רקע
לאחר שהגדרנו את המקרים הנכללים תחת הדין של צרורות נעבור לעסוק בגדר התשלומים המיוחד שלהם. הגמרא מעלה שלושה ספקות בגדרי התשולם על צרורות: א. האם משלם מגופו או מעליה? ב. האם יש העדאה לצרורות? ג. האם יש שינוי לצרורות? העיסוק שלנו יהיה יותר סביב הספקות עצמם ופחות סביב דיוני הגמרא בעקבות הספקות הללו.
מקורות
א. בבא קמא יח.-יט. "בעי רבא" עד הנקודותיים
ב. מגופו משלם או מעליה
בבא קמא ג: "בחצי נזק צרורות" עד הנקודותיים
מאירי ב. ד"ה תולדות אלו
שיטה מקובצת יח. ד"ה בעי רבא
ג. שינוי בצרורות לרביע נזק
בבא קמא יט. "היתה מבעטת… ואין שינוי תיקו", "בעא מיניה ר' ירמיה… הדרי בי"
רש"י יט. ד"ה יש שינוי, אין שינוי
רבנו פרץ יט. ד"ה יש שינוי לצרורות
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה ה עם ראב"ד ומגיד משנה
ד. העדאה לצרורות
רש"י יח: ד"ה אלא, אלא הא דבעי רבא
תוספות יח. במועד מתחילתו
[רשב"א יח: הא דבעי]
מאירי יח: ד"ה צרורות
ה. פסיקת ההלכה
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות ב-ו
רא"ש פרק ב סימן ב "…מפקינן מיניה"
הסבר הסוגיה
בעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מעלייה משלם? מגופו משלם, דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם, דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה?
גופא, בעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות? לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא?
בעי רב אשי: יש שנוי לצרורות לרביע נזק, או אין שנוי לצרורות לרביע נזק?
[בבא קמא יח.-יט.]
שיטת חכמים בדין צרורות היא מיוחדת, שהרי מצד אחד הם מודים לסומכוס שכוחה של הבהמה הוא כמו גופה כך שחייב על נזק צרורות, ומהצד השני החיוב הוא על חצי נזק. העלנו שתי אפשרויות להסברת שיטת חכמים ותלינו אותן במחלוקת רבא ורב פפא. רבא אומר שמעיקר הדין החיוב היה נזק שלם, אלא שהגיעה ההלכה וחידשה שמשלם חצי נזק. רב פפא לעומתו סובר שכבר מצד הדין החיוב היה חצי נזק, וחידושה של ההלכה הוא שלמרות זאת חיוב צרורות הוא חיוב מעיקר הדין ולא קנס.
תליית דין צרורות בהלכה למשה מסיני יוצר גדר חדש בו מסתפק רבא בסוגייתנו בשתי ספקות. הספק הראשון הוא האם גביית התשלום היא מגופו או מעלייה. הספק השני הוא בדיני העדאת צרורות. רב אשי מעלה ספק נוסף והוא בדיני שינוי בצרורות.
נתחיל בביאור צדדי הספק בספקו הראשון של רבא. האם על צרורות משלם מגופו או מעלייה. הגמרא מסבירה את שורש הספק כך: "מגופו משלם, דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם, דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה?"
בפשטות, ספק הגמרא נסוב סביב איפיון התשלומים עצמם. עד כה אנחנו מכירים שני תשלומים על נזקי שור, תשלום חצי נזק של שור תם המשתלם מגוף השור, ותשלום נזק שלם על נזקים מועדים המשתלם מעלייה. התשלום על צרורות הוא מצד אחד חצי נזק, כך שהוא אמור להשתלם מגוף השור המזיק, ומצד שני הנזק נובע מהליכת הבהמה, פעולה שהבהמה מועדת אליה ולכן הבעלים ישלם מעליה.
