שיעור מוקלט
תקציר הדף
המשנה הפותחת את הפרק מתחילה לעסוק בהלכות נזק שנעשה בהליכת הבהמה. על כל נזק שהבהמה עושה תוך כדי הליכתה הבעלים מתחייב לשלם את מלוא הנזק. במידה והבהמה בועטת, או שאין מגע בינה לבין החפץ הנשבר, חיוב התשלומים המוטל על הבעלים הוא רק מחצית מדמי הנזק. דין זה נוגע לא רק לבהמות אלא אפילו לעופות.
הגמרא עוסקת בכפילות שיש במשנה המציינת פעמיים את דין חיוב תשלומי נזק על נזקים שהבהמה עושה בהליכתה. פעם אחת הדין נאמר ביחס לרגל שמזיקה ובפעם השניה ביחס לבהמה שמזיקה בהליכתה. כפילות זאת נובעת מכך שנזקים הנעשים דווקא על ידי רגל הבהמה הם חלק מאב הנזקים רגל. ברם, שאר הנזקים שהבהמה עושה בעת הליכתה הם חלק מתולדת הרגל. המשנה פותחת דווקא בדין הנזקים הנעשים על ידי הרגל או כי זה אב, או כי מטרת המשנה היא לפרט דין שנאמר בפרק הקודם המתייחס לנזק הנעשה דווקא על ידי הרגל.
גם במשנה הבאה יש כפילות דומה לגבי חיוב על נזקי אכילה, פעם אחת הדין נאמר ביחס לשן שאוכלת ובפעם השניה ביחס לבהמה שאוכלת. רב אשי מסביר את הכפילות ואומר שהשן המוזכרת היא שן של חיה, והמשנה מחדשת שלמרות שהתורה מתייחסת לבהמה דווקא, גם על אכילה המתבצעת על ידי שאר החיות יש חיוב בתשלומי נזק. הפתיחה דווקא בנזק שן, המתאר אכילה של חיה שאיננה בהמה נובע מזה שדין זה לא מופיע בתורה ולכן צריך שיחדשו אותו.
הגמרא מביאה מחלוקת בין חכמים לסימכוס בנוגע לחיוב שיש על נזק שנגרם כתוצאה מהאבנים שהבהמה מעיפה בהליכתה. סומכוס סובר שכל מעשה שנעשה מכחה של הבהמה מיוחס אליה ולכן החיוב על נזק שמתבצע על ידי האבנים שהבהמה העיפה לא שונה מנזק שהבהמה עושה בגופה והחיוב הוא על מלוא הנזק. חכמים חולקים ואומרים שהחיוב הוא רק על חצי מהנזק. למרות שחכמים לא חולקים על סברתו של סומכוס יש להם מסורת שהדין הוא תשלום על חצי מהנזק.
רבא מגדיר את המקרים בהם מחלוקת זאת מתייקמת על ידי השוואה לטומאת זב. זב מטמא כל מה שהוא נוגע בו. טענתו של רבא היא שמחלוקת סומכוס וחכמים היא על כל מגע של זב שלא נחשב כמטמא. החידוש בדבריו הוא מקרה בו בהמה מושכת קרון והקרון מזיק. כמו שבמקרה דומה הזב מטמא, כך בעלי הבהמה מתחייב לשלם את מלוא הנזק, וחכמים וסומכוס לא נחלקו במקרה זה.
שיעורי עומק
ביאור הדף
מתני'.
כיצד?
בפרק ראשון ראינו משנה אשר מונה רשימה של חמישה נזקים תמים וחמישה נזקים מועדים. המשניות בפרק זה מבארות את רשימת הנזקים המועדים שהופיעה. על כן המשנה שואלת כיצד כדי לפתוח את ביאורה לנזקי רגל.
הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה.
המשנה אומרת שבמהלך הליכתה הבהמה מועדת להזיק ולשבור כלים באמצעות רגלה.
הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.
המשנה מרחיבה את הדין ואומרת שבהליכתה הבהמה מועדת לא רק להזיק ברגלה אלא בכל גופה.
היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים – משלם חצי נזק.
המשנה ממשיכה ואומרת שאם הבהמה בועטת וכך מזיקה, או שהיא מזיקה בכך שבהליכתה היא מעיפה אבנים הבעלים של הבהמה צריך לשלם רק חצי מתשלומי הנזק.
דרסה על הכלי ושברתו, ונפל על כלי ושברו – על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק.
המשנה מתארת מקרה אשר מתאר גם את הנזק הרגיל של הבהמה בהליכתה וגם את הנזק של העפת אבנים בהליכתה יחד. במקרה זה במקום להעיף אבנים הבהמה מעיפה כלי אחד שמפוגע בכלי אחר. על אף שהבהמה עושה רק מעשה נזק אחד, חיוב הנזק שונה עבור כל אחד ממושאי הנזק. על הכלי הראשון אותו הבהמה שוברת ברגלה הבעלים צריכים לשלם את מלוא תשלום הנזק, בעוד על הכלי השני, שרק נפגע מהכלי הראשון החיוב הוא רק על חצי מדמי הנזק.
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר.
המשנה מיישמת את דין אב הנזקים רגל גם על תרנגולים ולא רק על בהמות. אם תרנגול מזיק כלים תוך כדי הליכתו בעל התרנגול צריך לשלם על כל דמי הנזק.
היה דליל קשור ברגליו, או שהיה מהדס ומשבר את הכלים – משלם חצי נזק.
גם כלפי תרנגול המשנה מביאה מקרים בהם החיוב הוא רק על חצי מתשלום הנזק. המקרה האחד, הוא תרנגול שיש חוט שקשור לרגלו, אז אם חוט זה גורם לנזק התשלום הוא רק על חצי נזק. כמו כן, אם התרנגול שובר כלים תוך כדי שהוא רוקד התשלום הוא גם רק מחצית מדמי הנזק.
גמ'.
א"ל רבינא לרבא: היינו רגל היינו בהמה!
רבינא שואל את רבא מה ההבדל בין הדין הראשון במשנה לפיו יש חיוב בתשלומי נזק אם הבהמה מזיקה על ידי רגלה בהליכתה, לבין הדין השני לפיו יש חיוב בתשלומי נזק אם הבהמה הזיקה בהליכתה?
א"ל: תנא אבות וקתני תולדות.
רבא עונה לרבינא שהדין הראשון בו הבהמה מזיקה דווקא ברגלה הוא אב הנזקים רגל, והדין השני הוא תולדה של אב הנזקים רגל והוא כולל בתוכו את כל הנזקים אותם הבהמה עושה בהליכתה בין אם על ידי גופה ובין אם על ידי הציוד שעליה.
אלא מעתה, סיפא דקתני: השן מועדת, הבהמה מועדת, מאי אבות ומאי תולדות איכא?
רבינא מקשה על רבא מהמשנה הבאה. המשנה הבאה גם פותחת בדין העוסק בשן ובדין העוסק בבהמה, ושם לא ניתן לענות את התשובה שדין אחד הוא אב ודין שני הוא תולדה, כי בשניהם מדובר על אכילה.
הוה קמהדר ליה בבדיחותא, וא"ל: אנא שנאי חדא ואת שני חדא.
רבא דוחה את רבינא בהומור, ואומר לו שכיוון שהוא תירץ את המשנה הראשונה על רבינא מוטל לתרץ את המשנה השנייה.
וטעמא מאי?
כיוון שרב אלא עונה על שאלתו של רבינא, הגמרא חוזרת ושואלת מדוע במשנה השנייה מופיע גם דין שן שאוכלת וגם דין של בהמה שאוכלת?
