ביאור הדף
הגמרא ממשיכה בדיון על תשלומי הנאה, ובמרכזו בשאלה האם כדי שאדם יתחייב לשלם על ההנאה שלו, אדם אחר צריך להפסיד. המקרה בו הגמרא דנה ביחס לכלל זה הוא של אדם שמשתמש בנכס של אדם אחר בלי שבעל הנכס יודע.
שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא, א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן – מעלה שכר לשמעון.
רבי אבא בר זבדא שולח מכתב למרי בר מר בו הוא מספר ששאלו את רב הונא לגבי מצב בו אדם משתמש בנכס של חברו בלא ידיעת בעל הנכס. לאחר מותו של רב הונא רבה בנו אמר שאביו היה מביא מסורת בשמו של רב לפיה במקרה המדובר הפולש לא צריך לשלם על שהותו. רבה מתייחס באמירתו למקרה נוסף אותו הגמרא תברר המחייבת שוכר בית מאדם אחד לשלם לאדם אחר.
שמעון מאי עבידתיה?
הגמרא שואלת על הדין השני שמובא בדברי רבה לפיו מי ששוכר בית מראובן צריך לשלם לשמעון. הגמרא שואלת איך שמעון קשור לסיפור ומדוע השוכר צריך לשלם לו את דמי השכירות
הכי קאמר: נמצא הבית של שמעון – מעלה לו שכר.
הגמרא מסבירה שהמקרה המדובר הוא שהתברר בשלב מסוים שהבית היה שייך כל הזמן לאדם אחר – שמעון. במקרה זה השוכר צריך לשלם לשמעון על הזמן בו הוא גר בבית.
תרתי?
הגמרא תמהה על ההיגיון הפנימי בדברי רב. מצד אחד הוא טוען שאם אף אדם לא הפסיד אדם שנהנה לא צריך לשלם על הנאתו. אך מהצד השני, למרות שהבעלים האמיתי של הבית השכור לא ידע שיש לו בית שכור, כך שטכנית הוא לא הפסיד, רב אומר שיש צורך לשלם שכירות עקב ההנאה של השוכר. יוצא ששני החלקים באמירתו של רב סותרים. החלק הראשון מניח שאדם לא אמור לקבל תשלום על הנאה שנהנו ממנו ללא ידיעתו אם הוא לא מפסיד מהנאה זאת. אולם החלק השני אומר שיש צורך לשלם במקרה כזה.
הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא.
הגמרא מסבירה שהחלק הראשון בדבריו של רב מדבר על חצר שלא עומדת להשכרה, כך שבעל החצר לא מפסיד בכך שאדם אחר שוכר את החצר. לעומת זאת החלק השני מדבר על חצר שעשויה
אתמר נמי: א"ר חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו – אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר – מעלה שכר לבעלים.
הגמרא מביאה דיון דומה סביב אמירה של רבי חייא בר אבין, משמו של רב או רב הונא. גם אמירה זאת מתחילה בהתייחסות מפורשת למקרה של אדם שמשתמש בנכס לא לו בלא ידיעת בעל הנכס, ופוטרת את הנהנה מלשלם על הנאתו. כמו כן, גם סופה של האמירה הזאת לא ברור. בסוף האמירה אומר רבי חייא בר אבין כי אם אדם שוכר בית מאנשי העיר הוא צריך לשלם את השכירות לבעל הבים.
בעלים מאי עבידתייהו?
הגמרא שואלת מדוע השוכר צריך לשלם לבעלים, הרי השכירות היא מול בני העיר ומה עשו הבעלים שמגיע להם לקבל שכר על השכירות הזאת?
הכי קאמר: נמצאו לו בעלים – מעלין להן שכר.
הגמרא מסבירה שכוונתו של רבי חייא בר אבין לומר שאם בסופו של דבר נמצאו לדירה השכורה בעלים, אז השוכר צריך לשלם לבעלים.
תרתי?
