שיעור מוקלט
תקציר הדף
בדף זה ישנו עיסוק בשני נושאים מרכזיים. הנושא הראשון הוא מעשי נזק שלא ניתן ללמוד אותם מאף אחד מהאבות לבד, אבל משילוב בין שני אבות ניתן. הנושא השני הוא דרך התשלום על הנזק.
האמוראים מביאים ארבע דוגמאות למעשי נזק אותם לא ניתן ללמוד מאף אחד מהאבות לבדו. אביי מתייחס לחפץ שעף אל ידי הרוח והזיק אחרי שנח במקום אחר. נזק זה דומה לבור כיוון שהוא נזק של תקלה סטטית במקום ציבורי, אולם מה שיצר את הנזק זה לא האדם כמו בור, אלא רוח, ולכן לא ניתן ללמוד נזק זה מהלכות בור. לשם כך אביי אומר שיש לימוד מנזקי אש, אז הרוח מוליכה את האש, אלא שכיוון שהנזק הנעשה על ידי החפץ דורש את הגעת מושא הנזק למקום מסוים לא ניתן לשייך את הנזק לאב אש לבדו ויש צורך בשילוב בין שני האבות. באופן דומה, רבא מביא דוגמה של חפץ שהולכי רשות הרבים הביאו למקום בו הוא לבסוף יזיק. גם כאן לא מעשיו של האדם ששם את החפץ ברשות הרבים גרמו לבדם לנזק, ולכן האב בור לא מספיק ויש צורך גם באב שור.
רב אדא בר אהבה מביא דוגמה מאדם ששופך את הביוב שלו לרחוב בימות הגשמים, אז למרות שמותר לו לשפוך את הביוב הוא עדיין חייב על נזקי האדם שיחליק. אמנם העובדה שמעשהו של האדם נעשה בהיתר גורמת להבדל מהותי בין הנזק שנעשה על ידי המים לבין נזקי בור, אבל הדרך בה המים מזיקים היא בכך שהם נהיים תקלה ברשות הרבים. האיפיון הזה של הנזק גורם לכך שיש ללמוד אותו משילוב בין האבות שור ובור. באופן דומה רבינא מביא את הדוגמה של נזק שגרמו עץ וכותל שנפלו לאחר קריסתם. במקרה זה העץ והכותל הם דברים שבמהותם לא מהווים תקלה, ולכן הם שונים מבור, למרות שהדרך בה הם מזיקים דומה לבור. לכן גם כאן יש צורך בשילוב של האבות שור ובור כדי ללמוד את החיוב על מעשה זה.
בנוסף, הגמרא עוסקת בשאלת דרך התשלום על נזק. במרכז עיסוק זה עומד הפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". התנאים נחלקו בשאלה של מי השדה המדובר. לפי רבי עקיבא מדובר על השדה של המזיק, ולכן המזיק תמיד צריך לשלם ממיטב כספו. רבי ישמעאל טוען שהתורה ניסחה את הפסוק באופן שאינו מוחלט כדי שיהיה ניתן ללמוד ממנו שני דינים. הדין האחד הוא שבמקרה בו למזיק אין קרקע שהתעריף של היבול בה שווה לתעריף של היבול בקרקע שניזוקה, עליו לשלם מהקרקע הטובה יותר ולא מהפחות טובה. הדין השני הוא שבמקרה בו למזיק כן יש קרקע שדומה לקרקע שניזוקה מבחינת התעריף, הוא יכול לשלם ממנה, ואין צורך שהוא ישלם מהקרקע הכי טובה שלו.
שיעורי עומק
ביאור הדף
הצד השוה שבהן.
הצד השוה שבהן
לאחר שהמשנה עוברת על נקודות השוני בין אבות הנזקים, היא מציינת כי בין כל האבות יש נקודת דימיון. בכל אבות הנזקים ישנו פוטנציאל נזק המחייב את הבעלים לשמור שלא יזיק.
לאתויי מאי?
הגמרא מעלה את השאלה מדוע המשנה מחפשת תכונה משותפת בין אבות הנזקים. הדרך בה הגמרא מנסחת את שאלתה מניחה כי מטרת המשנה הינה לזקק מכלל אבות הנזקים את הגורם המשותף להם הגורם את החיוב בתשלומי נזק על כל אחד מאבות הנזקים. המוטיבציה למציאת המכנה המשותף איננה סתמית גם היא על פי הדרך בה הגמרא מנסחת את שאלתה. המניע של המשנה למציאת המכנה המשותף הינו ההנחה כי יש מעשה נזק אשר לא ניתן לשייך אותו לאף אחד מאבות הנזק לבד, אך כיוון שגם בו יש את הגורם המחייב את תשלומי הנזק בשאר האבות, יהיה ניתן לחייב את הבעלים לשלם. על כן, הדרך בה הגמרא מנסחת את השאלה הוא איזה נזק המשנה מנסה לחדש בכך שהיא מציינת את נקודת הדימיון שבין האבות.
