שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא ממשיכה את העיסוק בדברי רב פפא מהדף הקודם, לפיהם בחלק מפעולות הנזק יש הבדל בין דין התולדות לדין האבות. לשם כך הגמרא עוברת על כל האבות והתולדות ובודקת מה היחס בין דין האבות לדין התולדות. תוך כדי המסע אחר חיפוש התולדות שדינן שונה מהאב, הגמרא מציגה את כל האבות והתולדות.
ראשית הגמרא עוסקת באבות שן ורגל. ראינו בדף הקודם כי שור יכול להזיק בשלוש דרכים, אשר כולן נחשבות אבות נזקים. השור יכול לנגוח ולעשות פעולת נזק מכוונת. אך הוא גם יכול להזיק בכך שהוא אוכל או הולך. נזקי האכילה נזקי השן, ונזקי ההליכה נכללים תחת האב רגל. תחילת הדיון הוא במציאת המקור לאבות אלו בתורה. עיקר הדיון הזה מסתובב סביב התאמת שלוש פעולות הנזק המופיעות בתורה: נגיחה שילוח וביעור, לשלוש הדרכים של השור להזיק. במהלך הדיון עולות כאפשרויות דרכי נזק אחרות כגון לעיסה, או הליכת הבהמה באופן עצמאי. הגמרא כוללת את המקרים הללו בתוך האבות שן ורגל, כך שגם למסקנה פעולות אלו נכללות בדרכים של השור להזיק.
לאחר מכן הגמרא מביאה את תולדות השן, המאופיינות בכך שהבהמה נהנית מהנזק. ואת תולדות הרגל המאופיינות בכך שנגרמות תוך כדי הליכת הבהמה. אולם באבות הללו אין סיבה שיהיה הבדל דיני בין האבות לתולדות, ולכן הגמרא ממשיכה בחיפושיה.
בשור באש ובאדם הגמרא מסתבכת עם מציאת התולדות. בבור לאחר דחיית האפשרות כי התולדה היא בור פחות עמוק, בגמרא מאפיינת את תולדת הבור כפוטנציאל של נזק סטטי ברשות הרבים. לאדם אין תולדות בכלל, והתולדה של אש הינה חפצים המזיקים תוך כדי תעופתם מהרוח.
לבסוף הגמרא חוזרת לבחון תולדה מיוחדת של רגל, חלקי האדמה שהגמרא מתיזה בהליכתה. לגבי נזק זה ידוע מראש כי יש צורך לשלם רק חצי מהנזק, למרות שבנזקים רגילים בהליכה התשלום הוא של כל הנזק. הקשר בין האב רגל לצרורות התולדה שלו מתבטא בשתי צורות. הצורה האחת היא ההכרח כי התשלום יהיה מנכסים מעולים. הצורה השנייה הינה בפטור שהקשר נובע מדימיון בדין הפוטר מנזקים הנעשים במרחב הציבורי.
מעבר לדיון לגבי מערכת האבות והתולדות הגמרא ממשיכה להסביר את יתר אבות הנזקים. היא מביאה מחלוקת בין האמוראים בשאלה מה פרשנות המילה מבעה. רב טוען כי הכוונה היא לנזקי אדם בעוד שמואל טוען כי נזקי מבעה הכוונה נזקי האכילה של הבהמה. הגמרא התחילה בבירור המחלוקת.
שיעורי עומק
ביאור הדף
הגמרא ממשיכה בבירורה את מערכת האבות והתולדות עבור נזקי ממון, והיחס שיש בין דין האב לדין התולדה. לאחר שראינו כי הדין של תולדת הקרן דומה לדין של אב הנזקים קרן, הגמרא טוענת שהנזקים בהם יש הבדל בין דין התולדה לדין האב הם נזקי שן ורגל. גם בשן ורגל, הדרך המחשבתית בה הגמרא תבוא לעסוק באבות הנזקים שן ורגל דומה לדרך בה היא עסקה בקרן. ראשית, הגמרא תדון בשאלה מה המקור לכך ששן ורגל הינן אבות נזקים, לאחר מכן יהיה דיון בתולדות שלהם ורק אז הגמרא תעבור לעסוק בפירוש בשאלת היחס בין דין התולדה לדין האב.
שן ורגל היכא כתיבי?
הגמרא שואלת מה הפסוק בתורה שממנו לומדים ששן ורגל הינם אבות נזקים
דתניא: ושלח – זה הרגל, וכן הוא אומר: משלחי רגל השור והחמור, ובער – זו השן, וכן הוא אומר: כאשר יבער הגלל עד תומו.
