ביאור הדף
לישנא אחרינא אמרי לה: סברוה מאי מחיצה? פלוגתא דכתיב: ותהי מחצת העדה וכיון דרצו – בונין את הכותל בעל כורחן אלמא: היזק ראיה שמיה היזק.
הגמרא מביאה לשון אחרת לפיה יש לפרש את המילה מחיצה במשנה כחלוקה כמו שהתורה משתמשת בו ואז יוצא שאם רוצים השותפים לחלוק הם חייבים לעשות מחיצה כי היזק ראיה נחשב היזק
אימא: מאי מחיצה? גודא (דתנן) [דתניא]: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור נפרצה – אומר לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה – הרי זה קידש וחייב באחריותה; וטעמא דרצו הא לא רצו – אין מחייבין אותו אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק!
הגמרא אומרת שלא מוכרח להבין כך את המילה מחיצה במשנה וניתן לומר שפירוש המילה הוא כותל כמו שהברייתא משתמשת בו. אם מבינים כך מחיצה יוצא שהמשנה אומרת שרק אם השותפים רצו לבנות כותל מחייבים אותם לעשות זאת כלומר היזק ראיה אינו נחשב היזק
אי הכי בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה!
הגמרא מקשה על ההבנה שפירוש המילה מחיצה במשנה הוא כותל מכך שאם באמת כך היה המשנה לא הייתה צריכה לכתוב שוב באותו המשפט כותל אלא להתייחס לכותל שכבר מוזכר במילה כמו אותו
אלא מאי? פלוגתא אי הכי שרצו לעשות מחיצה שרצו לחצות מבעי ליה!
שואלת הגמרא הרי אם כוונת המילה מחיצה היא חלוקה אז המשנה הייתה צריכה להשתמש בה כפועל ולא כשם עצם לדוגמא רצו לחצות
כדאמרי אינשי: תא נעביד פלוגתא.
ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו? אפי' לא רצו נמי!
מקשה הגמרא אם היזק ראיה הוא היזק אז למה כדי לבנות מחיצה הם צריכים לחלוק אפילו אם הם לא רוצים לחלוק הם מזיקים אחד את השני
א"ר אסי א"ר יוחנן: משנתנו – כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו.
רב אסי מתרץ את הקושיה על ידי זה שמעמיד את המשנה בחצר שאין בה דין חלוקה (אחד השותפים לא יכול לכפות את חברו לחלוק) ולכן רק אם רצו יעשו כותל אבל אם לא ימשיכו להתנהל בה ביחד
מאי קמ"ל? דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פליגי תנינא: אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים – אפילו פחות מכאן חולקין!
מקשה הגמרא על ההעמדה של רב אסי את המשנה בחצר שאין בה דין חלוקה שהרי זה שאם אין בחצר דין חלוקה אם השותפים רוצים הם יכולים לחלוק אותה כבר שנינו במשנה בהמשך הפרק
אי מהתם הוה אמינא: אפילו פחות מכאן – במסיפס בעלמא קמ"ל הכא כותל.
עונה הגמרא שאם היינו לומדים זאת משם לא היינו יודעים את דיני בניית הכותל הכתובים במשנתנו
וליתני הא ולא ליתני הך!
שואלת הגמרא למה שלא נשאיר רק את המשנה שלנו ולא נשנה את המשנה הזאת
סיפא איצטריכא ליה: וכתבי הקדש אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו.
עונה הגמרא ואומרת ששונים את הדין במשנה גם בהמשך הפרק כדי לשנות את הדין שאת כתבי הקודש לא ניתן לחלוק גם עם שני השותפים רוצים
(ל"א: וכי רצו מאי הוי? ליהדר ביה!
הגמרא שואלת מה זה משנה זה שהם רוצים הרי הם יכולים לחזור בם
אמר רב אסי א"ר יוחנן: בשקנו מידו כו'.
אדאשמעינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואף על גב דלא רצו!