אמר אביי: לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו.
אביי עונה שמעשה הנזק אותו אי אפשר ללמוד מאף אחד מהאבות לבד הינו מצב בו אדם השאיר חפץ במקום גבוה והרוח העיפה אותו בדרך בה הוא מזיק.
היכי דמי?
הגמרא מקשה על תשובתו של אביי ואומרת שניתן ללמוד את הנזק שעושה חפץ שעף ברוח מאבות הנזקים המופיעים במשנה. הדרך בה הגמרא עושה זאת הוא לשאול איך אביי בדיוק מגדיר את המקרה, ובכל דרך אפשרית היא תסביר מדוע ניתן לשייך את המקרה הזה לאחד מאבות הנזקים שקיימים
אי בהדי דקא אזלי קא מזקי, היינו אש! מאי שנא אש? דכח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך!
במידה והמקרה עליו אביי מדבר הוא שהחפץ מזיק בעת תנועתו על ידי הרוח נזק זה הוא בדיוק כמו נזק אש. כמו שבנזקי אש האדם מדליק אש שהיא פוטנציאל נזק במקום אחד, והרוח לוקחת את האש להזיק במקום אחר, כך גם אם אדם שם חפץ הוא יוצר פוטציאל נזק שמזיק בעזרת כוח הרוח.
ואלא בתר דנייחי, אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור! מאי שנא בור? שכן תחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתן עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך! אלא דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו, היינו בור!
אך גם אם אביי על מצב בו החפץ גרם את הנזק לאחר שהוא נח במקום ציבורי, נזק זה איננו חדש, והוא כמו בור - תקלה סטטית ברשות הרבים. על כן, תשובתו של אביי קשה שהרי אין דרך בה חפץ שמזיק אחרי שהרוח מעיפה אותו איננו נזק חדש שלא ניתן ללמוד מהאבות המופיעים במשנה. הגמרא מזכירה כאן בדרך אגב את מחלוקתם של רב ושמואל בנוגע לשאלה איך מגדירים נזק שנגרם על ידי חפץ שבבעלותו של אדם הנמצא במקום ציבורי. לפי שמואל כיוון שהנזק נעשה על ידי תקלה סטטית ברשות הרבים הוא משויך לאב הנזקים בור. בעוד לפי רב הבעלות שיש לאדם על החפץ גורמת לכך שהנזק נכלל תחת אב הנזקים שור.
לעולם דאפקרינהו, ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן? אש תוכיח! מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק; בור תוכיח! וחזר הדין.
הגמרא עונה בשמו של אביי ואומרת שבמקרה בו החפץ הזיק לאחר שהרוח העבירה אותו למקום אחר לא ניתן ללמוד את הנזק מבור. בור הינה תקלה שהאדם עצמו יוצר. במקרה אותו מתאר אביי, האדם לא יוצר את התקלה אלא הרוח. כמו כן, לא ניתן ללמוד את הנזק מאש, כיוון שנזקי אש מאופיינים בכך שהמזיק מגיע אל הניזק, בעוד במקרה של אביי התקלה היא סטטית. על כן יש צורך בשילוב בין אב הנזקים בור לאב הנזקים אש כדי ללמוד את הנזק של חפץ המזיק לאחר שהרוח העיפה אותו למקום ציבורי.
רבא אמר: לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה.
רבא עונה תשובה אחרת, לפיה אב הנזקים שנלמד מנקודת הדימיון בין האבות הוא אבן שההולכים ברשות הרבים הזיזו למקום אחר. תשובתו של רבא דומה לתשובתו של אביי, אלא שאצל רבא הכוח המזיז את האבן הוא לא רוח אלא הולכי רשות הרבים
ה"ד? אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור! מאי שנא בור? שכן תחילת עשייתו לנזק ושמירתו עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק ושמירתן עליך! אלא דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו, היינו בור!
הגמרא דוחה את תשובתו של רבא, כיוון שבלי תלות בשאלת היחס בין הבעלים של האבן או החפץ שלבסוף הזיק לחפץ שהתגלגל ברשות הרבים, עדיין יש כאן תקלה שהזיקה באופן סטטי במקום ציבורי ולכן היא בור.
לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור, מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו? שור יוכיח! מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק; בור תוכיח! וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה.
