רקע
הגמרא מביאה מחלוקת בין סומכוס לחכמים בעניין צרורות. בסוגיה זאת נברר את המקרים בהם נחלקו התנאים ומה הסברה לכל צד כדי לעמוד על יסודות הדין של צרורות.
מקורות
א. בבא קמא יז. המשנה
בבא קמא יז: "תנו רבנן בהמה מועדת להלך כדרכה… ועגלה מושכת בקרון משלם נזק שלם"
ב. רשב"א יז: ד"ה ירושלמי, ועגלה המושכת
נמוקי יוסף ז. ד"ה מתני'
ג. בבא קמא יט. "בעי רב אשי כח" עד הנקודותיים
רא"ש פרק ב סימן ב
בבא קמא ג: "בחצי נזק צרורות" עד הנקודותיים
רש"י יז. ד"ה או שהיו צרורות, יז: ד"ה סומכוס, ג: ד"ה בחצי נזק צרורות, טו: ד"ה משום דלא קתני כמה שהזיק, כתובות מא: ד"ה כיוון דאיכא חצי נזק צרורות, שבועות לג. ד"ה חצי נזק צרורות
תוספות ג: ד"ה לפוטרו ברה"ר, אמאי
רשב"א טו: ד"ה הא דאמרינן כיון
רמב"ם פירוש המשנה פרק ב משנה א, פרק ח, משנה א "אבל חצי… כמו שנתבאר שם"
ד. רש"י יז: ד"ה צרורות כי אורחייהו
[רש"י יח: ד"ה דדחיק]
תוספות יז: ד"ה נובר
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות ב-ג, ז-ח, יב-יג
הסבר הסוגיה
צרורות כי אורחייהו – חצי נזק, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק – משלם חצי נזק; סומכוס אומר: צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק – משלם נזק שלם
[בבא קמא יז:]
המשנה אומרת שהבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר. לעומת זאת היא אינה מועדת לבעט ולהתיז צרורות ועל פעולות אלו החיוב הוא רק של חצי נזק. בדומה, המשנה אומרת שהתרגולים מועדים להלך כדרכם ולשבר, ולא מועדים להזיק עם דליל או על ידי הידוס.
בקריאה ראשונית ניתן ללמוד את המשנה כך שהיא מדברת על נזקים רגילים עליהם משלמים נזק שלם, ונזקים משונים עליהם משלמים חצי נזק. אלא שהגמרא מביאה רצף של ברייתות בהן סומכוס חולק על תשלום חצי נזק בצרורות ואומר שמשלם נזק שלם. קשה לומר שסומכוס חולק על כל העיקרון של נזק משונה, ולכן הגמרא אומרת שהמחלוקת היא בדין צרורות.
לאחר העמדת המחלוקת בין סומכוס לחכמים בדין צרורות, רבא שואל על חיוב חצי נזק לפי חכמים. הוא מגדיר את צרורות כנזק הנעשה בכוח הבהמה, ושואל, אם מתייחסים לכוח הבהמה כפעולת הבהמה אין סיבה להוריד את החיוב לחצי נזק, ברם, אם מתייחסים לכוח הבהמה כפעולה שלא מתייחסת אחר הבהמה, הבעלים צריך להיות פטור ולא יתחייב חצי נזק[1].
תשובתו של רבא היא שפעולה שנעשית בכח של הבהמה נחשבת כגופה אלא שמשלמים עליה חצי נזק כי יש הלכה למשה מסיני. תשובתו של רבא איננה ברורה עד הסוף, שכן אם החיוב הוא מצד הלכה מדוע הוא נדרש לומר שכוחו כגופו[2]. כמו כן, צריך לברר מה רבא סבר בהתחלה, אם הייתה הלכה מדוע הוא הסתפק, ואם לא הייתה הלכה כיצד הוא חידש אותה. שאלה שלישית היא מה עמדת סומכוס ומדוע הוא חולק על חכמים אם הם מסתמכים על הלכה למשה מסיני[3].
אלא שלפני בירור דברי רבא, צריך להגדיר מה נכלל תחת גופו ומשלמים עליו נזק שלם לכל הדעות, ומה הם אותם נזקי כוחו עליהם נחלוק חכמים עם סומכוס. רבא נדרש לשתי השאלות האלו כשהכלל שהוא אמר "כל שבזב טהור בנזיקין משלם חצי נזק" מגדיר את הגבול של פעולות שהאדם עושה בגופו, ספקו של רבא בשאלה האם כלי שהבהמה בעטה בו ונשבר במקום אחר הוא בעצם ספק בהגדרת כוח הבהמה.