כדי לענות על שאלת המקור, הגמרא מביאה ברייתא שעוסקת בנושא זה. הברייתא לומדת את אב הנזקים רגל מהפעולה הכתובה בתורה "ושלח" - פעולת הנזק על ידי שילוח הבהמה. אך טענה זאת אינה מספיקה כשלעצמה כיוון שגם אם פעולת השילוח נחשבת פעולת נזק, צריך להראות כי זאת פעולת הנזק המיוחסת לרגל. לשם כך הברייתא מביאה פסוק נוסף שבו נאמר "משלחי הרגל" וממנו ניתן ללמוד ששילוח נעשה על ידי הרגל, כלומר שהפעולה עליה התורה מדברת הינה הליכת בהמה שמזיקה בין אם על ידי דריכה על התבואה ובין אם על ידי הפלת כלים העומדים בדרך הבהמה ושבירתם. באופן דומה, הברייתא לומדת שפעולת הביעור הינה פעולת נזק מהמילה "ובער". כדי להוכיח את הטענה שהביעור הכתוב בתורה הוא אכן אכילה הברייתא מביאה את הפסוק "כאשר יבער הגלל עד תומו". תחת ההנחה כי גלל הכוונה לשן, אנחנו יכולים להסיק מפסוק זה שפעולת הביעור המופיעה בתורה הינה אכילת הפירות.
אמר מר: ושלח – זו הרגל, וכן הוא אומר: משלחי רגל השור והחמור.
הגמרא עוברת לדון במקור שהברייתא מביאה לאב הנזקים רגל. המקור הוא פעולת הנזק המופיעה בתורה "ושלח". נוסף על כך הברייתא צריכה לטעון כי פעולת השילוח נעשית על ידי הרגל, על כן היא מביאה את הפסוק "משלחי הרגל השור והחמור".
טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור, הא לאו הכי במאי מוקמת לה? אי קרן, כתיב! אי שן, כתיב!
הגמרא שואלת על השלב השני בברייתא המוכיח כי היזק השילוח הוא נזק הנגרם מהליכת הבהמה. שאלת הגמרא היא מדוע הברייתא צריכה להביא פסוק כדי ללמוד שנזקי שילוח הם נזקים הנגרמים על ידי הליכת הבהמה? שאלה זאת מניחה כי שור יכול להזיק בשלוש דרכים: בפעולת נזק מכוונת, בהליכתו ובאכילתו. כיוון שיש שלוש פעולות נזק המיוחסות לשור בתורה נגיחה שילוח וביעור, ואנחנו יודעים כי נגיחה היא נזק מכוון, וביעור זה אכילה, פעולת שילוח חייבת להיות נזק בהליכת הבהמה שהרי לא נשארו דרכים אחרות בהן השור יכול להזיק.
איצטריך, סד"א אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא, הא דלא מכליא קרנא, קמ"ל.
תשובת הגמרא היא ניסיון ערעור של ההנחה כי שור יכול להזיק בשלוש דרכים. לולא הפסוק כי אומר ששילוח זה פעולת נזק בהליכה, היה ניתן לחשוב כי פעולת השילוח הינה נזק של בהמה הלועסת אך לא אוכלת רכוש של אחר. יוצא שישנן ארבע דרכים בהן שור יכול להזיק, נזק מכוון, הליכה אכילה ולעיסה. על כן, אם הפסוק לא היה מחדש לנו ששילוח זה הליכה היינו יכולים לחשוב שפעולת השילוח מתייחסת לנזק של לעיסה.
והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מכליא קרנא מנלן?
הדרך בה הגמרא עונה על הצורך בפסוק כדי ללמוד שנזקי שילוח הינם נזקים שהבהמה עושה בעת הליכתה היא לטעון שהבהמה יכולה להזיק בארבעה אופנים שונים ולא שלושה. אם כן, השאלה המתבקשת היא אחרי שהפוסק לימד שנזקי שילוח הכוונה נזקים הנגרמים בעת הליכת הבהמה, מניין אנחנו יודעים שחייבים על נזק שנגרם מלעיסת הבהמה?
דומיא דרגל, מה רגל – לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא, אף שן – לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא.
