סוגיה עג: בור דינאמי

רקע

המשנה הפותחת של המסכת מאפיינת בור כדבר שאין דרכו לילך ולהזיק. צריך לחקור האם דבר זה מוכרח בבור, או שמא אפילו דבר שאין דרכו לילך ולהזיק חייב מדין בור.

מקורות

א. בבא קמא ב. המשנה

בבא מציעא קיז: במשנה "הכותל והאילן… חייב"

בבא קמא ו: "רבינא אמר… וחזר הדין"

ב. תוספות בבא קמא ו. ד"ה היינו בור

רא"ש בבא קמאפרק א סימן א "וכותל ואילן…"

ג.  פילפולא חריפתא בבא קמא אות א

נחלת דוד בבא קמא ו: ד"ה גמ' הכותל

ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יט

הסבר הסוגיה

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו – פטור מלשלם. נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל ונפלו, בתוך הזמן – פטור, לאחר הזמן – חייב. 

[בבא מציעא קיז:]

המשנה אומרת שאם כותל או אילן של אדם נופלים לרשות הרבים הבעלים שלהם פטור מלשלם. אלא שאם בית דין ציוו על האדם לכרות את האילן או לסתור את הכותל והוא לא עשה זאת, הוא חייב בנזקים שיגרמו. המשנה לא מפרטת שני פרטים בפירוש. הדבר הראשון הוא איך הכותל והאילן הזיקו. הדבר השני על איזה נזקים חייב. בפשטות, המשנה מדברת על נזק אקטיבי של הכותל והאילן, ולראיה הלשון האקטיבית, הזיקו^[1].

רבינא, במהלך דיון אודות הנזק אותו מרבים מהצד השווה, אומר שהנזק של כותל ואילן שהזיקו הוא נזק שלא יכול להילמד מאב אחד, ולכן צריך ללמוד אותו משני אבות וזה ריבוי הצד השווה. הסיבה בגינה הנזק לא יכול להילמד מאב אחד היא כיוון שתחילת עשיית הכותל והאילן היא לא לנזק, כלומר הם לא תקלה מסוף מעשה האדם, ולכן צריך לצרף שור שאין תחילת עשייתו לנזק, כדי להוכיח שחייבים במקרה הזה.

מכך שהגמרא לא מדברת על נזקי אש, אלא רק על נזקי בור, נראה שהגמרא מבינה שהנזק במשנה הוא נזק המתבצע לא בשעת נפילה, אלא לאחר הנפילה, וכך מבינים רבינו פרץ^[2] והרשב"א^[3].

התוספות לא מוכן לקבל שזאת כוונת הגמרא משלוש סיבות: הראשונה היא שבניגוד למהלך הגמרא בכל ההצעות האחרות שם היא שואלת בתחילה על נזק תוך כדי נפילה שהוא כאש, כלומר, הגמרא מתחילה לברר את המקרה בו הנזק נעשה תוך כדי נפילה בתחילה^[4]. השנייה היא שלא ניתן לומר שהננק הוא לאחר נפילה כיוון שאם מדובר בנזק לאחר נפילה לא מובן מדוע המשנה אומרת שאם לא נתנו לו זמן לקוץ, או שנפל בתוך הזמן שניתן לו הוא פטור, הרי מרגע נפילת הכותל והאילן על הרצפה הוא חייב לפנותם וחייב בנזקיהם. השלישית היא מכך שהצו המוטל על בעל הכותל והאילן הוא לא לסלק אותם מהריצפה אלא לקצוץ אותם כך שלא יוכלו להזיק וליפול על אדם.

על כן, התוספות מחדש, שהמשנה מדברת על הנזק הנעשה תוך כדי הנפילה על אף היות הנזק דינמי רבינא מגדיר את הנזק כבור, שכאמור אין דרכו לילך ולהזיק. הסברה שהוא מביא לכך, שאם חייבים על בור שהוא נייח משום בור, אז קל וחומר שחייבים על בור שהוא נייד.

אלא שבהמשך התוספות מקים את המשנה גם בנזק בשעת נפילה וגם בנזק שלאחר מכן^[5]. הוא אומר שהנזק בשעת הנפילה יכול להיחשב או בור או אש, והסיבה בגינה הגמרא אמרה שזה בור ולא אש היא כיוון שלאחר נפילה הנזק הוא נזק של בור. דברים אלו של התוספות אינם ברורים כל צרכם. מדוע הגדרת הנזק אחר הנפילה משפיעה על הגדרת הנזק תוך כדי הנפילה?

נראה לומר שהתוספות לא פושט את הספק מנזקי הכותל והאילן אחרי הנפילה, אלא רק מסביר מדוע הגמרא שתיארה את שני הנזקים העדיפה לשייך את הנזק לבור ולא לאש. העיסוק של הגמרא הוא בהבנת הריבוי במשנה, ומטרה זאת מושגת על ידי המימרה של רבינא שאומרת שהמשנה מרבה נזקי כותל ואילן. זאת למרות שלגבי נזקי כותל ואילן בשעת נפילה יש ספק האם חיובם הוא מדין בור ושור או מדין אש ושור.

יוצא שלתוספות יש ספק האם חיוב כותל ואילן בשעת נפילה הוא מדין בור או מדין אש. הוא מקבל את האמירה שניתן ללמוד נזק מקל וחומר שכן אין כח אחר שמעורב בנזקי כותל ואילן ולכן צריך לומר שגם צד הספק שהנזק הוא נזק אש תלוי בקל וחומר^[6].

