רקע
יש כמה מקרים בהלכות נזקי ממון בו הנזק נגרם על ידי יותר מגורם אחד. בסוגיה זאת ננסה לעמוד על יסודות השותפות בנזק במקרה בו ישנו רק מעשה מזיק אחד. סוגיה זו נוגעת בהרבה עקרונות ביחס לדיני אש ובור, אבל אנחנו נתמקד בהלכות השותפות שבה.
מקורות
א. בבא קמא כג. "הכלב שנטל את החררה… בגדיש דבעל חררה"
בבא קמא כב.-: "תא שמע גמל… נרו מאבראי"
ב. רש"י בבא קמא כג. ד"ה ה"ג ולחייב נמי
תוספות בבא קמא כג. ד"ה וליחייב (שניהם), כב. ד"ה ואי במסכסכת
רבנו חננאל בבא קמא כג.
[השלמה בבא קמא כג. "והא דתנן… בעל הכלב חייב"]
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה יח עם ראב"ד, פרק יד הלכה יג
ג. תוספות בבא קמא ו. ד"ה לאתויי עד "המקלקל בר דעה הוא"
מאירי בבא קמא ו. ד"ה מי שהניח
ד. בבא קמא יט: "התרגולין מועדין" עד המשנה
רש"י בבא קמא יט: ד"ה אלא מתני'
תוספות בבא קמא יט: ד"ה וכי אתמר
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות י-יא עם ראב"ד
הסבר הסוגיה
מאן חייב? בעל כלב, וליחייב נמי בעל גחלת
[בבא קמא כג.]
הגמרא דנה בשני מקומות על ממון של אדם שמזיק באמצעות בעלי חיים. פעם אחת במקרה של דליל הקשור ברגלי תרנגול ופעם שניה בכלב שנטל את החררה. ישנם שני מקרים נוספים אותם הראשונים מעלים בהקשרים אלו, גמל טעון פשתן ששורף באמצעות נר של אחר, ובנוסף בנזק צרורות כאשר לצרור הניתז יש בעלים[1]. כיוון שבדליל הגמרא מתייחסת לשלושה גורמים נעסוק קודם בשאר המקרים.
נתחיל בדיון התיאורטי. עד כה ראינו שני מודלים אפשריים לתשלום של נזק בשותפות. המודל הראשון היה שכל אחד מהשותפים אחראי על כל הנזק, אלא שכדי שהניזק לא ירוויח מהנזק מצמצמים את דמי החיוב לכדי חצי נזק. המודל השני מניח שכל אחד מהשותפים אחראי על חצי הנזק. אך שני המודלים האלו הוצגו במקרה בו תוצאה אחת נגרמה על ידי שני מעשי נזק שונים שנעשו על ידי גורמים שונים. כאשר הנזק מורכב רק ממעשה נזק אחד התלוי בשני גורמים שני המודלים הללו אפשריים, אלא שמודל נוסף נהיה אפשרי והוא לחייב בכל הנזק את הגורם שאחראי יותר על מעשה הנזק[2].
המשנה אומרת שהגדיש שנשרף מכלב ששם עליו חררה בוערת המזיק חייב לשלם חצי נזק. הגמרא מניחה שבעל הכלב הוא החייב לשלם ושואלת מדוע בעל החררה לא חייב לשלם גם הוא[3]. היא מעמידה את המקרה במצב בו בעל החררה שמר עליה כראוי ולמרות זאת הכלב חתר והגיע לשם, ולכן הוא פטור. ברור ממסקנת הגמרא שבמצב בו בעל החררה לא שמר עליה כראוי הוא יתחייב.
