רקע
כפתיחה לעיסוק בדיני רשויות לענייני נזקים, בסוגיה זאת נעמוד על ההלכה העיקרית בה נעסוק תוך כדי הלימוד והיא פטור שן ורגל ברשות הרבים. המקור של הלכה זאת הוא כבר בתורה, ואנחנו ננסה להתחקות אחרי הטעמים השונים שנתנו לה במטרה לתת כיוון לכלל הלימוד בפרק זה.
מקורות
ב. רי"ף א: בבא קמא "ושן ורגל… משום דאורחייהו הוא"
רא"ש בבא קמא פרק א סימן א "ושן ורגל פטורין…"
[תרומת הכרי סימן שצא סעיף ז]
ג. רבנו אפרים בבא קמא שטמ"ק כ. ד"ה כל המשנה
[שיעורי רבי דוד ב: אות קיח]
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א הלכות ז-י, פרק ב הלכה ד, פרק ג הלכה א
שולחן ערוך חושן משפט סימן שפט סעיף י
הסבר הסוגיה
כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
[שמות כב ד]
אחת ההלכות הבסיסיות ביותר בהלכות נזקי ממון היא הפטור של שן ורגל ברשות הרבים. הלכה זו מפורשת בתורה המתארת את חיוב שן ורגל על מעשה שנעשה "בשדה אחר", כלומר בשדה הניזק, ולא ברשות הרבים. לכאורה, פשט הפסוקים אינו פוטר את המזיק ברשות הרבים, אלא מגדיר את חיוב שן ורגל רק ברשות הניזק. העולה מהסבר זה של הפסוקים, שחיוב שן ורגל הוא על הפלישה לרשות הניזק, ולכן בכל מקרה בו לא התבצעה פלישה כזאת כלל אין חיוב על שן ורגל.
בסוף סוגיית הפתיחה של המסכת, בה מוגדרות האבות והתולדות, הרי"ף כותב "ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא". הרא"ש מבין שהמילים אורחייהו הוא זה סיבת פטור שן ורגל ברשות הרבים ותמהה למה הרי"ף הוזקק להביא טעם. הוא מתרץ ואומר שהרי"ף בא להסביר את החילוק שיש בן שן ורגל לבין קרן, מנזקי שן ורגל לא ניתן לשמור, לעומת נזקי קרן מהם כן ניתן לשמור[1]. בתרומת הכרי מביא מקור לשיטת הרי"ף מסוגית כשכשה בזנבה, שם הגמרא מחלקת בין כשכוש בזנב הבהמה שדרך הבהמה לעשותו, לבין נגיחה אותה אין דרך הבהמה לעשות.
הנימוק של הרי"ף מעלה נפקא מינה והיא במצב בו בהמה שהולכת ברשות הרבים ושוברת כלים ברשות הניזק באמצעות מקל שמונח בין הרשויות. לפי גזירת הכתוב כנראה שיהיה חייב כיוון שהנזק התבצע ברשות הניזק, בעוד לפי הטעם שהביא הרי"ף פטור, כיוון שהבהמה הלכה במקום בו היה לה רשות.
אלא, שהנפקא מינה של הרא"ש נסתרת מגמרא מפורשת[2]. לאחר שרבי זירא אומר שפטורים על צרורות ברשות הרבים כמו על רגל, רבי ירמיה שואל אותה על מקרה בו בהמה התיזה צרורות מרשות הרבים לרשות הניזק. לכאורה, אין הבדל בין המקרה הזה למקרה אותו הביא הרא"ש, שהרי בשניהם הבהמה המזיקה נמצאת ברשות הרבים והכלים הניזוקים נמצאים ברשות הניזק, ולכן הדין אמור להיות שפטור. אלא שמסקנת הגמרא שם היא שחייב במקרה כזה.
הים של שלמה[3] מתרץ ומחלק בין סוגי הליכה שונים. לבהמה מותר ללכת ברשות הרבים רק בדרך הרגילה, אבל אם תלך בדרך אחרת גם אם הנזק לא ייחשב משונה, פטור שן ורגל ברשות הרבים עדיין לא יחול. בכל הליכה הבהמה יכולה לדחות עץ כך שיזיק ברשות אחרת, אמנם כדי שתתיז אבן שתזיק ברשות אחרת הבהמה צריכה ללכת בצורה משונה.
הנחלת דוד[4] מתרץ באופן שונה וטוען שכיוון שיש לבהמה רשות ללכת ברשות הרבים, הניזק לא אמור להניח שם פירות, ואם עשה זאת הוא נושא באחריות על הנזק. על כן, כמו שהניזק לא אמור להניח פירות ברשות הרבים הוא לא אמור להניחם בדרך בה יוכלו להינזק מרשות הרבים. בדברים אלו הנחלת דוד מסב את טעם הפטור מרשותו של המזיק להוליך את שורו, לפשיעתו של הניזק, לאחר שהגדרנו את רשות הרבים כמקום הילוך בהמות.
