שיעור מוקלט
תקציר הדף
הדף זה ראינו שני דיונים מרכזיים. הדיון האחד נסוב סביב ההשוואה בין איש לאישה לכל הדינים הקשורים בבית דין, והצורך בכל המקורות המובאים להשוואה זאת. הדיון השני הוא בשאלה ממה נובע התשלום של חצי נזק במקרה בו שור תם הזיק, וממילא מה איפיון הנזק. אם שור במהותו זקוק לשמירה, אז מעיקר הדין הבעלים חייב לשלם את כל הנזק מדין חיוב ממוני. אלא שכיוון שהשור הספציפי עוד לא הוכיח שהוא תוקפני התורה חסה על המזיק. לעומת זאת, אם שור לא זקוק לשמירה, המזיק לא אמור לשלם כלום, אלא שהתורה קונסת אותו לשלם חצי נזק כדי שלמרות שבסבירות כלשהי השור לא צריך שמירה, עדיין הבעלים שלו ישמור עליו.
הגמרא מכריעה בדיון השני שתשלומי חצי נזק בשור שהזיק הם קנס, ולכן בכל מקרה משונה בו האדם צריך לשלם רק חצי נזק, התשלום הוא תשלום קנס. אחת ההשלכות לכך שתשלום כלשהו הוא קנס וניתן לגבות אותו רק בבית דין שהוסמך לכך מה שלא קיים בבבל. אשר על כן, הניזק יכול לתבוע את המזיק להגיע לארץ ישראל למשפט.
שיעורי עומק
ביאור הדף
והנשים בכלל הנזק.
מנהני מילי?
הגמרא שואלת מה המקור של המשנה להשוואה שהיא עושה בין איש לאישה בעניין חיוב תשלומי נזק?
אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי ר' ישמעאל, אמר קרא: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
רב יהודה עונה בשמו של רב תשובה שמובאת גם בבית מדרשו של רבי ישמעאל. תשובה זאת מבוססת על הפסוק "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת". בפסוק זה יש השוואה בין האיש לאישה לעניין חיוב קורבן אשם. אשר על כן, הגמרא מבינה שמכאן ניתן ללמוד על כל העונשים בתורה, שאין הבדל לפי מגדר, וממילא גם לתשלומי נזק.
דבי רבי אלעזר תנא: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה.
בבית מדרשו של רבי אלעזר הואבאה תשובה אחרת המבוססת על הפוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". בפסוק זה מלכתחילה אין הפרדה בין איש לאישה, כך שנראה ממנו שכמו שהמשפטים חלים על גברים כך הם חלים על נשים.
דבי חזקיה ורבי יוסי הגלילי תנא, אמר קרא: והמית איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה.
בבית מדרשו של חזקיה, וכן רבי יוסי הגלילי משתמשים בפסוק "והמית איש או אשה" כדי ללמוד שאין הבדל בין איש לאשה גם הלימוד הזה מבוסס על כך שבפסוק זה אין הבדל בין איש לאישה, כך שבכל התורה לא אמור להיות הבדל כזה.
וצריכי;
הגמרא מסבירה מדוע יש צורך בשלושת הנימוקים יחד.
דאי אשמעינן קמייתא, התם הוא דחס רחמנא עלה, כי היכי דתהוי לה כפרה, אבל דינין, איש דבר משא ומתן אין, אשה לא;
טענת הגמרא היא שהיינו יכולים לחשוב שההשוואה בין איש לאשה נוגעת רק לדיני אשר, כדי לתת לאשה אפשרות להתכפר, אבל בשאר ענייני המומונות דינם אינם שווה. לכן יש צורך בפסוק השני שמלמד אותנו כי שיוויון זה חל ביחס לגל השינים הממוניים.