הגמרא עונה בשמו של רבא שלא ניתן ללמוד את הנזק של החפץ לאחר שהוא התגלגל ברשות הרבים מבור, כיוון שבבור מעשיו של חופר הבור הם אלו שגרמו לנזק, לעומת המקרה המתואר על ידי רבא בו בלא גלגול האבן על ידי ההמון הנזק לא היה נגרם. על כן, יש צורך להשתמש גם באב הנזקים שור, בו למרות שהאדם לא גורם את הנזק הוא מתחייב לשלם עליו. אולם לא ניתן להשתמש רק באב הנזקים שור כשלעצמו, כי האב שור מתייחס לתקלה שאיננה סטטית, והדרך בה החפץ מזיק הינה סטטית. רק שילוב בין האבות בור ושור מאפשר לחייב את מי ששם את החפץ ברשות הרבים על הנזקים שנעשו לאחר שהוא התגלגל ברשות הרבים על ידי העוברים והשווים.
רב אדא בר אהבה אמר: לאתויי הא דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אף על פי שברשות, אם הזיקו – חייבים לשלם.
רב אדא בר אהבה מציע גם הוא תשובה לשאלה מה הוא מעשה הנזק אותו לא ניתן ללמוד מאף אחד מהאבות לבד, ורק משילוב בין האבות. לשם כך רב אדא בא אהבה מביא ברייתא לגבי שפיכת מי הביוב של האדם לרשות הרבים. הברייתא אומרת שלאדם מותר לשפוך את מי הביוב שלו לרשות הרבים בחורף אבל לא בקיץ. אולם בלא תלות בשאלה האם יש לאדם רשות לשפוך את מי הביוב שלו אל הרחוב, הוא חייב לשלם לנזק שנגרם למי שמחליק עקב מעשיו.
היכי דמי?
הגמרא דוחה את תשובתו של רב אדא בר אהבה בכך שהיא טוענת שבכל דרך בה המקרה יתואר יהיה ניתן ללמוד את תשלומי הנזק במקרה זה מאחד מאבות הנזקים המופיעים במשנה.
אי בהדי דקאזלי מזקי, כחו הוא!
אם המקרה עליו מדבר רב אדא בר אהבה הינו מצב בו המים מזיקים תוך כדי תנועתם, אז הנזק נחשב נזק שהאדם עצמו עשה מכוחו, כך שהוא משויך לנזקי אדם.
אלא בתר דנייח, היכי דמי? אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור! מ"ש בור? דתחילת עשייתו לנזק וממונך ושמירתו עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך! אלא דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו, היינו בור!
גם אם המקרה המדובר הינו שהמים הזיקו לאחר שהפסיקו לנוע נזק זה איננו ייחודי, והוא איננו שונה מנזקי בור בהם האדם מחויב על תקלה שהוא גורם ברשות הרבים. יוצא שאין צורך בלימוד מיוחד משני אבות כדי להצדיק את החיוב שיש במקרה בו האדם שופך מים ברשות הרבים ומישהו מחליק עליהם.
לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור, מה לבור שכן שלא ברשות, תאמר בהני דברשות? שור יוכיח! מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק; בור תוכיח! וחזר הדין.
הגמרא עונה בשמו של רב אדא בר אהבה שלא ניתן ללמוד את הנזק במקרה בו אדם שפך מים והחליקו עליהם מנזקי בור. בנזקי בור המעשה הגורם לתקלה ברשות הרבים נעשה נגד החוקים, בעוד הברייתא אומרת שלאדם מותר לשפוך את הביוב שלו לרחוב בחורף. על כן, צריך להראות שיש חיוב על נזק שהאדם עושה גם כאשר הוא עושה מעשים שמותרים לו. לשם כך, הגמרא מביאה את אב הנזקים שור. למרות שלשור מותר להסתובב, עדיין האדם חייב על הנזקים אותם השור גורם. אולם האב שור כשלעצמו איננו מספיק, כיוון שחיוב שור מאופיין בכך שהשור הולך ומגיע למושא הנזק, ואילו במקרה המתואר מושא הנזק מגיע אל המים ומחליק עליהם. לכן, לא ניתן ללמוד את הנזק מאף אחד מהאבות לבד, ויש צורך למצוא את נקודת הדימיון בין שתי האבות.
רבינא אמר, לאתויי הא דתנן: הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו – פטור מלשלם; נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, ונפלו בתוך הזמן והזיקו – פטור, לאחר הזמן – חייב.