רש"י אומר ששאלת הגמרא היא לפי שתי העמדות המשנה[4]. כלומר גם לפי ריש לקיש שאומר שהחיוב של בעל הכלב הוא על מקום הגחלת והוא פטור על שאר הגדיש, אז שאלת הגמרא היא למה לא לחייב את בעל הגחלת על שאר הגדיש. בנוסף, הגמרא עוסקת גם בהעמדתו של רבי יוחנן למשנה לפיה בעל הכלב חייב נזק שלם על מקום הגחלת, וחצי נזק על שאר הגדיש, והגמרא שואלת מדוע בעל חררה אינו משלים את חיובו של בעל הכלב. רש"י מדגיש ששאלת הגמרא מתבססת על כך שהחיוב על אש הוא מצד שהיא ממונו
לפי רש"י שאלת הגמרא מניחה שבעל החררה גם מזיק, ולכן כל מה שלא נכלל תחת נזקי בעל הכלב, בעל החררה ישלם, וכך גם למסקנת הגמרא במצב בו בעל הגחלת לא שמר עליה. מהתוספות עולה שיטה דומה לפיה המזיק והניזק שותפים בנזק.
התוספות מסביר את קושיית הגמרא באופן דומה לרש"י, אלא שלאחר העמקה בדבריו רואים שישנה מחלוקת ביניהם. הוא אומר שהתנסחות הגמרא איננה מדוייקת כיוון שבעל הגחלת איננו יכול להתחייב כי הגדיש הנשרף הוא שלו. כוונת הגמרא על פי התוספות היא שבעל הכלב ישלם רבע ולא חצי. כלומר, בניגוד לרש"י שמחייב את בעל החררה על כל מה שבעל הכלב לא משלם כי הוא גם אשם, התוספות מבין שבעל הכלב ובעל החררה הם שותפים בנזק.
יוצא, שלפי תוספות אם כלב שורף גדיש על ידי זריקת האש, בעל הכלב יהיה חייב רבע נזק ובעל הכלב יהיה חייב את השלושה רבעים האחרים. מדברי רש"י עולה אחרת ובעל הכלב ישלם את החצי כמו שהוא חייב, ובעל האש רק ישלים את החצי הנותר. נראה שמחלוקת רש"י ותוספות היא בשאלה האם מעשה נזק אחד שמעורבים בו שני גורמים מוגדר כנזק בשותפות. התוספות ודאי אומר שהכלב והגחלת שותפים בשריפת הגדיש. רש"י צריך לומר שעל אף שהאחריות מוטלת על שני המזיקים, אחריותו של בעל הכלב גדולה יותר, ולכן בעל החררה רק משלים את דמי הנזק.
לכאורה, המוטיבציה של התוספות לפרש כך, הוא המקרה של גמל. המשנה אומרת שאם גמל טעון פשתן שרף בפשתנו שנדלק מנרו של החנווני, בעל הגמל חייב אם החנווני הניח את הנר בפנים, והחנווני חייב אם הוא הניח את הנר בחוץ. במהלך בירור הגמרא מה המחייב של אש, הגמרא מעמידה את המשנה במצב בו הגמל מסכסך את הפשתן בבית שנשרף כך שהוא עושה מעשה. על זה הגמרא שואלת מדוע כאשר החנווני הניח את נרו מבחוץ הוא חייב לבדו, הרי גם בעל הגמל חייב. הנחת המשנה של גמל היא שבעל האש חייב את כל הנזק, בניגוד למשנה שלנו שמניחה שבעל הכלב הוא האחראי ולא בעל האש. על כן התוספות אומר שאש שמועברת על ידי בעל חיים של אחר היא שותפות.
רבנו חננאל מסביר את השאלה אחרת ולפיו אם בעל הגחלת לא שמר על הגחלת שלו כראוי הוא חייב את כל הנזק לבד, ובעל הכלב פטור לגמרי. הרמב"ם פוסק כמותו ואומר שבמקרה בו בעל החררה לא שמר על האש שלו רק הוא חייב על הנזק. אלא שצריך לשאול, מדוע בעל הכלב פטור והוא איננו שותף בנזק?
האפשרות הפשוטה הייתה להגדיר את הכלב כרוח מצויה. בעל החררה מתחייב מדין אש, וכמו שבמקרה של אש רגילה המבעיר לא יכול להאשים את הרוח, כך בעל החררה לא יכול להאשים את הכלב. מעבר לחוסר יכולת הטענה של בעל החררה כנגד בעל הכלב, בעל הכלב יכול גם לטעון כלפי הניזק שלא הוא הגורם את הנזק, כיוון שכלבו אינו יכול להזיק בנזקי אש והוא ניזק מאש.