ואי אשמעינן דינין, כי היכי דתיהוי לה חיותא, אבל כפרה, איש דבר מצוה אין, אשה דלאו בת מצוה לא;
באופן דומה, הגמרא טטוענת שיש צורך בפסוק המשווה את האיש לאישה לעניין כפרה למרות שימת הדינים לפני האיש לשימתם בפני האישה. הסיבה לכך היא שהיינו יכולים לחשוב שהסיבה בגינה התורה משווה בעניינים הממוניים בין איש לאישה היא כדי לאפשר לאישה להתפרנס ולחיות. אבל בענייני כפרה התורה לא תתן לאישה להתכפר כי היא לא מצווה על כך. לכן הגמרא צריכה לומר לנו שאין שגם אישה יכולה להתכפר כמו איש.
ואי אשמעינן הני תרתי, הכא משום כפרה והכא משום חיותא, אבל לענין קטלא, איש דבר מצוה לשלם כופר, אשה לא;
הגמרא ממשיכה ומסבירה למה צריך לומר שהאישה שווה לאיש לעניין תשלום כופר במקרה והשור המועד שלה הורג מישהו. לולי שהיה לכך מקור מפורש היה ניתן לחשוב שהתורה אמרה שרק בענייני כפרה ומשא ומתן התורה חידשה שהרצון לתת לאישה יכולת להתנהל בעולם הזה ולהתכפר לקרת העולם הבא מבטל הפרדה מגדרית אפשרית. אבל לעניין הרג, שם האישה לא צריכה להתכפר או לא צריכה את השיוויון כדי להתקיים יהיה הבדל בין גבר שמצווה לאישה שלא מצווה. לכן הגמרא צריכה להביא פסוק שמשווה בין איש לאישה גם לעניין שור של אישה שהורג אדם.
ואי אשמעינן כופר, משום דאיכא איבוד נשמה, אבל הני תרתי דליכא איבוד נשמה – אימא לא, צריכא.
הגמרא ממשיכה ואומרת שאם היה כתוב שאין הבדל בין איש לאישה רק לעניין שור שהרג, היינו חושבים שכיוון שמת אדם לא משנה לנו מי עשה זאת, ומה המגדר שלו. אבל במקרה בו אדם לא מת, והבעלים צריכים להתכפר, או לעשות משא ומתן רק איש יוכל לעשות זאת ולא אישה. לכן הגמרא מביאה ראיות לחוסר הבדל בין איש לאישה גם במקרים אלו.
הניזק והמזיק בתשלומין
אתמר: פלגא נזקא – רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב פפא לרב הונא בנו של רב יהושע. מחלוקת זאת היא באיפיון תשלום דמי הנזק במקרה בו המזיק היה שור תם, אז הוא צריך לשלם רק חצי מהנזק. ישנם שני סוגי תשלום. סוג אחד הוא תשלום ממוני הנובע מכך שהצד האחד חיסר את הצד השני ממון ולכן הוא צריך לשלם לו על הנזק. לפי רב פפא סוג התשלום הזה מאפיין את תשלום הנזק על נגיחת שור תם. לעומת זאת, ישנו סוג נוסף והוא תשלום שלא נובע מחיסור הכסף של הצד השני אלא מעשיית מעשה לא טוב, עליו התורה לא רוצה שהאדם יחזור. רב הונא בנו של רב יהושע משתמש בסוג השני כדי לאפיין את התשלום על נזקי הנגיחה של שור תם, וטוען שמקרה זה הוא קנס.
רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה;
הגמרא מסבירה שלפי רב פפא שטוען כי התשלום על נגיחת שור היא תשלום ממוני המזיק היה צריך לשלם את כל הנזק. הסיבה לחיוב העקרוני בכל הנזק נובע מכך שגם שור תם זקוק לשמירה כדי למנוע ממנו להזיק. העובדה שהנזק התרחדש מעידה על שמירה שלא כראוי. לכן המזיק היה צריך לשלם את כל הנזק. אלא שלפי רב פפא התורה חסה על ממון המזיק ומנכה לו מחצית מתשלום הנזק עד שהשור שלו יהפוך להיות מועד לנזק זה.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה.
