שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא ממשיכה לעסוק בדינים המיוחדים שיש בנזק עקיף דוגמת בהמה שמעיפה אבנים בהליכתה והן שוברות את הכלים. העיסוק בדף זה נסוב סביב שלושה ספקות של רבא. הספק האחד הוא עוד בשאלה עלו מקרים מוגדרים תחת דין נזק עקיף. הוא שואל האם כאשר הבהמה עושה מעשה אך הכלי נשבר במקום אחר הנזק נחשב ישיר או עקיף. בנוסף רבא שואל גם כיצד מתבצע התשלום בנזק עקיף, האם הוא מוטל על המזיק לגמרי או שהוא מוגבל לערכה של הבהמה המזיקה. הספק האחרון של רבא הוא האם ניתן להפוך את נזק צרורות לנזק נורמלי ובכך להעלות את התשלום על הנזק מחצי נזק לכלל ההפסד שהמזיק חווה.
שיעורי עומק
ביאור הדף
בעי רבא: דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, מהו?
רבא שואל מה הדין במקרה והבהמה מגלגלת כלי למקום אחר והוא נשבר רק שם? שאלתו של רבא נובעת מכך שלמרות שהיה מגע פיזי בין הבהמה לכלי שנשבר, ברגע השבירה לא היה מגע. עלכן רבא שואל האם לדון מקרה זה כנזק רגיל או שנזק זה דומה אבנים שהבהמה מעיפה בהליכתה ומזיקות אז החיוב הוא רק על חצי נזק?
בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא, או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו?
הגמרא מבארת את ספקו של רבא. על פי ביאורה של הגמרא צריך לשאול מה מעמדו של הכלי בעת גלגולו? אם העובדה שהכלי עומד להישבר גורמת לכך שאנחנו מסתכלים עליו כבר ככלי שבור, אז למרות שבפועל הוא לא נשבר בעת המגע עם הבהמה שינוי מעמדו מעיד על כך שהנזק התבצע כבר ברגכ הזה. אולם ניתן להציע שרק כאשר הכלי נשבר בפועל מתבצע הנזק, ואז ברגע הנזק אין מגע בין הכלי הנשבר לבהמה המזיקה, כך שהנזק מוגדר כנזק עקיף והתשלום עליו הוא של חצי נזק.
תפשוט ליה מדרבה, דאמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל – פטור, דאמרינן ליה: מנא תבירא תבר!
הגמרא מציעה דרך לפתור את ספקו של רבא על סמך דין שנאמר על ידי רבה. רבה אומר שאם אדם זרק כלי מהגג והגיע אדם אחר ושבר את הכלי בעודו באוויר, מי ששבר את הכלי פטור מלשלם, כיוון שהוא שבר כלי שכבר נחשב כשבור. הנימוק אתו רבה מביא מניח שהכלי נמצא במעמד של שבור מהרגע שהוא הולך להישבר. ניתן להשתמש בהנחה זאת כדי לענות לרבא ולומר שמרגע שהבהמה מגלגלת את הכלי הוא נחשב כשבור, ולכןהתשלום במקרה זה יהיה על מלוא הנזק.
לרבה פשיטא ליה, לרבא מבעיא ליה.
הגמרא אומרת שרבא לא יכול להשתמש בדין של רבה כי הוא לא בטוח גם בעצם דינו של רבה.
ת"ש: הידוס אינו מועד, וי"א: ה"ז מועד; הידוס ס"ד? אלא לאו הידוס והתיז, ובהא קמפלגי, דמר סבר: בתר מעיקרא אזלינן, ומר סבר: בתר תבר מנא אזלינן!
הגמרא מנסה להציע כי שאלתו של רבא תלויה במחלוקת בין התנאים. ישנה ברייתא שמביאה מחלוקת בשאלה האם נזק שתרנגול עושה כאשר הוא מרקד הוא נזק מועד או לא. במילים אחרות לפי תנא אחד על נזק שהתרנגול מבצע בעת הריקוד משלם רק חצי מהנזק, ולפי התנא השני משלם את מלוא הנזק. אלא שהגמרא לא מוכנה לקבל שזאת מחלוקתם כי אין סיבה לפטור את בעל התרנגול המרקד מתשלום כל דמי הנזק. אשר על כן, הגמרא מסבירה שהברייתא מדברת במקרה בו התרנגול העיף את מושא הנזק למקום אחר ושם הוא ניזק. אם כך, יוצא שהמחלוקת בברייתא היא בדיוק בדינו של רבא, האם כבר ברגע המגע הניזק מקבל את מעמדו או רק כאשר הוא ניזק בפועל.
