שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא ממשיכה לעסוק ברשימות אבות הנזקים שהובאו על ידי רבי אושעיא ורבי חייא. האיפיון של האבות המופיעים ברשימתו של רבי אושעיא הינה העובדה שהם גרמו לניזק להפסיד כסף. אצל רבי חייא המשותף הוא העובדה שהתשלומים נובעים ממעשה שהאדם עשה. למרות השימוש בשם אבות, לאבות הללו אין תולדות, ושמם ניתן להם כיוון שהתשלום על הנזק הוא תשלום מלא ממיטב כספו של המזיק.
לאחר העיסוק באבות שמופיעים ולא מופיעים במשנה, הגמרא עוברת לעסוק בהבדלים שהגמרא מביאה בין האבות השונים. טענת רב זביד ורב משרשיא בשמו של רבא היא שהסיבה בגינה המשנה מביאה את ההבדלים בין האבות השונים היא כדי להסביר מדוע התורה הייתה צריכה לכתוב את כל ארבעת האבות ולא היה ניתן ללמוד אותם אחד מהשני.
רבא טוען כי ישנה דרך ללמוד את האבות אחד מהשני, ואם לוקחים כל אחד מהאבות ומוסיפים לו את האב בור ניתן ללמוד את שאר האבות. יוצא הדופן היחיד הוא אב הנזקים קרן אשר אליו יש שתי אפשרויות להתייחס. או שהוא מיוחד כי הסבירות שהשור ינגח הוא נמוך ולכן לא ניתן ללמוד אותו משאר האבות, או שהוא מיוחד כי יש בו כוונת נזק כך שיותר פשוט לומר שמתחייבים עליו וניתן ללמוד אותו משאר האבות.
הסיבה בגינה התורה כתבה את כל אבות הנזקים למרות שהיה ניתן ללמוד את האבות אחד מהשני לא הייתה כדי ללמד שחייבים לשלם על הנזק הנעשה בצורות הללו. כתיבת אבות הנזקים באה לחדש הלכות בכל אחד מהאבות. החיוב כששור נוגח הוא ברור, ולכן דין זה מוזכר בתורה כדי לומר שבפעמים הראשונות החיוב מוגבל לחצי נזק. החיוב על נזקי אכילה והליכה מובן גם הוא, וכתיבתו באה לחדש כי הבעלים לא חייב לשלם עם השור עשה את הנזק במקום ציבורי. נזקי בור נכתבו כדי להגביל את מושאי הנזק. לפי חכמים הגבלה זאת כוללת גם כלים ועצמים נייחים, בעוד לפי רבי יהודה הגבלה זאת היא רק במידה ואדם בר דעת נופל לבור. דיני אדם המזיק באים ללמד כי חיובו של האדם לא מוגבל רק לירידת הערך של האדם הניזוק. מטרת כתיבת נזקי אש היא כדי ללמד שמצית פטור על דברים שהיו מוסתרים בתוך מה שהוא הצית. לפי רבי יהודה החידוש הזה לא נכון, ולכן הוא מסב את החידוש באש על חיוב נזק שאינו מכלה.
שיעורי עומק
מערכת האבות של רבי אושעיא ורבי חייא
ביאור הדף
בדף הקודם ראינו שתי רשימות נוספות של אבות הנזקים מעבר לרשימה המופיעה במשנה שלנו. רשימתו של רבי אושעיא שמונה שלושה עשר אבות נזקים, ורשימתו של רבי חייא שמונה עשרים וארבעה אבות נזקים. הגמרא מנסה לברר למה רבי אושעיא לא מונה את אותם אבות שרבי חייא מונה. תשובת הגמרא העקרונית הינה שרבי אושעיא מתייחס רק לתשלומים שנובעים מחיסרון כסף שנגרם לצד השני, המכונים תשלומים ממוניים, אבל הוא לא מונה תשלומי קנס שבהם האדם מתחייב בלא תלות בשאלה כמה ממון חיסר לחברו. ההבדל ההלכתי שנובע מאיפיון התשלום הוא השאלה האם אדם שמודה כי הוא עשה את המעשה חייב לשלם. אם התשלום נובע מחוסר ממוני שנגרם לצד השני אז ודאי שהעובדה שהמזיק הודה לא תפטור אותו. ברם, אם התשלום נובע מהתנהגות רעה ומהצורך לחנך את המזיק, העובדה שהוא מודה פוטרת אותו מתשלום.
עדים זוממין דממונא הוא, ליתני!
