עושה בהליכתה. אשר על כן, במידה והבהמה עושה נזק כזה ברשות הרבים, הבעלים פטור מלשלם.
התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י, מהו?
רבי ירמיה ממשיך לשאול על הפטור במקרה בו הבהמה מתיזה אבנים שמזיקות ברשות הרבים. שאלתו היא מה הדין במידה והבהמה נמצאת ברשות הרבים והיא מזיקה כלים שנמצאים ברשות היחיד בכך שהיא מעיפה עליהם אבנים?
א"ל: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן?
רבי זירא עונה לרבי ירמיה ואומר שכיוון שהמעשה אותו הבהמה עושה לא בעייתי, ולראיה המזיק פטור מלשלם עם מושא הנזק נמצא ברשות הרבים, אז לא משנה היכן נמצא מושא הנזק, המזיק תמיד יהיה פטור מלשלם.
הלשון בה רבי זירא משתמש לקוחה מהלכות שבת. אחת המלאכות שאסור לעשות בשבת היא להוציא חפץ מרשות אחת לרשות אחרת. כדי שאיסור עשיית מלאכה בשבת יתקיים צריך שיקרו שני דברים. החפץ צריך להיעקר ממקומו, והוא צריך להיות מונח במקום אחר. רבי זירא שואל את המושגים מהלכות שבת ומתייחס לעקירת האבן – פעולת הבהמה, והנחת האבן – שבירת הכלי. אם אין עקירה, דהיינו אם פעולת הבהמה איננה מחייבת תשלום, אז גם שבירת הכלי לא.
איתיביה: היתה מהלכת בדרך והתיזה, בין ברה"י בין ברה"ר – חייב; מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברה"ר! לא, התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י. והאמרת: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן?
הגמרא מקשה על רבי זירא מברייתא. הברייתא מתייחסת למצב בו הבהמה מעיפה אבן מרשות הרבים ומחייבת את בעליה לשלם תשלומי נזק. כיוון שטענו שאם האבן הייתה מונחת ברשות הרבים והיא שוברת ברשות הרבים אז בעלי הבהמה לא חייב לשלם, צריך לומר שהמקרה עליו מדברת הברייתא הוא מקרה בו האבן הייתה נמצאת ברשות הרבים והבהמה העיפה אותה משם לחצר של אדם אחר. עולה מהברייתא שלא כמו רבי זירא שלמרות שמעשה הבהמה היה ברשות הרבים, אם הנזק התבצע בחצר פרטית ישנו חיוב תשלומי נזק.
א"ל: הדרי בי.
מכוח קושיה זאת רבי זירא אומר שהוא חוזר בו, והדין במקרה בו הבהמה העיפה אבן מרשות הרבים והאבן הזיקה בחצר פרטית הוא שבעל הבהמה חייב בתשלומי הנזק.
איתיביה: דרסה על הכלי ושברתו, ונפל השבר על כלי אחר ושברו – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק, ותני עלה: במה דברים אמורים – ברשות הניזק, אבל ברה"ר – על הראשון פטורה, ועל האחרון חייבת; מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים! לא, התיזה ברשות הרבים והזיקה ברה"י. והאמרת: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן?
הגמרא מביאה קושיה נוספת על פסיקתו של רבי זירא מתוספתא שמסבירה את המשנה שלנו. המשנה אומרת שבמידה והבהמה שוברת כלי וכלי זה שובר כלי אחר ישנו חיוב מלא על הכלי אותו הבהמה שברה ברגליה וחיוב מופחת על הכלי שנשבר על ידי הרסיס. התוספתא טוענת שדין זה נכון רק כאשר הבהמה נמצאת בחצרו של הניזק, אחרת אין חיוב על נזקי רגל ישירים. למרות שהתוספתא אומרת שעל נזקי רגל יש פטור ברשות הרבים, היא אומרת שעל הנזק שנעשה על ידי האבנים שהותזו עדיין יש חיוב.