לא, בהתיז צרורות, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
הגמרא דוחה את העמדת המחלוקת בברייתא בשאלתו של רבא, וטוענת כי ניתן להסביר את המחלוקת גם באופן אחר. הנחת הגמרא הייתה שלא ניתן להבין למה שבעל התרנגול ישלם רק חצי נזק, ולכן היא הסבירה שהתרנגול העיף את מושא הנזק למקום אחר. אולם, אפשר להציע שמה שהתרנגול עשה היה להעיף דבר מה על מושא הנזק ובכך להזיק אותו. היתרון בפרשנות זאת היא שכבר קיימת מחלוקת תנאים כזאת בין סומכוס לחכמים בשאלת החיוב על נזק שנגרם מאבנים שהבהמה מעיפה בהליכתה.
ת"ש: תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי – משלמין נזק שלם; שמע מינה: בתר מעיקרא אזלינן!
הגמרא מביאה ראיה נוספת לכך שמעמד הכלי שנשבר משתנה מרגע מעשה הנזק ולא מרגע שהנזק קורה בפועל. לשם כך היא מביאה ברייתא שעוסקת בדלי שמוחזק באוויר על ידי חבל. תרנגול מגיע ומנקר את החבל כך שהוא נקרע והדלי נשבר. דין הברייתא הוא שבעל התרנגול אמור לשלם את כל הנזק. גם במקרה הנזכר בברייתא אין מגע בין התרנגול לבין הדלי הנשבר ברגע הנזק, כך שהיה ניתן לומר ששבירת הדלי לא נעשתה מגופו של התרנגול אלא מכוחו, ובכל זאת התשלום המופיע הוא של נזק שלם. לכן צריך להסיק מהברייתא שמרגע שהתרנגול אוכל את החבל וקורע אותו אז הדלי נחשב כשבור כך שברגע שינוי מעמד הדלי משבור ללא שבור יש מגע בין התרנגול למה שמחובר לדלי ומובן למה משלם נזק שלם. אשר על כן, עולה מהברייתא כי מרגע מעשה הנזק משתנה מעמד הכלי הניזוק. אם מיישמים מסקנה זאת על דברי רבא עולה כי גם כאשר הבהמה מגלגלת כלי והוא נשבר במקום אחר חל דין חיוב תשלומי נזק על כל הנזק.
תרגמא אחבל.
הגמרא דוחה את הראיה מהברייתא. היא עושה זאת בכך שהיא מסבירה שחיוב הנזק השלם איננו מוסב על הדלי, אלא כל החבל אותו התרנגול קרע באופן ישיר. יוצא שהברייתא לא אומרת מה תשלום הנזק על הדלי, ולא ניתן להשתמש בה כדי לענות על שאלתו של רבא.
והא חבל – משונה הוא!
הגמרא לא מוכנה לקבל את דחייתה. הסיבה לכך היא שאם הברייתא מדברת על נזקי החבל הדין לא נכון. תרנגול לא אמור לאכול חבל, ואם הוא עושה את זה אז הנזק הוא משונה. העובדה כי הנזק משונה מפחיתה את דמי תשלומי נהזק לחצי מהנזק ולכן לא ניתן לומר שהברייתא פסקת שבעל התרנגול משלם את מלוא הנזק על נזקי החבל.
דמאוס בלישה.
הגמרא מסבירה שהברייתא לא מדברת בכל מקרה. במקרה הרגיל, אכן החיוב על נזקי החבל הוא רק בחצי נזק. אבל במקרה הנזכר בברייתא החבל מרוח באוכל, כך שהעובדה כי התרנגול אוכל את החבל איננה מוזרה והיה ניתן לצפות זאת מראש. לכן הנזק אינו משונה והחיוב עליו הוא בכל דמי הנזק.
והא נשבר דלי קתני!
הגמרא בכל זאת לא מוכנה לקבל את דחיית הראיה על ידי הסבר כי הברייתא עוסקת בנקי החבל. הסיבה לכך היא שהברייתא מתייחסת בפירוש לכך שהדלי נשבר. עובדה זאת חסרת משמעות עם הנזק עליו הברייתא מדברת הוא הנזק שנגרם לחבל. כך שמוכרחים לומר שהנזקאליו הברייתא מתייחסת הוא נזק הדלי, וניתן להשתמש בה כדי לענות על שאלתו של רבא.