הגמרא שואלת למה רבי אושעיא לא מזכיר גם תשלומי עדים זוממים ברשימת אבות הנזקים שלו. עדים זוממים הינם עדים שעדותם התגלתה כשקר עקב עדות שהיו במקום אחר בזמן המקרה עליו הם מעידים. עונשם של העדים הזוממים הוא אותו העונש שהנאשם היה אמור לקבל עקב עדותם. לכאורה, תשלום זה נובע מממון אותו הם ניסו לחסר מהנאשם, ואם כן מדוע רבי אושעיא שמונה את התשלומים הממוניים לא מזכיר את השתלום הזה ברשימת המזיקים שלו?
סבר לה כר"ע, דאמר: אין משלמין על פי עצמן.
הגמרא עונה שרבי אושעיא סבור שהתשלום של עדים זוממים איננו תשלום ממוני, והסימן לזה הוא הסכמתו עם רבי עקיבא שאומר שדין עדים זוממים לא מתקיים כשהעדים מודים שזממו. כיוון שתשלום עדים זוממים הינו קנס, רבי אושעיא שמונה רק דינים ממוניים לא צריך למנות אותו.
אי סבר ליה כר"ע, ליתני תרי גווני שור, ליתני שור דאזיק שור, וליתני שור דאזיק אדם! דתנן, ר"ע אומר: אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם!
הגמרא דוחה את התשובה שטוענת שרבי אושעיא מחוייב לפסיקותיו של רבי עקיבא ברשימה שלו. אם רבי אושעיא היה מחויב לטענותיו של רבי עקיבא הוא לא היה צריך רק להשמיט את תשלום עדים זוממים מהרשימה, אלא הוא היה צריך להוסיף תשלום נוסף לתשלומי שור. טענה זאת מבוססת על כך שלפי רבי עקיבא ישנו הבדל מהותי בין שור שנוגח שור אז התשלום הוא רק חצי נזק עד הנגיחה הרביעית, לבין שור שנוגח אדם שצריך לשלם את מלוא התשלום. הבדל זה לכאורה מצריך את מי שמונה את אבות הנזקים לפי רבי עקיבא לחלק את אב הנזקים שור לשני נזקים שונים.
הא תבריה ר"ע לגזיזיה; דתניא, ר"ע אומר: יכול אף תם שחבל באדם ישלם מן העלייה? תלמוד לומר: יעשה לו, מגופו משלם, ואינו משלם מן העלייה.
הגמרא דוחה את דחייתה, ואומרת שגם רבי עקיבא לא היה מחלק את אב הנזקים שור בין שור שהזיק רכוש לשור שהזיק אדם. המסקנה כי השוני בגובה תשלום הנזק בין שור שהזיק אדם לבין שור שהזיק שור הוא שוני מהותי המחייב חלוקה בין האבות השונים איננה מוכרחת. למרות ההבדל בגובה התשלום, את שני התשלומים הללו האדם לא צריך לשלם ממיטב נכסיו, אלא חיובו מוגבל לדמי השור שהזיק. נקודת הדימיון הזאת מאפשרת למנות את נזקי השור כאב נזקים אחד ולא לחלק בין שור שהזיק שור לשור שהזיק אדם.
האונס והמפתה והמוציא שם רע דממונא הוא, ליתני!
הגמרא ממשיכה לעבור על רשימת האבות של רבי חייא ולשאול למה רבי אושעיא לא מונה אותם. אבות הנזקים הבאים שעומדים במוקד הינם תשלומי אונס מפתה ומי שטוען שאישתו שיקרה ולא הייתה בתולה בעת נישואיהם. תשלומים אלו מבוססים על כך שכאשר האישה תבוא להתחתן שוב היא כבר לא תהיה בתולה ולכן דמי הכתובה אותה היא תקבל יהיו נמוכים יותר. חיסרון כסף זה הוא אמיתיף ולכן התשלום עליו אמור להיות ממוני כך שרבי אושעיא אמור למנות אותו.
מה נפשך? אי נזק – תנא ליה, אי צער – תנא ליה, אי בשת – תנא ליה, אי פגם – היינו נזק, מה אית לך למימר? קנסא, בקנסא לא קמיירי.
תשובת הגמרא היא שרבי אושעיא מונה את תשלומי חובל, ובה נכללים כל הנזקים שהאדם יכול לעשות לחברו. על כן לא משנה מה גורם לתשלום במקרה של אותו האיש הוא אמור להיות כלול בתשלומי חבלה הרגילים. אם התשלום הוא על הורדת ערך הכתובה אז הוא אמור להיות כלול בתשלומי נזק. אם התשלום הוא על צער שנגרם לאישה או על הבושה יש לסעיפים אלו ביטוי בתשלומי החבלה. אם התשלום לא נכלל בקטגוריות הללו הוא לא נובע מהחסרת ממונה של האישה כך שהם נכללים בקנס אליו רבי אושעיא לא מתייחס ברשימה שלו.
