רקע
הסוגיה עוסקת בשאלה מהי הפעולה עליה חייבים משום שן. נבחן את השאלה הזאת משני כיוונים: מה נחשב דבר שנאכל, ומה נחשב שינוי בפעולת האכילה. תוך כדי הדיון נשלים עוד שתי נקודות בענייני נזק משונה בצרורות.
מקורות
א. בבא קמא יט:-כ. מהמשנה עד "לסרוכי ולמסלק"
ב. רש"י על הסוגיה ובעיקר ד"ה שונרא, ובפתורא
רבנו חננאל "מתני' כיצד השן… לסרוכי ולמיסק"
רשב"א יט: ד"ה גירסת רש"י
רא"ש פרק ב סימן ג
[מרומי שדה ד"ה שם בגמ' בבהמה ובפתורא]
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכות א-ג, ו-ח
[תוספות יח. ד"ה והא
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות ט, יד]
ג. רי"ף ח. מהמשנה "והדר פלס"
טור סימן שצא "…אפילו של בהמות גדולות"
מאירי יט: ד"ה בהמה שאכלה, ואם אכלה
הסבר הסוגיה
כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק
[בבא קמא יט:]
המשניות של פרק שני באות לפרש את המשנה החותמת של פרק ראשון העוסקת בתמות ומועדות. המשנה שם אומרת שהשן מועדת לאכול את הראוי לה, ועל כן המשנה אצלנו מבררת את הדין. המשנה מנגידה בין פירות וירקות, אותם הבהמה מועדת לאכול, לבין כסות וכלים עליהם משלם חצי נזק.
השוואה פשוטה בין השוואת מבנה המשנה הזאת לבין מבנה המשנה הקודמת, מעלה שיש הקבלה בין אכילת כסות וכלים לביעוט. לכאורה, נראה שדין אכילת כסות וכלים הוא בכלל לא כלול בדיני שן אלא חלק מדיני קרן, כמו שבעיטה היא קרן ולא רגל. לשיטת התוספות הדבר נובע משינוי של הבהמה, שכן אין דרכה לאכול כסות וכלים. לפי הרמב"ם אכילת כסות וכלים הוא דבר שהבהמה לא נהנית ממנו כך שהוא לא שן, ולכן חייבים לומר שהיא עשתה זאת בכוונת נזק[1].
מהמשנה עולה שיש שני סוגי אכילה: אכילת דבר הראוי לבהמה שהוא בכלל שן, ואכילת דבר שאינו ראוי לבהמה שלכאורה הוא אינו נכלל בדין שן.
הגמרא מביאה ברייתא על מנת לפרט את דין המשנה ולהדגים את המקרים בהם חייבים על אכילת הבהמה. הברייתא פותחת בכך שעל אכילת אוכל הראוי לבהמה בעלי הבהמה חייב לשלם נזק שלם. בהמשך, הברייתא מביאה ארבעה מקרים, שלכאורה לא תואמים את הכלל. רב פפא מבאר שחידוש הברייתא במקרים הללו הוא שגם אכילה על ידי הדחק נחשבת אכילה ומוסיף עוד מקרים משלו לאכילה על ידי הדחק.
ישנם שני מקרים באמוראים שהגמרא מביאה בהקשר של אכילה משונה. המקרה הראשון הוא של רב יהודה, בו חמור אכל לכם שהיה בסל, כך שהוא לעס גם את הסל. הפסיקה של רב יהודה במקרה הזה הייתה לחייב את בעל החמור נזק שלם על הלחם וחצי נזק על הסל.
הגמרא מקשה תחילה על החיוב על הסל, ולאחר מכן עוברת לשאול מדוע רב יהודה מחייב את בעל החמור לשלם נזק שלם על אכילת לחם, הרי אין דרכו של חמור לאכול לחם, ולראיה היא מביאה ברייתא שאומרת שאם אכלה לחם בשר או תבשיל החיוב הוא חצי נזק.
כדי לתרץ את הברייתא הגמרא מעמידה את הברייתא בחיה ולא בבהמה. אלא שתירוץ זה יוצר בעיה, כי חיה וודאי אוכלת בשר, ואם כן מדוע החיוב עליו הוא חצי נזק? הגמרא מביאה שתי אפשרויות כדי לתרץ את הברייתא במידה ומעמידים אותה בחיה. האפשרות הראשונה היא שמדובר בבשר צלוי, כך שאין דרך החיות לאכול אותו. האפשרות השנייה לגשת אל המקרה היא לצמצם את החיות עליהם מדובר, ולומר שהברייתא עוסקת דווקא בסוג חיה מסוים, ובמקרה הזה בצבי.