אלא סומכוס היא, דאמר: צרורות – נזק שלם משלם.
הגמרא מנסה לדחות את ראיית הגמרא מהברייתא בדרך אחרת. במקום לומר שהברייתא לא מדברת על נזקי הדלי, היא עוברת לטעון כי הברייתא הולכת בשיטת סומכוס. על פי סומכוס גם על נזק עקיף יש חיוב של נזק שלם. אשר על כן, דינים הנאמרים לפיו אינם רלוונטים לחקירתו של רבא, כיוון שחקירה זאת מניחה כי החיוב על נזק עקיף שונה מהחיוב על נזק שאינו עקיף.
אי סומכוס, אימא סיפא: ניתז ממנו שבר ונפל על כלי אחר ושברה – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק; ואי סומכוס, מי אית ליה חצי נזק?
הגמרא דוחה גם את הכיוון הזה מדין הנאמר בהמשך הברייתא. דין זה קובע כי במקרה בו הדלי הנשבר גורם לשבירת כלי נוסף, על הכלי השני החיוב הוא רק חצי נזק. אולם לפי סומכוס לכאורה אין הפחתת תשלומים לחצי מדמי הנזק בגין נזק עקיף, לכן צריך לומר שהברייתא איננה הולכת בשיטתו.
וכי תימא, שאני ליה לסומכוס בין נזק כחו לכח כחו ואלא הא דבעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לאו ככחו דמי? תפשוט ליה דלאו ככחו דמי? אלא לאו רבנן היא, ש"מ: בתר מעיקרא אזלינן!
הגמרא לא מוכנה לקבל תשובה לדחייה זאת באמירה שכל מה שסומכוס אומר שגם על נזק עקיף משלמים כמו נזק ישיר זה רק בנזק עדיף מדרגה ראשונה, כלומר נזק שנגרם מכוחו הישיר של המזיק, אבל נזק שנגרם בכוח שנבע מכוחו של המזיק כן נכלל לפי סומכוס תחת צרורות. הסיבה לכך שדחייה זאת לא אפשרית היא שרב אשי שואל על נקודה זאת בדיוק בשיטתו של סומכוס, ולא משתמש בברייתא הזאת בחקירתו. על כן צריך לומר שהברייתא היא כשיטת חכמים, ובכל זאת החיוב הוא על נזק שלם, כיוון שמעמד הכלי משתנה ברגע שנעשה מעשה הנזק.
אמר רב ביבי בר אביי: דקאזיל מיניה מיניה.
רב ביבי בר אביי דוחה את הראיה מהברייתא באופן אחר. הוא מסביר כי המקרה בברייתא איננו עוסק בדלי שנשבר בנפילה חופשית, אלא בדלי שנשבר תוך כדי שהתרנגול מלווה אותו. לכן במקרה זה בעת השבירה בפועל של הדלי יש מגע בין התרנגול המזיק לדלי, כך שמובן למה התשלום הוא בכל דמי הנזק. כמו כן, לפי זה הברייתא איננה רלוונטית לחקירת של רבא.
בתשלומים על נזק של בהמה יש שני חיובי תשלומים שונים. האחד הוא תשלום על נזק מועד, למרות שהבהמה עשתה את הנזק האחריות המלאה עליו היא על הבעלים שלה. על כן, הבעלים צריך לשלם את כל הנזק מכספו שלו. אולם יש גם נזק של בהמה תמה אז האחריות שיש לבעלים על הנזק היא חלקית. אחריות חלקית זאת מתבטאת בכך שהתשלום הוא רק על חצי מהנזק שנגרם. בנוסף, התשלום שהמזיק צריך לשלם מוגבל לערכו של השור שהזיק, כך שבמקרה הכי גרוע הוא פשוט יכול לתת את השור שלו לניזק. רבי יהודה טוען כי במקרה בו שור תם הפך להיות מועד והתשלום על נזקיו הפך מתשלום רק על חצי מהנזק לתשלום על כל הנזק השור עדיין תם מיסודו. אשר על כן, גם תשלום נזק המוטל על בעלים של שור שנהפך למועד מחולק לשניים. החצי הראשון הוא תשלום של שור תם אשר מוטלים על השור עצמו והוא צריך לשלם אותם מגופו. החצי השני שהתווסף הוא אחריות על הבעלים מחייבת אותו להשלים את הנזק.
בעי רבא: חצי נזק צרורות, מגופו משלם או מעלייה משלם?