אלא שאם נעמיק נוכל להסביר את הספק בדרך פחות טכנית. ההלכה שמפחיתה את התשלום על נזק צרורות לחצי נזק יכולה לעבוד בשני אופנים. האופן הראשון הוא לבטל את שם המזיק של השור על חצי מהנזק, כמו שבמקרה בו שור נוגח ברשות המזיק אנחנו תולים את הנזק בניזק שלא היה לו להיכנס לרשות. האופן השני הוא לומר שהשור הזיק, אלא שההלכה הפחיתה את האחריות על נזק מסוג כזה, כמו בנזקי קרן תמה שם השור ודאי נגח ועשה את כל הנזק אלא שהתורה חייבה רק חצי.
אם ההלכה ביטלה בנזקי צרורות שם מזיק מחצי הנזק האחר[1], אז חצי הנזק הראשון נשאר כמות שהיה, ויהיה חייב חצי נזק מדיני רגל. אלא שאם ההלכה הפחיתה את תשלומי הנזק על אף שהוא נעשה היא הייתה יכולה להוריד את האחריות מהאדם לגמרי באופן דומה בו היא עשתה לנזקי קרן תמה ולהעביר אותה באופן מטפורי לשור, ובאותה מידה היא הייתה פשוט יכולה פשוט להפחית את התשלומים ולא לשנות את דרך הגבייה[2].
הדיון המרכזי בגמרא כדי לפשוט את הספק הראשון הוא סביב תוספתא. ניגע בו בקצרה במסגרת העיון בסוגיה זאת. המשנה אומרת שאם כלב נוטל חררה שיש עליה גחל בוער וזורק את החררה על הגדיש הוא מחייב את הבעלים שלו בחצי נזק. התוספתא אומרת שהנזק הזה משתלם מגוף הכלב. כיוון שנזקי אש של כלב הם צרורות[3], מוכח מהתוספתא שעל נזקי צרורות משלמים מגוף הכלב.
הגמרא דוחה את הראיה באומרה שרבי אלעזר חולק על חכמים וסובר שמשלמים נזק שלם. קשה להעמיד את חיובם של חכמים מצד צרורות כי אז עולה שלפי רבי אלעזר יש חיוב נזק שלם מגופו, ולכן הגמרא מציעה לומר שהמחלוקת היא לגבי נזק משונה בחצר הניזק[4].
הגמרא מביאה אפשרות אחרת להעמיד את התוספתא כך שתהיה ממנה ראיה[5]. היא מציעה לומר שרבי אלעזר סובר כסומכוס ומחייב נזק שלם. יוצא שלפי חכמים חייב חצי נזק מגופו בצרורות, ולפי רבי אלעזר יש חיוב נזק שלם המורכב מחצי נזק מגופו וחצי נזק מעלייה, כיוון שחצי נזק מצרורות הוא תם לשיטת סומכוס[6], ורבי אלעזר מחזיק גם בשיטת רבי יהודה שהמועדות רק מתווספת על התמות.
ההווא אמינא של הגמרא איננה ברורה כל כך, כי כל מה שרבי יהודה אמר שמועדות מתווספת על התמות הוא רק במקרה בו השור היה תם ולאחר מכן הועד, אבל במקרה שבו השור היה מועד מתחילתו ודאי שאין צד תמות שנשאר.
בעקבות הקושיה הזאת הגמרא צריכה להעמיד את התוספתא באופן אחר כך שעדיין תהיה ממנה ראיה שמשלמים על חצי נזק מגופו. על כן היא מעמידה את המקרה בתוספתא בכלב שהועד לנזק כזה והמחלוקת היא בספקו השני של רבא האם יש העדאה לצרורות. לפי חכמים אין העדאה לצרורות ולכן משלם חצי נזק, ולפי רבי אלעזר יש העדאה לצרורות ולכן משלם נזק שלם.
אלא שגם ההסבר הזה איננו חלק, מצד זה שהוא מעמיד את ספקו של רבא במחלוקת תנאים, דבר שאיננו נוח. על כן הגמרא מוכרחת לחזור ולומר שמחלוקת התנאים מניחה כסומכוס שעל צרורות משלם נזק שלם, והם חלוקים בשאלת נזק משונה בחצר הניזק. יוצא שאין מהתוספתא שום ראיה לספקו של רבא.