המטמא והמדמע והמנסך דממונא הוא, ליתני!
אבות הנזקים האחרונים שהגמרא מבררת את חסרונם ברשימתו של רבי אושעיא הם מטמא, מדמע ומנסך. כל הנזקים הללו גורמים להורדת ערך הרכוש מסיבה רוחנית. המדמע מערבב בפירות פירות של תרומה, כך שאדם רגיל לא יכול לאכול יותר אף פרי מערמה זאת, והבעלים חייב למכור את הפירות לכהן מה שמוריד את ערכם. מנסך הוא מי ששופך את היין של חברו לעבודה זרה ובכך אוסר אותו. בכל המקרים הללו המעשה הרוחני גורם להורדה ממשית של ערך הרכוש, לכן התשלום על נזקים אלו אמור להיות ממוני, ורבי אושעיא אמור למנות אותו.
מה נפשך? אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק – הא תנא ליה נזק, אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק – הוה ליה קנסא, ובקנסא לא קמיירי.
הגמרא דוחה את השאלה. השאלה מניחה שתי הנחות. ההנחה האחת שנזק רוחני הינו נזק, וההנחה השנייה היא שהנזק הזה לא מופיע ברשימתו של רבי אושעיא למרות שהיה צריך להופיע שם. דחיית השאלה מבוססת על כך שאם דינו של נזק רוחני הוא כמו דינו של נזק אמיתי, אז הוא כבר כתוב ברשימה של רבי אושעיא תחת נזקים שהאדם עושה לרכוש של חברו. אך גם אם ההנחה שנזק רוחני אינו נזק לא תתקבל אזי התשלום על נזק רוחני יהיה בגדר של קנס ואז רבי אושעיא לא צריך למנות אותו.
לימא קסבר ר' חייא: היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, דאי שמיה היזק, הא תנא ליה נזק!
הסבר הגמרא מדוע רבי אושעיא לא מונה את הנזקים הרוחניים ברשימה שלו כולל את הטענה שאם נזק רוחני נחשב נזק לא אמורים למנות אותו בנוסף לנזקים שאדם עושה שכבר נכתבו ברשימה. על כן, הגמרא שואלת האם ניתן להסיק מכך שרבי חייא מונה גם נזקים רוחניים וגם נזקים הנעשים על ידי אדם, שיחסו לנזקים רוחניים הוא לא כנזק אמיתי?
תנא היזקא דמינכרא, ותנא היזקא דלא מינכרא.
הגמרא עונה שגם אם נזק רוחני נחשב כמו כל נזק, עדיין יש סיבה לשנות אותו בנפרד, כיוון שהוא לא ניכר ברכוש.
בשלמא לתנא דידן, תנא מניינא למעוטי דר' אושעיא, ור' אושעיא תנא מניינא למעוטי דרבי חייא, אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי?
כאשר חכמי התלמוד מציינים ברשימה מספר צריך להבין מה משמעותו ומדוע הוא צוין למרות שאפשר לספור את הפריטים ברשימה. בדרך כלל, מטרתו של המספר הינה לומר שאין יותר פריטים שצריכים להיכנס לרשימה. על כן, מובן שכאשר המשנה אומרת שיש ארבעה אבות נזקים היא מתכוונת לומר שיש רק ארבעה אבות נזקים ולא מתייחסת לאבות הנזקים שמנו רבי אושעיא ורבי חייא. באופן דומה, המספר שמציין רבי אושעיא בא לומר שהוא לא מכניס לרשימה שלו את האבות של רבי חייא. אולם לא ברור למה רבי חייא מזכיר מספר, שהרי לכאורה אין עוד תשלומים שהיינו חושבים להכניס לרשימה.
למעוטי מוסר ומפגל.
הגמרא עונה שלולי המספר שרבי חייא ציין, היינו חושבים שלרשימה שלו אפשר גם להכניס את תשלומו של המוסר דהיינו מי שמלשין למלכות על חברו ובעקבות כך אותו אדם ניזק. תשלום נוסף שלא מופיע ברשימתו של רבי חייא הינו מפגל - כהן שפוסל קורבן כיוון שהוא חושב להקריב אותו בזמן או במקום שונה ממה שהייתה הכוונה המקורית. פסילת הקורבן מחייבת את המקריב להביא קורבן חדש ואוסרת את בשר הקורבן באכילה.
וליתני!
הגמרא שואלת מדוע רבי חייא מחליט לא למנות את הנזקים הללו?
בשלמא מפגל, בקדשים לא קמיירי, אלא מוסר מאי טעמא לא תני?
הגמרא מגבילה את שאלתה דווקא לנזק של מי שמלשין על חברו למלכות. לעומת זאת לגבי נזק של כהן שפוסל קורבן הגמרא עונה שרבי חייא יכול לטעון שהוא לא מתייחס לנזקים שנעשים בבית המקדש.