רבא חוקר דין נוסף הקשור לנזק עקיף. חקירה זאת נסובה סביב השאלה איך משלם המזיק על נזק שנגרם מאבנים שבהמתו התיזה. האפשרויות הן שהתשלום הוא מכספו של המזיק בלי הגבלה, או שהוא מוגבל עד ערכו של השור, כך שהמזיק יכול פשוט לתת את שורו לניזק.
מגופו משלם, דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם, דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה?
הגמרא מסבירה את השאלה בבסיס חקירתו של רבא כיצד מתבצע התשלום על נזק עקיף. הדין בנזק עקיף משלב מצד אחד חיוב מוגבל על התשלום כך שהמזיק צריך לפצות את הניזק רק על חצי מהנזק אותו הוא גרם. אך מצד שני נזק זה הוא נזק שנעשה על ידי מעשה שגרתי של הבהמה - הליכתה. אשר על כן, רבא שואל האם הגבלת התשלום של המזיק לחצי הנזק גוררת יחד איתה גם את הגבלת התשלום לערכו של השור המזיק, כי אין אף חיוב חצי נזק אשר איננו מוגבל לערך המזיק? מצד שני הוא גם שואל האם העובדה שהנזק מתבצע מפעולה שגרתית מעביר את האחריות המלאכה על תשלום חצי נזק לבעלי הבהמה שהזיקה, שהרי אין אף פעולה שגרתית בה אחריות התשלום המלאה לא מוטלת על המזיק עצמו?
ת"ש: הידוס אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד; הידוס סלקא דעתך? אלא לאו הידוס והתיז, ובהא קמיפלגי, מאן דאמר אינו מועד, קסבר: מגופו משלם, ומאן דאמר מועד, קסבר: מעלייה משלם!
הגמרא מנסה להציע כי שאלתו של רבא תלויה במחלוקת בין התנאים. ישנה ברייתא שמביאה מחלוקת בשאלה האם נזק שתרנגול עושה כאשר הוא מרקד הוא נזק מועד או לא. במילים אחרות לפי תנא אחד על נזק שהתרנגול מבצע בעת הריקוד משלם רק חצי מהנזק, ולפי התנא השני משלם את מלוא הנזק. אלא שהגמרא לא מוכנה לקבל שזאת מחלוקתם כי אין סיבה לפטור את בעל התרנגול המרקד מתשלום כל דמי הנזק. אשר על כן, הגמרא מציעה שהברייתא מדברת במקרה בו התרנגול הזיק באופן עקיף והמחלוקת בין הברייתות היא בשאלה האם הנזק מועד, דהיינו התשלום מוסב על הבעלים כך שהוא לא מוגבל ליכולת התשלום של התרנגול, או שהנזק לא מועד, ובכל מקרה דמי התשלום לא יכולים לעבור את ערך התרנגול שהזיק.
לא, בפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
הגמרא דוחה את העמדת המחלוקת בברייתא בשאלתו של רבא, וטוענת כי ניתן להסביר את המחלוקת גם באופן אחר. אפשר להציע שמחלוקת הברייתות היא לא בשאלה איך משלם על הנזק אלא כמה נזק הוא צריך לשלם. היתרון בפרשנות זאת היא שכבר קיימת מחלוקת תנאים כזאת בין סומכוס לחכמים בשאלת סכום החיוב על נזק שנגרם מאבנים שהבהמה מעיפה בהליכתה.
ת"ש: הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, ואכל החררה והדליק את הגדיש – על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק; מאי טעמא? לאו משום דהויא להו צרורות, ותני עלה: משלם חצי נזק מגופו!
הגמרא מביאה ראיה מתוספתא שמסבירה משנה מהמשך הפרק. המשנה אומרת שכלב שנוטל כיכר לחם עם גחל דולק עליה ומדליק איתו את חציר משלם על החציר חצי נזק. הגמרא מסבירה שחצי הנזק הזה הוא נזק עקיף כמו בהמה שהאבנים שהיא מעיפה בהליכתה. התוספתא אומרת בפירוש שמשלמים את הנזק הזה מגופו של הכלב, כלומר עד ערכו של הכלב, כך שהמזיק יכול לתת לניזק פשוט את הכלב. כך שמוכח שעל נזק עקיף משלמים מגוף הבהמה המזיקה ובהגבלת התשלום עד ערכה.