רבינא מציע דוגמה נוספת לנזק אותו ניתן ללמוד משני אבות שונים. המקרה עליו רבינא מדבר הוא נזק שנגרם על ידי עץ או קיר שקרסו לרשות הרבים והזיקו. החיוב על נזק זה מוגבל למקרה בו היה ניתן לחזות את נפילת הקיר או העץ, ובית דין נתנו לבעל העץ או הקיר זמן לעשות זאת, ואותו האדם התרשל ולא טיפל במפגע הפוטנציאלי.
היכי דמי? אי דאפקרה, בין לרב בין לשמואל היינו בור! מאי שנא בור? דהזיקו מצוי ושמירתו עליך, הני נמי הזיקן מצוי ושמירתן עליך! אי דלא אפקרינהו, לשמואל דאמר כולם מבורו למדנו, היינו בור!
הגמרא מניחה שהנזק נגרם לאחר שהענף או אבני הקיר נחו על הקרקע הציבורית, ואז החיוב על הנזק דוחה לחיוב על כל תקלה סטטית ברשות הרבים.
לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור, מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק, תאמר בהני שאין תחילת עשייתן לנזק? שור יוכיח! מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק; בור תוכיח! וחזר הדין.
הגמרא עונה בשמו של רבינא שלא ניתן ללמוד את החיוב על נזקי העץ שנפל והקיר שקרס מנזקי בור. הסיבה לכך היא שבניגוד לבור שחפירתו יוצרת תקלה, בניית קיר ונטיעת עץ לא יוצרות תקלה. על כן, צריך ללמוד משור, אשר גם הימצאותו של השור איננה מהווה תקלה, ולמרות זאת האדם חייב על הנזקים שהשור עושה. אולם שור כשלעצמו איננו מספיק כדי לחייב בתשלומי נזק במקרה בו אבני הקיר שקרס או העץ שנפל הזיקו, כי נזקים אלו הינם נזקים סטטיים כך שמושא הנזק צריך להגיע אליהם, לא כמו שור אשר הוא מגיע אל מושא הנזק כדי להזיק אותו. יוצא שיש צורך גם באב הנזקים שור וגם באב הנזקים בור כדי ללמוד את החיוב במקרה הזה.
כשהזיק חב המזיק.
כשהזיק חב המזיק
הגמרא עוברת לעסוק בטענת המשנה לפיה הבעלים של הנזק צריך לשלם.
חב המזיק, חייב המזיק מיבעי ליה!
הגמרא שואלת שאלה דקדוקית. הנזק מחייב את האדם לשלם, ולכן הפועל שאמור להופיע במשנה הינו "חייב" המתאר את החיוב של האדם לשלם על הנזק שנגרם בגללו. למרות זאת הפועל בו המשנה משתמשת הינו "חב" המתאר חובה החלה על האדם.
אמר רב יהודה אמר רב: האי תנא ירושלמי הוא, דתני לישנא קלילא.
רב יהודה עונה בשמו של רב שהסיבה בגינה המשנה משתמשת בפועל "חב" למרות שהפועל המתאים הוא "חייב" הינה שמי שהמשנה מיוחסת אליו היה ירושלמי, ואנשי ירושלים רגילים לקצר בלשונם.
לשלם תשלומי נזק.
לשלם תשלומי נזק.
לאחר שהגמרא הסבירה את מערכת האבות והתולדות בדיני נזקים, את האבות עצמם כולל נקודות הדימיון והשוני ביניהם, הגמרא עוברת להסביר את הדין האחרון המופיע במשנה לפיו הניזק צריך לשלם ממיטב כספו
ת"ר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל; ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וק"ו להקדש.
הגמרא מביאה ברייתא המבררת את הדין לפיו האדם נדרש לשלם על הנזק ממיטב כספו. התורה כותבת שהאדם צריך לשלם את "מיטב שדהו ומיטב כרמו". הצורה בה התורה מתנסחת משאירה חוסר בהירות בשאלה למי שייכים אותו שדה ואותו הכרם. רבי ישמעאל מייחס את השדה והכרם לניזק, בעוד רבי עקיבא מייחס אותם אל המזיק. ההשלכה ההלכתית מפרשנותו של רבי ישמעאל איננה ברורה כל צורכה. לעומת זאת, פרשנותו של רבי עקיבא היא צדדית ועיקר דבריו הוא האמירה ההלכתית, לפי הניזק צריך לשלם על הנזק מהנכסים הטובים ביותר שלו.
ור' ישמעאל, אכל שמינה משלם שמינה, אכל כחושה משלם שמינה?