הגמרא שואלת איך שני חלקי האמירה של רבי חייא בר אבין מסתדרים? מצד אחר רבי חייא אבין מסיים את דבריו ואומר שאם נמצאו בשלב מסוים בעלים לדירה צריך לשלם לו. אולם עד לאותו הזמן לא היה ידוע מי הבעלים, כך שהם לא הפסידו מהשימוש בדירה שלהם. אך מצד שני, בתחילת דבריו רבי חייא בר אבין אומר בפירוש שאם אף אחד לא מפסיד מהנאתו של האדם הוא לא צריך לשלם עליה. אם כן צריך לשאול מדוע השוכר צריך לשלם לבעלים, למרות שהבעלים לא הפסידו.
הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא.
הגמרא עונה את אותה התשובה ומסבירה שחצי הראשון של האמירה שמביא רבי חייא בר אבין מדברת על חצר שבדרך כלל לא משכירים. לכן ההתייחסות אל בעל החצר הוא כמי שלא הפסיד. אולם חציה השני של האמירה מתעסקת בחצר שיש לה בעלים, ובדרך כלל חצר זאת מושכרת. אם כך, ישנו הפסד דכשר אדם אחר משתמש בחצר, וממילא הפולש צריך לשלם על שהותו.
אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו – אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר: ושאיה יוכת שער.
רב סחורה אומר מסביר מדוע אין צורך לשלם לבעל החצר על השהות שם. הכיוון בו הוא הולך זה להסביר שבעל הנכס נהנה מהשהות שם, ולכן השוכר לא צריך לשלם לו כסף כי הוא עוזר לו. הדרך בה מסביר רב סחורה עניין זה הוא על ידי הסבר כי אל חצר שלא מתגוררים בה אנשים מגיעים שדים. אם כן, לינתו של האורח הלא רצוי בחצר, עוזרת לבעל החצר, וכיוון שבעל החצר בדרך כלל לא לוקח תשלום על לינה בחצר זאת, יש פה מצב בו כל הצדדים הרוויחים.
אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא.
מר בר רב אשי מעיד שהוא פעם ראה את השד שמגיע במידה ואנשים נוטשים מקום. הוא מתאר את השד כיצור בצורת שור נגחן.
רב יוסף אמר: ביתא מיתבא יתיב.
רב יוסף מסביר מדוע אדם שגר חצר חברו שלא ברשותו לא צריך לשלם על שהותו בחצר, במידה וחצר זאת לא מושכרת בדרך כלל לאנשים. גם הוא, כמו רב סחורה הולך בכיוון לפיו הפטור מתשלומים נובע מזה שבעל החצר נהנה מכך שגרים שם. אולם ההסבר שרב יוסף מספק לדרך בה הדייר הלא רצוי מועיל לבעל החצר שונה. לפיו אדם שגר במקום מסוים רואה את הפגמים באותו מקום. אשר על כן, אדם רוצה שידורו בחצרו כדי שיאמרו לו מה צריך לתקן ולשפר בה.
מאי בינייהו?
הגמרא שואלת מה ההבדל בין ההסברים השונים של האמוראים? מה זה משנה האם נסביר כמו רב סחורה שהעניין הוא הרחקת שדים או כמו רב יוסף שהעניין הוא מציאת פגמים בבית? כל אחת מהסיבות כשלעצמה מסבירה למה בעל החצר מקבל הנאה מהדייר הלא רצוי, מה שאמור לפטור את הדייור מלשלם על הנאתו, ומדוע יש צורך בשתיהן?
איכא בינייהו, דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא.