ותסברא? לר' אלעזר נזק שלם מגופיה מי אשכחן? אלא, כגון דשני בהא בגחלת, ורבי אלעזר סבר לה כר' טרפון, דאמר: משונה קרן בחצר הניזק – נזק שלם משלם.
הגמרא דוחה את הראיה משיטת רבי אלעזר המובאת בתוספתא. רבי אלעזר חולק על חכמים ואומר שמשלם נזק שלם, ולא חולק על הקביעה של גופו המגבילה את תשלום הנזק לערכו של הכלב המזיק. הגמרא טוענת כי לא הגיוני שיהיה חיוב על כל דמי הנזק ובכל זאת הנזק יהיה מוגבל לערך הבהמה שהזיקה. לכן צריך להסביר שצמצום התשלום לחצי נזק המופיע במשנה הוא כי הנזק של הכלב משונה, ולא כי הוא נעשה בצורה עקיפה. הרווח בפרשנות הזאת היא שניתן לומר שהמחלוקת בין רבי אלעזר לשאר החכמים היא כמחלוקת חכמים ורבי טרפון בשאלה האם חייבים על שינוי בחצר הניזק נזק שלם או חצי נזק. על כן אין להוכיח ממנה לשאלת תשלומי נזק עקיף.
ולא היא, מאי טעמא מוקמת לה כרבי טרפון? משום נ"ש, רבי אלעזר סבר כסומכוס, דאמר: צרורות – נזק שלם משלם, וסבר לה כרבי יהודה, דאמר: צד תמות במקומה עומדת, וכי קתני מגופו – אצד תמות.
הגמרא טוענת שישנה אפשרות אחרת להסביר את דברי רבי אלעזר. מה שהפריע לגמרא וגרם לה לומר שתשלום הנזק המופיע במשנה הוא רק חצי נזק עקב שינוי זה העובדה כי עולה מדין זה שלפי רבי אלעזר סבור שהתשלום הוא על כל הנזק אך מוגבל לערכו של הכלב המזיק. אולם ניתן לומר בכל זאת שהדין המוזכר במשנה הוא נזק עקיף כפי שהגמרא הניחה בהתחלה. כדי לעשות זאת הגמרא צריכה להסביר למה לפי רבי אלעזר המזיק צריך לשלם נזק שלם המוגבל לערך הכלב המזיק. היא אומרת שהתשלום על כל הנזק איננו נובע משיטת רבי טרפון שטוען שהחיוב ברשותו של המזיק הוא תמיד על כל הנזק, אלא משיטת סומכוס שאומר שגם בנזק עקיף חובת התשלומים כוללת את כל מה שהמזיק גרם לניזק להפסיד. על מנת להסביר מדוע בכל זאת רבי אלעזר אומר שהנזק משולם מגופו של השור המזיק הגמרא טוענת שרבי אלעזר מסכים עם רבי יהודה שאומר שכל נזק מועד מורכב גם מנזק תם, ולכן תשלום מלא על הנזק מחולק לתשלום תם הנגבה מגוף השור, והבעלים משלים את השאר. יוצא שמוכח מהתוספתא שתשלום על נזק צרורות מוגבל לערך המזיק.
אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה – בתם ונעשה מועד, במועד מתחילתו מי שמעת ליה?
רב סמא דוחה את האפשרות לומר שרבי אלעזר אומר שמשלמים על נזק עקיף מגופו של המזיק כי הוא סובר כמו רבי יהודה. הסיבה לכך היא שרב סמא טוען שרבי יהודה לא יסכים לדין במקרה זה. כל אמירתו של רבי יהודה היא שבמקרה בו שור היה תם והפך למועד המועדות אינה מבטלת את החלק התם שבתשלום. אבל במצב בו השור תמיד היה מועד רבי יהודה לא טוען שחלק מהתשלום מוטל על השור כמו בנזקי שור תם.
אלא כי קאמר רבי אלעזר נזק שלם – כגון דאייעד, ובהא קמיפלגי, מר סבר: יש העדאה לצרורות, ומר סבר: אין העדאה לצרורות.