הגמרא עוברת לברר את ההשלכה ההלכתית מפרשנותו של רבי ישמעאל. לכאורה, ייחוס השדה והכרם לניזק גורם לכך שהפסוק אומר שלא משנה מה המזיק הזיק הוא צריך לשלם כאילו הזיק את השדה הטובה ביותר של הניזק. קביעה זאת היננה קשה, כיוון שיוצא ממנה עיוות. לכאורה, עולה מפרשנותו של רבי ישמעאל שגם אם המזיק הזיק תבואה שהתעריף שלה הוא נמוך, הוא צריך לשלם על פי תעריף גבוה.
אמר רב אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן – כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל, דמשלם שמינה.
רב אידי בר אבין מסביר שהדין אליו מתייחס רבי ישמעאל איננו בכל מקרה נזק, אלא רק במקרה בו יש ספק מה ניזק. במידה ולא יודעים מה היה בערוגה שניזוקה רבי ישמעאל טוען שצריך לשלם כתעריף הגבוה ביותר.
אמר רבא: ומה אילו ידעינן דכחושה אכל – לא משלם אלא כחושה, השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל – משלם שמינה? המוציא מחבירו עליו הראיה!
רבא לא מוכן לקבל את תשובתו של רב אידי בר אבין. הסיבה לכך היא שלפי רב אידי בר אבין רבי ישמעאל טוען שבמצב של ספק המזיק צריך לשלם כתעריף הגבוה ביותר. אולם ההלכה הבסיסית לגבי ספקות ממוניים הינה שאם אדם תובע כסף מחברו מוטלת עליו חובת ההוכחה לתשלום. לפי זה, על הניזק מוטל להוכיח כי היבול בקרקע הניזוקה היה מהתעריף הגבוה כדי לחייב את המזיק לשלם את התעריף הזה.
אלא אמר רב אחא בר יעקב: הכא במאי עסקינן – כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא פליגי, רבי ישמעאל סבר: בדניזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר: בדמזיק שיימינן.
רב אחא בר יעקב מעלה הסבר אחר לדין הנובע מפרשנותו של רבי ישמעאל לפסוק. המקרה בו נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא הוא במקרה בו התעריף של היבול שניזוק שווה לתעריף הנמוך ביותר שיש למזיק. על כן, ניתן להציע שתי דרכים בהם המזיק ישלם. הוא יכול לשלם קרקע כמו שהייתה לניזק, או שהוא יכול לשלם בעזרת קרקע קטנה יותר בעלת תעריף גבוה יותר משלו. לפי רבי ישמעאל, על המזיק לשלם קרקע שדומה לזאת שניזוקה, בעוד לפי רבי עקיבא בכל מקרה על המזיק לשלם מהיבול הכי טוב שלו.
מ"ט דרבי ישמעאל?
הגמרא שואלת מה המקור של רבי ישמעאל לפרשנותו בפסוקים
נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה, מה שדה האמור למעלה דניזק, אף שדה האמור למטה דניזק.
תשובת הגמרא היא שרבי ישמעאל אומר ששדה מוזכר פעמיים בפסוק בו נאמר דין תשלום מהקרקע הטובה ביותר. כיוון שהאיזכרו הראשון של שדה הנאמר בפסוק עוסק בפירוש בשדהו של הניזק, צריך לומר שהשדה השני המוזכר בפסוק הוא אותו שדה, דהיינו שדהו של הניזק.
ורבי עקיבא?
הגמרא שואלת מה מקורו של רבי עקיבא לטענתו שהשדה הנזכר בפסוק הוא שדהו של המזיק?
מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם.
הגמרא עונה שהמקור של רבי עקיבא הוא פפשט הפסוק. בפסוק כתוב שצריך לשלם את מיטב שדהו. היחיד שנדרש לשלם הוא המזיק, ולכן חייבים לומר שהשדה הוא שלו, ולא של הניזק.
ורבי ישמעאל?
הגמרא שואלת איך רבי ישמעאל מתמודד עם טיעונו של רבי עקיבא.
אהני גזרה שוה ואהני קרא, אהני גזרה שוה – כדקאמינא, אהני קרא – כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק, וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב.
הגמרא עונה שלפי רבי ישמעאל יש כאן שני דינים שניתן ללמוד. דין אחד שנובע מההשוואה בין שני השדות הנזכרים בפסוק, לפיו המזיק צריך לשלם קרקע שהתעריף שלה הוא כמו התעריף של הקרקע שניזוקה. אך יש גם דין שני המסתמך על פשט הפסור לפיו במצב בו למזיק יש שדה בתעריף גבוה יותר מהשדה שניזוק ושדה נוסף בתעריף נמוך יותר, הוא לא יכול לשלם לניזק בתעריף נמוך יותר אלא דווקא בתעריף גבוה יותר.