הגמרא מסבירה שישנו הבדל בדרך ההתנהלות ההלכתית בין שני ההסברים. לפי הסברו של רב סחורה כל נוכחות אנושית מבריחה את השד, בעוד רב יוסף מדבר על התבוננות במקום והבנת פגמיו. לכן, הם לא יסכימו במקרה בו אדם ישן במחסן תבואה. לפי רב סחורה אנשים נכנסים מפעם לפעם למחסן התבואה כך שלא יגיע לשלם שד. על כן, שהות של דייר לא רצוי לא עוזרת לבעל המחזן. אולם כדי למצוא את הפגמים במבנה יש צורך בשהות ממושכת שלא מושגת על ידי כניסות מזדמנות למחסן. לכן, לפי רב סחורה אדם שגר במחסן של חברו שלא מדעתו צריך לשלם לו כי הוא לא מחזיר שם הנאה בתמורה. זאת לעומת רב יוסף שאומר שגם במחסן הדייר לא צריך לשלם על הנאתו כי הוא עוזר לבעל החצר לבחון את רמת התחזוקה שלה.
ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי, אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה.
הגמרא מספרת על אדם שבנה ארמון על קרקע גרועה של יתומים. רב נחמן גובה מאותו אדם את הארמון שבנה על הקרקע של היתומים.
לימא, קסבר רב נחמן: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו – צריך להעלות לו שכר!
הגמרא מסיקה מפסיקתו של רב נחמן, שהוא סובר שבמקרה בו אדם נהנה מנכס של חברו בלא ידיעתו הוא חייב לשלם. כמו שרב נחמן הכריח את מי שהשתמש בנכס של היתומים לשלם עליו, למרות שהיתומים לא הפסידו משימוש זה, כך בכל מקרה בו יש שימוש בנכס של אדם אחר שלא מדעתו בצורה שלא גורמת לו הפסד יש חובת תשלומים.
ההוא, מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה ויהבי להו ליתמי דבר מועט, א"ל: זיל פייסינהו ליתמי, ולא אשגח, אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה.
הגמרא דוחה את מסקנתה מפסיקתו של רב נחמן. הכיוון בו הגמרא הולכת לשם כך הוא להסביר מדוע המקרה בו פסק רב נחמן לא דומה למקרה של אדם שנהנה מחפץ של חברו בלא ידיעתו. הדרך בה הגמרא עושה את זה על ידי האמירה שהיתומים כן הפסידו מבניית הארמון. בקרקע הגרועה של היתומים היו אנשים שגרו ושילמו להם על זה קצת כסף. מי שבנה את הארמון מנע מהיתומים את הרווח הזה. רב נחמן דרש ממנו לפצות את היתומים על ההפסד שגרם להם, ומשלא עשה זאת גבה את ארמונו.
כיצד משלמת מה שנהנית וכו'.
כיצד משלמת מה שנהנית וכו'.
המשנה ממשיכה ונותנת שתי דוגמות לפטור מנזקים שהבהמה עושה באכילתה במרחב הציבורי. הדוגמה האחת היא שכל עוד הבהמה הולכת במרכז הרחוב הבעלים פטור מתשלום על נזקי האכילה, אך כאשר הבהמה הנמצאת בצד הרחוב הפטור מתבטל. הדוגמה השניה היא שבעל הבהמה פטור מתשלומי הנזק על אכילת הבהמה כל עוד היא לא נכנסה לחנות, אבל אם הבהמה נכנסה לחנות אם היא מזיקה שם באכילתה או בהליכתה הבעלים שלה צריך לשלם על הנזק.
אמר רב: ובמחזרת,
רב מסביר שהפטור שיש לבעלי בהמה על נזקי אכילה ברשות הרבים הוא רק במצב בו הבהמה אוכלת את מה שנמצא מולה על הדרך. אך אם הבהמה מסיטה את ראשה ואוכלת מפירות שנמצאי בצד הדרך, בעל הבהמה חייב לשלם על מלוא הנזק. כך רב מסביר את הדוגמה הראשונה במשנה. כאשר האוכל נמצא במרכז במרחב הציבורי, בעל הבהמה פטור במקרה והבהמה אוכלת אותו, אך אם האוכל נמצא בצד כך שהבהמה צריכה להחזיר את ראשה כדי לאכול אותו, בעל הבהמה חייב.
ושמואל אמר: אפילו מחזרת נמי פטור.