שואלת הגמרא למה המשנה מדברת על מצב בו אין בה דין חלוקה ורצו שתדבר על חצר שאיש בה דין חלוקה אז כופים אותם לחלוק גם כשהם לא רוצים
אי אשמעינן ביש בה דין חלוקה ואף על גב דלא רצו הוה אמינא: שאין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא קמ"ל.
עונה הגמרא שאם היינו שונים את הדין של חצר שיש בה דין חלוקה היינו חושבים שלא ניתן לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה גם אם רוצים
ומי מצית אמרת הכי? והא קתני סיפא: אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים – יחלוקו; מאי לאו אכותל!
שואלת הגמרא הרי ודאי שלא היינו חושבים שלא ניתן לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה כשהם רוצים הרי שנינו זאת במשנה בהמשך הפרק
לא אמסיפס בעלמא.
עונה הגמרא שהיה ניתן להבין מהמשנה האחרת שניתן לחלוק בגדר נחוכה וצריך את המשנה שלנו כדי לומר שחולקים על ידי כותל
ליתני האי ולא ליתני האי!
שואלת הגמרא אם הדין של חצר שאין בה דין חלוקה וניתן לחלוק אותה ברצון השותפים כבר נאמר במשנה שלנו למה צריך לשנות אותו שוב בהמשך הפרק
סיפא אצטריכא ליה: ובכתבי הקדש אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו
עונה הגמרא שצריך לשנות את הדין הזה שם כדי שהמשנה תוכל להשמיע את הדין שבכתבי הקודש לא חולקים גם אם השותפים רצו
במאי אוקימתא למתני'? בשאין בה דין חלוקה אי בשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו!
שואלת הגמרא כיצד ניתן להעמיד את המשנה בחצר שאין בה דין חלוקה הרי גם אם הם רוצים הם יכולים לחזור בהם
א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן.
מעמיד רב אסי את המשנה במצב בו השותפים קנו אחד מהשני את חלקם בחצר
וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא!
שואלת הגמרא הרי הקניין הוא רק קניין דברים וודאי שהוא לא יקנה
בשקנו מידן ברוחות.
מתרצת הגמרא שמדובר במצב בו כל אחד הקנה לחברו חלק מסוים בחצר ואז הקניין עובד
רב אשי אמר: כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק.
רב אשי מעמיד את המשנה במצב בו כל אחד החזיק בחלקו ואז שוב הם אינם יכולים לחזור בהם וחייבים לבנות כותל כי היזק ראיה הוא היזק
מקום שנהגו לבנות כו'.
גויל – אבני דלא משפיא; גזית – אבני דמשפיא דכתיב: כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית (וגו'); כפיסין – ארחי; לבינין – ליבני.
הגמרא מסבירה שגוויל זה אבנים לא מסותתות גזית זה אבנים מסותתות כפיסים הם אריחים כלומר שני חצאי לבנים שמחוברות בטיט ולבנים הם לבנים
אמר ליה רבה בריה דרבא לרב אשי: ממאי דגויל – אבני דלא משפיא נינהו והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא? דילמא פלגא דגזית הוא והאי טפח יתירא לביני אורבי הוא כדקאמרינן: כפיסין – ארחי לבינין – ליבני והאי טפח יתירא לביני אורבי!
מקשה רבה שנו של רבא מהיכן יודעים שגוויל הוא אבנים לא מסותתות וחצי הטפח שכל אחד מהשותפים צריך לתת יותר מהגזית הוא בשביל ראשי האבן שיוצאים. אולי גוויל הוא שני חצאי גזית המחוברים בטיט והמקום שצריך לתת לגוויל יותר הוא בשביל הטיט
אמר ליה: וליטעמיך כפיסין – ארחי מנלן? אלא גמרא גמירי לה גויל נמי אבני דלא משפיא – גמרא גמירי לה.
עונה לו רב אשי בשאלה ומהיכן אתה יודע שכפיסים זה שתי לבנים מחוברות בטיט אולי הם לבנים שאינן מסותתות ולכן הן תופסות יותר מקום. אלא ודאי שפירוש המושגים עבר במסורת
איכא דאמרי אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: ממאי דהאי כפיסין – ארחי נינהו והאי טפח יתירא לביני אורבי? דילמא מאי כפיסין – אבני דלא משפיין והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא כדקאמרינן: גויל – אבני דלא משפיין גזית – אבני דמשפיין והאי טפח יתירא למורשא דקרנתא!