רב הונא בנו של רב יהושע חולק על רב פפא ואומר שבדרך כלל שור לא צריך שישמרו עליו כדי שהוא לא ינגח, ולכן הדין העקרוני הוא שהבעלים פטור מלשלם. אלא שהתורה הטילה קנס על המזיק לשלם חצי נזק, כדי שלמרות שהשור לא צריך שמירה בדרך כלל הבעלים ישמור עליו וימנע את הנזק.
תנן: הניזק והמזיק בתשלומין; בשלמא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, היינו דשייך ניזק בתשלומין, אלא למ"ד פלגא נזקא קנסא, השתא דלאו דידיה שקיל, בתשלומין איתיה?
הגמרא מקשה על רב הונא בנו של רב יהושע שטוען שתשלום חצי נזק על נגיחת שור תם אינו נובע מהממון שהמזיק גרם לניזק לאבד, אלא מקנס מהמשנה. המשנה אומרת שהניזק והמזיק מתחלקים שניהם בתשלום. לפי רב פפא שאומר שהמזיק צריך לשלם רק חלק ממה שהוא חייב, מובן שהמשנה מתכוונת לומר שהניזק לוקח על עצמו את החצי השני. אבל לפי רב הונא בנו של רב יהושע אין צורך לשלם על נזקי השור התם, אז איך גם הניזק משתתף בתשלום זה?
לא נצרכא אלא לפחת נבילה.
הגמרא עונה שההשתתפות של הניזק בתשלום הנזק הוא בדמים שהשור יורד משלב הנזק עד לשלב ההעמדה בדין.
פחת נבילה, הא תנא ליה רישא: תשלומי נזק – מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה!
הגמרא דוחה את התשובה, בטיעון שהמשנה כבר אמרה את הדין לפיו הנזיק צריך לשאת בירידת ערך הבהמה מהנזק עד ההעמדה בדין. דין זה כבר נלמד מהביטוי "תשלומי נזק", ממנו מדויק שהמזיק צריך רק לשלם את הערך שהוא הוריד מהשור, אבל השור נשאר בבעלות הניזק, כך שהפחת מוטל עליו. אם כן, חוזרת השאלה מדוע המשנה אומרת שגם הניזק משתתף בתשלומי הנזק?
חדא בתם, וחדא במועד.
הגמרא דוחה את הדחייה ואומרת שצריך לומר את הדין לגבי ירידת ערך הבהמה פעמיים. פעם אחת כדי ללמוד דין זה בשור תם ופעם שנייה בשור מועד.
וצריכא;
הגמרא תסביר למה יש צורך בלימוד נפרד לכל אחד מהמזיקים השונים ולא ניתן ללמוד את הדין שהניזק סופג את ירידת הערך רק פעם אחת.
דאי אשמעינן תם, משום דאכתי לא אייעד, אבל מועד – אימא לא;
אם המשנה הייתה אומרת לנו את הדין רק לגבי שור תם, היה ניתן לחשוב שרק במקרה בו השור תם התורה מונעת תשלומים מהמזיק ולכן הניזק צריך לשאת בעלויות פחת הנבלה. אבל בשור מועד בו התורה לא הקלה הדין יהיה שהמזיק יצטרך לשלם גם על ירידת הערך. לכן המשנה צריכה ללמד שגם בשור מועד הניזק סופג את ירידת הערך של הבהמה מרגע הנזק ועד הדין.
ואי אשמעינן מועד, משום דקא משלם כוליה, אבל תם – אימא לא,
הגמרא נדרשת לצד השני ומסבירה מדוע יש צורך לומר את החיוב בדמי פחת נבלה גם בשור תם, ואי אפשר ללמוד דין זה משור מועד. היה ניתן לחשוב, שרק בשור מועד הניזק חייב לשאת בירידת ערך הבהמה שניזוקה, כיוון שהמזיק יוצא ידי חובתו בכך שהוא משלם את כל הנזק. אבל בשור תם בו המזיק לא משלם את כל הנזק, היה ניתן לחשוב שאין סיבה שהתורה תפטור אותו מתשלומי ירידת הערך.
צריכא.
הגמרא מסכמת ואומרת שאכן יש צורך בלימוד הדין לפיו הניזק נושא בירידת הערך גם בשור תם וגם בשור מועד.