כאמור לעיל, ספקו השני של רבא הוא בשאלה האם יש העדאה לצרורות. לפני שמבררים את שורש הספק הזה צריך לדון באיזה מקרים הספק עוסק. הגמרא מעמידה במהלך ניסיון פשיטת ספקו של רבא לגבי תשלום על צרורות את רבי אלעזר כמי שאומר שיש העדאה לצרורות, כך שוודאי שצד הספק הזה סובר שמשלמים נזק שלם.
יוצא שיכולים להיות שני שינויים אפשריים לביאור ההעדאה הנידונה. השינוי יכול להיות מחצי נזק המשתלם בצרורות בדרך כלל לנזק שלם, כמו כן הוא יכול להיות בצרורות משונים, במידה ויש להם גדר שונה בין רבע נזק לנזק שלם. אלא שכדי לעסוק בשאלה הזאת צריך להבין מה הם צרורות משונים ומה הספק שיש לגביהם.
רב אשי מסתפק בשאלה האם יש שינוי לצרורות לרביע נזק. כלומר, האם בצרורות משונים החיוב יהיה פחות וישלם רק רבע מהנזק, ולא חצי כמו בצרורות רגילים. הראשונים הולכים בשתי דרכים כדי להסביר את הספק בדברי רב אשי.
הדרך הראשונה היא לומר שהתשלומים השונים לא יכולים להצטרף, כלומר, חצי נזק של משונה וחצי נזק של צרורות לא יכולים לגרע את הנזק לרבע, כעין אמירה שאין כפל מבצעים. או חצי נזק מצד צרורות, או חצי נזק מצד משונה, אבל לא שניהם. מרש"י משמע שהסיבה לכך היא מצד השינוי, שבשינוי תמיד משלם חצי נזק, ולא חצי מכמה שהיה אמור לשלם, הריב"א אומר את אותו הרעיון לגבי צרורות. צרורות מגרעות תשלום על חצי מהנזק, ולא מגרעות את התשלום לחצי מכמה שהוא היה אומר להיות.
הדרך השניה מבוארת במגיד משנה. הרמב"ם אומר שיש שתי נפקא מינות לספק של רב אשי. הנפקא מינה האחת היא זאת שהגמרא עוסקת בה, כלומר גובה התשלום. הנפקא מינה השנייה היא שאלת הפטור ברשות הרבים. על כן המגיד משנה מסביר שהספק הוא בשאלת צרורות של קרן לפי צד הספק שיש שינוי לרביע נזק יש צרורות לקרן ולכן ישלם רבע נזק גם ברשות הרבים, ולצד שאין שינוי ישלם תמיד חצי אבל יהיה פטור לגמרי ברשות הרבים.
הראב"ד והמאירי חולקים על הרמב"ם ואומרים בפירוש שגם לפי צד הספק שאין שינוי לרביע נזק, ודאי שיהיה חייב ברשות הרבים כיוון שבעיטה היא שינוי[7]. ניתן לתרץ את הרמב"ם ולומר שכיוון שבצרורות מלכתחילה, יש שינוי הספק הוא בשאלת ההצטרפות של שני השינויים. על כן, אם שינוי הבעיטה לא יצטרף, מלכתחילה ההלכה של צרורות אומרת שפטורים על צרורות ברשות הרבים על אף היותם משונים[8]. אלא שאם השינוי של הבעיטה יצטרף יוצא שיש צרורות של קרן, עליהם ההלכה לא גילתה פטור ברשות הרבים.
נחזור לספקו של רבא לגבי העדאת צרורות. רש"י מסביר שספק בהעדאת צרורות הוא רק בצרורות משונים. בהמה שבועטת ומתיזה צרורות צריכה לשלם רבע נזק, ואם היא עושה זאת פעמים רבות, מהפעם הרביעית ואילך החיוב יהיה של נזק שלם.
הוא מביא גירסה אחרת של הגמרא ממנה עולה שהספק של רבא הוא בצרורות רגילים. אלא שרש"י לא מקבל את הפירוש הזה כיוון שבצרורות רגילים לא אמור להיות הבדל בין הפעם הראשונה לפעם המאה.