הגמרא מביאה לשון אחרת לפיה רב אחא שואל מהיכן יודעים שכפיסים הם שתי חצאי לבנים המודבקות בטיט אולי הם לבנים שאינן מסותתות ולכן תופסות יותר מקום
אמר ליה: וליטעמיך גויל – אבני דלא משפיין מנלן? אלא גמרא גמירי לה הכא נמי גמרא גמירי לה.
עונה לו רב אשי בשאלה וכיצד הוא יודע שגוויל זה אבני גזית מסותתות אלא ודאי שפירוש כל המושגים עבר במסורת
אמר אביי שמע מינה: כל ביני אורבי – טפח.
אביי לומד מפירוש סוגי האבנים שיש במשנה שהטיט המדביק בין שתי הלבנים מגדיל את האבן בטפח (לכפיסים כל אחד מהשותפים צריך להקצות שני טפחים בניגוד ללבנים שכל אחד מהם צריך להקצות טפח וחצי כלומר ההפרש בין מה שכל אחד צריך לתת הוא חצי טפח אז האבן גדולה יותר עקב הטיט בטפח)
הני מילי בטינא אבל בריכסא בעי טפי.
הגמרא אומר שמה שאמרו שהטיט גורם לאבן להיות יותר גדולה בטפח הכוונה בטיט מסוג טינא אבל בריכסא צריך לשים יותר
ואיכא דאמרי: הני מילי בריכסא אבל בטינא לא בעי כולי האי.
הגמרא מביאה נוסח אחר לפיו בריכסא צריך לשים טפח טיט אבל בטינא אפשר לשים גם פחות
למימרא דבגזית דכל ד' אמות גובה אי הוי פותיא חמשא קאי אי לא – לא קאי והא אמה טרקסין דהואי גבוה תלתין אמהתא ולא הוה פותיא אלא שית פושכי וקם!
הגמרא מסיקה מהמשנה שאומרת שאבני גזית צריך לתת חמישה טפחים בשביל כותל של ארבע אמות שבשביל כל ארבע אמות בגובה צריך חמישה טפחים לרוחב. מקשה הגמרא על הנחה זאת מבית המקדש שם היה כותל שתפקידו היה להפריד בין ההיכל לקודש הקודשים בגבה שלושים אמה ברוחב של שש בלבד
כיון דאיכא טפח יתירא קאי.
עונה הגמרא שלא צריך לכל ארבע אמות גובה חמישה טפחים ברוחב
ובמקדש שני מ"ט לא עבוד אמה טרקסין?
שואלת הגמרא למה לא עשו כותל כזה במקדש השני אלא פרוכת
כי קאי – בתלתין קאי טפי לא קאי.
עונה הגמרא שכותל כזה צריך חמש אמות רוחב כדי לעמוד אבל אם מגביהים אותו יותר צריך יותר ובית המקדש השני היה גבוה משלושים אמה
ומנלן דהוה גבוה טפי?
שואלת הגמרא מהיכן יודעים שבית המקדש השני היה גבוה יותר מהראשון כך שלא יכלו לבנות בו כותל כדי להפריד בין ההיכל לקודש הקודשים
דכתיב: גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון – רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור"א חד אמר: בבנין וחד אמר: בשנים ואיתא להא ואיתא להא.
עונה הגמרא שיודעים זאת מכך שאמרו שהבית השני יהיה יותר מכובד מהראשון ונחלקו האמוראים בשאלה האם זה במניין שנים שיעמוד או בגובה מחלוקתם הייתה על תוכן הברכה אבל דברי שניהם נכונים
וניעבדו תלתין אמין בבנין ואידך ניעביד פרוכת!