המקרה המובהק של צרורות המובא במשנה, הוא כאשר בהמה הולכת ובהליכתה היא מעיפה אבן ששוברת כלי, וכך גם אם היא שוברת כלי ששובר כלי אחר, הכלי השני נשבר בצרורות. המקרה המקביל במשנה הוא כאשר תרנגול רוקד ומעלה אבק שמטנף עיסה. הגמרא מביאה ברייתא שאומרת שגם כאשר תרנגול מעופף בכנפיו ושובר בכך כלים, שבירת הכלים היא צרורות. החידוש בברייתא היא שגם כאשר הפעולה המזיקה היא מוכרחת מפעולת המזיק אין אנו מחשיבים את הנזק כנזקי גופו.
הראשונים נחלקו בשאלה האם חיוב חצי נזק בדליל נובע משיוכו לצרורות. רש"י[4] והנימוקי יוסף מכלילים את נזקי דליל תחת צרורות. הגדרת נזקי דליל כחלק מצרורות מעוררת קושיה שהעלה הראב"ד והיא מה ההבדל בין נזקי תרנגול על ידי דליל לבין נזקי חמור על ידי העגלה שהוא מושך, הרי בשניהם הנזק נגרם על ידי דבר המחובר לבהמה ולא באופן ישיר מגופה או בדברים הנספחים אליו. הנימוקי יוסף מסביר שכל עוד וקטור ההתקדמות זהה החיוב הוא נזק שלם, ואם הוא איננו זהה כמו בדליל הדבר נחשב צרורות.
הראב"ד ובעקבותיו הרשב"א חולקים ואומרים שדין דליל לא קשור לצרורות, והסיבה בגינה משלמי על דליל חצי נזק היא כיוון שנזק על ידי דליל הוא משונה. מבנה המשנה מסייע להם. אם מקבילים את חלק המשנה הראשון העוסק בנזקי בהמה, לחלק המשנה השני העוסק בנזקי תרנגול, יוצא שמועדות הבהמה ומועדות התרנגול שווים, וצרורות והידוס משלמים חצי נזק כיוון שהנזק לא נעשה בגוף הבהמה. אם ממשיכים כך יוצא שיש השוואה בין דליל לביעוט, ובשניהם תשלומי חצי נזק נובעים משינוי.
הרשב"א מביא ירושלמי ובו דין לפיו הוא מגדיר את נזקי גוף הבהמה ואת נזקי כוחה. במידה ובהמה דורכת על שני משטחים המונחים אחד על גבי השני ומזיקה את שניהם יש חיוב נזק שלם על המשטח בו הבהמה נגעה, וחצי נזק על המשטח בו הבהמה לא נגעה. כלומר לפי הירושלמי דין צרורות חל בכל מקרה בו הבהמה, על כל ההרחבות שלה, לא נוגעת באופן ישיר במושא הנזק. מובן אפוא מדוע מבחינת הרשב"א נזקי דליל לא יכולים להיות חלק מדין צרורות.
נראה לומר שיסוד המחלוקת בין הרשב"א לרש"י הוא בשאלה מה מוגדר נזק עקיף. לפי רש"י נזק עקיף הוא נזק שהפעולה שהבהמה עושה לא גורם, הבהמה הולכת אבל הליכתה איננה גורמת לשבירת הכלים אלא הצרורות. כלומר, למרות שהבהמה בהליכתה שברה את הכלים, הילוך הבהמה לא הייתה הפעולה המזיקה. לעומת זאת הרשב"א סובר שכל נזק שאין בו מגע ישיר בין הבהמה למושא הנזק נחשב עקיף למרות שפעולת הבהמה היא זאת ששוברת אותו. לפי רש"י הכוח הוא דבר היוצא מהפעולה ולפי הרשב"א הכוח יוצא מהגוף.