התוספות חולק על רש"י ומוכיח שהספק מוסב גם על צרורות רגילים וגם על צרורות משונים, ומביא לכך שתי ראיות: הראיה הראשונה היא מכך שהגמרא מבארת שלפי הצד שאין העדאה לצרורות, צרורות הם תולדת הרגל, כלומר מדובר פה על צרורות שהם כמו רגל, צרורות אורחייהו. הראיה השניה היא שהגמרא פושטת את הספק מהידוס, שהוא נזק רגיל ולא משונה. מהראיות שהתוספות מביא עולה שעל אף שהספק בשני מקרים שונים שורש הספק הוא אחד.
אלא שצריך לשאול על פי רש"י, את השאלה אותה מעלה עליו התוספות, מדוע צרורות משונים אלימים יותר מצרורות רגילים כך שהחיוב עליהם יהיה נזק שלם בפעם הרביעית, אלא מול צרורות רגילים שם גם בפעם המאה החיוב ישאר חצי נזק, הרי משונה הוא סיבת פטור, ויוצא כאן שמשונה הוא סיבת חיוב?
כמו שאמרנו לעיל, רש"י אומר שהספק בצרורות משונים הוא ספק בדיני קרן. כלומר, ודאי שצרורות משונים הם קרן, אלא שיש ספק האם חיוב חצי נזק של צרורות יכול להצטרף לחצי נזק של קרן. אם מבינים כך, ישנו חילוק עקרוני בין צרורות משונים לצרורות רגילים. צרורות רגילים תמיד יהיו תולדת הרגל והחיוב עליהם לא ישתנה אף פעם, זאת לעומת צרורות של קרן, בה יש דין מיוחד של העדאה[9].
אולם, דברים אלו לא מסתדרים עם שיטת רש"י כפי שהוצגה לעיל, שרש"י סובר שיש צרורות רק בתולדת הרגל ולא בתולדת השן. אם כך כיצד רש"י יכול לומר שיש צרורות שהם קרן? ניתן לתרץ את הקושיה הזאת בשני כיוונים.
הכיוון הראשון מפקיע שן מדין צרורות, כיוון שבשן ההנאה היא מהדבר הניזוק, בעוד בצרורות יש ניתוק בין הבהמה המזיקה למושא הנזק. חילוק זה יכול לנבוע מהגדרת שן כהנאה להיזקו, או לחלופין מאופיה המכלה של השן. כשהנפקא מינה הוא צרורות של אש, שם המזיק לא נהנה מהנזק, אלא שהניזק מתכלה.
הכיוון השני הוא לומר שלפי רש"י הספק של רב אשי האם יש שינוי לצרורות הוא בדיוק בשאלה הזאת. צרורות רגילים הם עצמם משונים. על כן העלנו אפשרות שדווקא ברגל שם המחייב הוא הרגילות תהיה הפחתה לחצי נזק, בעוד באבות האחרים לא. רב אשי שואל האם גם לנזק משונה צרורות יכולים להפחית את הנזק או לא. לפי זה, פירושו של רש"י שאין צרורות לשן יכול לנבוע עקב פשיטת הספק שאין שינוי וצרורות הם דווקא ברגל[10].
התוספות מפרשים את הספק גם על צרורות רגילים. שורש הספק כפי שהוא מוצג בגמרא הוא האם הנזק דומה לקרן או שהוא תולדת הרגל. המאירי מסביר את הספק בשאלה האם צרורות הוא תולדת הרגל או תולדת הקרן. לרגל אין דין העדאה ולקרן יש.
כיוון אחר היא לומר שהספק הוא בגדר העדאה עצמו. העדאה יכולה לנבוע מכך שאחרי שלוש פעמים דבר שהוא אינו אורחייהו הופך להיות אורחייהו, ועל כן צרורות שמלכתחילה הם רגילים לא יוכלו להפוך להיות מועדים. לעומת זאת ניתן לומר שהעדאה היא גדר דיני, לאחר שלוש פעמים שהשור מזיק ההנחה של חצי נזק נפסקת, זאת בלא תלות בכך שהשור עושה את אותה פעולה, המשונה באותה המידה כמו הפעם הקודמת. אם כך אין סיבה שיהיה חילוק בין צרורות לקרן וגם בהם תהיה העדאה[11].