שמואל חולק על רב וטוען שגם בהמה שנמצאת ברשות הרבים ומושיטה את ראשה כדי לאכול, עדיין הבעלים מתחייב על תשלומי נזק האכילה.
ולשמואל, היכי משכחת לה דמחייב?
הגמרא שואלת איך שמואל מסביר את החיוב המופיע במשנה על בעל הבהמה לשלם את הנזק בצידי רשות הרבים, הרי גם לפי שמואל מופ
כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה. [שמואל מחייב בנזקי הבהמה רק כאשר עוזבת הבהמה את הרחבה (השטח בו מותר לה ללכת), ונעמדת בצד הרחבה ומזיקה]
ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה, מחזרת – רב אמר: חייבת, ושמואל אמר: פטורה. ולשמואל, משלמת מה שהזיקה, היכי משכחת לה דמחייבא? כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה.
מתיב רב נחמן בר יצחק: מפתח החנות – משלמת מה שנהנית, היכי משכחת לה? פשיטא במחזרת וקאמר (מר): מה שנהנית, מה שנהנית אין, מה שהזיקה לא! [מקשה רב נחמן בר יצחק על שיטת רב מהמשך המשנה. המשנה ממשכיה ואומרת שבהמה האוכלת מפתח חנות משלמת מה שנהנית. מצב כזה חייב להיות במצב בו בהמה עומדת ברחבה ואוכלת רק עם ראשה, ורואים שחייב רק על מה שנהנית ולא על מה שהזיקה]
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: דקיימא בקרן זוית. [מעמיד רב נחמן את המשך המשנה בחנות הנמצאת בקרן זווית על מנת לתרץ. הכוונה היא שיש רחבה גדולה המצטמצמת לרחבה קטנה, ובזווית של המעבר נמצאת החנות, יוצא שהבהמה הולכת במרכז רשות הרבים ושם גם נמצא ראשה ועל כן אינה משלמת מה שהזיקה אלא מה שנהנית]
איכא דאמרי: מחזרת – כולי עלמא לא פליגי דחייבת, כי פליגי – במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים, והכי אתמר, אמר רב: ל"ש אלא מחזרת, אבל מקצה מקום מרשותו לרה"ר – פטורה; ושמואל אמר: אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים – חייבת. [יש שהעמידו את מחלוקתם של רב ושמואל במצב בו הקצה אדם מקום מרשותו לרשות הרבים. רב אומר שרק כאשר הבמה עומדת ברחבה וראשה בציד הרחבה חייבו, אבל במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת רק על מה שנהנית, ואילו על פי שמואל גם במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת הבהמה על מה שהזיקה]
לימא, בבור ברשותו קמפלגי, [אם זו היא מחלוקתם היא שווה למחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בעניין הפקיר את רשותו ולא הפקיר את בורו] רב דאמר פטור, קסבר: בור ברשותו – חייב, ושמואל דאמר חייב, קסבר: בור ברשותו – פטור! [רב שאמר שכאשר האדם פטור על הנזק כאשר הפקיר את רשותו, אומר כך משום שההפקרה הופכת את המקום לרשות הרבים ועל כן יתחייב על בור שם. שמואל שאמר שאדם חייב על כך שחייב על הנזק כאשר הפקיר את רשותו, סובר שגם לאחר ההפקרה נשארת הרשות רשות היחיד, ועל כן יהיה פטור אדם על נזקי בור שם]
אמר לך רב, לעולם אימא לך: בעלמא בור ברשותו פטור, ושאני הכא, דאמר: לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותך לרה"ר ומחייבת להו לתוראי. [אין חובה להגיד שרב יסבור שחייב על בור במפקיר רשותו, כיוון שפה סיבת הפטור היא שאין למזיק יכולת לשמור על בהמתו שלא תאכל מהפירות, אבל הרשות היא עדיין כרשות היחיד, ופטור אדם על בור כזה]