הגמרא עונה ואומרת שאחרי שאנחנו מתייחסים להליכת הבהמה כאב נזקים כי פעולת השילוח כתובה בתורה, ניתן ללמוד מרגל על טיב פעולות הנזק. אשר על כן, כמו שברגל אין הבדל לאיזה מצב מגיע מושא הנזק, כך גם בשן לא אמור להיות הבדל עם הבהמה בולעת את האוכל או רק לועסת אותו.
אמר מר: ובער זו השן, וכן הוא אומר: כאשר יבער הגלל עד תומו.
לאחר שהגמרא מסיימת לברר את החלק הראשון של הברייתא העוסק בהוכחת המקור של אב הנזקים רגל בתורה, היא עוברת לחלק השני של הברייתא שעושה את אותו הדבר עבור אב הנזקים שן. כפי שראינו הברייתא אומרת שפעולת הנזק של ביעור המופיע בתורה היא אכילה, והיא מוכיחה זאת מהפסוק "כאשר יבער הגלל עד תומו".
טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו, הא לאו הכי במאי אוקימנא לה? אי קרן, כתיב! אי רגל, כתיב!
כפי שהגמרא שאלה לגבי הצורך בפסוק בחלק הראשון של הברייתא היא שואלת לגבי החלק השני. למה הברייתא צריכה להוכיח כי פעולת הביעור המופיעה בתורה היא אכילה, הרי יש שלוש פעולות נזק המופיעות בתורה נגיחה שילוח וביעור, ושור מזיק בשלוש דרכים, כיוון שאנחנו יודעים ששנגיחה זה נזק מכוון, ושילוח זה נזק בהליכה, ביעור חייב להיות נזק אכילה.
איצטריך, סד"א אידי ואידי ארגל, הא דאזיל ממילא, הא דשלח שלוחי, קמ"ל.
הדרך של הגמרא להסביר את הצורך בפסוק כדי להוכיח שביעור זה אכילה עוברת דרך ערעור הנחת היסוד כי שור יכול להזיק רק בשלושה אופנים. הגמרא אומרת שנזקי ההליכה של השור מחולקים לנזקים שהשור עושה כשהוא הולך מעצמו, ולנזקים שהשור עושה כשאדם מוליך אותו למקום מסוים. לולא הפסוק שמוכיח כי פעולת הביעור הינה פעולת אכילה, היינו יכולים לחשוב שביעור הכוונה לנזק בו הבהמה מזיקה כאשר היא הולכת בעצמה בלי שיוליכו אותה, ולכן יש צורך בפסוק.
והשתא דאוקי אשן, רגל דאזלה ממילא מנלן?
תשובת הגמרא המבוססת על כך שיש עוד דרך להזיק מעלה את השאלה איך לומדים את החיוב על פעולת הנזק הזאת?
דומיא דשן, מה שן – לא שנא שלחה שלוחי, ל"ש דאזל ממילא, אף רגל – לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא אזלה ממילא.
הגמרא עונה שאחרי שהברייתא משתמשת בפסוק כדי לומר שביעור המופיע בתורה הוא אכילה אפשר לאפיין את יתר פעולות הנזק לפי אכילה. על כן, כמו שבאכילה אין הבדל בשאלה איך הבהמה הגיעה אל האוכל, אם היא עשתה זאת בעצמה או שהוליכו אותה לשם, כך גם בנזקי ההליכה אין הבדל אם הבהמה הגיעה למקום בו הזיקה בעצמה או ששולחה לשם.
ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער, דמשמע רגל ומשמע שן, משמע רגל, דכתיב: משלחי רגל השור והחמור, ומשמע שן, דכתיב: ושן בהמות אשלח בם!
לאחר שהגמרא מסיימת להסביר מדוע הברייתא הייתה צריכה פסוקים כדי לשייך את פעולות הנזק המופיעות בתורה לנזקים ששור יכול לעשות, היא עוברת לשאלה מדוע התורה צריכה לכתוב שתי פעולות נזק כדי ללמוד נזקי אכילה ונזקי הליכה. שאלה זאת מבוססת על ההנחה כי פעולת השילוח המופיעה בתורה יכולה לתאר גם נזק בהליכה וגם נזק על ידי אכילה.
אי לאו קרא יתירה, ה"א או הא או הא, או רגל דהזיקו מצוי, או שן דיש הנאה להזיקו.
תשובת הגמרא היא שמפעולת נזק אחת המופיעה בתורה ניתן ללמוד רק דרך אחת שהשור יכול להזיק בה. על כן, אם היה כתוב בתורה רק שילוח היה ניתן ללמוד רק נזק תוך כדי אכילה שהוא מצוי, או רק נזק באכילה שהוא נזק שיש בו הנאה.