לעניין פסק הלכה, שלושת הספקות לא הוכרעו. לגבי הספק הראשון, האם משלם מגופו או מעלייה, חוץ מהספק של רבא אצלנו, יש את שיטת רב פפא בדף ג: שאומר בפירוש שמשלם על צרורות מהעלייה[12], ועל כן פוסקים כך להלכה. השאלה האם פסיקה בספק הזה משפיעה על הספקות האחרים, ואם כן איך?
המאירי מסביר את כל שלושת הספקות בשאלה האם צרורות הם תולדת הרגל או תולדת הקרן. על כן כאשר פסקנו כרב פפא שצרורות הם תולדת הרגל, שוב אין סיבה להסתפק בשאר הספקות. כלומר מחלוקת רב פפא ורבא היא בשיוך צרורות, לפי רבא השיוך מסופק ולפי רב פפא וודאי שצרורות הם תולדת הרגל. וההלכה היא שאין בצרורות לא העדאה ולא שינוי.
לפי איך שהסברנו את מחלוקת רב פפא ורבא בשיטת רש"י תוספות והרמב"ם, במציאות צרורות לפני ההלכה, כשרבא סובר שצרורות היו תולדת הרגל אלא שההלכה הפחיתה את התשלום לחצי נזק, ורב פפא מבין שצרורות היו תולדת הקרן ושינוי רגיל וההלכה הפכה אותם לתולדת הרגל, למעט גובה התשלום. יוצא שרב פפא כלל לא אמור להסתפק בשאלת העדאה לצרורות, כיוון שבניגוד לרבא לפיו נוצר פה יצור כלאיים, לפי רב פפא לצרורות יש דינים של רגל ולכן לא יהיה בהם העדאה.
בשיטת הרשב"א והרא"ש שהסבירו שגם לפי רב פפא צרורות מעיקר הדין החיוב היה נזק שלם וההלכה הפחיתה את החיוב לחצי נזק, עדיין ניתן לומר שפשיטותו של רב פפא שמשלם על צרורות מעלייה, תגרום לכך שלא יסתפק בשאלת ההעדאה. הדרך לעשות זאת היא לומר שמחלוקתם היא בשאלת פעולת ההלכה. רב פפא סובר שההלכה ביטלה שם מזיק מהשור כלפי חצי נזק כך שדיני צרורות הם כמו רגל לכל עניין אלא שמשלמים בהם חצי נזק. לעומתו רבא סובר שההלכה רק מפחיתה את התשלום על הנזק, על אף שהמזיק עדיין אחראי על הנזק, הפחתת התשלום יכולה להשפיע גם על דרך התשלום, ואין הכרח לאף אחד מהצדדים[13].
והנה, הרי"ף השמיט את הספק הזה[14], והרא"ש תמה עליו על כך. מוכח מזה שהרא"ש סבר אחרת. על כן צריך לומר שלפי הרא"ש הספקות אינם תלויים אחד בשני תלות ישירה. אם כך נצטרך לומר שהרא"ש הבין שצרורות לכל שיטות האמוראים מגבילות את התשלום, ורב פפא פסק בזה שלא כרבא שמשלם מעלייה, אבל לגבי העדאה הספק מתחיל מחדש, כיוון שהורדת האחריות לא מעידה על כלום.
הפירוש שהרא"ש מציע להשמטת הרי"ף הוא שאין נפקא מינה להלכה בדיני מועדים בבבל, כיוון שכדי להפוך שור למועד לאיזה עניין צריך להושיבו מול סמוכים. אלא, שאם זאת הייתה סיבת ההשמטה של הרי"ף הרמב"ם היה צריך להזכיר את הדין הזה[15]. אך גם הוא אינו מזכיר את דין ההעדאה, ולכן חייבים לומר בו את אחת משתי הדרכים השצגנו לעיל.