הרמב"ם, פוסק ששן ורגל פטורים ברשות הרבים, ומביא גם הוא טעם דומה לרי"ף: "אם בשן ורגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה ולאכול ולשבר כדרך הילוכה, ואם נגחה או נגפה או רבצה או בעטה או נשכה, אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת משלם נזק שלם". בהמשך הפרק הרמב"ם מונה את תולדות האבות שנאמרו בשור והוא מסיים באמירה שעל תולדות הרגל פטור ברשות הרבים. ניתן לדייק מדבריו, שעל תולדות הרגל פטורים ברשות הרבים, אבל על תולדות השן לא ניתן להסב את הפטור.
נראה לומר, שלפי הרמב"ם הפטור נובע מכך שיש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים, ולכן וודאי שהבהמה תהיה פטורה על נזקים שהיא עושה בדרך הילוכה. לכן על רגל ותולדותיה שהם הדברים שהבהמה עושה בדרך הילוכה פטור. הרמב"ם מוסיף שהבהמה אוכלת בדרך הילוכה, ולכן פטור גם על האכילה. תולדות השן הם לא פעולות שנעשות בדרך הליכה ולכן חייב עליהם. בעצם הרמב"ם פוסק שרק רגל ותולדותיה פטורות ברשות הרבים, וכל מה שהוא פוטר שן, זה מצד זה שגם היא תולדה של רגל, כי היא נעשית בדרך הילוכה של הבהמה.
אפשר שהרמב"ם הבין את "אורחייהו", לא כטעם הפטור כמו הרא"ש, אלא כיסוד הפטור. רק כאשר הנזק נעשה באורחייהו, כלומר בדרך הבהמה, פטורים עליו. מחלוקת זאת יכולה לנבוע מהעובדה של"אורחייהו" יש שני פירושים. הפירוש האחד הוא דבר שהוא דרך הבהמה לעשות, וכך פירש הראש. הפירוש השני, אותו תפס הרמב"ם הוא דברים שנעשים בדרך ההילוך של הבהמה.
בהתייחסותו לפטור ברשות הרבים הרמב"ם לא מביא את המיעוט מהפסוק[5]. הרמב"ם משתמש בפסוק "ושילח את בעירה ובער בשדה אחר" דווקא כטעם לפטור של קרן ברשות המזיק, בתוספת הסברה המובאת בגמרא מה השור שלך עושה ברשותי, או במילים אחרות אילו נכנסת לרשותי לא היה מגיע לך הנזק.
הרמ"א תוקף את הרמב"ם ושואל מה עניין הטעם להלכה. קושייתו מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא שהפסוק עוסק בנזקי שן ורגל ואילו הרמב"ם מפיק ממנו גם דיני קרן. ניתן לתרץ את הקושיה ולומר שהרמב"ם הולך פה לשיטתו, שכל נזקי נפש חיה שהיא ברשותו של אדם מאוחדים תחת קטגוריה אחת, וכולם נלמדים מהפסוק "וכי יגוף שור איש"[6]. אלא שאם הפסוק עוסק גם בקרן וגם בשן ורגל, מתעוררת השאלה למה יש חילוק בין הפטורים של אבות הנזקים השונים?
החלק השני של קושיית הרמ"א הוא שהפטור ברשות המזיק אינו מנומק על ידי הפסוק "ובער בשדה אחר", אלא הסברה היא כמו שהרמב"ם עצמו מביא "אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזק". הרמ"א מוכיח את טענתו שהפטור ברשות המזיק איננו תלוי בכך שהרשות היא רשות המזיק אלא בכך שהניזק לא אמור להיות במקום זה מהדין שאם יש לניזק רשות להיכנס לרשות המזיק, המזיק חייב על הנזקים שיעשה לו על אף שהנזק בוצע ברשותו.
את ראייתו של הרמ"א ניתן לדחות ולומר שנתינת רשות לניזק להיכנס פוגמת במיוחדות חצר המזיק כרשותו הבלעדית, והחצר כבר לא מוגדרת רשות המזיק לעניין הפטור. ברם, כאשר החצר כן מיוחדת למזיק יש פטור גורף מצד "וביער בשדה אחר". אלא שטענת הרמ"א מתבססת על הגמרא בדף כא: שאומרת שלא ניתן ללמוד את הפסוק "וביער בשדה אחר" כמיעוט לרשות המזיק, כיוון שברשות המזיק יש סברה פשוטה לפטור – רכוש הניזק לא היה אמור להגיע לשם.