מכדי שקולין הן, ויבאו שניהם, דהי מנייהו מפקת!
הגמרא דוחה את התשובה כיוון שהתשובה מניחה שאם התורה הייתה כותבת רק פעולת נזק אחת, היה חיוב רק על אחת הדרכים בהן השור מזיק או הליכה או אכילה. אלא שהגמרא טוענת כי אם התורה הייתה כותבת רק אחת משתי פעולות הנזק לא היינו יכולים להחליט האם ללמוד ממנה נזקי אכילה או נזקי הליכה ולכן מחוסר היכולת להחליט היו מחייבים גם על נזקי הליכה וגם על נזקי אכילה. יוצא שחוזרת שאלת הגמרא מדוע התורה צריכה לכתוב גם שביעור היא פעולת נזק, הרי גם בלי שהתורה הייתה כותבת היינו יודעים זאת?
אצטריך, סד"א הני מילי היכי דשלח שלוחי, אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל.
דחייה זאת מחייבת את הגמרא ללכת בכיוון אחר. על כן, הגמרא טוענת שהצורך של התורה לכתוב את ביעור כפעולת נזק, נובע מכך שאם היינו לומדים רק משילוח גם נזק בהליכה וגם נזק באכילה היינו יכולים לחייב רק כאשר בעלי הבהמה שלח אותה לעשות את הנזק, אבל כשהבהמה אכלה מעצמה או הלכה מעצמה הבעלים לא מתחייב על הנזק. לכן, לא ניתן להסתפק בזה שהתורה תחדש את שילוח כפעולת נזק, והיא צריכה לכתוב גם שביעור היא פעולת נזק, וכך נדע שיש חיוב גם על נזקי אכילה וגם על נזקי הליכה בלא תלות בשאלה האם הבהמה שולחה או עשתה זאת מדעת עצמה.
תולדה דשן מאי היא?
לאחר בירור המקור בתורה לכך שנזקים הנעשים בהליכת הבהמה ובאכילתה הינם אבות נזקים, הגמרא עוברת לדון בשאלה מה הן התולדות של כל אחד מהאבות הללו. הגמרא מתחילה דווקא בפעולת האכילה, ושואלת מה הן תולדותיה.
נתחככה בכותל להנאתה, וטינפה פירות להנאתה.
תשובת הגמרא מניחה כי המאפיין המרכזי של פעולת האכילה כאב נזקים הינה ההנאה שיש באכילה. על כן, תולדות האכילה הינן פעולות נזק אחרות בהן הבהמה נהנית. הגמרא מביאה שתי דוגמאות לפעולות כאלה. האחת היא בהמה שמזיקה כותל כשהיא מתגרדת בו, והשנייה הינה בהמה אשר מטנפת פירות תוך כדי הנאה (ניתן לצייר את המקרה הזה בכמה צורות ובכך להגדיר את ההנאה הנדרשת אך לא כאן המקום).
מאי שנא שן? דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי יש הנאה להזיקן וממונך ושמירתן עליך!
לאחר שהגמרא נותנת דוגמאות לתולדות של שן הוא עוברת לנושא הכללי של הסוגיה, היחס בין האבות לתולדות. מבלי לשאול באופן מפורש שאת השאלה, הגמרא טוענת כי אין סיבה שיהיה הבדל בין דין אכילה לבין תולדותיו כיוון שמה שמחייב באב, דהיינו ההנאה האחריות וחובת השמירה, מתקיים גם בתולדות.
אלא, תולדה דשן כשן, וכי קאמר רב פפא – אתולדה דרגל.
טענת הגמרא כי לא אמור להיות הבדל בין האב אכילה לתולדותיו מתקבלת. לכן צריך לומר שחוסר הדימיון בין אב לתולדה עליו רב פפא דיבר הוא בתולדות נזק ההליכה.
תולדה דרגל מאי היא?
לשם בירור היחס בין אב הנזקים רגל לבין תולדותיו, הגמרא מבררת מה הן התולדות של רגל.
הזיקה בגופה דרך הילוכה, בשערה דרך הילוכה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, בזוג שבצוארה.
התשובות שהגמרא מעלה לשאלה זאת הינן כלל הנזקים שהבהמה יכולה לעשות תוך כדי ההליכה. דהיינו, לא רק נזק שהבהמה עושה ברגל שלה תוך כדי שהיא הולכת כי היא שברה ברגלה חפץ שהיה על הרצפה או דרכה עליו, אלא כל נזק שהבהמה עושה בהליכתה בין אם זה על ידי גופה, שערה או הציוד שעליה.