לגבי ספקו של רב אשי הבעיה גדולה יותר, כיוון שהרי"ף מצד אחד משמיט אותו, אלא שהרמב"ם פוסק אותו להלכה. טענת הרא"ש היא שהרי"ף לא הביא את הספק מצד שגם בו אין נפקא מינה. הדבר לא הוכרע בגמרא ולכן בית דין לא יוציאו על פיו. הוא מקשה שאם כך היה אמור להיות דין של תפיסה, כלומר, יכולת של הניזק לקחת את הממון שלו. על כן הוא אומר שהרי"ף סובר כמותו שתפיסא לא מועילה בספק דיני. אם מבינים כך, פסקו של הרמב"ם פשוט, כיוון שהוא סובר שתפיסה מועילה בספק דיני[16].
סיכום
ישנם שלושה ספקות המופיעים בגמרא לגבי תשלומי צרורות. הראשון לגבי דרך גביית התשלום. השני בשאלה האם דין חצי נזק הוא קבוע או מוגבל לשלוש פעמים. השלישי הוא בשאלה האם דין שינוי יכול לחול גם על צרורות כך שישלם רבע נזק.
שורש הספק הראשון נעוץ בשאלת פעולת ההלכה שמצד אחד יכולה לומר שהמזיק עשה רק חצי מהנזק ולא את החצי השני, ומצד שני יכולה לומר שעל אף שהמזיק עשה את כל הנזק התשלום עליו הוא רק חצי.
בהיקף הספק השני נחלקו הראשונים. לפי רש"י הספק הוא רק בצרורות משונים, ולפי התוספות הספק הוא גם בצרורות משונים וגם בצרורות רגילים. הסברה לומר שלא תהיה העדאה לצרורות היא היותה תולדת הרגל, והסברה לומר שתהיה העדאה היא כי תשלום חצי נזק לא יתמיד.
הספק השלישי בדין צרורות משונים יכול להתפרש בשתי דרכים עקרוניות. רש"י מסביר שההתלבטות היא האם הפטור של משונה יכול להשתלב עם הפטור של צרורות. המגיד משנה מסביר ברמב"ם באופן אחר ואומר שהספק הוא בשאלה האם צרורות משונים הם תולדת הרגל או תולדה של קרן. כך שיש נפקא מינה נוספת לספק והיא הפטור ברשות הרבים. הראב"ד והמאירי חולקים ואומרים שלשני צדדי הספק של רב אשי חייב על צרורות משונים ברשות הרבים.
הפוסקים פסקו שמשלמים על צרורות מגוף השור המזיק, כמו שאומר רב פפא באופן פשוט בפרק ראשון. הרי"ף השמיט את שני הספקות האחרים והרמב"ם פסק את ספקו של רב אשי של צרורות בשינוי והשמיט את הספק לגבי העדאה. הרא"ש מציע שאין נפקא מינה לספקות הללו בבבל שלא מעידים ולא גובים קנסות, ותפיסה לא מועילה.
לפי המאירי שיטת הרי"ף לא קשה כיוון שהוא אומר ששורש הספקות הוא אחד האם צרורות הם תולדת הרגל או תולדת הקרן. הפסיקה כרב פפא שצרורות הם תולדת הקרן מאפשרת לפשוט את כל הספקות.
[1] הדרך בה ההלכה הייתה יכולה לפעול כדי לבטל שם מזיק היא לומר שיש בצרורות איזה צד של אונס, ולכן מחייבים חצי נזק, כמו שהצענו בשיטת רש"י שאומר שרק על צרורות של רגל יש דין צרורות. דרך אפשרית אחרת היא להגדיר נזק צרורות כנזק הנעשה בשותפות, כמו שעולה מהתוספות והרא"ש (עיין סוגיה פ נזק בממונו של אדם על ידי בעל חיים של אחר) שאומרים שאם לאבן יש בעלים הוא חייב לשלם את חצי הנזק השני, והרא"ש (פרק ב סימן ב) כותב בפירוש שאם האבן היא בבעלותו של בעל הבהמה אז הוא חייב לשלם נזק שלם (ועיין פלפולא חריפתא שם אות ק). פירוש זה מעט יותר קשה בתרנגול שמזיק במעופו אז קשה להחשיב את האוויר חסר הממשות כשותף.