הגמרא מביאה אפשרות שלישית על מנת לתרץ את הברייתא שחוזרת מההנחה שהברייתא עוסקת דווקא בחיה. במידה והברייתא עוסקת בבהמה הבעיה היא מלחם, שלכאורה החיוב עליו אמור להיות חצי נזק. ישנן שתי גירסאות בגמרא. רבינו חננאל גורס פתותא, כלומר, הברייתא לא מדברת על לחם כמו שהוא אלא על לחם שחתכו אותו לחתיכות קטנות כדי לפזר בתבשיל, שאותו אין דרך בהמה לאכול ולכן חייב חצי נזק.
רש"י גורס בגמרא פתורא, ומבין את התירוץ השלישי באופן אחר לגמרי. לפי רש"י, הגמרא בתירוץ השלישי מבינה את הברייתא באופן אחר. הברייתא לא עוסקת בסוגי האוכל שהבהמה אוכלת או לא אוכלת, אלא על דרך אכילת הבהמה. על אף שהבהמה אוכלת לחם, אם היא תאכל את הלחם מהשולחן הדבר יהיה משונה והחיוב יהיה רק על חצי נזק. העולה מרש"י ששינוי בשן הוא לא רק שינוי במאכל הנאכל, שזה השינוי עליו המשנה דיברה, אלא גם שינוי בדרך האכילה.
הרשב"א מקשה על רש"י מהמקרה הבא בגמרא. הגמרא מביאה מקרה בו עז אוכל לפת מפי החבית ושובר את החבית תוך כדי. רבא מחייב את בעל העז לשלם את מלוא הנזק גם על הלפת וגם על החבית. הגמרא שואלת מדוע חייב נזק שלם על החבית, ועונה שכיוון שדרכו של העז לאכול את הלפת דרכו גם להגיע לראש החבית ולשבור אותה על כן הרשב"א מגיע למסקנה הבאה: "אלא אין השינוי במקומות אלא באוכלין".
המרומי שדה מתרץ את קושיית הרשב"א על רש"י[2]. הוא מחלק בין המציאות שיש במקרים השונים. הבהמה מועדת לאכול את האוכל כששניהם נמצאים באותו המפלס, אבל אם הבהמה עומדת על הקרקע ואוכלת מהשולחן הדבר נחשב שינוי. יוצא, שלפי המרומי שדה רש"י מקבל את הכלל שקבע הרשב"א, ששינוי בשן הוא רק באכילה עצמה ולא במקום בו הבהמה אוכלת, אלא שגם שינוי בפעולת האכילה מחשיב את הנזק כקרן, ולא רק במיקום האכילה.
אלא שקשה לקבל את תירוצו בשיטת רש"י בגלל פירושו של רש"י לגבי כלב שחתר ואכל חררה[3]. הגמרא מסיקה מכך שכלב שאכל את החררה השמורה חייב נזק שלם, שסתם דלתות חתורות אצל כלב. רש"י מסביר שאם הגמרא לא הייתה מניחה את ההנחה המציאותית הזאת, היה יוצא שחתירת הכלב היא דבר משונה והיה חייב חצי נזק[4]. כל זאת, למרות שפעולת החתירה היא פעולה שרק מובילה את הכלב אל האוכל אותו הוא יאכל. על כן צריך לומר שפירושו של המרומי שדה ברש"י היה נקודתי, וכוונתו הייתה רק להסביר למה אכילת הלפת מראש החבית איננה שינוי, בניגוד לאכילה משולחן שהיא שינוי.
הרא"ש לוקח את דברי הרשב"א צעד אחד קדימה. הוא מתחיל מלשאול מדוע המשנה בוחרת מקרה קיצוני של אכילת כסות וכלים ולא מביאה מקרה פשוט יותר, כמו כלב שאכל כבשים גדולים[5]. השאלה הזאת גורמת לו לחדש שהדין אותו הגמרא אומרת כלפי אכילת כלב כבשים גדולים שחייב רק חצי נזק הוא רק כלפי השינוי עצמו, אבל שאר האכילה היא שן רגילה וחייב עליה נזק שלם. ובפועל ישלם חצי נזק רק מהריגת הבהמה, ואת כל הנזק על בשר הנבלה[6]. לגבי המקרה של עז ששובר את החבית באכילתו, צריך לומר שלמרות שעז לא קופץ בדרך כלל על חביות, הוא כן קופץ על חביות עם אוכל עליהן.