כשיטת רש"י והנימוקי יוסף נשמע גם ברמב"ם בפירוש המשנה. אלא שהרמב"ם מגדיר את נזק הצרורות כנזק שאינו בדרך הבהמה. בדרך זאת הולכים גם הרי"ף בדף ח. ורבנו חננאל[5] שאומרים שצרורות הם פעולה שגרתית רק במקום שאי אפשר לה בלא שתתיז, אבל במקום רגיל הם שינוי[6]. רש"י והנימוקי יוסף לא מסכימים ואומרים שעל אף שהפעולה איננה ישירה, היא עדיין מתייחסת אחר הפעולה הישירה שהיא דרך הבהמה.
השאלה האם צרורות הם שינוי או לא היא שאלה מהותית בהבנת כל דין צרורות ועל כן נתעמק בה. אם צרורות הם שינוי, יוצא שמצד הדין תשלום הנזק אמור להיות חצי נזק מדין משונה, וההלכה ייחדה את דין צרורות על ידי שיוכם לרגל. אם צרורות הם פעולה רגילה מצד הדין בעל הבהמה היה צריך לשלם נזק שלם, אלא שההלכה הפחיתה את גובה החיוב לחצי נזק.
לכאורה, ישנה הוכחה מפורשת בגמרא לכך שפעולת ההלכה הייתה להפוך את צרורות מקנס לחיוב ממוני[7]. הגמרא דנה בשאלה האם חיוב חצי נזק על נגיחה הוא קנס או ממון. כדי להוכיח את השיטה לפי חצי נזק הוא ממון הגמרא מביאה ברייתא לפיה מי שמשלם יותר ממה שהיה חייב לשלם משלם קנס ולא ממון. יוצא מהברייתא שאם הוא שילם כמה שהיה צריך או פחות מזה התשלום הוא ממוני. אלא שלמרות הראיה מהברייתא הגמרא פוסקת שחצי נזק של קרן הוא נגיחה. הגמרא תמהה כיצד ניתן לפסוק כך למרות הברייתא, ומתרצת שהברייתא לא עוסקת בבתשלום שפחות מהחיוב כיוון שיש חצי נזק צרורות שיש הלכה למשה מסיני לגביו שהחיוב הוא חיוב ממוני. מהגמרא עולה בפירוש שצרורות מעיקר הדין היה חיובם חצי נזק, וההלכה היא שהחמירה את חיובם להיות ממוני.
אלא, שמדברי רבא בגמרא שלנו עולה הפוך. רבא אומר שמתייחסים לכוח הבהמה כמו לגוף שלה, כלומר מצד הדין החיוב על צרורות היה צריך להיות נזק שלם, רק ההלכה היא זאת שהפחיתה את החיוב לחצי נזק.
עקב הסתירה הזאת, הרשב"א אומר שיש להסביר את הגמרא בדף טו: אחרת. הוא אומר שכוונת הגמרא היא לא שההלכה הגבירה את האחריות על נזק צרורות כך שהוא נהיה ממוני, אלא שהגמרא אומרת שישנה הלכה שהופכת את צרורות לחצי נזק ובכל זאת הוא ממון[8].
רש"י מסביר כמה פעמים בש"ס את פעולת ההלכה בצרורות, ודבריו אינם עקביים. בחלק מהמקומות הוא מסביר שההלכה הפחיתה את אחריותו של המזיק מנזקי צרורות, ובחל מהמקומות הוא אומר שההלכה פעלה הפוך והחמירה את התשלום של צרורות על ידי איפיונו כרגל.
כדי לתרץ את הסתירה ברש"י ולהסביר את דברי הרמב"ם נעיין בגמרא הראשונה בה מוזכרת הלכת חצי נזק צרורות[9]. הגמרא דנה בדברי רב פפא שיש תולדות שהן כיוצא באביהם ויש תולדות ששונות מאביהם. מטרת הגמרא היא למצוא את התולדה ששונה מאביה, ולאחר מעבר על כל האבות והתולדות, היא מגיעה לחצי נזק צרורות שהוא תולדת הרגל. רב פפא מסביר שהסיבה בגינה צרורות נקראים תולדת הרגל הוא כדי לומר שתשלומי צרורות הם מהעליה ולא מגופו כמו חצאי נזקים. הגמרא שואלת כיצד רב פפא יכול לומר שמשלמים על נזק צרורות מהעלייה הרי רבא מסופק בזה, ועונה שלרב פפא פשוט שתשלומי צרורות הם מעלייה. לאחר מכן הגמרא נדרשת לשאלה מדוע לפי רבא צרורות הם תולדת הרגל, ועונה שהשיוך נועד כדי להודיע שהן פטורות ברשות הרבים[10].