רב סמא מסביר על פי זה כי רבי אלעזר לא סובר כסומכוס וסבור גם הוא שעל נזק עקיף התשלום הוא רק חצי נזק. הסיבה בגינה הוא אומר שהחיוב במקרה של כלב ששורף את החציר הוא על מלוא הנזק היא כי מדובר בכלב שעשה מעשה שכזה מספר פעמים והפך למועד. יוצא שהנזק המדובר הוא כן במצב בו המזיק הופך למועד ורבי אלעזר יכול להשתמש בשיטתו של רבי יהודה. על פי הסבר זה המחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים היא בשאלה האם בהמה יכולה להיות מועדת לעשות נזק עקיף. לפי רבי אלעזר כן, ולכן לאחר שלוש פעמים הוא מחייב את הבעלים לשלם נזק שלם, בעוד חכמים סבורים כי על נזק עקיף התשלום תמיד יישאר חלקי. גם העמדה זאת של המחלוקת מאפשרת להוכיח מהתוספתא כי התשלום על נזק עקיף הוא מגוף הבהמה המזיקה ומוגבל עד לערכו.
אלא הא דבעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות? אי לרבנן, אין העדאה לצרורות! אי לרבי אלעזר, יש העדאה לצרורות!
הגמרא דוחה את האפשרות לומר שהמחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר היא בשאלה האם בהמה יכולה להפוך להיות מועדת לנזק עקיף. הסיבה לכך היא שרבא מסתפק גם בשאלה זאת, ואם אכן היא נתונה במחלוקת תנאים כל מה שרבא צריך לעשות זאת להחליט כמו מי לפסוק הלכה ולא להסתפק בעצם הדין.
אמר לך רבא: כי מיבעיא לי לדידי – אליבא דרבנן דפליגי עליה דסומכוס, אבל הכא בין לרבנן בין לרבי אלעזר כסומכוס סבירא להו, דאמר: צרורות – נזק שלם משלם, וטעמא מאי אמור רבנן חצי נזק? דשני ולא אייעד, ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן קמיפלגי.
הגמרא מתרצת בשמו של רבא ואומרת שכל העיסוק בתוספתא אינו רלוונטי לספוקתיו של רבא. רבא מסתפק לפי שיטת חכמים על פיה חיוב תשלומי נזק עקיף הוא רק חצי נזק, בעוד התוספתא מניחה כשיטת סומכוס שגם בנזק עדיף חיוב התשלומים הוא על כל הנזק. המחלוקת בתוספתא היא בשאלה האם המזיק בשינוי בחצר הניזק צריך לשלם את כל הנזק. רבי אלעזר שטוען כי צריך לשלם את כל הנזק עושה זאת כי הוא סובר כמו רבי טרפון שעל נזק בחצר הניזק התשלום הוא של נזק שלם. יתר החכמים החולקים עליו טוענים כי גם ברשות הניזק, על נזק משונה השתלום הוא רק של חצי נזק.
אימור דשמעת ליה לר' טרפון – נזק שלם, מגופו מי שמעת ליה?
הגמרא תמהה על העמדת המחלוקת בתוספתא כשיטת רבי טרפון. הסיבה לכך היא שבתוספתא מפורש כי התשלום הוא מגופו של השור המזיק, אלא שלפי רבי טרפון תשלום על נזק ברשות הניזק הוא מכספו של המזיק ואיננו מוטל על השור או מוגבל לערכו.
אין, מהיכא מייתי לה – מקרן מרשות הרבים, דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
הגמרא ועונה שלמרות שרבי טרפון מחדש שבחצר הניזק התשלום הוא על כל הנזק שהמזיק גורם, עדיין התשלום מוגבל לערך הבהמה המזיקה. הסיבה לכך היא שכל הלימוד של רבי טרפון את הדין לפיו חייב נזק שלם ברשות המזיק נובע מהשוואה בין התשלום ברשות המזיק לתשלום על נזק ברשות הרבים. כיוון שכך לא ניתן לומר שהדין הנלמד, נזק ברשות הניזק, יהיה חמור יותר מהנזק המקורי שהוא נזק ברשות הרבים.
והא רבי טרפון לית ליה דיו!
הגמרא דוחה את דבריה כיוון שלא יכול להיות רבי טרפון חושב שבלימוד הדין הנלמד יהיה מור יותר מהדין המקורי. כל חידושו של רבי טרפון לפיו על נזק ברשות הניזק משלם את מלוא הנזק סותר את ההנחה הזאת. כאמור, רבי טרפון לומד את הדין הזה מנזק הנעשה ברשות הרבים. אבל בעוד על נזק הנעשה ברשות הרבים התשלום הוא של חצי נזק, רבי טרפון משתמש בו כמקור לכך שברשות הניזק יהיה חיוב של נזק שלם. באופן דומה רבי טרפון היה יכול לומר שלמרות שברשות הרבים התשלום הוא מגוף השור המזיק, בנזק ברשות הניזק התשלום מוטל על המזיק באופן בלעדי.