ושמואל אמר: בעלמא בור ברשותו חייב, דבשלמא בור, איכא למימר לאו אדעתיה, אלא פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה? הא חזי להו. [אין הכרח להגיד ששמואל סובר שפטור על בור במפקיר רשותו, כיוון שבבור סיבת החיוב היא כיוון שיש לבעלים רשות להכניס לשם את השור אין הוא מעלה על דעתו לשמור אותה מפני בור. אלא בפירות אי אפשר להגיד שלא על דעתו לשמור אותם מהם שהרי הם ראויים לה]
לימא, מחזרת תנאי היא! דתניא: אכלה מתוך הרחבה – משלמת מה שנהנית, מצידי הרחבה – משלמת מה שהזיקה, דברי ר"מ ורבי יהודה, רבי יוסי ור"א אומרים: אין דרכה לאכול אלא להלך; ר' יוסי היינו תנא קמא! אלא מחזרת איכא בינייהו, ת"ק סבר: מחזרת נמי משלם מה שנהנית, ורבי יוסי סבר: משלמת מה שהזיקה! [אם מבינים את הברייתא כפשוטה אין הבדל בין שיטת רבי מאיר לשיטת רבי יוסי. על כן חייבים להבין שההבדל ביניהם הוא בהמה שהלכה ברשות הרבים והחזירה ראשה. על פי רבי מאיר, כדי להתחייב צריכה הבהמה לעזוב את הרחבה וללכת לצידי הרחבה, אבל במצב בו החזירה את ראשה תפטר במה שהזיקה ותתחייב במה שנהנית. על פי רבי יוסי, ההיתר היחיד של בהמה ברשות הרבים היא מה שהוא דרכה, ועל כן אם היא אוכלת כדרך הליכתה היא פטורה, אבל אם היא אוכלת שלא כדרך הליכתה, כלומר מחזירה ראשה ואוכלת, היא תיפטר]
לא, דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל, והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי, מר סבר: ובער בשדה אחר – ולא ברה"ר, ומר סבר: ובער בשדה אחר – ולא ברשות המזיק. [אין הכרח להעמיד את המחלוקת בברייתא במחזרת, שהרי כל אחד מהצדדים יכול להגיד או שחייב או שפטור, אלא שמחלוקת היא בהבנת הפסוק "ובער בשדה אחר". על פי רבי מאיר המילים שדה אחר ממעטות את רשות הרבים שפטור בהם. בעוד על פי רבי יוסי, המיעוט הוא שפטור ברשותו, כלומר במקום בו יש לו רשות גם לאכול, אבל ברשות הרבים חייב במה שהזיקה בהמתו]
ברשות המזיק, לימא: פירך ברשותי מאי בעי! [אי אפשר להגיד שזאת שיטת רבי יוסי, שכן על מנת למעט את רשות המזיק אין צורך בפסוק שהרי סברה פשוטה היא שאין לניזק רשות להכניס את פירותיו, ועל כן כיוון שעבר פטור המזיק]
אלא, דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו. [מחלוקתם היא באילפא וברבי אושעיא, אילפא שאומר שיש חיוב נזק גם במקרה בו בהמה פשטה צווארה ואכלה מעל גבי חברתה ברשות הרבים, ורבי אושעיא שאמר שיש חיוב נזק בקפצה מעל חברתה. על פי רבי מאיר כל עוד הבהמה המזיקה ברחבה היא פטורה, עד שתלך לצד הרחבה. בעוד על פי רבי יוסי, מה שניתנה לבהמה רשות לעשות ברחבה זה להלך ולא לאכול, ולכן בשני המקרים הללו תתחייב הבהמה בהמ שהזיקה לשיטת רבי יוסי]
מתני'.
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים – משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין.
הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש – על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק.
גמ'.