הרא"ש מזכיר את הספק של התוספות, ומכריע כצד הספק לפיו החיוב נובע משום בור ולא משום אש. הוא אומר שהמקרה הזה לא דומה לאבן שהונחה בראש הגג ומזיקה בעזרת רוח מצויה, עליו הגמרא אומרת בפירוש שהוא אש אם האבן מזיקה תוך כדי תנועה, כיוון שהנזק שם תלוי בכוח אחר ובלא הכוח אחר הם לא היו מזיקים, מה שאין כן בכותל ואילן שנפלו מצד עצמם בלא עזרת כח אחר.

אלא שאם הרא"ש מדמה את הנזק של כותל ואילן בשעת נפילה לבור, סימן שהוא מקבל את הקל וחומר של התוספות, כמו שהוא כותב בפירוש, שדבר שולך ומזיק כח נזקו יותר גדול מדבר שאינו הולך ולכן ודאי שחייבים עליו משום בור, ומדוע הוא לא עושה מהלך מקביל לגבי אש^[7]?

הפילפולא חריפתא הוא הראשון ששואל את השאלה הזאת. הוא מתרץ שעדיף לדמות כל תקלה לבור, בתנאי שיש לה דמיון כלשהו לבור. בהשקפה ראשונה טענתו של הפילפולא חריפתא נראית סתומה. מדוע עדיף לדמות כל תקלה לבור ולא עדיף לדמות אותה לאש? ונראה לומר שכוונתו היא שהגדרת בור היא תקלה שמזיקה בכוחות עצמה בלי קשר לפעולה הראשונה של האדם. לכן גם כאשר התקלה מזיקה בתנועתה היא נחשבת לבור.

הנחלת דוד הולך בכיוון אחר, ומציע לומר שעל אף היותו של הבור דינאמי, עדיין הוא נכלל כחלק מתיאור המשנה שאין דרכו לילך ולהזיק. איפיון המשנה את בור כדבר שאינו הולך ומזיק, הוא לא הגדרת הבור כמזיק פסיבי, אלא אמירה שיכולתו של המזיק בור להזיק מוגבלת למרחב מסוים, והניזק הוא זה שמגיע לשם. במקרה של כותל ואילן ניתן לשרטט מעגל בקו הגבול אליו הכותל והאילן יגיעו, כל מי שנכנס לאותו מקום וניזק יהיה כמי שנופל לבור.

אבן האזל לא מקבל את דברי הנחלת דוד, כיוון שאם כך גם אבן בראש הגג אמורה להיות בור ולא אש. בהנחה ויודעים את משקלה של האבן ואת מהירות הרוח המצויה, ניתן לתחם את המקום בו האבן יכולה להזיק. אלא שהוא לא מקבל את כל טענתו של הרא"ש ואומר שהחיוב הוא לא מצד בור אלא מצד אש.

סיכום

המשנה אומרת שאדם חייב אם הכותל והאילן שלו הזיקו לאחר שבית דין התרו בו ונתנו לו זמן לטפל במפגעים הפוטנציאלים. רבינא אומר שהנזק במשנה לא יכול להיות נזק בור כיוון שתחילת הכותל והאילן היא לא לנזק, ולכן צריך ללמוד את הנזק משיתוף בין בור לבין שור. רבינא שמבין את החיוב במשנה מדין בור ככל הנראה מעמיד את הנזק, כנזק שנגרם לאחר נפילה ולכן החיוב הוא חיוב בור.

התוספות מחדש שהמשנה מדברת גם על נזק בזמן הנפילה. ובמקרה כזה יש ספק האם החיוב הוא מצד בור או מצד אש. סברת התוספות היא שיש קל וחומר מדבר שיכול להזיק בעודו סטטי לדבר שהוא מזיק דינאמי. הרא"ש מכריע את הספק בתוספות ואומר שהנזק נובע מדיני בור. הוא לא מסביר מדוע אין חיוב גם מדיני אש. הנחלת דוד מסביר שבור הוא דבר שנזק שלו מוגבל למיקום מסוים, כך שהניזק מגיע אל מקום הנזק ושם ניזוק. לכן בכותל ואילן בעת נפילתם, שם יודעים עד איפה הם יגיעו החיוב הוא מדין בור.

---

[1] עיין רש"י מח: שאומר במקרה מסוים שכוונת הזיקו היא הוזקו. ועיין יש"ש פרק ג סימן כג שתמה על רש"י שמוכן להגיד שהתנא לא דקדק בלשונו.

[2] ד"ה אי דאפקרהינו.

[3] ד"ה תוך הזמן.

[4] הראייה הזאת לא חזקה כל כך, ונראה שהרשב"א מביא את אותה הראייה לכיוון ההפוך.

[5] הראייה מהפעלים בהם המשנה משתמשת נפלה בכך שהוא הקים אותה גם בנזקים של שעת נפילה, והסיבה בגינה הוא פטור על נזקי הכותל והאילן אם לא התרו בו ובתוך הזמן היא כי הוא היה אנוס, או מצד זה שהוא לא היה או מצד זה שלא היה לו זמן.

[6] התוספות כאן הולך לשיטתו הכללית, כפי שנראה בסוגיה פו: החידוש בפרשיית הנזקים שהתורה מחדשת חיוב. על כן בלא הקל וחומר הדין היה שפטור במקרה של כותל ואילן. לעומת זאת לשיטת הגרי"ז שמובאת שם לא רק שאין צורך בקל וחומר כזה אלא הוא אינו נכון. בנזק סטטי חייב בתנאים מסוימים, ולא ניתן ללמוד ממנו על נזק דינמי כי בו חייב בלא פטורים.

[7] הנחת הקושיה היא שכח אחר מעורב היא סברת פטור כך שניתן לעשות קל וחומר. הקהילות יעקב (סימן ד) דוחה את הקושיה בכך שהוא טוען הפוך, שכח אחר הוא לא סיבת פטור אלא סיבת חיוב, כיוון שעל ידי הכח האחר גדל פוטנציאל הנזק.