התוספות שואל מדוע רבא מסתפק בעניין תשלום מעלייה, אבל פשוט לו שצרורות פטורים ברשות הרבים. ההנחה שבבסיס השאלה היא ששורש ספקו של רבא לגבי תשלומי צרורות הוא בשאלה האם צרורות שויכו לרגל או לא. הוא מתרץ שכיוון שמצד הדין היה אמור לשלם נזק שלם עקב היות צרורות תולדת הרגל, וההלכה הפחיתה את התשלום לחצי נזקו ומזה מוכח שמטרת ההלכה היא להקל, לכן ודאי שפטור ברשות הרבים[11].
לפי ההיגיון של התוספות יש שתי דרכים להבין את רב פפא שפשוט לו שחייבים לשלם נזק צרורות מהעלייה. הדרך הראשונה היא לומר שהוא משייך את הנזק לגמרי לרגל, ואומר שההלכה רק עשתה הנחה בתשלום כי הנזק הוא עקיף. הדרך השניה היא שרב פפא חולק על רבא בכל הדין של צרורות. רב פפא מבין שתפקיד ההלכה למשה מסיני הוא לשייך את הנזק המשונה של צרורות לנזקי רגל. על כן, פשוט לו שהתשלום על צרורות זהה לתשלום על נזקי הרגל ומגיע מהעלייה.
אם מבינים ככה ניתן לתרץ את דבריו של רש"י. כל מה שרש"י כתב שההלכה הפחיתה את האחריות לצרורות הייתה בדעת רבא, ובפעמים ההפוכות הוא הזכיר את דעת רב פפא. כך ניתן גם להבין מדוע רש"י מסביר שאין תלות בין שיטת רב פפא אצלנו לשיטתו שתשלום חצי נזק הוא ממוני, כיוון שהגמרא אומרת שההלכה מגבירה את האחריות על צרורות לשיטה ההפוכה לפיה תשלום חצי נזק הוא קנס[12].
לפי זה, רבא שאומר שההלכה באה לגרוע, לא היה יכול לפרש את מחלוקת חכמים וסומכוס בלי לומר שהם חלוקים בעצם ההלכה כמו שאומר רש"י[13]. רב פפא לא נצרך להעמדת המחלוקת באופן הזה ויכול לומר שצרורות הם נזק משונה, ומחלוקת סומכוס וחכמים היא בשאלה האם ההלכה רק גרמה לנזק להיות באחריות האדם ולכן הוא משלם מעליה, או שההלכה הטילה את כל האחריות על האדם והוא משלם נזק שלם מהעלייה[14].
בהמשך הגמרא רב אשי מסתפק בשיטת סומכוס לגבי כח כוחו. הגמרא מנסחת את ההתלבטות של רב אשי בשאלה האם לסומכוס יש הלכה והוא רק מסב אותה על כח כוחו. לפי מה שהסברנו כל הספק הוא רק לשיטת רבא שאומר שמחלוקת סומכוס וחכמים בכוחו היא בשאלה האם יש הלכה, ולכן רב אשי מסתפק האם לסומכוס יש את אותה ההלכה.
ספקו של רב אשי יכול להתבאר בשני אופנים. האופן הראשון אומר שכוח כוחו כגופו לסומכוס, והשאלה היא האם סומכוס למד שכוחו הוא ממש כגופו, ולכן אותה הלכה למשה מסיני שאמרה שעל נזק עקיף משלמים חצי נזק או שהוא בכלל לא מתייחס להלכה. האופן השני לביאור הספק מניח שכוח כוחו ודאי אינו מיוחס אל הבהמה, ואז יכול להיות שסומכוס מחייב עקב ההלכה, כיוון שמחלוקתו עם חכמים היא בשאלה האם ההלכה באה להקל או להחמיר, או שאין לו את ההלכה.
הרא"ש מסביר את הספק באופן הראשון. מה שהכריח אותו לעשות כך היא הנחה שהוא מניח שהלכה למשה מסיני באה להקל ולא להחמיר. כמובן שהסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם כל מה שהסברנו עד כה ברש"י וברמב"ם[15].