כמו בקושיה הקודמת גם כאן הגמרא מבינה שלא ניתן לומר שהכלי הניזוק נמצא גם הוא ברשות הרבים, כיוון שעל מקרה זה מוסכם שישנו פטור כמו על נזקי רגל. אשר על כן, צריך לומר שהמקרה המדובר הוא מקרה בו החפץ הניזוק היה בחצרו של הניזק. הדין העולה מהמקורות התנאיים הוא הפוך מזה של רבי זירא ואומר שבנזק הנובע מאבן שעפה אם החפץ הניזוק נמצא בחצר הניזק יש דין חיוב תשלומים.
אמר ליה: הדרי בי.
מכוח קושיה זאת רבי זירא אומר שהוא חוזר בו, והדין במקרה בו הבהמה העיפה אבן מרשות הרבים והאבן הזיקה בחצר פרטית הוא שבעל הבהמה חייב בתשלומי הנזק.
איני? והאמר ר' יוחנן: אין חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים, מאי לאו התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים! לא, התיזה ברה"ר והזיקה ברשות היחיד. והאמרת: עקירה אין כאן, הנחה יש כאן?
הגמרא מביאה קושיה שלישית על דברי רבי זירא שטוען שאם הבהמה העיפה אבן מרשות הרבים לחצר פרטית בעל הבהמה פטור מתשלום למרות שהאבן הזיקה. קושיה זאת מבוססת על אמירה של רבי יוחנן כי בתשלום חצי נזק אין הבדל אם הנזק נעשה בחצרו הפרטית של המזיק או ברשות הרבים. גם כאן הגמרא מנסה להבין את החיוב על חצי נזק הנובע מהיות הנזק עקיף ברשות הרבים. כיוון שהגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות שישנו חיוב במצב בו הכלי הניזוק היה גם הוא ברשות הרבים, צריך לומר שהכלי הניזוק היה בחצר פרטית. עולה מדברי רבי יוחנן שבמצב בו הבהמה מעיפה אבן מרשות הרבים לרשותו של הניזק יש חיוב תשלומי נזק בניגוד למה שאמר רבי זירא.
א"ל: הדרי בי.
מכוח קושיה זאת רבי זירא אומר שהוא חוזר בו, והדין במקרה בו הבהמה העיפה אבן מרשות הרבים והאבן הזיקה בחצר פרטית הוא שבעל הבהמה חייב בתשלומי הנזק.
איבעית אימא: כי אמר רבי יוחנן – אקרן.
הגמרא מביאה דרך לתרץ את הקושיה מדברי רבי יוחנן על רבי זירא. היא מסבירה שאמירתו של רבי יוחנן לא הכלילה את כל המקרים בהם חיוב התשלום הוא חצי נזק, אלא הוא התייחס באופן ספציפי לחצי נזק הנובע מהיות הנזק משונה. לכן לא ניתן ללמוד ממנו דין לגבי נזקים עקיפים וממילא אי אפשר להקשות ממנו על רבי זירא.
יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה, נפק מילתא מבינייהו: כשכשה בזנבה, מהו?
הגמרא מספרת שרבי יהודה הנשיא ורבי אושעיא ישבו על פתח ביתו של רבי יהודה. ישיבת חכמים זאת הולידה דברי תורה, והחכמים שאלו מה הדין במקרה בו הבהמה מזיקה בזנב שלה ברשות הרבים.
א"ל אידך: וכי יאחזנה בזנבה וילך?
התשובה שמוצעת לשאלה זאת הוא שצריך לומר שפטור על נזק שנעשה בעזרת הזנב כיוון שאין דרך לשמור על הזנב מלהזיק. אם כן, חיוב על נזקים שנעשים על ידי הזנב יגרום לבעלי שוורים להפוך להיות עניים, או למנוע העברת שוורים במרחב הציבורי. לכן לא יכול להיות שיהיה חיוב על נזק שנעשה בעזרת הזנב.
אי הכי, קרן נמי נימא: וכי יאחזנה בקרן וילך?