שואלת הגמרא למה לא עשו במקדש השני כותל בגובה שלושים אמה ואת השאר הסתירו על ידי פרוכת
כי קאי תלתין אמהתא נמי – אגב תקרה ומעזיבה הוה קאי בלא תקרה ומעזיבה לא הוה קאי.
עונה הגמרא שהכותל עומד בשלושים אמה כיוון שהוא נשען על התקרה אבל אם הוא לא היה נשען על התקרה הוא לא היה יציב
וליעביד מה דאפשר בבנין וליעביד אידך פרוכת!
שואלת הגמרא למה לא עשו כמה שאפשר מהכותל ואת השאר היו מסתירים על ידי פרוכת
אמר אביי גמירי: אי כולהו בבנין אי כולהו בפרוכת אי כולהו בבנין – ממקדש אי כולהו בפרוכת – ממשכן.
ענה אביי שיש מסורת שאם עושים בפרוכת עושים הכל בפרוכת כמו שעשו במשכן ואם עושים כותל מסתירים הכל על ידי כותל כמו שעשו במקדש ראשון
איבעיא להו: הן וסידן או דילמא הן בלא סידן?
מסתפקת הגמרא בשאלה האם השיעורים שנאמרו במשנה שכל אחד מהשותפים צריך לתת מחלקו בחצר בשביל הכותל כולל גם את הטיח
אמר ר"נ בר יצחק: מסתברא הן וסידן דאי ס"ד הן בלא סידן ליתנייה לשיעוריה! אלא לאו ש"מ: הן וסידן.
רב נחמן בר יצחק אומר שיותר מסתבר ששנו את השיעור שכל אחד צריך לתת ולא את השיערו שכל אחד צריך לתת לאבן בלא הטיח
לא לעולם אימא לך: הן בלא סידן וכיון דלא הוי טפח לא תני.
הגמרא אומרת שהדבר אינו מוכרח ושיכול להיות שהשיעורים נשנו בלא הטיח כדי שיהיו במספרים עגולים
והא קתני: בלבינין – זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה!
מקשה הגמרא שהרי המשנה נתנה שיעור לא עגול בלבנים שם כל אחד צריך לתת טפח וחצי
התם חזי לאיצטרופי.
עונה הגמרא שהשיעור של הלבנה הוא שלושה טחים שזה מספר עדול אלא שצריך לחלק אותו בין חלקי החצר
ת"ש: הקורה שאמרו – רחבה כדי לקבל אריח והאריח – חצי לבינה של ג' טפחים!
הגמרא מביאה ראיה לכך שהשיעור שנאמר במשנה הוא שיעור האבנים בלא טיח מברייתא. הברייתא אומרת ששיעור לבנה הוא שלושה טפחים וזה כמו השיעור שנאמר במשנה כלומר השיעור שנאמר במשנה הוא של האבנים עצמן בלא הטיח
התם ברברבתא.
דוחה הגמרא את הראיה ואומרת שמדובר בברייתא בלבנה גדולה
דיקא נמי דקתני: של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרא ש"מ.
הגמרא מוכיחה את דחייתה מלשון הברייתא שמדברת על לבנה של שלושה טפחים כלומר יש לבנים קטנות יותר
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא ואיכא דאמרי: משום צלויי.
רב חסדא אומר שאסור לסתור בית כנסת לפני שבנו בית כנסת אחר. הגמרא מביאה שתי דעת לנימוק האחת היא מחשש שמא יפשע ולא יבנה והשנייה היא כדי שיהיה לאנשים מקום להתפלל
מאי בינייהו?
שואלת הגמרא מה ההבדל בדין בין שני הנימוקים השונים בדברי רב חסדא
איכא בינייהו דאיכא (בי כנישתא אחריתי) [דוכתא לצלויי].
עונה הגמרא שאם יש מקום אחר להתפלל ניתן לחשוש רק מחשש שמא לא יבנה ולא שאין מקום להתפלל
מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא ובנו בי סיתווא בקייטא.
הגמרא מספרת שמרימר ומר זוטרא היו סותרים את בית הכנסת במעבר בין עונות כדי שיתאים לתנאי מזג האוויר
א"ל רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי מאי?
