שיעור מוקלט
תקציר הדף
דף זה מרוצף באמירות שנאמרו על ידי עולא בשמו של רבי אלעזר. אמירות אלו עוסקות בדינים מנושאים שונים.
הנושא הראשון הוא בחינת הדין שראינו בדף הקודם לפיו הנבלה באחריות הניזק במערכות יחסים אחרות, כגון גנב, גזלן ושואל. המסקנה היא שגנב וגזלן שומרים אצלם את השברים או הנבלה ומשלמים למי שגנבו ממנו חפץ חדש. לעומת זאת, דינו של השואל הוא כמו של מזיק, והוא צריך לשלם למשאיל את ההפרש בין הערך לפני הנזק לערך אחריו ומחזיר לו את השברים או הנבלה.
רצף זה כולל את האמירה כי בימי טומאתה של יולדת מתחילה מרגע יציאת השילייה, כך שאם השילייה יוצאת במשך יומיים האישה צריכה לנהוג דיני טומאה גם ביום הראשון. רבא אומר שהדין ביום הראשון הוא רק טומאה מחמת ספק, אבל רק מהיום השני האישה יכולה להתחיל לספור את ימי הטומאה. לאחר מכן עולא עובר לציין דין שעוסק בפידיון בכור שנודע כי לא ישרוד כשהוא עוד לא התחייב בפידיון. במקרה זה אין צורך לפדות את הפידיון. אז עולא מציין דין לגבי דרך הקניין של בהמה גסה, אולם ישנה מחלוקת תנאים בנושא כך שכל הדעות לגיטימיות.
הדין המוזכר לגבי דיני ירושה הוא שהאחים צריכים להחשיב את בגדיהם כחלק ירושה שהם כבר קיבלו. לעומת זאת את בגדי הנכדים לא מחשיבים בירושה. בנוסף, ישנו מקרה יוצא מן הכלל, והוא במצב בו הביגוד של אחד האחים גורם לעסק לשגשג, לא מחשיבים את הלבוש הזה כחלק מהירושה שלו.
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר ששומר יכול להיפטר משמירתו בכך שימסור את הפיקדון לאדם אחר, בלא תלות בשאלה מה רמת השמירה הנדרשת מכל אחד מהשומרים. רבא חולק וטוען שבכל מקרה השומר חייב כשהוא מוסר לאדם אחר כי השמירה מבוססת על אמון בין הבעלים לשומר שהוא בחר
שיעורי עומק
ביאור הדף
לאחר שהדף הקודם הסתיים בדיון בשאלה באחריות מי נבלת השור שמת מהנזק, שמואל עובר לעסוק בדין זה גם במקרים של גנב, גזלן ושואל שהחפץ ניזוק אצלם. הניסוח בו הגמרא משתמשת היא שומה. ניסוח זה נובע מכך שהחפץ נמצא אצל המזיק, כך שאם קובעים שהנזק לא שינה את הבעלות יש להעריך את ההפרש במחיר השברים או הנבלה בין רגע הנזק עד המשפט ולנכות את ההפרש מהתשלום. אולם אם השברים או הנבלה נשארים אצל מי שהם ניזוקו אצלו אין צורך לבצע שומה. המזיק צריך לתת לניזק חפץ חדש והוא שומר את מה שאצלו.
אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין, ואני אומר: אף לשואל, ואבא מודה לי.
שמואל מביא כהלכה פשוטה שהדין לפיו הנבלה או השברים נשארים בבעלותם המקורית נכון בנזיקין, אך במקרה של גנב וגזלן לא מנכים לגנב או הגזלן את דמי הנבלה או השברים. לאחר הדינים הפשוטים שמואל מחדש דין לגבי שואל בלי לציין מהו ועל זה הגמרא תשאל בהמשך. שאמול אומר שיש לו את ההסבכמה של אביו לחידוש אותו הוא מחדש לגבי שואל.
איבעיא להו, ה"ק: אף לשואל שמין ואבא מודה לי, או דלמא ה"ק: ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי?