לכאורה, הסברה בדברי רש"י ברורה. כל הסיבה שמשלמים על נזק משונה פחות היא הפחתת אחריות כיוון שהבעלים לא היו אמורים לצפות את הנזק, כך שמצד הדין הם היו אמורים להיות פטורים אלא שהתורה החילה חצי נזק. אם כך, בכל מקרה בו הבעלים לא יכולים לצפות את הפעולה הראשונה שגורמת את הנזק ולא יכולים לשמור מפניה, ומאותו הרגע הם לא יכולים לדאוג למעשה הכלב ולכן ישלמו חצי נזק. צריך לשאול מה סברת הרא"ש?
הרא"ש מבין שמרגע שהגמרא אומרת שכלב שאוכל כבשים חייב חצי נזק חייב חצי נזק, הגמרא מחלקת את הנזק לשתי פעולות שונות, ורק על הפעולה הלא צפויה החיוב הוא חצי נזק מצד גזרת הכתוב של קרן. פעולת התקיפה שהיא פעולה לא צפויה וחייבים עליה חצי נזק והיא זאת שהופכת לקרן, אבל אכילת בשר כבש היא פעולה צפויה, וגזרת הכתוב איננה חלה על המקרה הזה. כלומר רש"י מבין ששן היא כל פעולת האכילה, בעוד הרא"ש מבין ככה את ההווא אמינא של הגמרא, אבל למסקנה סובר שרק האכילה נכנסת תחת שן.
רש"י והרא"ש מייצגים את שתי הקיצונויות בסוגיה. רש"י מהקצה האחד שאומר שגם כאשר הכלב חותר ולאחר מכן אוכל את החררה, חייב לשלם על החררה רק חצי נזק. והרא"ש מהקצה האחר שאומר שאפילו כאשר כלב מתנפל על כבש גדול הוא אינו חייב חצי נזק על אכילת הבשר. נראה שיש דרך ביניים בה מהלך הרמב"ם.
הרמב"ם פוסק מחד גיסא שחייב חצי נזק על אכילת כבש גדול[7] ולא מחלק כמו הרא"ש בין דמי ההריגה לדמי הבשר, ומאידך גיסא לא נראה שהוא מקבל את חידושו של רש"י לגבי כלב שחותר ומוציא את החררה[8]. נראה להסביר את הרמב"ם כמו שצגנו בהתחלה במרומי שדה. בשן אנחנו מסתכלים על מעשה הבהמה לראות אם הוא משונה או לא, ושאלת הגעת הבהמה לאותו המקום איננה רלוונטית לגדרי משונה, ומתייחסת לגדרי אונס.
יוצא שיש מחלוקת משולשת בראשונים לגבי החלת דין שינוי. רש"י תופס את גדר שינוי באופן קיצוני, ואומר שבכל מקרה בו הבעלים לא היה אמור לצפות את פעולת בהמתו ובעקבות כך הגיע הנזק חל דין משונה וחייב חצי נזק. הרמב"ם אומר שהיקף השינוי הוא רק על המעשה ולא על הסיטואציה, כשמעשה יכול לכלול יותר מפעולה אחת. הרא"ש חולק על הנחת הרמב"ם שמעשה יכול לכלול כמה פעולות, והוא מסתכל על כל פעולה באופן יחידאי. אם הפעולה הייתה צפויה ישלם על ההשלכות שלה נזק שלם, ובמידה ולא היה ניתן לחזות את הפעולה, הנזקים היוצאים ממנה יהיו בגדרי קרן.
נבדוק את מחלוקת הראשונים הזאת בשני מקרים. המקרה הראשון בו עסקנו בסוגיה הקודמת הוא תרנגול שהושיט את ראשו לכלי זכוכית ותקע בו. מהגמרא עולה שתקיעת התרנגול היא צרורות, ואם אין בכלי אוכל, התקיעה משונה. אם מבינים כך הדין הפשוט אמור להיות שכאשר התרנגול תוקע בכלי זכוכית, אם יש בכלי אוכל חייב חצי נזק מדין צרורות, ואם אין בכלי אוכל הדבר תלוי בשינוי לרביע נזק.