אלא שלא ניתן להסביר כך, כיוון שלפי פירוש זה בעל הכלב אמור להיות פטור תמיד, אבל המשנה אומרת שאם בעל החררה שמר כראוי, בעל הכלב חייב חצי נזק. לכן צריך לפרש את שיטת רבנו חננאל והרמב"ם בדרך שונה.
בעיה דומה מתעוררת בפסיקת הרמב"ם בגמל, שם הוא אומר שאם החנווני הניח את נרו מבחוץ הוא תמיד חייב לבדו, לכאורה, גם במקרה בו בעל הגמל הרבה במשוי. גם כאן הרמב"ם מחייב רק את בעל האש ומתעלם לגמרי מהכלב ומהגמל.
על כן, נראה לומר שרבינו חננאל והרמב"ם סוברים כמו רש"י ומגדירים את שני הגורמים כאשמים. אלא שהם חולקים בשאלה על מי האשמה יותר גדולה. רש"י מטיל יותר אחריות על בעל הכלב, בעוד רבינו חננאל והרמב"ם מפנים את האצבע המאשימה אל בעל החררה.
את שיטת רבינו חננאל והרמב"ם קל להסביר. החררה היא שגרמה לשריפה באופן ישיר, לעומת הכלב שהזיק באופן עקיף על ידי זריקת החררה על הגדיש. שיטת רבנו חננאל והרמב"ם היא שכאשר יש נזק ישיר ונזק עקיף, החיוב על הנזק הישיר קודם, ואין חלוקה שווה.
כיוון שלפי רש"י הנזק שהכלב עושה הוא נזק צרורות, נעבור לדון בסוגיית צרורות כדי להסביר את דבריו פה. הגמרא מחפשת אחר התולדה שלא ניתן ללמוד אותה מאב אחד, ויש צורך בשני אבות כדי לחייב עליה. רבא מציע שהמקרה המדובר הוא אבן העוברת ממקום למקום. לפי גרסת הראשונים הגמרא דוחה אפשרות שרבא מדבר על מצב בו האבן מזיקה תוך כדי הליכתה כי במקרה הזה הנזק הוא כוחו של המניע את האבן.
רש"י מוחק את המשפט הזה מהגמרא, והתוספות מסביר שהסיבה לכך היא שרש"י לא היה מוכן לקבל שיהיה חיוב על המגלגל את האבן במידה והוא אדם כי אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים. אבל באמת במקרה בו בהמה מגלגלת את האבן, כלומר, מזיקה בצרורות באבן שיש לה בעלים, הבהמה והאבן שותפים בנזק, כך שהבהמה שהתיזה צרורות אמורה לשלם רבע, ובעל האבן את השאר.
המאירי לא מקבל את דבריו של התוספות ואומר שבמקרה כזה בעל האבן פטור, ובעל הבהמה משלם חצי נזק מדין צרורות. הנזק מגיע מכוחה של הבהמה ולכן בעל האבן לא חייב. המאירי מקשה על עצמו מכלב שנטל את החררה, ומתרץ שהכלב אינו בן דעת.
במבט ראשון, מתירוץ זה של המאירי[5], משתמע שהמאירי חוזר בו מדבריו. בעל האבן פטור רק כאשר אחר השתמש בה בכוונה, אבל היות הנזק מהכוח של האחר לא מחייב. לכן אם בר דעת אחר גלגל אותה, רק הוא יהיה חייב, ואם מי שאינו בן דעת נתן את הכח באבן בעל האבן לא ייפטר.
אלא שמלשונו לא נראה כך[6]. ניתן לנסח את הפטור של בעל האבן לפי המאירי בשני ניסוחים שונים. הניסוח הראשון הוא שהנחת האבן איננה פעולת יצירת אש. כמו כן אפשר לנסח את הפטור בדרך אחרת ולומר שהנזק שנגרם היה נזק מבעיטת האבן ולא מהנחתה במקום בו היא נמצאת.