הגמרא עוברת לברר מה החידוש של שמואל לגבי שואל. כששמואל אומר "גם לשואל", האם הוא מתכוון לומר שהדין של שאול הוא כמו הדין של מזיק או כמו הדין של גנב וגזלן? האם שואל הוא כמו מזיק ולכן נבלת הבהמה נשארת בבעלות הראשונית שלה והשואל צריך רק לשלם את הפרש הערכים או שמא השואל צריך לשלם גם את דמי הנבלה, והוא מקבל אליו את בהמת הפיקדון?
ת"ש: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, תברה, אתא לקמיה דרב, א"ל: זיל שלים ליה נרגא מעליא , ש"מ: אין שמין.
הגמרא מביאה ראיה לכך שהשואל צריך לשלם את כל דמי החפץ השאול והשברים של החפץ או נבלת הבהמה נשארים אצלו. הראיה היא ממקרה בו אדם שאל גרזן מחברו ושבר אותו. רב פסק לאותו האדם שהוא צריך לשלם דמי גרזן שלם. מכאן ניתן ללמוד שלא מנכים לשואל את דמי שברי הגרזן, כך שהשברים נשארים אצלו והוא צריך לשלם גרזן חדש.
אדרבה, מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דינא הכי? ושתיק, ש"מ: שמין.
הגמרא אומרת שמהמשך המקרה שהוזכר לעיל כראיה לכך ששואל צריך לשלם דבר חדש והוא מקבל לעצמו את השברים, ניתן ללמוד בדיוק את הדין ההפוך. לאחר פסיקתו של רב, שהוזכרה בסיפור זה, רב כהנא ורב אסי שאלו את רב האם הוא נהג כדין, ורב שתק ולא ענה. שתיקתו של רב מעידה על כך שהוא מקבל את ערעורם של רב כהנא ורב אסי, כלומר השואל הפסיקה הנכונה במקרה זה היא להחזיר למשאיל את שברי הגרזן ולשלם לו את הפרש הערכים בין שברי הגרזן לגרזן שהושאל לו.
איתמר, אמר עולא א"ר אלעזר: שמין לגנב ולגזלן,
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר שגם במקרה של גנב וגזלן שהחפץ הגנוב נהרס אצלם מוטל עליהם להשיב את השברים ואת הפרש הערכים.
רב פפי אמר: אין שמין.
רב פפי חולק על עולא וטוען שגנס וגזלן שהזיקו את הפריט הגנוב שומרים אצלם את הפריט הניזוק ונותנים למי שגנבו ממנו פריט חדש.
והלכתא: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, אבל לשואל שמין, כדרב כהנא ורב אסי.
הגמרא מסכמת ואומרת שההלכה היא שבמקרה של גנב וגזלן הם שומרים אצלם את הנבלה או השברים במקרה והחפץ הגנוב ניזוק וצריכים להחזיר לבעלים המקוריים חפץ חדש. ברם שואל שהחפץ ניזוק אצלו צריך לשלם רק את ירידת הערך של החפץ ולהחזיר את השברים.
ישנה טומאה החלה על אישה שיולדת. טומאה זאת מתחילה להיספר מיציאת השילייה. הגמרא דנה בשאלה מה הדין כאשר יציאת השילייה מתפרסת על שני ימים. ההקשר של דין זה יחד עם שאר הדינים המופיעים בדם זה הוא שכולם נאמרו על ידי עולא בשם רבי אלעזר.
ואמר עולא א"ר אלעזר: שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני – מונין לה מן הראשון.
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר שמתחילים למנות את ימי הטומאה מיציאת השילייה. כך שגם אם השילייה המשיכה לצאת ביום השני, האישה כבר טמאה בטומאת יולדת מהיום הראשון.
א"ל רבא: מה דעתך? לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מטהרת לה מראשון!