מכוח טענתו של הרמ"א צריך להבין את כל ההלכה באופן אחר. לא ניתן לומר שהרמב"ם לומד מ"וביער בשדה אחר" שפטור על נזקי קרן בחצר המזיק, כיוון שהגמרא אומרת בפירוש שיש סברה פשוטה לפטור. על כן צריך לומר שהרמב"ם מביא את הפסוק לא בשביל דרשה, אלא כי טענתו של הרמב"ם כתובה בו בפירוש[7]. חציו הראשון של הפסוק הוא "ושילח את בעירה" מכאן שכל עוד הבעיר איננו משולח, ונמצא בחצר המזיק הוא לא חייב על אף נזק[8]. מהמשך הפסוק "וביער בשדה אחר" לומדים את פטור שן ורגל ברשות הרבים.
הרמב"ם מבין שהתורה מחייבת כל בהמה שמשולחת לשדה אחר, ופוטרת כל בהמה שאינה משולחת לשדה אחר. החילוק בין בהמה משולחת לבהמה שאיננה משולחת הוא בשאלה האם יש לבהמה היתר לעשות את מה שהיא עושה. ברשותו של המזיק הבהמה יכולה לעשות הכל, ולכן היא לא נחשבת משולחת. ברשות הרבים לבהמה יש רשות להלך, ולכן כל עוד היא מהלכת היא איננה משולחת ופטורה על כל הנזקים הנעשים בהילוכה, ברגע שהיא חורגת מהדברים שיש לה רשות לעשותם, היא נחשבת משולחת וחייב על נזקיה.
תפיסה זאת מתאימה לכך שהרשות להלך היא לא הסיבה לפטור שן ורגל ברשות הרבים, אלא המגדיר את המקרים בהם הבהמה פטורה. מתפיסה זאת אפשר להעלות דין נוסף והוא מתי יהיה פטור על נזקי חית טרף ברשות הרבים. במידה ואין רשות להוליך את החיה באותו המקום, דוגמת אריה בשוק הפרות, יהיה חייב על נזקי האריה על אף שהנזק הוא נזק שן[9]. לעומת זאת אם יש רשות להוליך את החיה יהיה פטור.
אפשר להסביר את סברת הרמב"ם כמו סברת הרא"ש, שהבעלים פטור כאשר הבהמה עושה מעשה ברשות כיוון שאי אפשר לו לאדם לשמור על בהמתו מלהזיק כשהיא מהלכת. לכן, כדי לנהל שוק תקין שעוברות בו בהמות, חייבים לפטור את הבהמה המזיקה.
דרך אחרת להסביר את הרמב"ם והיא לומר שלא שחוסר יכולתו של המזיק לשמור היא הפוטרת אותו, אלא שהניזק הוא זה שהזיק את עצמו. כמו שברשות המזיק הבעלים טוען כנגד הניזק מה שורך עושה ברשותי, כך ברשות הרבים הוא יכול לטעון שלא היה למזיק להכניס פירות, כיוון שדרך שוורים ללכת ברשות הרבים[10].
רבינו אפרים שואל למה יש צורך בפסוק "ובער בשדה אחר", הרי פטור שן ורגל היה יכול להילמד מהכלל 'כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור', ומתרץ שלא ניתן ללמוד מהכלל הזה כיוון ששן ורגל מועדים ולכן זה לא שינוי.
לכאורה, רבינו אפרים אומר שאין צורך בפסוק של שדה אחר, כיוון שיש סברה פשוטה שאם אדם הזיק את עצמו ושינה, המזיק יהיה פטור. אלא שאם מבינים כך[11] כיצד מתרץ רבינו אפרים, הרי אם עצם הנחת חפץ בצורה בה הוא אמור להינזק גורמת לפטור כלפי שינוי שהבהמה עושה, אז קל וחומר שייפטור כלפי דבר שהמזיק עושה בעצמו?
רבי דוד פוברסקי מסביר זאת ומחדש שרגילות מעשי האכילה וההילוך מסלקת משן ורגל שם מזיק, משום שהן פעולות טבעיות ורגילות ולא פעולות נזק, אלא שהתורה חייבה על שן ורגל ברשות הניזק, ולכן אין לכלל 'כל המשנה' שום שייכות לשן ורגל, כי אין שם שינוי ונזק, אלא מעשה רגיל שהתורה חייבה עליו.
על אף שדברי רבי דוד לא נכנסים בפשטות דברי רבינו אפרים, שמשתמש בלשון מועד מתחילתו שנראה שזה סברה לחייב ולא סברה לפטור, הסברה שהוא מעלה מתיישבת מאוד עם פשט הפסוקים שמחייבים שן ורגל בשדה אחר. לפיו למרות ששן ורגל הן לא פעולות מזיקות, התורה חייבה את הנכנס לשדה חברו באחריות כל דבר שיקרה בגללו.