אמר רב אשי: תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה, ס"ד אמינא ושלח את בעירה כתיב, בהמה אין, חיה לא, קמ"ל דחיה בכלל בהמה.
רב אשי אומר שבמשנה השנייה ההסבר הוא שונה. הדין הראשון במשנה השניה מתאר שן של חיה, ולא שן של בהמה. לכן צריך לחזור לדין העקרוני לפיו גם על אכילת בהמה יש חיוב תשלומי נזק. הסיבה לכך שצריך לפרט גם את דין החיה וגם את דין הבהמה הוא שהפסוק ממנו לומדים את דיני שן עוסק דווקא בבהמה, והיה ניתן לחשוב שעל נזקי אכילה של חיה לא יהיה חיוב. לכן המשנה מחדשת בזה שהיא כותבת שחייבים גם על שן וגם על בהמה, שאב הנזקים שן כולל נזקי אכילה של בהמה וחיה יחד.
אי הכי, הא מבעי ליה למיתני ברישא!
הגמרא מקשה על רב אשי. הקושיה מבוססת על כך שלפי דברי רב אשי הדין העקרוני הוא תשלום נזק על אכילת בהמה. אם זהו הדין העקרוני, מדוע המשנה לא פותחת בו, אלא דווקא בנזקי אכילה של חיה?
האי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה.
תשובת הגמרא היא שהתנא של המשנה מעדיף לומר את דין אכילת חיה ראשון דווקא כי הוא מגיע מדרשה ולא כתוב בפירוש בתורה. כלומר, הגמרא דוחה את הנחת הקושיה לפיה צריך לפתוח דווקא בדין העקרוני, וטוענת שעדיף לפתוח דווקא עם הדין של כתוב בפירוש בתורה.
אי הכי, רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיבא ברישא!
הגמרא שואלת אם באמת עדיף לכתוב ראשון את הדין שלא מופיע בתורה, מדוע במשנה הראשונה, המשנה פותחת ברגל המופיעה בתורה בפירוש, ולא עם כלל נזקי הבהמה בעת הליכתה שאינם כתובים בתורה?
הכי השתא התם אידי ואידי אבות נינהו, הך דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה, הכא שביק אב ותני תולדה?
תשובת הגמרא היא שהשיקול לסדר את הדינים לפי מה שכתוב בתורה הוא רק כאשר הדינים שקולים. אך אם הדינים לא שקולים צריך לסדר אותם על פי הסדר ההיררכי שלהם. על כן, במשנה הראשונה בה יש דין של חיוב מצד אב הנזקים רגל, ודין של חיוב מצד תולדת הרגל, אב הנזקים רגל יופיע לפני התולדה שלו. אולם, במשנה השנייה בה החיוב בתשלומי נזק על אכילת חיה וגם על אכילת בהמה נובע מאב הנזקים שן, אפשר לפתוח אם הדין שלא מופיע בתורה ולכן פחות ידוע וצריך פרסום.
איבעית אימא: איידי דסליק מרגל פתח ברגל.
הגמרא מציעה תשובה נוספת לפיה הסיבה לכך שהמשנה שלנו פותחת בדין נזקי רגל ולא בדין נזקי בהמה בהליכתה היא שמטרת המשנה היא לפרט דין שמופיע משנה בפרק ראשון כפי שאמרנו. כיוון שבמשנה בפרק ראשון הדין שמופיע הוא רגל, אז גם כאן, בפירוט הדין פותחים בדין רגל, ולא בדין נזקי בהמה בהליכתה.
תנו רבנן: בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו – משלם נזק שלם;
הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את הדין השני במשנה לפיו יש חיוב בתשלומי נזק על כל נזק אותו הבהמה עושה בהליכתה. נזקי ההליכה יכולים להתבצע הן כל ידי גוף הבהמה עצמה, או ביתר הציוד שעליה - אוכף, משא, זמם שמונע ממנה לאכול ואפילו הפעמון שתלוי על צווארה.