שואל רבינא האם צריך לחשוש ולא לסתור בית כנסת לאחר שהגבאים כבר גבו את הכסף בשביל בית הכנסת החדש?
אמר ליה: דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו.
עונה רב אשי שעדיין יש לחשוש שמא יזדמן להם פידיון שבועיים והם יתנו את הכסף ולא יבנו בית כנסת חדש
שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי מאי?
שואל רבינא האם יש לחשוש גם כשהאבנים כבר מסודרות ויש רהיטים ולא לסתור את בית הכנסת הקיים
א"ל: זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו.
עונה רב אשי שאולי יצטרכו למכור אותם מצד פידיון שבויים
א"ה אפי' בנו נמי!
מקשה רבינא אם כך אפילו לאחר שלגמרי בנו את בית הכנסת השני לא יסתרו את הראשון מחשש שמא יצטרכו מעות לפדיון שבויים
אמר ליה: דירתיה דאינשי לא מזבני.
עונה לו רב אשי שאדם לא מוכר דירה מוכנה ולכן אין לחשוש אז שלא יבנו את בית הכנסת השני וניתן לסתור את הראשון
ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא אבל חזי בה תיוהא – סתרי ובני; כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייל לפוריי' להתם ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי.
הגמרא מצמצת את דינו של רב חסדא שאסור לבנות בית כנסת עד שלא בנו חדש למצב בו לא ראו שבית הכנסת אינו יציב אבל אם הוא אינו יציב ניתן לסתור אותו לפני שבונים חדש כמו שרב אשי סתר בית כנסת כי ראה שאחד הקירות עומד ליפול והכניס לשם את מיטתו כדי שלא יפסיקו עד סוף הבנייה
ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש? והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא!
שואלת הגמרא כיצד בבא בן בוטה אמר להורדוס לסתור את בית המקדש כדי לשפצו הרי אסור לסתור עד שלא בנוי החדש
אי בעית אימא: תיוהא חזא ביה; איבעית אימא: מלכותא שאני דלא הדרא ביה דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר ביה.
הגמרא מתרצת ואומרת שאו שראה בבא בן בוטה ראה שבית המקדש עומד ליפול או שלמלכות יש דין שונה כיוון שהיא לא חוזרת בה מאמירותיה כמו שאמר שמואל שאם המלך אומר שהוא יעקור הר הם לא יפסיקו עד שההר יעקר
הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא. כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמא קלא אמרה: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא – עבדא הוא דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנין בדובשא. איכא דאמרי: בא עליה איכא דאמרי: לא בא עליה. דאמרי לה בא עליה הא דטמנה – ליתוביה ליצריה; ודאמרי לה לא בא עליה האי דטמנה – כי היכי דנאמרו: בת מלך נסב. אמר: מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך? רבנן קם קטלינהו לכולהו רבנן שבקיה לבבא בן בוטה למשקל עצה מניה. אהדר ליה כלילא דיילי נקרינהו לעיניה. יומא חד אתא ויתיב קמיה אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר! אמר ליה [כתיב:] גם במדעך מלך אל תקלל. אמר ליה: האי לאו מלך הוא! א"ל: וליהוי עשיר בעלמא וכתיב: ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר ולא יהא אלא נשיא וכתיב: ונשיא בעמך לא תאור. א"ל: בעושה מעשה עמך והאי לאו עושה מעשה עמך! א"ל: מסתפינא מיניה. א"ל: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה דאנא ואת יתיבנא. א"ל כתיב: כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. א"ל: אנא הוא אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו השתא מאי תקנתיה דההוא גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב: ונהרו אליו כל הגוים. איכא דאמרי הכי א"ל: הוא סימא עינו של עולם דכתיב: והיה אם מעיני העדה ילך ויתעסק בעינו של עולם דכתיב: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם. א"ל: מסתפינא ממלכותא א"ל: שדר שליחא וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא אדהכי והכי סתרית [ליה] ובניית [ליה]. עבד הכי. שלחו ליה: אם לא סתרתה אל תסתור ואם סתרתה אל תבני ואם סתרתה ובנית עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין אם זיינך עלך ספרך כאן לא רכא ולא בר רכא הורדוס [עבדא] קלניא מתעביד.