אם ניישם זאת במקרה של הכלב שנטל את החררה יצא כדלהלן: לפי הניסוח הראשון, שימת חררה במקום בו כלב יכול לקחת אותה היא פעולת יצירת אש, לכן כשהכלב מניח את החררה בגדיש, או זורק אותו עליה בעל האש אמור להתחייב. לפי הניסוח השני שימת החררה בגדיש או ההשלכה היא הגורמת את הנזק לא בגלל מעשה שהכלב עשה, אלא מצד האש הבוערת בגחלת.
בשני המקרים רש"י אומר שבעל הכלב יתחייב מצד זה שהכלב הוא שסיבב את הנזק בכוחו, וכוחו של הכלב שנמצא במקום ועושה את מעשה הנזק גורם לו להיות אשם יותר. פטורו של בעל האבן תלוי בהלכות אש. הוא לא יצר מזיק על ידי כח אחר. לעומת זאת, בעל החררה כן יצר אש, ולכן הוא לא נפטר. כל זה לפי הנוסח הראשון.
לפי הניסוח השני הפטור של בעל החפץ איתו הכלב מזיק, תלוי, כפי שאומר המאירי בהיותו של הכלב בן דעת. לכן, כלב שיודע להשתמש באבן, יכול להשתלט על פעולת האבן כדי לפטור את בעליה, לעומת זאת כלב לא יודע לשים אש בגדיש.
במקרה של דליל העניינים מסובכים יותר כיוון שיש גורם נוסף. בניגוד לכלב שנטל את החררה שם יש את בעל הכלב ובעל החררה, בדליל נוסף על בעל התרנגול ובעל הדליל גם הקושר. אלא שהגמרא לכאורה מדברת רק על דליל שיש לו בעלים שנקשר מאליו, ועל דליל הפקר שקשר אותו אדם.
המשנה אומרת שעל נזק של דליל חייבים חצי נזק. רב הונא אומר שהדבר נכון רק אם הדליל נקשר מאליו, אבל אם הוא נקשר על ידי אדם, הקושר חייב. למסקנה הגמרא אומרת שלא ניתן להעמיד את דברי רב הונא על המשנה, והמשנה מדברת במצב בו התרנגול זרק את הדליל ורב הונא דיבר על דליל הפקר שהזיק לאחר הנחתו. יוצא מהגמרא שיש שתי דרכים שתרנגול יזיק עם דליל, כשהתרנגול מזיז את הדליל, וכשהדליל נח ואחר מגיע וניזוק בו.
הראשונים התקשו בשאלה למה לא ניתן לומר שהמשנה מדברת במצב בו אדם קשר את הדליל. רש"י מסביר שלא ניתן להעמיד את רב הונא על המשנה כיוון שלפי המשנה, במצב בו קשר אחר את הדליל הקושר פטור לגמרי. כלומר, לפי רש"י בכל מקרה בו התרנגול מזיק בתנועתו רק הבעלים שלו חייב חצי נזק מדין צרורות. במקרה בו המזיק ניזוק בדליל בעת מנוחתו בעל התרנגול פטור ובעל הדליל (במידה וקיים) חייב, אלא אם כן אחר קשר את הדליל ואז החיוב כולו מוטל עליו מצד בור מתגלגל.
התוספות מקשה על רש"י מהסוגיה של כלב ממנה מוכח שבעל החררה חייב במקרה בו הוא לא שימר אותה. לכן התוספות מסביר שהסיבה בגינה רב הונא לא יכול לומר את דינו על המשנה היא כיוון שלפי רב הונא הקושר חייב בכל, ואילו במצב בו התרנגול זורק את הדליל בעל התרנגול חייב גם הוא רבע נזק, כשותף.
לפי איך שהסברנו את שיטות רש"י ותוספות, מחלוקתם בסוגיה הזאת הכרחית. התוספות שסובר שכל נזק שיש לו שני גורמים הוא נזק בשותפות ונידון ככזה, מוכרח להטיל את החיוב גם על בעל התרנגול וגם על הקושר. רש"י לעומת זאת, יכול או להגדיר את התרנגול כבן דעת לשימוש בדליל, ועל כן הוא משתלט על הנזק ופוטר את הקושר. לחלופין, רש"י יכול לומר שכוחו של בעל התרנגול הוא שעשה את הנזק.