מאי שנא רגל? דהזיקו מצוי וממונך ושמירתו עליך, הני נמי הזיקן מצוי וממונך ושמירתן עליך!
גם ברגל, הגמרא טוענת כי לא אמור להיות הבדל דיני בין האב לתולדותיו, כיוון שהגורמים לחיוב זהים. כמו שבנזק שהבהמה עושה ברגלה תוך כדי ההליכה הנזק מצוי, והוא נעשה על ידי בהמה שבאחריות הבעלים עליו מוטלת שמירה, כך גם בתולדות אלמנטים אלו קיימים, ולכן אין סיבה להבדל בדין.
אלא, תולדה דרגל כרגל, וכי קאמר רב פפא – אתולדה דבור.
טענת הגמרא כי לא אמור להיות הבדל בין האב רגל לתולדותיו מתקבלת. לכן צריך לומר שחוסר הדימיון בין אב לתולדה עליו רב פפא דיבר הוא לא מנזקי השור אלא מנזקי הבור.
תולדה דבור מאי ניהו?
גם כאן, לשם הבנת היחס בין התולדות של אב הנזקים בור לאב, הגמרא שואלת אלו תולדות יש לאב הנזקים בור
אילימא אב – י', ותולדה – ט', לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי!
הגמרא טוענת שלא מתקבל על הדעת לומר שהאב בור הוא בור בעומק של עשרה טפחים, והתולדה היא בור קטן יותר, כיוון שבתורה לא נכתב עומק הבור. על כן, לא ניתן להתייחס לאב הנזקים בור כבור בעומק מסוים.
הא לא קשיא, והמת יהיה לו אמר רחמנא, וקים להו לרבנן: י' עבדן מיתה, ט' – נזיקין עבדי, מיתה לא עבדי.
הגמרא דוחה את הטענה כי לא ניתן לומר שהתורה מתייחסת דווקא לבור בעומק מסוים. הדרך בה הגמרא הולכת היא לערער את ההנחה כי התורה לא מתייחסת לעומק הבור. על אף שהתייחסות כזאת אכן לא מפורשת בפסוקים, בתורה כתוב דין לפיו נבלת הבהמה הולכת לניזק. מדין זה ניתן להסיק כי הבור עליו התורה מדברת הוא בור שממית, והעומק הפורמלי שחכמים העריכו לזה הוא עשרה טפחים. על כן, ניתן לומר כי התורה התייחסה לבור בעומק עשרה טפחים והוא האב, ולא התייחסה לבור בעומק נמוך מזה כך שהוא רק תולדה.
סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין!
הגמרא לא מוכנה לקבל את הדחייה. הדין לפיו הניזק מקבל חזרה את נבלת בהמתו אינו מאפיין את הבור, שכן ברור שהתורה מתייחסת גם למקרה בו הבהמה לא מתה, ואם בבור בעומק הרלוונטי הבהמה לא מתה אלא רק ניזוקה עדיין יש חיוב לשלם. הקריאה שהגמרא מציעה היא שיש חיוב לשלם במידה ובהמה נופלת לתוך הבור, ואם הבהמה גם מתה אז יש דין לפיו הנבלה נשארת אצל הניזק. יוצא שהתורה מתייחסת גם לבור ממית וגם לבור מזיק. בדרך בה הגמרא מתנסחת היא לומר שכיוון שהתורה מתייחסת גם לבור שלא הורג, יוצא שבור שעומקו איננו מספיק כדי להרוג הוא אב נזקים, ובור שעומקו מספיק הוא בור למיתה. בספו של דבר לא ניתן להתייחס לבור שעומקו לא מספיק כדי להמית כתולדה, ולכן צריך להמשיך לחפש תולדות אפשריות לבור.
אלא, אאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו.
התולדת שהגמרא מוצאת לבור הינן רשימה של חפצים שהאדם הניח במקום ציבורי והם הזיקו שם. כמו בור, גם חפץ במקום ציבורי מהווה תקלה ופוטנציאל נזק, ולכן גם במקרה שהוא יזיק יהיה חיוב תשלומים.
היכי דמי? אי דאפקרינהו, בין לרב ובין לשמואל היינו בור! ואי דלא אפקרינהו, אי לשמואל, דאמר כולם מבורו למדנו, היינו בור! ואי לרב, דאמר כולם משורו למדנו, היינו שור!