הגמרא דוחה את התשובה שהוצעה, ואומרת שניתן לטעון טענה דומה כלפי נזקי נגיחה. לא ניתן למנוע משור שנמצא במקום מסוים להזיק. כמו שלעניין נגיחה חוסר יכולת השמירה לא מהווה סיבת פטור על נזק שנגרם ברשות הרבים, כך גם לגבי נזק שנעשה בעזרת הזנב.
הכי השתא, קרן לאו אורחיה, הא אורחיה.
הגמרא מסבירה את ההבדל שיש בין נזקי נגיחה לנזקים שנעשים על ידי הזנב. בעוד נענוע הזנב הוא פעולה שהבהמה עושה באופן תמידי, נגיחות של הבהמה אינן דבר שכיח. לכן, חוסר היכולת לשמור מפני נזק שנגרם בנענוע הזנב מהווה סיבת פטור מחיוב תשלומים על נזק שנעשה במרחב הציבורי. זה בניגוד לנזק בנגיחה שחיוב עליו ברשות הרבים לא יגרום להתמוטטות החיים התקינים.
וכי מאחר דאורחיה, מאי מבעיא ליה?
הגמרא שואלת לפי התשובה שבסוף ניתנה, שאין חיוב על נזקים הנעשים על ידי הזנב ברשות הרבים כי זאת פעולה תמידית, מדוע דין זה לא היה ברור מלכתחילה? לכאורה, היה ניתן לומר מההתחלה שכמו שעל נזקי הליכה יש פטור ברשות הרבים, כך גם על נזקי זנב יש פטור ברשות הרבים, כי שני הנזקים בלתי ניתנים לשמירה. כלומר, מה הניע את החכמים לשאול את השאלה הזאת אם התשובה עליה כל כך ברורה?
כשכוש יתירא מבעיא ליה.
הגמרא מסבירה שמלכתחילה השאלה הייתה לגבי מצב בו הבעלים של הבהמה רואה שהיא מנענעת את זנבה יותר מבדרך כלל. במקרה זה צריך לבחון האם הנענוע המוגזם נחשב שינוי מדרך הבהמה הרגילה ואז צריך להיות חייב על נזק כזה? תשובת הגמרא היא שבסופו של דבר נענוע הזנב היא פעולה שהבהמה עושה תוך כדי הליכתה, ולכן אין דרך מלמנוע את הבהמה מלעשות פעולה זאת בלי להדיר בהמות מהמרחב הציבורי.
בעי רב עינא: כשכשה באמתה, מהו?
רב עינא שואל על חיוב נזק שהבהמה עושה בעזרת איבר הרבייה שלה ברשות הרבים.
מי אמרינן מידי דהוה אקרן, קרן לאו יצרא קתקיף ליה? הכא נמי לא שנא, או דלמא קרן כוונתו להזיק, הא אין כוונתה להזיק?
הגמרא מסבירה את צדדי שאלתו של רב עינא. מצד אחד ניתן לומר שכמו בנגיחה גם בנענוע איבר הרביה מה שמניע את הבהמה זה דחף רגעי וזאת לא פעולה שהבהמה עושה באופן קבוע. לכן כמו שעל נגיחה יש חיוב ברשות הרבים, גם על נזקי איבר הרביה. אולם מצד שני, בנגיחה אין אף דרך להסביר את מעשה הבהמה מלבד רצון להזיק, זאת בניגוד לנענוע איבר הרביה אז ניתן להציע מניע לפעולת הבהמה. הבדל זה יכול להסביר מדוע נזק הנגרם על ידי איבר הרבייה לא יהיה משויך לאב הנזקים קרן, והמזיק יהיה פטור במידה והנזק בתבצע במרחב הציבורי.
רב עינא לא מכריע, והשאלה לגבי סיווג נזקי איבר הרביה, כמו גם חיוב על נזק זה ברשות הרבים נותרת בעינה.
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וכו'.
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וכו'.