רבא דוחה את דברי עולא. הוא מניח שכוונתו של עולא היא להחמיר על האישה ולומר שהיא טמאה גם ביום הראשון. אלא שאם קובעים שהאישה טמאה מהיום הראשון אז ההחמרה של להוסיף לאישה יום לימי הטומאה מתהפכת והופכת להקלה על האישה כי הטהרה שלי מגיעה מהר יותר.
אלא אמר רבא: לחוש חוששת, מימנא לא ממניא אלא לשני.
על כן רבא מסביר שהחידוש צריך להיות שביום הראשון האישה אמורה לחשוש מכך שהיא טומאה ולהתנהג כספק טמאה. אבל רק מהיום השני היא יכולה להתחיל לספור את הימים עד לטהרתה.
מאי קמ"ל? דאין מקצת שליא בלא ולד, תנינא: שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, סימן ולד באשה, סימן ולד בבהמה!
הגמרא תמהה על דברי עולא כי לכאורה הם כבר נאמרו במשנה ואין בהם חידוש. חידושו העקרוני של עולא הוא לומר שיציאתו של כל חלק מהשילייה נחשב כלידה, כי התינוק נמצא בכל חלקי השילייה. אלא שישנה משנה שאומרת שמקצת שילייה שיצאה אסורה באכילה כי יש בה וולד. המשנה אומרת בפירוש שיציאת מקצת השילייה זה סימן ליצאית הוולד. אם כן, מדוע עולא צריך לחדש את מה שכבר נאמר במשנה?
אי ממתני', הוה אמינא דיש מקצת שליא בלא ולד, וגזירה מקצתה אטו כולה, קמ"ל.
הגמרא דוחה את התמיהה ומסבירה למה למרות שהדין מופיע במשנה עולא צריך לחדש אותו. טענת הגמרא היא שהמשנה לא אומרת בפירוש למה אסור לאכול שילייה שיצאה מקצתה. תמיהת הגמרא התבססה על כך שהסיבה לאיסור הינה שיש שם וולד. אולם הגמרא מציעה סיבה אחרת לפיה היינו יכולים לחשוב שמעיקר הדין מותר לאכול שילייה שיצאה מקצתה, והמשנה אומרת שישנה גזרה לא לאכול את מקצת השילייה כדי שלא יבוא לאכול שילייה שיצאה כולה. אם כן, עולא צריך לחדש עדיין שבכל מקצת שילייה יש תינוק.
הגמרא ממשיכה להביא אמירה שנאמרו על ידי עולא בשם רבי אלעזר. האמירה הבאה היא בנושא פידיון בכורות. פידיון בכור הוא חיוב לתת לכהן סכום, כסף שבכסף המקראי הוא חמישה סלעים, תמורת בכור הנולד לישראל. הפידיון מבוצע בגיל חודש.
ואמר עולא אמר רבי אלעזר: בכור שנטרף בתוך ל' יום – אין פודין אותו.
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר שבמידה והתינוק הבכור שעוד לא חייב בפידיון כי לא הגיע לגיל שלושים יום, נפגע כך שהוא לא הולך לחיות יותר משנה, הוריו נפטרים מחובת הפידיון.
וכן תני רמי בר חמא, מתוך שנאמר: פדה תפדה, יכול אפי' נטרף בתוך ל' יום? ת"ל: אך – חלק.
רמי בר חמא מביא ברייתא המפרטת את דרך הלימוד. לכאורה מהכפילות במילים "פדה תפדה" ניתן ללמוד שצריך לפדות בכל מצב. אולם המילה "אך" הנאמרת לפני בפסוק באה למעט מצב בו לפני שהבכור הגיע לגיל המחייב אותו נודע שהוא לא יישרוד, אז הורי הבכור לא צריכים לפדות אותו.