הגמרא מביאה בהערת אגב את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם חפץ ששייך לאדם ונמצא ברשות הרבים הוא תולדה של בור. טענתו של רב היא שכל עוד החפץ נמצא עדיין בבעלות האדם, החיוב על נזקיו הוא תולדה של אב הנזקים שור. כיוון שכמו שלאדם יש אחריות על נזקי השור שלו, יש לו חיוב על הנזקים של יתר חפציו. שמואל חולק על רב וטוען כי כל תקלה שהאדם גורם במקום ציבורי נחשבת בור בלא תלות בשאלה האם האדם גם נחשב הבעלים. כך או כך, ניתן להתייחס לחפץ שהאדם השאיר ברשות הרבים והפקיר אותו כתולדה של בור, ובזה רב ושמואל לא נחלקו.
מאי שנא בור? שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך!
הגמרא טוענת כי כל האלמנטים שגורמים לחיוב בתשלומי הנזק בבור מתקיימים גם בחפץ אחר הנמצא במקם ציבורי, ולכן לא אמור להיות הבדל דיני בין בור לבין כל תקלה אחרת שהאדם יוצר במרחב כללי.
אלא, תולדה דבור כבור, וכי קאמר רב פפא – אתולדה דמבעה.
טענת הגמרא כי לא אמור להיות הבדל בין התקלות שהאדם יוצר ברשות הרבים מתקבלת, כך שגם בבור אין הבדל דיני בין האב לתולדה. לכן צריך לומר שחוסר הדימיון בין אב לתולדה עליו רב פפא דיבר הוא מתקיים בתולדות של אב הנזקים מבעה.
מאי ניהו? אי לשמואל, דאמר מבעה זו שן, הא אוקימנא תולדה דשן כשן! אי לרב, דאמר מבעה זה אדם, מאי אבות ומאי תולדות אית ביה?
הגמרא דוחה את האפשרות כי האב בו יש שוני דיני בין התולדות לאב הוא מבעה. כפי שראינו בדף הקודם ישנו אב שנקרא מבעה ופירושו אינו ברור. אולם ניתן להניח משורש מילה זאת שככל הנראה אב הנזקים הזה קשור ברעיית צאן. הגמרא מביאה בקיצור את המחלוקת בין רב ושמואל בשאלה מה ההגדרה המדויקת של הנזק. לפי שמואל הנזק עליו המשנה מדברת הוא אכילת הבהמה. אולם, לגבי נזקים הנובעים מאכילת הבהמה כבר התקבלה הקביעה כי אין הבדל בין דין התולדה לדין האב. רב חולק על שמואל וטוען שהמבעה הוא רועה הצאן, כך שהנזק המדובר הוא נזק הנעשה על ידי אדם. אלא שגם לפי דרכו של רב לא ניתן לומר כי מבעה הוא האב עליו דיבר רב פפא, כיוון שלנזקי אדם אין תולדות.
וכי תימא, אב – ניעור, תולדה – ישן, והתנן: אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן!
הגמרא דוחה את האפשרות לטעון כי התולדה של נזק האדם הינה נזקים שהאדם גורם בשנתו. הטענה הנגדית של הגמרא היא שלאדם יש אחריות טוטאלית על מעשיו, ולכן גם מעשים הנגרמים בשנתו של האדם נחשבים נזקי אדם ולא תולדה שלהם. את הראיה לכך הגמרא מביאה ממשנה שאומרת כי האדם מועד לעשות נזק, ויש לו אחריות על כך בין אם הוא ער ובין אם הוא ישן.
אלא, אכיחו וניעו.
אפשרות אחרת אותה מעלה הגמרא לתולדה של נזקי אדם הינה נוזלים היוצאים מגוף האדם וגורמים לנזק דוגמת ריר ורוק.
היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי, כחו הוה! אי בתר דנייח, בין לרב בין לשמואל היינו בור!
הגמרא דוחה גם את האפשרות כי חיוב על נזק שנגרם מרוק של האדם הינו תולדה של נזקי אדם. דרך הדחייה של הגמרא הוא לעבור על המצבים האפשריים ולהראות איך בכל אחד מהם נזקים אלו לא יכולים להחשב תולדה של נזקי אדם. אם מדובר בזמן שהנוזל עוד באוויר, אז מדובר בכוח שהאדם הפעיל ואין הבדל בין נזק שהאדם עושה בגופו עצמו, לבין נזק שנגרם מכוחו של האדם, כך שמקרה זה אינו יכול להיות תולדה של אב הנזקים אדם אלא הוא חלק מהאב. לעומת זאת אם מדובר לאחר נחיתת הנוזל, הוא נחשב לתקלה ברשות הרבים ולכן הוא אינו תולדה של נזקי אדם אלא של נזקי בור.