ת"ש: מה בין תם למועד? שהתם – משלם חצי נזק מגופו, ומועד – משלם נזק שלם מן העלייה; ואם איתא, ליתני נמי הא: תם – אינו משלם ע"פ עצמו, מועד – משלם ע"פ עצמו!
הגמרא ממשיכה להקשות על שיטת רב הונא בנו של רב יהושע שטוען שתשלום על נזקי שור תם הוא קנס. אחד הדינים המרכזיים בקנס הוא שאדם לא מתחייב לשלם קנס בהודאת פיו. כלומר, אם אין עדים שבאים ומעידים על האדם שהוא עשה מעשה שמחייב אותו בקנס, האדם לא צריך לשלם את הקנס על פי אמירתו שלו כי הוא עשה את המעשה בו הוא מואשם. למרות זאת, ישנה משנה המונה את ההבדלים בין נזקי שור תם לשור מועד, והיא אינה מזכירה את הדין לפיו אם בעל השור מודה שוורו נגח הוא נפטר מתשלומי הנזק, כך שנראה שהמשנה סבורה שלא כמו רב הונא בנו של רב יהושע שהתשלום על נזקי שור תם הוא ממוני!
תנא ושייר.
הגמרא מתרצת ואומרת שמטרת המשנה איננה מניית כל ההבדלים בין שור תם לשור מועד, ולכן ההבדל של הודאה בקנס אינו מוזכר בה.
מאי שייר דהאי שייר?
הגמרא שואלת איזה הבדלים נוספים לא מוזכרים במשנה? שאלה זאת מבוססת על ההנחה שכדי להוכיח שמטרת הברייתא אינה מניית כל הרשימה צריכים להיות מושמטים ממנה לפחות שני דברים. אבל אם מושמט מהרשימה דבר אחד, אזי אנחנו מניחים שמטרת הברייתא הייתה לשנות את כל הדברים, אבל היא חולקת על השיוך לרשימה. על כן הגמרא שואלת מה עוד חסר במשנה חוץ מהפטור של המזיק במקרה והוא מודה בנגיחת השור.
שייר חצי כופר.
הגמרא עונה שלא נזכר משנה גם חיוב חצי כופר. כופר הוא תשלום שאדם ששורו המועד הרג אדם אחר צריך לשלם. חצי כופר הינו התשלום אותו צריך לשלם הבעלים של שור תם שהרג אדם. המשנה לא מזכירה את ההבדל מתשלומי כופר על הריגת אדם ולכן היא לא צריכה להזכיר גם את הפטור כאשר הבעלים של השור המזיק מודה בנזק.
אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא,
הגמרא דוחה את תשובתה, ואומרת שאין דין לפיו אדם ששורו התם הרג צריך לשלם חצי כופר, ולכן מובן מדוע המשנה לא מזכירה דין שאינו נכון.
הא מני? רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: תם – משלם חצי כופר.
הגמרא עונה ואומרת שיש דין כזה לשיטת רבי יוסי הגלילי שאומר שבתקופת התמות, הבעלים של השור שהרג צריך לשלם חצי כופר. יוצא שאם המשנה היא כשיטת רבי יוסי הגלילי חסר בה ההבדל לגבי חצי כופר, כך שניתן לומר שחסר בה גם ההבדל לגבי פטור מתשלום בהודאה, וממילא אין קושיה מהמשנה על רב הונא בנו של רב יהושע.
ת"ש: המית שורי את פלוני או שורו של פלוני – הרי זה משלם על פי עצמו; מאי לאו בתם!
הגמרא ממשיכה להקשות על דעתו של רב הונא בנו של רב יהושע שטען שהתשלום על חצי נזק הוא קנס ממקור תנאי נוסף. במקור זה נאמר בפירוש שאדם שמודה ששורו נגח לא נפטר מהתשלום. מכאן, שהתשלום על חצי נזק הוא תשלום ממוני, ולכן המזיק משלם גם בהודאת פיו.
לא, במועד.