כיוון אחר שעולה באחרונים[7] הוא לומר שרש"י סובר שחיה איננה רוח מצויה. דברים אלו מסוייעים מתמיהת הרא"ש על רש"י בסוגיה של כלב שנטל את החררה. הרא"ש[8] אומר שהוא לא מבין מדוע רש"י מעמיד את הגמרא רק אם אומרים שגם לרבי יוחנן יש אשו משום ממונו, שהרי גם אם אשו משום חציו הכלב הוא רוח מצויה.
במידה ומחלוקת הראשונים תלויה בשאלה האם בעל חיים יכול להיחשב רוח מצויה. ישנם שני חילוקים מהותייהם בין בעלי חיים לרוח[9]. בעל חיים יכול לא להיחשב לרוח כי הוא בר דעת, כלומר הוא פועל על פי האינסטינקטים שלו בדרך אותה לא ניתן לחזות בניגוד לרוח או כח טבע. לחלופין, בעל חיים חלוק מרוח בהיותו בר חיוב. כלומר, יש מי שחייב על מעשי בעל החיים, בניגוד לרוח, עליה אף יישות משפטית איננה אחראי.
אלא שעל החילוק בין חיה לרוח מצויה קשה מסוגית הכלב שנטל את החררה, שם מוכח שכלב נחשב ככוח אחר עליו נחייב את בעל החררה מדין אש. כדי לתרץ את הקושיה הפני יהושע מחלק בין מצב בו התרנגול הוא הגורם את הנזק על ידי זריקה, אז הוא מבטל מעורבות של גורם קודם, לבין מקרה בו התרנגול משמש רק מעביר את הנזק הקיים. התרנגול יוצר נזק חדש בהזזת הרגל שלו, בעוד הכלב מעביר את האש הקיימת, כמו שהסברנו.
היתרון הפירוש זה הוא שמובן מדוע הקושר לא מתחייב לפי רש"י גם מדין בור נייד, שהרי הוא יצר תקלה ברשות הרבים[10]. התקלה שבעל הדליל יוצר היא נייחת, רק התרנגול הוא שהופך אותה לניידת, ותקלה מסוג זה לא נוצרה על ידי הקושר או בעל הדליל.
אם נסכם את הדינים לפי רש"י במצב בו הכלב נוטל את החררה, אם בעל החררה לא שמר עליה בעל הכלב חייב כי הוא סיבב את הנזק ובעל החררה גם חייב כי האש שלו הזיקה. בדליל, אם התרנגול הזיק על ידי הדליל, הוא הזיק בתנועתו וביטל בכך כל פעולה קודמת ויהיה חייב לבדו, אלא שישלם רק חצי נזק מדין צרורות. אם אדם ניזוק בדליל במנוחתו בעל הדליל או הקושר חייבים מצד בור, ובעל התרנגול פטור כיוון שהוא לא עשה כלום.
הרמב"ם פוסק בדין דליל אחרת ולפיו הדינים הם כך: בעל התרנגול חייב חצי נזק רק במצב בו קשר אדם את הדליל, והקושר תמיד יהיה פטור[11]. במצב בו יש בעלים לדליל הוא חייב חצי נזק כאשר פשע בשמירה על הדליל, ופטור במצב בו שמר.
הרווח בדברי הרמב"ם בהסבר הגמרא הוא שלפיו רב הונא לא מחליף נושא באמצע המשפט. כל הראשונים מסבירים "דליל הפקר – אמר רב הונא נקשר מאליו פטור, קשרו אדם חייב" הפטור מוסב על בעלי התרנגול והחיוב הוא על הקושר[12]. לפיו רב הונא עוסק רק בקושר עצמו. אלא שצריך להסביר את הסברה מאחורי הפטור של הקושר.