הגמרא הזאת בעייתית לרא"ש כיוון שסוף סוף הכלי נשבר על ידי נפיחת התרנגול, ולא על ידי האכילה, ולכן גם אם יש זרעונים בתוך הכלי הנזק אמור להיות משונה[9]. לכן הרא"ש ייאלץ להסביר ולומר שהמציאות היא שאם יש בכלי אוכל דרך התרנגול לקרוא בו[10].
מקרה נוסף בו צריך להתעסק הוא במצב שתרנגולים מנקרים חבל דלי. הגמרא דנה בברייתא שעוסקת בתרנגולים שקורעים חבל כך שהדלי שקשור אליו נופל ונשבר. הדין הוא שמשלם נזק שלם. במהלך הגמרא עולה הצעה לומר שעל הדלי משלם חצי נזק והברייתא עוסקת בחבל עליו משלם נזק שלם. אלא שהבעיה בהצעה הזאת היא שחיתוך החבל משונה ולכן אמור להתחייב עליו חצי נזק, כך שחייבים לומר שמדובר על חבל שהוא עצמו אוכל.
לכאורה, במקרה הזה כולם צריכים להסכים. הפעולה שהתרנגול עושה היא אחת, רק שיש לה שתי תוצאות. על כן אם חיטוט החבל הוא משונה יהיה חייב חצי נזק על החבל והדיון על הדלי יהיה תלוי בפסיקה בשאלות האם הולכים בתר מעיקרא והאם יש שינוי לרביע נזק. אם חיטוט החבל הוא לא משונה אז על החבל ישלם נזק שלם ועל הדלי ישלם כתלות בשאלת בתר מעיקרא.
הבעיה מתחילה בכך שהגמרא מעלה את שאלת המשונה רק כאשר היא מסבה את הדיון מהדלי לחבל. כלומר, נשמע מהגמרא שגם כאשר אכילת החבל היא משונה אין הדבר משפיע על החיוב שקיים על הדלי.
התוספות נזקק לשאלה הזאת ומסביר שכל עוד החיוב היה על הדלי היה ניתן לומר שהחבל ספוג במים כך שאין שינוי בחיטוט התרנגולים. בשלב הזה גם על החבל משלמים נזק שלם, אלא שהעובדה שהוא ספוג במים גורמת לכך שהוא לא יהיה שווה כלום, ונזק שלם זה אפס. אבל בהחלפת מושא הנזק בברייתא לחבל, חייבים לומר שלחבל כן יש שווי כספי[11], ולכן הוא לא ספוג במים, ועולה שאלת המשונה.
אלא שפסקו של הרמב"ם לא תואם את התפיסה הזאת. הוא אומר שתמיד חייב על הדלי נזק שלם, אלא שאם היה על החבל אוכל חייב גם עליו את מלוא הנזק. הראב"ד משיג עליו, שהרי השינוי בחבל אמור לגרום להפחתת התשלום גם על הדלי עצמו.
צריך לתרץ את הרמב"ם ולומר שכוונתו באומרו "והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר" היא ששבירת הדלי איננה תוצאת החיטוט בחבל. הדלי נשבר מחמת התרנגול עצמו[12]. יוצא שההלכה מובנת. בכל מקרה בו הדלי נשבר בפעולה אחרת מחיטוט החבל החיוב עליהם יהיה שונה. החיוב על החבל משתנה במידה ויש עליו אוכל, זאת בניגוד לחיוב על הדלי שנשאר קבוע. במידה והדלי והחבל נשברו על ידי פעולה אחת ודאי שהחיוב עליהם יהיה שווה אם הולכים בתר מעיקרא.
כדי לקבל את התירוץ הזה צריך לעשות חילוק הגיוני ברמב"ם. כל מה שאמרנו שהרמב"ם מכליל רצף פעולות ביחד תחת אותו המעשה, זה רק כאשר הפעולות הם חלק ממעשה אחד. האכילה יכולה להיות מבוצעת רק באמצעות השינוי. לדגמא, כלב שצריך להתנפל על חיה גדולה ממה שהוא רגיל להתנפל זה שינוי בכל האכילה. לעומת זאת, אם הכלב עושה קפיצה משולשת ולאחר מכן מתנפל כהרגלו על חיה, על אף היות הקפיצה שינוי החיוב יהיה רק חצי נזק.