הגמרא דוחה את הקושיה ומסבירה שהברייתא ממנה נובעת הקושיה עוסקת בשור מועד, אשר לגבי תשלומו אין ויכוח שהתשלום נובע מהכסף אותו המזיק חיסר לניזק.
אבל תם, מאי?
הגמרא שואלת מה הדין בשור תם, האם הוא משלם על פי הודאת הבעלים בנגיחה או לא?
הכי נמי דאין משלם על פי עצמו,
הגמרא עונה שבמקרה זה לפי רב הונא בנו של רב יהושע בנזקי שור תם המזיק ייפטר במידה ויודה בנזק.
אי הכי, אדתני סיפא: המית שורי את עבדו של פלוני – אין משלם על פי עצמו, לפלוג וליתני בדידיה: בד"א – במועד, אבל בתם – אינו משלם על פי עצמו!
הגמרא מקשה ואומרת שאם בשור תם הדין הוא שונה ומשלם רק אם הגיעו עדים, אבל לא אם הבעלים מודה. מדוע הברייתא לא מזכירה את הדין הזה למרות שהיא מזכירה את הדין הזה במצב בו השור הורג עבד, אז לכל הדעות התשלום הוא קנס והבעלים לא משלם לפי הודאתו אלא רק לפי עדים?
כולה במועד קמיירי.
הגמרא עונה שהמקור התנאי הזה עוסק רק בדינים של שור מועד, ולכן הוא לא מזכיר את הקנס שיש בשור תם.
תא שמע: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק – אינו משלם על פי עצמו; מאי לאו הא פחות ממה שהזיק משלם!
הגמרא מקשה קושיה נוספת על דברי רב הונא בנו של רב יהושע מברייתא. הברייתא אומרת שבמצב בו התשלום הנדרש מהאדם גבוה מהכסף אותו הוא לקח מהצד השני אז תשלום זה הוא קנס. עולה מהברייתא שבמצב בו האדם משלם פחות מהנזק שגרם, כמו בנזקי נגיחה אז התשלום הוא חצי נזק, התשלום הוא החזר ממוני ולא קנס.
לא, הא כמה שהזיק משלם. אבל פחות, מאי? הכי נמי דלא משלם,
הגמרא דוחה את הקושיה ואומרת שצריך ללמוד את הברייתא אחרת. כוונת הברייתא לומר שרק במקרה בו האדם משלם בדיוק את הנזק אותו גרם אז התשלום הוא ממוני. על כן, בכל מקרה בו התשלום לא תואם לנזק שנגרם, גם אם הוא פחות ממנו, התשלום הוא קנס.
אי הכי, אדתני: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק – אינו משלם על פי עצמו, ליתני: זה הכלל, כל שאינו משלם כמה שהזיק, דמשמע פחות ומשמע יותר!
הגמרא לא מקבלת את הדחייה כיוון שהדייחה לא מסתדרת עם לשון הברייתא. הברייתא לא אומרת שמי שלא משלם כמה שהזיק משלם קנס, אלא אומרת שמי שמשלם יותר ממה שהזיק. על כן לא ניתן לומר שהברייתא מתכוונת לומר שגם במקרה בו התשלום נמוך יותר מהנזק שנעשה הוא קנס. כך שלפי הברייתא תשלום נזק שור תם שהוא נמוך מהנזק שנעשה הוא תשלום ממוני ולא קנס.
תיובתא.
הגמרא מסכמת ואומרת שקודיה זאת אכן קשה ודוחה את שיטת רב הונא בנו של רב יהושע.
והלכתא: פלגא נזקא – קנסא.
הגמרא אומרת ששורת ההלכה היא שהתשלום על נזק שור תם שהזיק הוא קנס כפי שטען רב הונא בנו של רב יהושע.
תיובתא והלכתא?
הגמרא תמהה על פסיקת ההלכה שסותרת את העובדה שבדיוק לפני כן שיטתו של רב הונא בנו של רב יהושע נדחתה. אם שיטתו של רב הונא בנו של רב יהושע נדחתה כיצד ניתן לפסוק הלכה כמותה?