סיכום
התורה אומרת "ושילח את בעירה וביער בשדה אחר" ואת זה דורשים לכך שברשות הרבים פטורים על שן ורגל. פשט הפסוקים הוא שהחיוב בשן ורגל הוא רק בשדה הניזק כיוון שהמזיק משלח את הבהמה שלו לתוך חצר הניזק, ולכן ברשות הרבים, שם לא הייתה פלישה לרשות הרבים ופטור.
הרי"ף מוסיף ששן ורגל פטורים ברשות הרבים "משום דאורחייהו". הרא"ש מבין שזה טעם הפטור, ומסביר שהרי"ף משתמש באורחייהו כדי לחלק בין שן ורגל לקרן. ומטעם זה הוא פוטר נזק כשהמזיק ברשות הרבים והניזק נמצא ברשותו. סברת הפטור לפי הרא"ש היא שאין למזיק יכולת לשמור על בהמתו מביצוע פעולות הנעשות בשן ורגל.
הרמב"ם חולק על הרא"ש ואומר שפטור שן ורגל חל רק על רגל ותולדותיה, ובכללן גם על שן, כיוון שלפיו הפטור תקף רק על נזקים שהבהמה עושה בדרך הליכתה. הוא מבין שהפסוק פוטר את האדם כל עוד לא בהמתו לא משולחת, כלומר יש לה מותר לה לעשות את מה שהיא עושה באותו המקום, ולכן ברשות המזיק הוא פטור על הכל, וברשות הרבים הוא פטור על כל מה שנובע מהליכת הבהמה. וסברת הפטור לפיו יכולה להיות זהה לזאת של הרא"ש, או לחלופין הוא סובר שהמזיק פטור רק במקום בו הניזק הביא על עצמו את הנזק.
רבי דוד מגדיר את פעולות שן ורגל כפעולות שאינן מזיקות, לכן אין צורך לפטור אותן ברשות הרבים. הסיבה שחייבים על שן ורגל ברשות הרבים היא כיוון שהמזיק פלש והתורה מטילה על האדם אחריות על כל מה שנגרם מפלישתו.
[1] כדי לומר זאת הוא מעמיד את הרי"ף רק לשיטת רב הונא שהתשלום על קרן הוא קנס, כיוון שלפי רב פפא שחולק דרך השור לנגוח. העמדה זאת מאפשרת לו לדחות את כל הראיות נגדו מגמרות שאומרות שדרך השור לנגוח.
[2] עיין בשלטי גיבורים (ד"ה תמה הרא"ש) שמוכיח את דברי הרא"ש ברי"ף, מכך שהרי"ף לא פוסק את הגמרא הזאת ומכאן שהוא דוחה אותה מההלכה.
[3] פרק א סימן ד.
[4] יז: ד"ה שם בגמ' זרק כלי מראש.
[5] ועיין סמ"ע (סימן שפט ס"ק ט) שכותב שצריך לסמוך את הטעם מהפסוק להלכה הבאה העוסקת בפטור שן ורגל ברשות הרבים, ולא למה שכתוב לפני בעניין פטור בחצר המזיק.
[6] ראה הלכות נזקי ממון פרק א הלכה א.
[7] כך גם לשונו של הרמב"ם "והרי מפורש בתורה".
[8] ועיין ט"ז (סימן שפט ד"ה וצ"ע דמקרא זה בשן ורגל) שלמד מחלק זה של הפסוק פטור שן ורגל ברשות המזיק ולמד קרן בקל וחומר. ולא הצלחתי להבין את דבריו כל צרכם שהר הגמרא אומרת בפירוש שלא צריך לימוד לשן ורגל ברשות המזיק, וקל וחומר שלא צריך לימוד לקרן בחצר המזיק.
[9] ועיין לעיל סוגיה ד: חיות טרף.
[10] כך גם עולה במורה נבוכים (חלק ג פרק מ) שם הרמב"ם מנמק את הפטור: "וזה ששן ורגל ברשות הרבים פטור, שהוא ענין שאי אפשר לשמרו ומה שיבא מהן מנזק ג"כ שם הוא מעט, ומי ששם דבר ברשות הרבים הוא שפשע בנפשו ונתן ממונו לאבוד". בחצי הראשון הוא מזכיר את סיבת הפטור של הרא"ש, אולם נראה שבחצי השני הוא מסביר שזה רק הגורם להגדרתו של הניזק כמי שהזיק את עצמו.
[11] ישנה אפשרות אחרת לומר שכוונת רבינו אפריים לומר שהתורה לא החילה את הקנס של חצי נזק כלפי נזק שלא היה צפוי הן מצד המציאות והן מצד הבהמה, אבל כאשר הבהמה מועדת עדיין יש אחריות על הבעלים לשמור עליה. ועיין עוד לקמן בסוגיה לד: כל המשנה ובא אחר ושינה בו.