האמרי משה[13] מסביר את הפטור של הקושר בכך שלא הוא הגורם לנזק אלא התרנגול הוא זה שהזיק. כל פעולתו של הקושר הייתה להוסיף לתרנגול עוד רגל[14]. כשתרנגול מזיק באמצעות הדליל הקשור ברגליו הוא המזיק היחיד, אלא שהנזק משונה או נעשה על ידי צרורות ולכן הוא משלם חצי נזק.
לפי העיקרון הזה את המקרה בו לדליל יש בעלים ניתן להסביר בשתי דרכים. כאשר לדליל יש בעלים הוא מצטרף לחיוב מצד בור שהרי ממונו הזיק. ולכן אם החוט נקשר על ידי אדם החיוב הוא רק על חצי נזק מצד בור המתגלגל, ואם החוט הסתבך ברגלי התרנגול הוא חייב נזק שלם.
אלא שיש שתי בעיות עם השיטה הזאת. הבעיה הראשונה היא שאם החיוב של בעל הדליל הוא מצד בור המתגלגל, למה יש בו חיוב על כלים, הרי בור פטור מנזקי כלים. בעיה שניה היא שלפי איך שהסברנו את שיטת רבנו חננאל והרמב"ם לפיהם נזק עקיף נדחה מפני נזק ישיר, ועל כן בעל הדליל אמור להתחייב נזק שלם מצד בור המתגלגל.
על כן נראה להציע דרך אחרת לפיה בעל הדליל חייב חצי נזק גם במצב בו הדליל נקשר מאליו[15]. לפי הרמב"ם בעל הדליל חייב חצי נזק מצד צרורות. משעת התקשרותו של הדליל ברגל התרנגול הוא נחשב כהרחבה של הרגל אלא שהאחריות עליה לא שינתה בעלים[16].
סיכום
ישנם ארבעה מקרים לדון בהם כשמתייחסים למעשה נזק אחד שנעשה בשותפות: מתיז צרור של אחר, כלב שמעביר גחלת, גמל ששורף עם פשתן הנדלק מנרו של חנווני, ותרנגול שמזיק באמצעות דליל.
שיטת התוספות היא הפשוטה יותר. כל נזק שיש לו שני גורמים, בין אם מעשה הנזק הוא אחד, ובין אם כמה, הנזק מוגדר כנזק בשותפות. לכן בהתזת צרור שאיננו הפקר, בכל הבהמה המתיזה ישלם שלושה רבעים מהנזק, ובעל הצרור ישלם את הרביע הנותר. והדין זהה בשאר המקרים.
שיטתו של רש"י מעט מורכת יותר. לפיו במקרה של צרור שבבעלותו של אדם וצרור שנזרק בעל הבהמה המזיקה חייב חצי נזק, ובעל החפץ באמצעותו התבצע הנזק פטור מצד זה שכוחה של הבהמה הוא שעשה את הנזק. במצב בו בעל חיים מעביר אש, מדליק האש שפשע בה אינו נפטר מפעולת הבעל חיים כיוון שהוא הפעיל את הכוח שגרם לנזק, אלא שעדיין בעל הבהמה המזיקה אחראי יותר מצד זה שהבהמה שלו סיבבה את הנזק, לכן בעל האש ישלם רק את הנזק עליו בעל הבהמה לא חייב.
ברמב"ם נראה שבכל נזק צריך להגדיר אדם אשם והוא יתחייב בכל הנזק. במקרה של דליל בעל הדליל חייב, כי הוא בעל הממון שהזיק, ואם אין לדליל בעלים בעל התרנגול חייב כי הוא קנה את הדליל. כשבעל חיים מביא אש למקום כלשהו וגורם לשריפה, בעל האש הוא הפושע הגדול יותר ולכן רק הוא חייב.
[1] המקרה הזה מופיע בגירסת כל הספרים כמו שמעידים הראשונים, אלא שהוא לא נמצא בגמרא שלפנינו עקב זה שרש"י השמיט את הגירסה.