אלא, תולדה דמבעה כמבעה, וכי קאמר רב פפא – אתולדה דאש.
הגמרא מסכמת כי אי אפשר לומר שבאב הנזקים מבעה יש אפשרות לשוני בין הדין של התולדות לאב. על כן, צריך לומר שהתולדות אליהן התייחס רב פפא ואמר שיש חלק מהתולדות ששונות מהאב הינן תולדות של האב אש (הדרך בה הגמרא מתנסחת אפשרית רק לפי פרשנותו של שמואל לאב מבעה, שכן לפי רב אין תולדות לאב הנזקים מבעה).
תולדה דאש מאי ניהו?
הגמרא עוברת לדון באפשרות כי אש היא אב הנזקים בו יש הבדל בין דין התולדות לדין האב. לשם כך הגמרא מבררת אילו תולדות יש לאב הנזקים אש.
אילימא אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, היכי דמי? אי בהדי דאזלו קא מזקי, היינו אש!
הגמרא אומרת שהתולדה של אב הנזקים אש הוא מקרה שהאדם הניח חפץ במקום גבוה ורוח העיפה את אותו החפץ, ותוך כדי התעופה הוא הזיק (ניסוח הגמרא לא ברור כל צורכו, כיוון שמהדרך בה הגמרא מתנסחת נראה שמקרה זה לא מוגדר כתולדה, אלא ממש שייך לאב הנזקים אש).
מ"ש אש? דכח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך!
הגמרא טוענת כי כל המאפיינים הגורמים לחיוב על אב הנזקים אש מתקיימים גם במקרה שחפץ מתעופף הזיק למישהו, ולכן לא אמור להיות הבדל בין דין האב לדין התולדה.
אלא, תולדה דאש כאש, וכי קאמר רב פפא – אתולדה דרגל.
הגמרא מקבלת את הטענה לפיה גם באב הנזקים אש אין הבדל דיני בין התולדות לאב. על כן הגמרא מציעה כי האב אליו רב פפא התכוון כשאמר שיש חלק מהתולדות ששונות בדינן מהאב הינו אב הנזקים רגל.
רגל? הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל!
הגמרא תמהה על האמירה כי רגל הוא אב הנזקים עליו רב פפא דיבר, כיוון שכבר פסקנו בתחילת הדיון שגם ברגל אין הבדל דיני בין האב לתולדה.
בחצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה.
תשובת הגמרא מביאה תולדה אחרת של רגל. התולדה היא "חצי נזק צרורות". צרורות הינן חתיכות האדמה שעפות כאשר הבהמה הולכת. במידה וחתיכות אלו מזיקות, הדין הוא שמי שהבהמה בבעלותו צריך לשלם חצי נזק למרות שמעשה נזק זה הוא תולדה של הליכה. מעשה נזק זה מבוסס על הלכה למשה מסיני, כך שצריך לקבלו בלי ערעור.
ואמאי קרי לה תולדה דרגל?
הגמרא שואלת אם במקרה של נזק בצרורות יש דין שונה מדין נזק שנעשה באופן ישיר על ידי רגל הבהמה בהליכתה, במה מתבטא היות נזק צרורות תולדה של רגל?
לשלם מן העלייה.
תשובת הגמרא היא שהזיקה בין אב הנזקים רגל לבין נזק הנעשה על ידי צרורות שניתזו מרגלי הבהמה הוא בדין שעל נזק צרורות יש צורך לשלם את חצי הנזק מהנכסים המעולים של האדם שבהמתו הזיקה.
והא מבעיא בעי רבא! דבעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מן העלייה משלם!
הגמרא לא מוכנה לקבל שנקודת הדימיון בין נזק צרורות לנזקי רגל הוא הדין לפיו את שני הנזקים המזיק צריך לשלם דווקא מהנכסים המעולים. הסיבה לכך שרבא לא מקבל את הדין הזה לגבי נזק הנגרם מצרורות כדין פשוט ומסתפק בו. אם רבא מסתפק בדין זה, כיצד רב פפא יכול להניח שהוא אכן נכון?
לרבא מבעיא ליה, לרב פפא פשיטא ליה.