המשנה אומרת שאם תרנגול מזיק בחוט שקשור ברגלו, ישנו חיוס תשלומים על חצי מהנזק.
אמר רב הונא: לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם – חייב.
רב הונא מגביל את הדין לפיו ישנו חיוב תשלומים על חצי מהנזק למצב בו החוט נקשר לתרנגול בלא מעורבות אדם, אבל אם אדם מעורב כל האחריות מוטלת עליו והוא צריך לשלם את מלוא הנזק.
נקשר מאליו מאן חייב?
הגמרא שואלת על מי מוטל חיוב תשלומי חצי הנזק במקרה שנזכר במשנה לפי רב הונא בו החוט נקשר לרגלי התרנגול ללא מעורבות אדם?
אילימא בעל הדליל, היכי דמי? אי דאצנעיה, אנוס הוא! ואי לא אצנעיה, פושע הוא!
הגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות שבעל החוט חייב לשלם חצי מהנזק. אין סיבה שעל בעל החוט יוטל חיוב חלקי. אם החוט היה שמור ולא היה יכול להזיק בעל החוט לא אשם ולא אמור לשלם כלום. אם החוט לא היה שמור, אז האשמה על הנזק מוטלת עליו לגמרי והוא אמור לשלם את כל הנזק ולא רק חצי ממנו.
אלא חייב בעל תרנגול, מאי שנא כוליה נזק דלא? דכתיב: כי יפתח איש בור, ולא שור בור, חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור!
הגמרא לא מוכנה לקבל גם שהחיוב מוטל על בעל התרנגול. הסיבה לכך היא שהאדם צריך לשמור שהרכוש שלו לא יזיק אבל הוא לא צריך למנוע מהרכוש שלו לגרום לתקלות. לכן אם נגרם נזק כתוצאה מהיתקלות בחוט שהיה קשור לתרנגול, בעל התרנגול לא צריך לשלם כלום. הגמרא משתמשת בדרשה מהפסוקים כדי לטעון שאדם לא חייב על תקלה שהרכוש שלו יוצר. הפסוק העוסק בנזקי בור המתארים תקלות, מתאר איש פותח את הבור. מזה מסיקה הגמרא שאם בהמה פותחת בור או יוצרת כל תקלה אחרת, בעל הבהמה לא חייב לשלם על הנזק.
יוצא, שלא ניתן להסביר את דין המשנה לפי רב הונא. רב הונא אמר שבמקרה בו התרנגול הזיק עם חוט לא מעורב אף אדם. כלומר האפשרויות היחידות לחיוב הן בעל החוט ובעל התרנגול אבל שתיהן נשללו.
אלא, מתני' בדאדייה אדויי, וכי אתמר דרב הונא – בעלמא אתמר: דליל הפקר, אמר רב הונא: נקשר מאליו – פטור, קשרו אדם – חייב.
הגמרא מנתקת בין דברי רב הונא לבין המשנה. המשנה מתעסקת בתרנגול שמצליף בעזרת החוט שקשור ברגליו ולכן בעל התרנגול חייב לשלם חצי מהנזק. רב הונא לא יכול לדבר על המקרה הזה, כיוון שלכאורה אז העובדה שאדם אחר קשר את החוט לא אמורה למנוע מבעל התרנגול מתלהתחייב על הנזק. לכן הגמרא מסבה את דבריו למקרה בו החוט מופקר. רב הונא אומר שבמקרה כזה בעל התרנגול פטור, אבל אם אדם קשר את החוט כל האחריות לנזק מוטלת עליו.
משום מאי חייב?
הגמרא שואלת מה המקור לחיובו של אדם על נזקי החוט הקשור לרגל תרנגול שלא שלו?
אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה.
רב הונא בר מנוח מסביר שהחיוב הוא משום בור המתגלגל. בור המתגלגל הינו שם קוד לתקלה שהאדם הניח במקום בו הולכים אנשים, והתנועה במקום העבירה את התקלה למקום אחר.