[2] כמו כן, ניתן להחליט באופן קבוע שהראשון חייב כי הוא סיבב את הנזק או שהשני תמיד חייב כי הוא עשה את המעשה המזיק. יכול להיות שזאת אינדיקציה לשאלה מי אשם יותר בנזק. אפשרות נוספת המושאלת מדיני שבת, היא לומר ששניים שעשעוה פטורים. אלא שהאפשרות הזאת איננה נכונה בדיני נזקים היא כי אנחנו לא צריכים שאדם יעשה את הפעולה אלא יהיה אחראי עליה.
[3] יש מחלוקת גירסאות בין רש"י לר"ח האם גורסים את המילה נמי, אלא שנראה מהב"י (שצב) שאף על פי שהגירסה בלי נמי יותר מתאימה לשיטת רבנו חננאל והרמב"ם הם יכולים להסביר את הגמרא גם בתוספת המילה נמי. והתוספות שאינו גורס את המילה נמי מסביר באופן דומה לאופן בו מסביר רש"י.
[4] רש"י מדגיש שהעמדת המשנה היא מצד היותה ממונו של האדם, כיוון שהוא הולך לשיטתו שלמסקנת הסוגיה גם לפי רבי יוחנן כדי שהאדם יתחייב על אש היא צריכה להיות ממונו ובנוסף פעולה שלו (או של הכלב שלו במקרה שלנו), ועיין לעיל סוגיה נט: אשו משום חיציו.
[5] התירוץ הזה מובא כבר לפני בתוספות.
[6] בנוסף, גם בספר ההשלמה הוא נוקט את ההווא אמינא של המאירי למסקנה וכותב כך: "פירוש כחו המגלגל הוא ובעל הדלי פטור אפילו לא אצנעיה והמגלגל אם אדם אם בהמה חייב"
[7] פני יהושע (בד"ה וכי איתמר), מהר"ם (ו. ד"ה לאתויי) ועוד.
[8] שיטה מקובצת ד"ה וליחייב נמי.
[9] ישנה אפשרות נוספת, לפיה מחלוקת הראשונים היא מחלוקת מציאותית. רש"י סובר שבעלי חיים אינם עוברים בתדירות כדי שיוגדרו רוח מצויה, לעומת התוספות שאומר שבעל חיים מצויים ברחוב מספיק כדי שהאדם יצטרך להתחשב בהם כאשר הוא מניח דבר מה. על אף שהסבר זה אפשרי, לא נוח להעמיד את מחלוקת הראשונים כמחלוקת במציאות, כיוון שאז צריך לחלק בין מקומות שונים על פי המציאות שיש בהם. כמו כן, החזרה על המחלוקת ביותר ממקום אחד אולי מעיד על הבדל עקרוני.
[10] עיין לעיל סוגי עג: בור דינאמי שם התוספות אומר שניתן לחייב גם על בור נייד מקל וחומר. אם על דבר נייח החופר חייב משום בור, אז קל וחומר שגם על דבר נייד.
[11] מדויק כך מהרמב"ם שמתייחס לקושר רק כהעמדה לזמן החיוב, ולא כישות עצמאית. בנוסף מהמילה אבל המנגידה בין המקרה השני בו פטור בעל התרנגול, למקרה השני בו הוא חייב חצי נזק.
[12] יכול להיות שהסיבה שהם מבינים כך היא כי לפי ההווא אמינא שרב הונא מדבר על המשנה הגמרא שואלת נקשר מאליו מאן חייב, כלומר החיוב בשני חלקי המשפט הוא לא על אותו האדם.
[13] סימן לו.
[14] מסתבר להעמיד את דבריו במצב בו בעל התרנגול יודע על הקשירה או רוצה בה.
[15] לגבי מצב בו אדם קשר את הדליל ניתן לומר שמעשה הקושר ביטל את פשיעתו של בעל הדליל, ואפשר לומר גם הפוך.
[16] הסיבה להבדל בין בעל התרנגול שפטור במצב בו התרנגול הסתבך היא שהוא אנוס (רק במידה ומעמידים את קשירת הדליל לרצונו) ולא יכול לעשות כלום בניגוד לבעל הדליל שפושע בחוסר שמירה.