אין, טעמא מאי הויא תיובתא? משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה, כיון דאיכא חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירא לה דממונא הוא, משום הכי לא קתני.
הגמרא עונה שדחיית רב הונא בנו של רב יהושע מההלכה נבעה מזה שהייתה ברייתא ממנה עלה שתשלום חצי נזק הוא תשלום ממוני. אשר על כן, הגמרא תסביר את הברייתא באופן אחר כדי לדחות את הקושיה. המסקנה כי לפי הברייתא תשלום חצי נזק הוא ממני נבעה מזה שהברייתא אמרה שקנס הוא דווקא במקרה בו התשלום גבוה יותר מהנזק שנגרם, ולא אמרה שתשלום נזק הוא קנס בכל מקרה שאין התאמה בין התשלום לנזק שנעשה. הגמרא מציעה אפשרות אחרת להסביר מדוע הברייתא לא משתמשת בניסוח המוצע לפיו כל תשלום שאינו תואם את הנזק הוא קנס. הסיבה שלא ניתן להשתמש בניסוח זה היא כי יש הלכה מיוחדת שאומרת שבמקרה בו בהמה מזיקה על ידי האבנים הניתזות מתחת רגליה בהליכתה התשלום הוא חצי נזק, ובכל זאת הוא תשלום ממוני. אשר על כן הברייתא לא הייתה יכולה לומר כדבר פשוט שבכל מקרה בו התשלום לא תואם את הנזק התשלום הוא ממוני. וממילא אין ראיה כנגד רב הונא בנו של רב יהושע שסובר שחצי נזק הוא קנס.
והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא – משונה הוא, ולא מגבינן בבבל.
הגמרא מסיקה מפסיקת ההלכה לפיה התשלום של חצי נזק הוא קנס דין. במקרה בו חיה אוכלת אוכל שאינו מתאים לה כמו כלב שאוכל כבשים או חתול שאוכל תרנגולים, הנזק הוא משונה כך שמשלם עליו חצי נזק. התשלום הוא קנס ולכן לא ניתן לגבות אותו בבבל. הסיבה לכך היא שכדי לדון בדיני קנסות יש צורך בבית דין של אנשים שקיבלו סמיכה לדון בקנסות, ואין בית דין כזה בבבל.
והני מילי ברברבי, אבל בזוטרי אורחיה הוא.
הגמרא מצמצמת את המקרים אותה היא הביאה כדוגמה לנזק משונה ואומרת שהכוונה הייתה רק כאשר הכלב אוכל כבשים גדולות, או שהחתול אוכל תרנגולים גדולים. אבל אם החיה הנאכלת קטנה אז מקרה זה הוא סטנדרטי. אשר על כן, החיוב הוא חיוב ממוני וניתן לדון אותו בבבל.
ואי תפס לא מפקינן מיניה.
הגמרא ממשיכה לצמצם את הדין, ואומרת שלמרות שלא דנים בבבל דיני קנסות כך שהכסף אמור להישאר אצל המזיק, אם הניזק מצליח לשים את ידו על חפצים של המזיק עד גובה הקנס הדרוש, משאירים את החפצים הללו אצל הניזק.
ואי אמר: קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל – קבעינן ליה. ואי לא אזיל משמתינן ליה.
הגמרא מביאה צמצום נוסף, לפיו למרות שלא ניתן לדון בבבל בדיני קנסות הניזק יכול לקבוע זמן בו המזיק יבוא איתו לארץ ישראל לדין, ואם המזיק לא יגיע הקהילה תנדה אותו.
ובין כך ובין כך משמתינן ליה – עד דמסלק הזיקא, מדרבי נתן; דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת"ל: לא תשים דמים בביתך.
הגמרא ממשיכה ואומרת שבכל מקרה מנדים את המזיק מהקהילה עד שהוא לא מסלק את פוטנציאל הנזק שהתממש. דין זה מבוסס על דברי רבי נתן בברייתא שאומר שאסור להשאיר נזקים פוטנציאלים בתוך הבית של האדם.