[2] לפי הרשב"א והרא"ש שלא מקבלים שיש מחלוקת מציאותית בין רבא לרב פפא בדין צרורות מעיקר הדין, ואומרים ששניהם מסכימים על כך שההלכה גירעה חצי נזק, ניתן להסביר כך את המחלוקת ביניהם. רב פפא סבור שנזק צרורות גרע שם מזיק מחצי הנזק ולכן פשוט לו שמשתלם מעלייה, ורבא מסתפק בדבר כי הוא שובר שיש כאן צמצום אחריות ועל כן הוא מסתפק בדרך גביית הנזק לעומת פטור רשות הרבים שהוא פשוט לו.
[3] נדון בקביעה זאת בהרחבה במסגרת נזקי אש בסוגיה נט: אשו משום חיציו או משום ממונו.
[4] עיין לעיל סוגיה כו: קרן בחצר הניזק, שם הסברנו ששיטת רבי אלעזר היא שיטת ביניים בין רבי טרפון לחכמים, כשלפי רבי טרפון משלם נזק שלם מעלייה, ולפי חכמים משלם חצי נזק מגופו, ורבי אלעזר מחייב נזק שלם כרבי טרפון אבל מחייב אותו מגופו כחכמים.
[5] הרשב"א (ד"ה ולא היא) מקשה על הגמרא שכן היא מנסה להוכיח מהתוספתא את דינו של רבא, אבל היא עושה זאת לא על ידי הוכחה מוכרחת אלא רק על ידי הצעת אפשרות נוספת בהסבר התוספתא בלא דחיית האפשרות הקודמת. על כן הוא מציע שני הסברים. ההסבר האחד הוא שלגמרא יש דחייה להעמדת רבי אלעזר כרבי טרפון אותה היא לא אומרת אותה עכשיו והיא תגיד אותה בהמשך. ההסבר השני הוא שהגמרא מציגה אפשרות נוספת לפירוש רבי אלעזר כדי שאם תידחה האפשרות להעמיד אותו כרבי טרפון, תהיה מהתוספתא הוכחה מוכרחת לכך שמשלם על צרורות מגופו.
[6] לפי השלב הזה בגמרא עולה שלפי סומכוס מטרת ההלכה היא להפקיע חצי מחיוב רגל ממועדותו ולהפוך אותו לתם כך שישתלם מגופו, ולא כמו שאמרנו בהתחלה שסומכוס לא מקבל את ההלכה בכלל בכוחו.
[7] השאלה הזאת לכאורה נשאלת על ידי רבי ירמיה. רבי ירמיה שואל את רבי זירא האם צרורות על ידי ביעוט פטורים ברשות הרבים. רבי זירא עונה לו שמסתבר יותר שהם תולדת הרגל ויהיו פטורים. לפי הרמב"ם הגמרא הזאת קשה כיוון שיש ספק בדבר, ולפי הראב"ד הגמרא עוד יותר קשה כי לפיו הגמרא לא רק פושטת את הספק אלא סותרת את טענתו (לפי הרמב"ם היינו יכולים פשוט להגיד שהגמרא לא מקבלת את רבי זירא מאיזה סיבה, דבר שלא אפשרי לפי לפי הראב"ד). על כן חייבים לומר ששניהם לא גורסים את ספקו של רבי ירמיה כך ואומרים שהוא הסתפק לגבי צרורות ברשות הרבים. דבר זה נוח כיוון שהשאלה הבאה שרבי ירמיה שואל את רבי זירא הוא לגבי שני מוקדי נזק שונים, לכאורה, בלא ביעוט. הרווח הנוסף בהצגת ספק הגמרא כך לפי הרמב"ם הוא שמסקנת הגמרא אומרת בפעם הראשונה לפי רב פפא שפטורים על צרורות ברשות הרבים.
[8] לפי צד הספק שהשינויים לא מצטרפים יותר סביר להניח שצרורות הוא נזק מסוג חדש, כמו שהעלו כמה מהאחרונים. שהרי אם לא כך, מדוע שיהיה צד לפטור על בעיטה ברשות הרבים, הרי אין לבהמה רשות לבעוט שם. ומוכרח שגזרת הכתוב היא שהתאימה את ההלכה הזאת, ובעצם על אף היות הנזק נזק של קרן ההלכה הפכה אותו לרגל חוץ מלעניין גובה התשלום.