הסברת הספק באופן הזה גורמת לרא"ש לחדש שגם לחכמים, כוח כוחו הוא ככוחו והחיוב עליו יהיה חצי נזק. על כן הוא תמהה על הרי"ף שהשמיט את הספק הזה, על אף החידוש ההלכתי שיש בו. אלא שכמו שאמרנו לעיל, הרי"ף סובר כמו הרמב"ם שצרורות הם נזק משונה, ולכן הוא מוכרח לחלוק על הנחת היסוד של הרא"ש והוא אינו יכול לפסוק כלום מהספק הזה כיוון שלא ברור האם הספק מניח ביסודו שכוח כוחו הוא כגופו או לא כמו שהראנו[16].
נקודה אחרונה שצריך לגעת בה היא היקף דין צרורות. אחת הדוגמאות המובאות בברייתא לצרורות היא חזיר הנובר באשפה. לכאורה, פעולת הנבירה באשפה היא שן, וכמו שאומרים התוספות החידוש במקרה הזה הוא שיש גם צרורות לשן. רש"י חולק על התוספות ומגביל את דין צרורות לנזקים עקיפים שנגרמים רק מתולדות הרגל, על ידי זה שהוא מכליל את נזקי הנבירה כרגל[17].
לכאורה, דברי התוספות מובנים, שכן מדוע שיהיה חילוק בין נזק עקיף הנגרם מרגל לנזק עקיף הנגרם משן. אלא שלפי רש"י, על אף שכך עולה מהגמרא המגדירה את צרורות כתולדת הרגל, הסברה איננה ברורה.
ניתן להסביר את רש"י ולומר שלפיו יש שני סוגי שינויים. יש שינוי של נזק לא צפוי, שחוסר היכולת לצפות את הנזק גורם לכך שהוא יהפוך לקרן ויהיה חייב. לעומתו יש שינוי שנובע מפעולה רגילה שהבהמה עושה אלא שהנזק עצמו הוא משונה. כשרש"י אומר שצרורות הם אינם שינוי כוונתו להוציא מהשינוי של קרן. אלא שכן יש דבר איננו רגיל בנזק צרורות. אם מבינים כך ניתן לומר שרק ברגל שם המחייב הוא מצד הרגילות "היזקו מצוי" שינוי כזה יתן פטור כלשהו, לעומת שן שם המחייב הוא משום ההנאה, ורגילות הנזק איננה פוגעת בו.
לפי דברים אלו אפשר לומר שהסברה של ההלכה למשה מסיני, במידה והיא פוטרת, הוא שאין דרך למנוע את את הבהמה מעשיית הפעולה ולכן מצמצמים את האחריות של הבעלים על הנזק[18]. בניגוד לנזקי רגל, אז הבעלים יכול למנוע את הנזק עצמו על ידי הרחקת הבהמה מהכלים.
סיכום
המשנה מאפיינת נזק מיוחד והוא נזק צרורות – נזק הנעשה בכוחה של הבהמה. רש"י מסביר שכח הוא תוצאה לא ישירה של פעולת הבהמה, לעומת הראב"ד והרשב"א שאומרים שכוח תלוי בחוסר מגע בין הפועל את הפעולה לנפעל. מחלוקת זאת מתבטאת בין היתר בשיוך נזקי דליל.
יסוד הדין בנוי על השאלה האם נזק צרורות הוא משונה או לא. החשיבות בבירור המציאותי הזה הוא הבנת פעולת ההלכה. אם צרורות הוא נזק משונה ההלכה החמירה אותו יותר מקנס רגיל המשתלם על משונה כך שיהיה ממון. לעומת זאת, אם צרורות הן פעולה שגרתית ההלכה מסירה אחריות מהאדם כך שישלם חצי נזק. עקב סתירה בין גמרות ובין פירושי רש"י הסברנו שלפי הרי"ף רש"י תוספות והרמב"ם יש מחלוקת בין רבא לרב פפא בשאלה הזאת. הרשב"א והרא"ש ודאי לא מקבלים את ההצעה הזאת. אחת הנפקא מינות בשאלה הזאת היא הדין בכח כוחו.
כמו כן ישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות בשאלה האם צרורות הם תולדה ייחודית של רגל, או שצרורות משויכות לרגל כי בדרך כלל הן נעשות בדרך ההליכה, אבל גם לאבות האחרים יכולים להיות צרורות.