סומכוס אומר: צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והזיק – משלם נזק שלם.
הברייתא ממשיכה ומביאה את דברי סומכוס, על פיהם יש חיוב לשלם את מלוא תשלומי הנזק גם במקרה בו הבהמה מזיקה כשהיא מעיפה אבנים בהליכתה והאבנים עושות נזק, וגם במקרה בו חזיר מזיק באשפה.
הזיק, פשיטא!
הגמרא שואלת מדוע סומכוס נדרש לומר שיש דין תשלומי נזק בחזיר שהזיק באשפה, הרי לכאורה דין זה פשוט, אם החזיר הזיק הבעלים שלו צריכים לשלם?
אלא אימא: התיז והזיק – משלם נזק שלם.
שאלת הגמרא מכריחה אותה לשנות את דין הברייתא ולומר שהחידוש הוא שלמרות שהחזיר הזיק דברים בכך שהוא התיז אפשה ולא נגע בהם עדיין חל על הבעלים שלו חיוב מלא של תשלום הנזק.
צרורות מאן דכר שמיהו?
לאחר הסבר דינו של סומכוס, הגמרא שואלת על הסיבה בגללה עורך הברייתא בחר להכניס את דבריו פנימה. סומכוס מתייחס לדין צרורות המתאר נזק שנעשה על ידי אבנים שהבהמה התיזה בהליכתה. אולם דין זה לא הוזכר בדברי הברייתא לפני כן. אם כן, צריך לשאול מדוע דברי סומכוס מופיעים בברייתא?
חסורי מחסרא והכי קתני: צרורות כי אורחייהו – חצי נזק, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק – משלם חצי נזק; סומכוס אומר: צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק – משלם נזק שלם.
מכוח שאלה זאת הגמרא משנה שוב את הברייתא ומכניסה בדברי התנא הראשון גם את דין צרורות בו הבעלים צריך לשלם רק חצי נזק. סומכוס חולק על דין זה, וסובר כי החיוב על נזק צרורות הוא בכל הנזק.
ת"ר: תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן – משלם נזק שלם, ברוח שבכנפיהן – משלמין חצי נזק; סומכוס אומר: נזק שלם.
הגמרא מביאה ברייתא נוספת בה ישנה מחלוקת בין חכמים לסומכוס. ברייתא זאת עוסקת על נזק שתרנגול עושה בכנפיים שלו. במידה ויש מגע בין הכנף למושא הנזק התשלום הוא נזק שלם. אולם אם אין מגע והנזק נעשה מהרוח שהתרנגול עשה בכנפיו, לפי חכמים חיוב התשלומים מוגבל למחצית מדמי הנזק, בעוד סמוכוס מטיל על המזיק את מלוא התשלום.
תניא אידך: תרנגולין שהיו מהדסין ע"ג עיסה ועל גבי פירות וטינפו או ניקרו – משלם נזק שלם, העלו עפר או צרורות – משלמין חצי נזק; סומכוס אומר: נזק שלם.
הגמרא מביאה עוד ברייתא המתארת מחלוקת בין חכמים לסומכוס. בברייתא זאת מדובר על תרנגול שמזיק בצק. אם התרנגול נמצא על הבצק ומטנף אותו או מנקר בו הבעלים שלו צריכים לשלם את מלוא הנזק. אך במידה והתרנגול מזיק על ידי זה שהוא מעלה עפר או בועט משהו בהליכתו על העיסה ישנה מחלוקת בין חכמים לסומכוס, כשחכמים שוב מחייבים חצי נזק, וסומכוס מחייב את כל הנזק.
תניא אידך: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים – משלם חצי נזק;
הגמרא מביאה ברייתא שלישית בנושא זה. ברייתא זאת מזכירה שוב את הדין לפיו אם תרנגול שובר כלים בעזרת הרוח שהוא עושה בכנפיו, בעל התרנגול צריך לפצות את בעל הכלים רק בחצי הנזק.