הורדוס היה עבד של בית חשמונאי והתאווה לאחת הבנות באותה המשפחה. יום אחד שמע בת קול שאמרה שכל עבד שימרוד היום יצלח במרידתו. רצח הורדוס את כל בית חשמונאי חוץ מאת אותה האישה. ראתה אותה האישה שהורדוס רוצה להתחתן איתה הלכה לצוק ואמרה שכל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי הוא עבד כיוון שכל בית חשמונאי נרצחו חוץ ממנה והיא נפללה מהצוק. מצא הורדוס וטמן את הגופה בדבש שבע שנים כדי לשמרה (יכול להיות שגם קיים עמה יחסי אישות באותה התקופה או שמא עשה את זה כדי ליישב את יצרו). שאל הורדוס מי הוא מי שדורש שעבד לא יכול להיות מלך. אמרו לו שחכמים. קם והרג את כולם חוץ מאת בבא בן בוטה כדי שיוכל להיוועץ בו. שם לו סביב עיניו כתר ממחטים של איזה שרץ שגרם לעיוורונו. יום אחד בא הורדוס לבבה בן בוטה ושאל אותו מה יש לעשות לאותו העבד שעשה את כל הדברים האיומים הללו. אמר לו בבה בן בוטה שאין מה לעשות. אמר לו הורדוס שניתן לקללו. ענה לו בבה בן בוטה שאסור לקלל מלך. אמר לו הורדוס שהעבד הזה לא מלך. ענה לו בבה בן בוטה שגם אם הוא לא מלך הוא לפחות עשיר וגם עשיר אסור לקלל וגם אם הוא לא עשיר הוא נשיא שגם אסור בקללה. אמר לו הורדוס שגם נשיא שאסור לקלל הוא נשיא שמתנהג כמו שצריך אבל ודאי שאותו העבד לא מתנהג כמו שצריך וניתן לקללו. אמר לו בבה בן בוטה שהוא מפחד מלקלל את העבד הזהץ אמר לו הורדוס שאין פה אף אחד חוץ משניהם. אמר לו בבה בן בוטה שלמרות זאת עוף השמיים יוליך את הדברים עד שיגיעו לאותו העבד. אמר לו הורדוס שהוא אותו העבד ואם הוא היה יודע שכל החכמים היו כל כך זהירים הוא לא היה רוצח את כולם. שאל אותו הורדוס מה תקנתו. ענה לו בבה בן בוטה שכיוון שכיבה את אורו של העולם על ידי רצח החכמים ועל כן עליו לעסוק באורו של העולם על ידי בניית בית המקדש. אמר לו הורדוס שהוא מפחד ממלכות רומי ששלטה באותה התקופה. יעץ לו בבה בן בוטה לשלוח שליח ובשלוש השנים בהם הוא עושה את המסע מקבל את התשובה וחוזר שיבנה מחדש את בית המקדש. הורדוס עשה כך. חזר השליח ואמר שאם הורדוס לא סתר את בית המקדש אז שלא יעשה זאת ואם סתר שלא יבנה אותו. ואם סתר ובנה אז הוא כמו אותם העבדים הרעים שעושים ולאחר מכן מבקשים רשות. אם אתה רוצה לטעון שאתה הוא זה שהרגת את כל מלכות בית חשמונאי ספר היוחסין שלך נמצא כאן אצלנו בו כתוב שאתה עבד לא מלך ולא בן מלך ומעצמך השתחררת
מאי רכא?
שואלת הגמרא מה הכוונה במילה רכא אותה על פי האגדה אמר קיסר רומי להורדוס שהוא לא ולא בן של כזה
מלכותא דכתיב: אנכי היום רך ומשוח מלך. ואי בעית אימא מהכא: ויקראו לפניו אברך.
עונה הגמרא שהכוונה למלך וניתן ללמוד זאת משני הפסוקים