[1] ועיין ברכת שמואל (סימן יט אות ב) ששואל מה ההווא אמינא של רבא לומר שלא מתייחסים לכוח כגוף, הרי בכל התורה כוחו כגופו. הוא מתרץ שעניין הספק הוא לראות האם בנזקי ממון יש חיוב גם על מה שהוא לא גוף השור אלא כוחו. בשיעורי רבי שמואל (מכות ז: אות שלב) מתרץ באופן דומה אלא שהנקודה בדבריו הוא שכוחו כגופו הוא חידוש שנתחדש רק באדם ולא בשור, ולכן יש לבחון את הדבר.
[2] שאלה זאת מופיעה כבר בראשונים עיין ר"ש בשיטה מקובצת (ד"ה אמר רבא) ורא"ש (פרק ב סימן ב). לכאורה, הפירוש הפשוט ביותר הוא שוודאי שסומכוס סובר שכוחו כגופו, ועל כן כדי לצמצם את המחלוקת ככל שניתן רבא צריך לומר שכוחו כגופו והמחלוקת היא רק בגזרת הכתוב, וכך כתב הפילפולא חריפתא (שם אות כ).
[3] שאלה זאת מתעצמת עקב טענת הרמב"ם (מופיעה בהקדמתו לפיהמ"ש, וכן בשורש השני בספר המצוות) שלא יכולה ליפול מחלוקת בהלכה למשה מסיני. הברכת אברהם (יח: מהדורה תניינא ד"ה ולימא ר"י הלכה כסומכוס) מתרץ שמה שהרמב"ם התכוון זה במקומות בהם יש מסורת גמורה, אבל כאן אין מסורת גמורה, ויכול להיות שזה חלק משלושת אלפי ההלכות שהשתכחו והוחזרו בפלפולו של עתניאל בן קנז כמו שאומרת הגמרא בתמורה טז. וצ"ע.
[4] יט: ד"ה אלא מתני'
[5] בדף יט.
[6] הגמרא בדף יט. מציגה ספק בשאלה מה הדין במקרה בו הבהמה הולכת במקום בו היא לא יכולה ללכת בלא להתיז צרורות. שורש הספק מובא בגמרא כך: "כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות?" רש"י מציג שהספק הוא בשאלה האם הצרורות האלה הם דרך הבהמה וחייב לשלם חצי נזק, או שמא הם צרורות משונים וצריך לשלם רבע. לעומתו רבנו חננאל, וכך גם עולה מהרי"ף מסבירים שצד הספק שהנזק הוא אורחייהו גורם לתשלום נזק והצד שהצרורות הגיעו מחמת בעיטה הוא המגדיר אותם צרורות. הרמב"ם (פרק ב הלכה ו) פוסק בספק הזה שישלם רבע, כך שנראה שהוא מבין את הספק כמו רש"י. וצ"ע.
[7] ככל הנראה הייתה גם גירסה של הגמרא שגרסה כך בפירוש בדף ג: וברי"ך בדף א: כמו שמוכח מהתוספות שאנץ (שטמ"ק ג: ד"ה וז"ל תוספות שאנץ דהלכתא) מהרא"ש (פרק א סימן א), אלא שחלק מהראשונים לא גורסים אותה. ועיין פלפולא חריפתא (שם אות ד).
[8] כלומר, יש הלכה למשה מסיני בדיני צרורות, הגמרא לא נכנסת לשאלת פעולת ההלכה אלא לתוצאה הסופית, חצי נזק שהוא ממון, וכעין זה כותב גם הרשב"א בדף ג: (ד"ה והא דאמרינן חצי נזק צרורות). אלא שאצלנו הוא מביא הסבר נוסף לגמרא לפיו צריך לפסק את הגמרא אחרת. הגמרא אומרת: "כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא" בהבנה הראשונים הפסיק הוא בין חצי נזק צרורות להלכתא גמירא, כך שההלכה מוסבת על היות החיוב חיוב ממוני. הרשב"א מציע להזיז את הפסיק קדימה כך שהוא יהיה בין גמירא לה לדממונא הוא, ואז יצא ממנו בפירוש שההלכה הפחיתה את תשלום צרורות לחצי נזק.
[9] כמובן שאין לקדימות הסוגיה בסדר הדפים חשיבות כרונולוגית, אלא שהדבר גורם להרבה מהמפרשים להתייחס אליה דווקא שם.