כי לית ליה דיו – היכא דמפריך קל וחומר, היכא דלא מפריך ק"ו – אית ליה דיו.
הגמרא מסבירה ששיטתו של רבי טרפון טוענת כי במידה והלימוד לא יוכיח את ההבדל המעמד בין הדינים הדין הנלמד יכול להיות חמור יותר מהמקור כדי להמחיש את ההבדל. אולם במידה ולא יבואו לחשוב שיש שיוויון מעמדות, אז רבי טרפון מודה שלא ניתן להחמיר בלימוד יותר מאשר במקור.
גופא, בעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות?
הגמרא חוזרת לחקירה נוספת של רבא שעלתה תוך כדי דיון הגמרא בשאלה כיצד משלמים על נזק עקיף. חקירה זאת עוסקת בשאלה האם בהמה יכולה להיות מועדת לנזק עקיף.
לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא?
הגמרא מסבירה את החקירה. היא אומרת שהחקירה תלויה בשאלה האם מעשה הנזק בצרורות הוא משונה, כך שהבהמה יכולה להוכיח שבאופייה היא עושה מעשה משונה שכזה. אולם ניתן גם לצייר מצב שנזק עקיף הוא נורמטיבי, ולמרות זאת החיוב עליו מוגבל, כך שלא ניתן לשנות את הנזק בטענה כי הוא לא משונה.
ת"ש: הידוס אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד; הידוס ס"ד? אלא הידוס והתיז; מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני, ובהא קמיפלגי, מר סבר: יש העדאה, ומר סבר: אין העדאה!
הגמרא מנסה להציע כי שאלתו של רבא תלויה במחלוקת בין התנאים. ישנה ברייתא שמביאה מחלוקת בשאלה האם נזק שתרנגול עושה כאשר הוא מרקד הוא נזק מועד או לא. במילים אחרות לפי תנא אחד על נזק שהתרנגול מבצע בעת הריקוד משלם רק חצי מהנזק, ולפי התנא השני משלם את מלוא הנזק. אלא שהגמרא לא מוכנה לקבל שזאת מחלוקתם כי אין סיבה לפטור את בעל התרנגול המרקד מתשלום כל דמי הנזק. אשר על כן, הגמרא מציעה שהברייתא מדברת במקרה בו התרנגול הזיק באופן עקיף כבר שלוש פעמים והמחלוקת בין הברייתות היא בשאלה האם הנזק הופך להיות מועד, דהיינובפעם הרביעית הוא צריך לשלם את כל דמי הנזק או שלא.
לא, בחד זימנא, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
הגמרא דוחה את העמדת המחלוקת בברייתא בשאלתו של רבא, וטוענת כי ניתן להסביר את המחלוקת גם באופן אחר. אפשר להציע שמחלוקת הברייתות היא לא בשאלה האם התרנגול יכול לנרמל את הנזק העקיף, אלא בעצם השאלה האם יש הבדל בין נזק עקיף לנזק ישיר. היתרון בפרשנות זאת היא שכבר קיימת מחלוקת תנאים כזאת בין סומכוס לחכמים בשאלת סכום החיוב על נזק שנגרם מאבנים שהבהמה מעיפה בהליכתה.
ת"ש: בהמה שהטילה גללים לעיסה – רב יהודה אומר: משלם נזק שלם, ורבי אלעזר אומר: חצי נזק; מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני, ובהא קמיפלגי, מר סבר: יש העדאה, ומר סבר: אין העדאה!
הגמרא מביאה עוד מחלוקת בין התנאים אותה היא מנסה להסביר על פי חקירתו של רבא. ברייתא זאת עוסקת בתשלום של בהמה שמטנפת בצק בכך היא עושה עליו את צרכיה. לפי רב יהודה התשלום הוא על כל הנזק שנגרם לבצק בעקבות הנזק, ורבי אלעזר מגביל את החיוב לחצי מדמי הנזק. הגמרא מניחה כי מחלוקת זאת מניחה כי החיוב על נקץ עקיף הוא חצי נזק, ורב יהודה סובר שמשלם נזק שלם כי אותה בהמה נהייתה מועדת להזיק בצורה הזאת.