תשובת הגמרא היא שלמרות שרבא מסתפק בדין זה, לרב פפא פשוט שגם על נזק הנגרם מצרורות התשלום הוא מנכסים מעולים, וזו הנקודה המקשרת בין האב רגל, לתולדת הרגל - צרורות.
לרבא דמבעיא ליה, אמאי קרי לה תולדה דרגל?
הגמרא עוברת לשאול לפי רבא שלא בטוח איך משלמים על נזקי צרורות מה החוט המקשר בין נזקי רגל לנזקי צרורות.
לפוטרה ברה"ר.
תשובת הגמרא היא שלפי רבא למרות שהדין בין נזקים הנגרמים על ידי הרגל ואלו הנגרמים מהצרורות הניתזים מרגלי הבהמה, יש דין אחד שמחבר ביניהם. דין זה הוא פטור נזקי רגל כאשר הנזק נעשה ברשות הרבים. הבעלים של בהמה לא חייב לשלם על כלי שבהמתו שוברת בהליכתה ברשות הרבים, וכך גם הוא אינו חייב לשלם אם הכלי נזבר על ידי צרורות שניתזו מרגליה.
המבעה וההבער כו'
המבעה וההבער כו'.
לאחר שהגמרא סיימה לברר את מערכת האבות והתולדות, היא עוברת לעסוק באבות הנזקים עצמם.
מאי מבעה?
הגמרא שואלת מה פרשנות המילה מבעה המופיעה במשנה כאחד מאבות הנזקים?
רב אמר: מבעה – זה אדם, ושמואל אמר: מבעה – זה השן.
הגמרא מביאה מחלוקת בין האמוראים בפרשנות המילה מבעה. לפי רב המילה מבעה מתייחסת לאדם, ולפי שמואל מילה זאת מציינת את אכילת הבהמה.
רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב: אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו;
הגמרא מבארת כי הביסוס של רב לטענתו כי מבעה זה אדם הוא מפסוק בו הפועל בועה מתייחס לאדם.
ושמואל אמר מבעה זה השן, דכתיב: איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: איכדין איתבליש עשו אתגלין מטמרוהי.
הגמרא מבארת כי גם שמואל מסתמך על פסוק. בפסוק זה מופיעה הפועל נבעה שמשמעותה התגלה. כדי להגיע מפסוק זה לטענתו של שמואל כי פסוק זה מוכיח שהמילה מבעה מתארת את הנזקים הנעשים על ידי שן הבהמה, הגמרא מביאה את תרגומו של רב יוסף, לפיו השן מתגלה ומסתתרת תוך כדי האכילה. אם כך, הנבעה איננו האדם כי אם השן המתגלה.
ורב מאי טעמא לא אמר כשמואל?
הגמרא שואלת מדוע רב אינו מקבל את פרשנותו של שמואל ואומר גם הוא כי מבעה זה שן?
אמר לך: מי קתני נבעה?
תשובת הגמרא היא שראייתו של שמואל איננה מושלמת, כיוון שאם המבעה היה השן היה צריך להיות כתוב שהשן מתרגלה, נבעה, בשלון יחיד ולא ברבים.
ושמואל מ"ט לא אמר כרב?
באופן דומה הגמרא שואלת מדוע שמואל לא מקבל את פרשנותו של רב?
אמר לך: מי קתני בועה?
הנימוק שהגמרא מביאה לכך ששמואל לא מקבל את דבריו של רב, קשורה גם היא לדקדוק לשוני. המשנה מדברת על מבעה, מישהו שמפעיל מישהו אחר, אולם המילה בפסוק מדבר על מישהו שפועל בעצמו, ולא מפעיל.
מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, רב מ"ט לא אמר כשמואל?
הגמרא אומרת שסוף סוף, מבחינה לשונית, הפסוקים לא מתיישבים טוב לפי שני הצדדים. על כן, צריך להבין מה המניע האמיתי של הצדדים לא לקבל אחד את דעתו של השני. ראשית הגמרא שואלת מדוע רב טוען בתוקף שמבעה זה אדם, ולא מקבל את דעתו של שמואל.
תנא שור וכל מילי דשור.
הגמרא עונה שהבעיה של רב עם טענתו של שמואל כי מבעה הכוונה לפעולת האכילה של הבהמה, שבמשנה המונה את אבות הנזקים נאמר כבר שיש אב נזקים שור. כיוון שכך, תחת שור אמורים להופיע כבר נזקי אכילה, ומבעה לא יכול להיות גם הוא נזקים של אכילת הבהמה.