[9] רש"י עצמו מסביר את הצד שיש העדה שצרורות משונה כמו קרן. אלא שדברים אלו קשים ונסתרים. לכן הרא"ש (שיטה מקובצת יח: ד"ה תפשוט) דוחק בלשונו של רש"י ואומר שנזק צרורות הוא משונה מנזקים אחרים, ולא שהמקרה עצמו הוא משונה. ואולי כוונתו של רש"י לומר שהוא כמו משונה, ולא הואיל והוא עצמו משונה. וצ"ע.
[10] הסיבה בגינה רש"י פשט כך את הספק היא זה שרבא הסתפק בהעדאה לצרורות. הגמרא מניחה שספקו של רבא בהעדאה לצרורות הוא רק בהנחה שאין שינוי, ולכן גם אם רבא מסתפק בספק הזה הוא באם תימצי לומר (דבר שמפורש ברש"י ד"ה ומשני רב אשי) וכך צריך לפסוק.
[11] תלמיד רבנו פרץ תופס בפשטות כמו הדרך השניה ועל כן תמהה על עצם הספק. הוא שואל מדוע הדימוי לרגל זאת סיבה לומר שבצרורות לא יכולה להיות העדאה, הרי ברגל אין העדאה רק כי מהפעם הראשונה משלמים נזק שלם, אבל לו יהיה מקרה בו החיוב על רגל יהיה חצי נזק, יכול להיות שיש בו העדאה. על כן הוא מפרש שכמו שברגל אין שינוי בכמות התשלום ותמיד משלם את אותו הסכום, ככה הדין בצרורות, לפי הצד שלא מדמים אותם לקרן, זאת בניגוד לקרן שהתשלום משתנה.
[12] לרמב"ן (מלחמות יא: ד"ה אמר הכותב) יש שיטה ייחודית לפיה למסקנת הסוגיה גם רב פפא נשאר בספק וכך הוא כותב: "ופסק רבינו ז"ל בפ"ק הלכתא כרב פפא משום דרבא לא פשיטא ליה דאילו פשיטא ליה ופליג אדרב פפא בודאי הוה הלכתא כרבא אלא שיש לי לדקדק עליו שם שלפי המסקנא דאמרי' ולרבא אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר לרב פפא נמי לא פשיטא ליה ולאו כיוצא בהם דקאמר רב פפא משום דקרי תולדה דרגל דפטור ברה"ר כדרבא ומהדר הוא דהדר ביה מפירוקא קמא דאמר לרב פפא פשיטא ליה"
[13] הים של שלמה (פרק ב סימן ד) כותב: "ועוד משמע לעיל במילתא דרב פפא בפ"ק סי' ב'. דבכל מילי דומה צרורות לרגל. לבד מחצי נזק דהלכתא גמירא" ולא מבאר מדוע. על כן חייבים להוכיח בשיטתו כאחת משתי האפשרויות שהצענו: או שרב פפא חולק על שיוך מציאות צרורות מעיקר הדין, או שרב פפא חולק על דרך פעולת ההלכה.
[14] בספרים שלנו הוא נמצא וכך גם מעיד הפלפולא חריפתא (פרק ב סימן ב אות ה), אלא שעדותו של הרא"ש גורמת לשלטי גיבורים (ז: אות א) לומר שוודאי שהספק נוסף בהדפסת הרי"ף בדפוסים.
[15] את הטענה הזאת מעלה היש"ש (שם) כנגד הרא"ש.
[16] ישנו כיוון מחשבה אחר אפשרי והוא לומר שמחלוקת הרי"ף והרמב"ם היא בדין העדאה. הרי"ף סובר שכיוון שהספק לגבי העדאה נפשט, אז ודאי שאין שינוי בצרורות. לעומתו הרמב"ם סובר שכיוון שהספק לגבי שינוי לצרורות לא נפשט, כלל אין להסתפק בשאלת העדאה. אלא שלא נראה ככה.