לא, בחד זימנא, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
הגמרא דוחה את ההשוואה בין מחלוקת התנאים לספקו של רבא. היא אומרת שאין הכרח לפרש את המקרה הנידון בברייתא כמקרה שחזר על עצמו, ואפשר לומר שהברייתא עוסקת במצב בו הנזק מתבצע בפעם הראשונה. המחלוקת בין החכמים נובעת מכך שהנזק הוא עקיף, ונסובה סביב השאלה האם יש הבדל בחיוב בין נזק ישיר לנזק עקיף.
והא משונה הוא!
הגמרא לא מוכנה להסביר שהמקרה נידון בברייתא הוא בפעם הראשונה בה הנזק נעשה. הסיבה לכך היא שנזק זה של הטלת גללים על בצק הוא מוזר, ולכן צריך לשלם עליו חצי נזק גם לפי סומכוס שחולק על החכמים בנושא נזק עקיף.
דדחיק ליה עלמא.
הגמרא מסבירה שמדובר במצב בו הנזק לא משונה. על מנת להסביר מדוע הטלת גללים על הבצק איננה פעולה משונה, הגמרא טוענת כי הבהמה נמצאת במקום צר. כיוון שכך הגיוני שהבהמה תזיק את העיסה בעת בו היא מתפנה, ושוב נזק זה אינו משונה.
ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס, ולימא רבי אלעזר הלכה כרבנן!
הגמרא שואלת על העמדתה לפני כן את הברייתא במחלוקת סומכוס וחכמים. אם המחלוקות זהות מדוע המחלוקת אצלנו אשר התקיימה לאחר המחלוקת בשאלת נזק עדיף מדוע אין התייחסות למחלוקת המקורית?
גללים אצטריכא ליה, ס"ד אמינא הואיל ובתר גופיה גרירין כגופיה דמי, קמ"ל.
הגמרא עונה שהמטרה של רב יהודה ורבי אלעזר אינה לפסוק הלכה בין סומכוס וחכמים, אלא לומר שגם מקרה זה שייך לדין נזק עקיף. היה אפשר לחשוב שמקרה של הטלת גללים הוא מקרה של נזק ישיר, ולכן רב יהודה ורבי אלעזר צריכי להסביר שגם מקרה זה נכלל במחלוקת בין סומכוס לחכמים.
תא שמע, דתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו – משלם נזק שלם, ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושיבר את הכלים – משלם חצי נזק; מאי לאו כגון דעבד תלתא זימני, ובהא קמיפלגי, מר סבר: יש העדאה, ומר סבר: אין העדאה!
הגמרא מביאה עוד מחלוקת ממנה נראה כי ספקו של רבא מבוסס על מחלוקת שקדמה לו. מחלוקת זאת נסובה סביב מקרה בו חיה שוברת כלי זכוכית על ידי זה שהיא צעקב בתוכו. לפי רמי בר יחזקאל התשלום הוא נזק שלם בעוד רב יוסף אומר בשם מדרשו של רב שבמקרה זה התשלום הוא רק על חצי מהנזק. הגמרא מציעה כי מחלוקתם היא לאחר שהחיה הועדה לשבור ככה כלים והיא מועדת. רמי בר יחזקאל טוען שהתשלום הוא בנזק שלהם כי הוא מבין שניתן להפוך נזק עקיף לנזק נורמטיבי. לעומת זאת רב יוסף טוען שנזק עקיף הוא נורמטיבי מתחילה ולכן חזרה של הבהמה עליו לא מעלה ולא מוריד.
לא, בחד זמנא, ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.
הגמרא דוחה את העמדת המחלוקת בברייתא בשאלתו של רבא, וטוענת כי ניתן להסביר את המחלוקת גם באופן אחר. אפשר להציע שמחלוקת הברייתות היא לא בשאלה מה דין התשלומים בפעם השלישית אלא כמה משלם בפעם הראשונה. אם כן, המחלוקת איננה בשאלת הפיכת נזק עקיף למועד אלא בשאלת מעמדו של נזק עקיף מלכתחילה.
והא משונה הוא!
הגמרא מקשה על העמדת המחלוקת בברייתא כמחלוקת בשאלה כמה צריך לשלם על נזק עקיף. הסיבה לכך היא שנזק זה הוא משונה וגם אם נזק עקיף הוא כמו נזק רגיל, עדיין במקרה זה יתחייב לשלם חצי נזק.
דאית ביה בזרני.
הגמרא מסבירה שהנזק לא משונה כי בכלי הזכוכית יש גרעינים, ולכן הכנסת תקיעת התרנגול בתוך הכלי אחרי אכילתו היא פעולה נורמטיבית.