[10] עיין לקמן סוגיה פב: תולדותיהן כיוצא בהן שם נתייחס לשאלה מדוע הגמרא יוצרת מחלוקת בין רב פפא לרבא ולא אומרת שרב פפא משייך את צרורות לרגל כדי לפטור ברשות הרבים.
[11] התוספות לא מתייחס לשאלה אם כך מדוע מסתפק רבא לגבי תשלום מעלייה הרי נשמע מהתוספות שצרורות מקבלות את הקולות של רגל ושל קרן. רבי נחום פרצוביץ (דף ג: אות פז) מסביר שלרבא ברור שצרורות הם תולדת הרגל, וחיוב חצי נזק שנשאר הוא מדין רגל, אלא שהספק בשאלה האם הפחתת דמי התשלום מחייב את שינוי צורת התשלום, לא תלוי בשאלה האם דיני רגל חלים על הנזק.
[12] ועיין בפני יהושע (ג: ד"ה בגמרא בחצי נזק, שם רבא) שהקשה על רש"י שאמר שכל הסוגיה היא רק לפי רב פפא לשיטתו שאמר שפלגא נזקא ממונא. וקצת קשה על דבריו מכל הפוסקים שפסקו כרב פפא לעניין תשלום מעלייה, ובכל זאת פסקו שפלגא נזקא קנסא.
[13] אולי כך גם ניתן להבין את ההווא אמינא שלו. בתחילה הוא ניסה להעמיד את מחלוקת סומכוס וחכמים בדבר שאינו תלוי בהלכה, ולאחר שהבין שלא ניתן להעמיד את שיטת סומכוס בעזרת ההלכה הוא הוכרח לומר שהמחלוקת היא בעצם ההלכה.
[14] לחלופין היה ניתן לומר שכוחו לא כגופו ומחלוקת התנאים היא בשאלה האם שיוך הפעולה לגוף מחייבת נזק שלם או חצי.
[15] כך גם צריך לומר ברשב"א שהבאנו לעיל, שמסביר את הגמרא בדף טו: באופן אחר.
[16] וכך ככל הנראה גם הבין התוספות (כב. ד"ה ורבי יוחנן בדאנחה) שנשאר בשאלה בדין כח כוחו. הריטב"א (מכות ח. ד"ה אלא כח כחו) חולק ואומר שכח כוחו אינו ככוחו ופטור עליו בנזיקים. הר"ן (סנהדרין עז: ד"ה זרק כדור) חולק על הריטב"א ומחלק בין רצח שם כוח כוחו פטור, לבין נזיקין שם חייב.
[17] המנחת שלמה (יז: ד"ה חזיר) מסביר את המחלוקת לגבי שיוך נזקי חזיר נובר כמחלוקת בהגדרת נזקי שן. רש"י סובר שבשן ההנאה צריכה להיות מגוף הדבר הניזוק, לעומת התוספות שאומר שבכל מקרה בו יש הנאה במעשה הוא נחשב שן, על אף שההנאה היא מדבר צדדי. יוצא שלרש"י יש נפקא מינה לשאלה האם פעולת נזק מוגדרת כשן או כרגל והוא בשאלת הצרורות. נראה מדברים אלו של רבי שלמה זלמן אוירבך שתולדת שרש"י מגדיר את תולדת השן כנזק בו המזיק נהנה מגוף הדבר, רגל נזק הנעשה תוך כדי הילוך, על אף שהוא משייך שם נזק על ידי התכחות בכותל לכלי שבצד השני כרגל. וצ"ע
[18] האחריות שכן יש על בעלי הבהמה נובעת מכך שהוא אחראי על נזקים שהבהמה שלו עושה בחצר הניזק, אף על פי שיש לו אחריות חלקית אליהם. ועדיין צ"ע בהתחשב בגמרא בדף יט. שמחייבת אדם במקרה בו צרורות של הבהמה שלו שהלכה ברשות הרבים פגעו בכלים ברשות הניזק. אולי שם החיוב הוא מצד סברת התוספות (יז. ד"ה דרסה וכן לגבי אדם ו. ד"ה לאתויי) שאם האבן מגיעה למצב שהיא מזיקה ברשות אחרת סימן שהייתה פשיעה של הבעלים בהליכת הבהמה.