נמצא שמחלוקת הראשונים לגבי שינוי, מתפרשת בסוגייתנו לגבי ההתייחסות לפעולת האכילה. הרא"ש מבין ששינוי באכילה הוא רק שינוי במושא האכילה. בכל מקרה בו הבהמה יכולה לאכול את האוכל שאכלה, תשלום נזקי האוכל יהיה נזק שלם. הרמב"ם מרחיב את פעולת האכילה לפעולות הנלוות אליה. אכילה משונה היא אכילה הנעשית על ידי מעשה משונה, לדוגמא התנפלות על חיה גדולה. רש"י מרחיב יותר את פעולת האכילה, ולפיו כל סיטואציית האכילה קשורה בנזק.
אלא, שהרמב"ם חולק על הרא"ש בעוד נקודה ולא מודה לו לעניין שינוי במושא האוכל. בשיטה זאת אוחז גם הרי"ף, אשר גם הוא, כמו הרמב"ם פוסק את דינו של רב יהודה כפשטו, ולא מביא את הברייתא, אותה הגמרא הביאה כדי להקשות עליו, לפיה אם הבהמה אוכלת פת בשר או תבשיל התשלום הוא חצי נזק.
הפרשנות הפשוטה לדבריהם הוא שהם מבינים שיש סתירה בין הברייתות. אם אכילה על ידי הדחק נחשבת לאכילה, אז חייבים בהמה שאוכלת בשר, ואם אכילה על ידי הדחק אינה נחשבת אכילה דינה יהיה שחייבים חצי נזק. זאת לעומת האפשרות שעולה מרש"י לפיה שהברייתות אינן חולקות ויש שלוש רמות לאכילה: דבר שהבהמה רגילה לאכול. דבר שהיא לא רגילה לאכול אבל אוכלת אותו על ידי הדחק. דבר שהיא לא תאכל בכלל.
לכאורה, גם הרא"ש עצמו סובר כך. הרא"ש שאל מדוע המשנה מביאה דוגמא רחוקה לאכילה משונה כמו כסות וכלים, ולא מדברת על כלב שאכל כבשים גדולים. אולם, צריך לשאול גם על הרא"ש, מדוע הוא הולך עד למקרה של כלב שאכל כבשים גדולים, הרי בגמרא על אתר מופיעות דוגמאות נוספות לאכילה עליה משלם חצי נזק?
מסתבר, שהרא"ש פוסק שכלל אין שינוי באכילה, למעט המקרה של כסות וכלים, אז מושא האכילה איננו אוכל, ולכן צריך להגדיר את הפעולה כסוג של נשיכה ולא כאכילה. הקושי שבהבנת הרא"ש כך הוא פסיקת הטור. הטור מביא את המקרים של שינויים במושא האכילה הגוררים הפחתה של הנזק לחצי.
סיכום
המשנה מנגידה בין אכילת פירות וירקות עליה המזיק צריך לשלם את מלוא הנזק, לאכילת כסות וכלים בה צריך לשלם רק חצי נזק. הגמרא מביאה ברייתא ממנה עולה שאכילה על ידי הדחק נחשבת אכילה, וברייתא אחרת שאומרת שאם בהמה אוכלת בת בשר או תבשיל הבעלים חייב רק חצי נזק. רש"י והטור מבינים שיש כאן שלוש רמות שונות של אכילה. הרי"ף והרמב"ם לא מביאים את הברייתא השנייה, ונראה מהם שישנה סתירה בין הברייתות.
ישנם עוד שני סוגי שינויים אחרים שעולים בסוגיה. שינוי מקום, אותו רש"י מחשיב כשינוי לכל דבר, כך שאם כלב חתר תחת הדלת, ודלתות אינן חתורות אצל כלב הדבר נחשב שינוי. בנוסף יש שינוי בפעולת האכילה, דוגמת כלב שאוכל כבשים, לגביו נחלקו הרמב"ם והרא"ש. הרמב"ם מסתכל על המעשה בכללותו והמעשה משונה, לעומת הרא"ש שמחלק בין ההתנפלות שהיא משונה, לאכילה שהיא בדרכה של הבהמה. גם הרמב"ם מגביל את היקף השינוי לאותו המעשה בלבד.
[1] פסיקת הרמב"ם בהקשר הזה מעט לא ברורה, שכן מנוסח ההלכה ומיקומה היה ניתן להסיק שמדובר על שן משונה ולא על קרן. נקודה נוספת המעלה את האפשרות שמדובר על שן, זה שהרמב"ם מנמק את החיוב ברשות הרבים. בקרן אין חילוק בין רשות הרבים לרשות הניזק בניגוד לשן, ולכן נראה שמדובר על שן. צריך לומר שגם אם מדובר שברמב"ם הפטור מתייחס לתכונה הספציפית. לכן שינוי מפחית את התשלום לחצי נזק, ושימת הכסות והכלים ברשות הרבים גורמת לכך שיהיה חייב ברשות הרבים.