סתמא כרבנן.
הגמרא מסבירה כי ברייתא זאת היא כשיטת חכמים, כך שסומכוס חולק גם במקרה זה.
לאחר הבאת כל המחלוקות בין סומכוס לחכמים הגמרא עוברת לברר מהו יסוד המחלוקת ומה סובר כל אחד מהצדדים.
אמר רבא: בשלמא סומכוס, קסבר: כחו כגופו דמי, אלא רבנן, אי כגופו דמי, כוליה נזק בעי לשלם! ואי לאו כגופו דמי, חצי נזק נמי לא לשלם!
רבא שואל על שיטת חכמים. מדוע כאשר הנזק נעשה בלא מגע בין המזיק למושא הנזק החיוב הוא רק על חצי מהנזק? אם אנחנו מייחסים את הנזק למזיק אז החיוב אמור להיות על כל הנזק כמו שאומר סומכוס. ברם, אם הנזק לא מתייחס למזיק אז מדוע שישלם חצי נזק, הרי הנזק לא יתייחס אליו? יוצא שאין אף דרך בה רבא יכול להסביר את שיטת חכמים.
הדר אמר רבא: לעולם כגופו דמי, וחצי נזק צרורות – הלכתא גמירי לה.
רבא חוזר ואומר שהנזק מיוחס למזיק, ובכל זאת חכמים סוברים שהמזיק צריך לשלם רק חצי מדמי הנזק. הוא לא מסביר את הדין, אלא אומר שישנה מסורת שעל נזק שלא נעשה באופן ישיר חייב לשלם חצי נזק, ולכן חכמים פוסקים כך.
לאחר הצגת המחלוקת, הגמרא עוברת לאפיין באילו מקרים נחלקו חכמים וסומכוס? כלומר, אלו נזקים נכללים תחת דין צרורות המתאר נזק שנעשה על ידי אבנים שהבהמה העיפה בהליכתה?
אמר רבא: כל שבזב טמא – בנזקין משלם נזק שלם, כל שבזב טהור – בנזקין משלם חצי נזק.
רבא משתמש במקרה של טומאת זב כדי לאפיין את המקרים בהם החיוב הוא רק על חצי מדמי הנזק. טומאת זה נחשבת מאבות הטומאה, ואדם שמוגדר כטמא בטומאת זב מטמא אדם וכלים במגע. רבא אומר שאם המגע בין הבהמה המזיקה למושא הנזק הוא מגע שכשאדם זב עושה אותו הוא לא מטמא אז התשלום הוא רק חצי נזק.
ורבא, צרורות אתא לאשמועינן?
הגמרא שואלת מה רבא מנסה לחדש בכלל אותו הוא אומר, הרי הדין של תשלום חצי נזק במקרה בו אין מגע ישיר בין המזיק למושא הנזק הוא ידוע?
לא, רבא – עגלה מושכת בקרון קא משמע לן.
תשובת הגמרא היא שחידושו של רבא הוא מקרה בו הקרון המחובר לבהמה מזיק. מגע זה מטמא בהלכות טומאת זב, ולכן חידושו של רבא הוא שאם הקרון מזיק הבעלים של בהמה שמשכה אותו חייב לשלם את מלוא הנזק.
תניא כותיה דרבא: בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו, ועגלה מושכת בקרון – משלם נזק שלם.
הגמרא מביאה ברייתא כראיה לרבא, אשר דומה לברייתא בה נפתח הדיון, אלא שבה מופיע גם דין הקרון ברשימת הנזקים בהם החיוב הוא על מלוא הנזק.
תנו רבנן: תרנגולים שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי – משלמין נזק שלם.
הגמרא מביאה ברייתא נוספת לפיה במידה ויש דלי שמוחזק על ידי חבל, ותרנגול אוכל את החבל כך שהדלי נופל ונשבר, התשלום הוא על מלוא הנזק.