האמירה הבאה של עולא בשם רבי אלעזר עוסקת בדיני קניין. כששני אנשים מעבירים בעלות על חפץ מסוים צריך לקבוע רגע מסוים בו עוברת האחריות מהאדם האחד לחברו. רגע זה נקרא מעשה קניין. המשנה במסכת קידושין אומרת שניתן לקנות מטלטלים בכך שהמוכר מוסר את החפץ לקונה, בכך שהקונה מושך את החפץ או בכך שהוא מגביה אותו. לכל חפץ יש להתאים מעשה קניין שמתאים לו.
ואמר עולא א"ר אלעזר: בהמה גסה נקנית במשיכה.
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר שמעשה הקניין שמתאים לקניית בהמה גסה הינו משיכה.
והא אנן תנן: במסירה!
הגמרא מקשה על עולא מכך שבמשנה כתוב שמעשה הקניין המתאים לקניית בהמה גסה הוא מבירה ולא משיכה.
הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, וחכ"א: זו וזו במשיכה, ר"ש אומר: זו וזו בהגבהה.
הגמרא דוחה את הקושיה ואומרת שישנה מחלוקת תנאים בנושא זה. אשר על כן עולא לא מחויב למשנה כי הוא סובר כדעה תנאית אחרת.
הדין הבא ברשימת הדינים שעולא מביא בשמו של רבי אלעזר הוא בעניין חלוקת ירושה.
ואמר עולא אמר ר' אלעזר: האחין שחלקו – מה שעליהן שמין, ומה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין.
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר שבחלוקת ירושה בין האחים, מחשיבים לכל אחד את הבגדים שלו כחלק ממה שהוא קיבל כבר בירושה. לעומת זאת בגדיהם של הנכדים לא נחשבים חלק מחלוקת הירושה.
אמר רב פפא: פעמים אף מה שעליהן אין שמין, משכחת לה בגדול אחי, דניחא להו דלשתמעון מיליה.
רב פפא אומר שיש סיטואציה יוצאת מן הכלל בה לא מחשיבים בחלק הירושה של אחד האחים את בגדיו. מצב זה הוא כשאחד האחים ניהל את העסק של האב, לכן לשאר האחים היה טוב זה שהיו לו בגדים מכובדים כי זה גרם לו להיות חשוב ולעסק להרוויח.
ואמר עולא א"ר אלעזר: שומר שמסר לשומר – פטור;
עולא אומר בשמו של רבי אלעזר שמסירה של שומר לשומר אחד נחשבת שמירה מספיקה, כך שגם אם נגרם נזק לבהמה השומר הראשון פטור.
ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו, אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דהשתא גרועי גרעיה לשמירתו – נמי פטור, שהרי מסר לבן דעת.
עולא ממשיך ומקצין את הדברים. הוא אומר שכדי שהשומר הראשון ייפטר אין צורך שהאמצעים בהם נוקט השומר הראשון כשהוא מוסר את הפיקדון לשמירה יותר טובים ממה שהבעלים עשה כשהוא נתן את הפיקדון לשומר הראשון. החידוש של עולא בשמו של רבי אלעזר הוא שאפילו במקרה בו האמצעים בהם נוקט השומר הראשון כשהוא מוסר לשמירה פחות טובים ממה שעשה הבעלים. הנימוק של הגמרא לדין זה הוא שמסירת חפץ למי שמסוגל לשמור נחשבת שמירה. על כן, בכל מקרה בו השומר עושה פעולת שמירה הוא נפטר, גם כאשר הוא מוסר לשומר פחות טוב ממנו
רבא אמר: שומר שמסר לשומר – חייב;
רבא חולק על עולא וטוען שבמקרה בו שומר מוסר את הפיקדון לשומר אחר הוא מתחייב לשלם על כל מה שיקרה לפיקדון.
ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעיה לשמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר – חייב, דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האי לא מהימן לי בשבועה.
רבא אומר שגם אם השומר הראשון נוקט באמצעים יותר טובים ממה שנקט בהם הבעלים. הסיבה לכך היא שהמערכת בין הבעלים לשומר היא מערכת של אמון. לכן הבעלים יכול לטעון כלפי השומר השני שהוא לא נאמן עליו.