[2] האחרונים מציעים שלושה כיוונים נוספים כדי לתרץ את הקושיה על רש"י. הפני יהושע (כ. ד"ה בפרש"י בד"ה בקופצת) מחלק בין החיות השונות, עז דרכה לקפוץ לעומת בהמות אחרות שאין דרכן לקפוץ. הנחלת דוד (ד"ה והרי"ף) מקבל את החילוק של הפני יהושע ומציע חילוק אחר בין קפיצה לטיפוס, דרך העז לטפס, דבר שהיא יכולה לעשות מעל חבית, אבל אין דרכה לקפוץ על שולחן, עליו היא לא יכולה לטפס. הרש"ש (ד"ה שם ואב"א) מציע לומר שרב יהודה חולק על רבא. ההצעה שלו באה כדי להסביר בעיה אחרת, אלא שהיא מיישבת גם את רש"י. כיוון שרש"י ממשיך בשיטתיות בהנחה ששינוי בדרך ההגעה אל האוכל צריך לומר שהוא פסק את רב יהודה ולא את רבא.
[3] גמרא בדף כג.
[4] הרא"ש מציע דרך אחרת להסביר את מסקנת הגמרא, שאם סתם דלתות לא היו חתורות אצל כלב, בעל הכלב היה אנוס.
[5] הים של שלמה (פרק ב סימן ט) חולק על הרא"ש ואומר שהשאלה שלו מתעצמת לפי זה שיש ברייתא שמביאה חיוב חצי נזק על דברים אחרים, כמו חזיר שאוכל בשר. הוא מתרץ את השאלה באופן אחר ואומר שהמשנה צריכה לשנות את זה לעניין הפטור ברשות הרבים. כשלפי שמואל צריך לומר שעל כסות וכלים חייב בכל עניין וגם ברשות הרבים, ולפי רב צריך לחדש את הפטור בעניין הזה.
[6] דברים אלו סותרים לכאורה את מה שהוא אמר בפרק ראשון (בסימן כ). הרא"ש כותב כך: "הלכך כל דבר משונה אף על פי שיש הנאה להזיקן נפק לה מתורת שן והוי קרן כגון כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולי רברבי". כלומר על הנאת הכלב משלם חצי נזק. קשה לומר שהכלב נהנה מהריגת הכלב, אלא הנאתו היא מהאכילה, כך שיוצא מפה שעל הבשר ודאי שמשלם רק את מחצית הנזק. וצ"ע
[7] הרמב"ם עצמו כותב שהגמרא מדברת על כבש קטן.
[8] ניתן לראות מחלוקת בינהם בהבנת סוגיות קופצת ומחזרת, בשתיהן רש"י מפרש שהחיוב הוא משום שינוי בעוד הרמב"ם לא מקבל זאת ומסביר את החיוב באופן אחר.
[9] האור שמח (ב, ט) מעלה אפשרות לומר שגם הרא"ש יודה שברגל הדין הוא שונה. הוא מסביר את החילוק בכך שהמחייב של רגל הוא היות הנזק מצוי, ועל כן בכל מקרה המגיע על ידי שינוי יהיה חייב משום קרן. לעומת זאת בשן המחייב הוא הנאה להיזקו, ולכן השינוי אינו גורע את עצם המחייב.
[10] אולי הוא ייאלץ להעמיד את הגמרא לשם כך במצב בו התרנגול אוכל קודם, אז הוא מועד לקרוא לאחר אכילתו. קצת קשה להכניס את ההעמדה הזאת בלשון הגמרא מצד זה שהיא אומרת רק דאית ביה ביזרוני, ולא שאכל התרנגול את הזרעים.
[11] התוספות מביא אפשרות אחרת לעשות את אותו המהלך. בהווא אמינא של הגמרא כאשר החיוב היה על הדלי, התרנגול פתח את הקשר שחיבר את הדלי כך שהחבל כלל לא ניזוק. העמדת החיוב בברייתא על החבל, גורם לכך שמוכרחים לומר שהחבל ניזוק.
[12] כעין זה כתב הרא"ש (פרק ב סימן א) בשם הראב"ד.