טעמא דקפצו, הא נפלו – פטור, [המשנה אומרת שאם כלב וגדי קפצו מראש הגג וכך שברו כלים הבעלים חייב. הגמרא מדייקת מהמשנה שאם הכלב והגדי הזיקו לא כשהם קפצו אלא כשנפלו הבעלים פטור]
אלמא קסבר: תחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור. [הגמרא מוכיחה מהדיוק שלה שהתנא ששנה את המשנה סובר שכאשר האדם פושע בתחילה ולאחר מכן הוא אנוס הוא פטור]
תניא נמי הכי: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים – משלם נזק שלם, נפלו – פטורין. [הגמרא מביאה ראיה לדיוק שלה מברייתא שאומרת בפירוש שרק כאשר הכלב והגדי קופצים מראש הגג ומזיקים הבעלים שלהם חייבים, ואם הם נפלו הבעלים פטורים כמו שדייקה הגמרא מהמשנה]
הניחא למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור, אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר? [הגמרא מקשה מהברייתא והמשנה על מי שאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כיוון שמשתיהן עולה שפטורים על נפילת הכלב והגדי מהגג למרות שהעלתם לגג היא פשיעה, כלומר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור]
כגון דמקרבי כלים לגבי כותל, דכי קפצי בקפיצה לא נפלי עלייהו, ואפילו תחלתו בפשיעה ליכא. [הגמרא מתרצת ומעמידה את דין נפילת הכלב והגדי במצב בו הכלים קרובים לכותל אז הכלב והגדי לא יכולים ליפול עליהם בקפיצה. העמדה זאת גורמת לכך שהעלאת הכלב והגדי לגג איננה פשיעה ולכן פטור]
אמר רב זביד משמיה דרבא: פעמים שאפילו נפלו נמי חייב, משכחת לה בכותל רעוע. [רב זביד מגביל את הברייתא ואת הדין שעולה מהמשנה ואומר שיש מקרה בו האדם חייב על נפילת הכלב והגדי והוא כאשר הכותל עליו הם עומדים הוא רעוע. בכותל רעוע האדם שמעלה את הכלב והגדי פושע בעצם שבירת הכלים כיוון שמלכתחילה הוא פושע לשבירת הכלים כי אריחים יכולים ליפול מהכותל ישברו את הכלים]
מאי ניהו? דאבעי ליה לאסוקי דעתא דנפיל ארחי? סוף סוף לא נפל ארחי ונפול אינהו, תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא! [הגמרא דוחה את רב זביד ואומרת שגם המקרה הזה יהיה במצב של תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כי סוף סוף נפילת הכלב והגדי היא ששברה את הכלים והיא קרתה באונס]
לא צריכא, בכותל צר: [הגמרא אומרת שהמקרה לגביו רב זביד דיבר הוא לא כותל רעוע אלא כותל צר אז נפילת הכלב והגדי ממנו היא לא אונס אלא פשיעה]
תנו רבנן: הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה – פטורין, מלמעלה למטה – חייבין; אדם ותרנגול שדלגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – חייבין. [הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא שאומרת שבניגוד לאדם ותרנגול אצלם חייבים על כל קפיצה, בכלב וגדי חייבים רק על קפיצה מלמעלה למטה אבל הפוך פטורים]
והתניא: הכלב והגדי שדלגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – פטורין! [הגמרא מציגה סתירה בין הברייתא שהביאה קודם לברייתא אחרת שאומרת שכלב וגדי שקפצו תמיד פטורים גם אם עשו זאת מלמעלה למטה]
תרגמא רב פפא: דאפיך מיפך, כלבא בזקירא וגדיא בסריכא. [רב פפא מתרץ על ידי כך שאומר שהברייתא השנייה עוסקת במצב בו הכלב והגדי שינו ולכן הם פטורים]
אי הכי, אמאי פטורים? [הגמרא מקשה על רב פפא שמעמיד את הברייתא השנייה בשינוי, שהרי שינוי אינו פוטר]
פטור מנזק שלם, וחייבין בחצי נזק. [עונה הגמרא שרב פפא מבין שאין כוונת הברייתא לומר שהבעלים פטורים לגמרי אלא רק פטורים מנזק שלם כדין כל משנה, שמשלם חצי נזק]