שאני מוסר, דדיבורא ובדיבורא לא קמיירי.
תשובת הגמרא היא שרבי חייא לא שונה את נזקי הלשנה ומסירה למלכות כיוון שבנזק זה אין אף מעשה, וכל מה שהמזיק עושה הוא לדבר.
והא מוציא שם רע דדיבורא הוא, וקתני!
הגמרא דוחה את התשובה לפיה רבי חייא איננו מכניס לרשימה נזקים שנעשים על ידי דיבור, כיוון שבמשנה מופיע אדם שטוען כלפי אשתו שהיא לא הייתה בתולה בחתונתם כפי שטענה. נזק זה מופיע ברשימתו של רבי חייא למרות שהוא נעשה על ידי דיבור.
דיבורא דאית ביה מעשה הוא.
הגמרא מסבירה שבהוצאת שם רע מעבר לטענת האיש, הנזק קשור גם לבעילה שהייתה בליל החתונה. אם כך, הנזק לא נעשה רק על ידי דיבור ולכן רבי חייא יכול להכניס אותו לרשימה שלו ולהשאיר את נזקי ההלשנה מחוץ לרשימה.
והא עדים זוממין דיבורא דלית ביה מעשה הוא, וקתני!
הגמרא מביאה דוגמה נוספת לנזק שנעשה על ידי דיבור שמופיע ברשימתו של רבי חייא והוא נזק של אנשים בעדותם. הימצאות נזק זה ברשימתו של רבי חייא מערער את הסיבה בגינה רבי חייא לא מזכיר נזקי הלשנה.
התם אף על גב דלית ביה מעשה, רחמנא קרייה מעשה, דכתיב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.
תשובת הגמרא היא שלמרות שבעדות אין מעשה, ההתייחסות ההלכתית אליה היא כאל מעשה. הגמרא מביאה לכך ראיה מהפסוק שמתאר את הנזק שהעד תכנן. הפסוק משתמש בשורש עשה המעיד על כך שלמרות שהעד רק דיבר ההתייחסות לנזק הוא כאל מעשה.
בשלמא לתנא דידן, תנא אבות – מכלל דאיכא תולדות, אלא לרבי חייא ורבי אושעיא, אבות – מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן מאי ניהו?
הגמרא שואלת מה המשמעות של השימוש במונח אבות נזקים ברשימות של רבי אושעיא ורבי חייא. ברשימה של המשנה ראינו שהשימוש בונח אבות מעיד על תולדות. אלא האבות שברשימות של רבי אושעיא ורבי חייא הם אבות שאין להם תולדות, ומדוע הם נקראים בשם אבות?
אמר רבי אבהו: כולן כאבות לשלם ממיטב.
רבי אבהו עונה שהשימוש במונח אבות לא נובע מכך שיש להם תולדות אלא מפני חשיבותם. חשיבות זאת מתבטאת בכך שהתשלום על הנזקים הללו נעשה ממיטב כספו של המזיק ולא מוגבל באף צורה.
מאי טעמא?
הגמרא מבררת מה המקור לדין שהביא רבי אבהו לפיו על כל הנזקים המופיעים ברשימות הללו משלמים בצורה המיטבית.
אתיא תחת נתינה ישלם כסף.
המקור שמביאה הגמרא מבוסס על כמה גזירות שוות. גזירה שווה היא דרך לימוד לפיה העובדה שהתורה משתמשת במונח שונה לגבי שני מקרים יוצרת ביניהם זיקה. כך למשל בנזק של שור שנגח כמה פעמים ונודע כשור שמועד לנגוח כתוב שמה שהמזיק צריך לשלם הוא "שור תחת השור". השימוש במילה תחת איננו מחויב והיה ניתן להתנסח במילים אחרות. השימוש דווקא במילה הזאת יוצר זיקה בין תשלומו של שור נגחן לבין תשלומו של אדם המזיק אשר גם שם יש שימוש במינוח דומה "עין תחת עין". באופן הזה הגמרא יוצרת זיקות בין כל הנזקים הנזכרים ברשימות ולומדת כי בכולם המזיק צריך לשלם ממיטב נכסיו.
לא הרי השור כהרי המבעה.
לא הרי השור כהרי המבעה
לאחר שהגמרא דנה באבות שבמשנה היא ממשיכה לחלק הבא של המשנה - ההבדלים שהמשנה מוצאת בין האבות השונים. ראשית המשנה מבדילה בין אב הנזקים שור לאב הנזקים מבעה.
מאי קאמר?
הגמרא שואלת מדוע המשנה מביאה את ההבדל הזה ולשם מה הוא נצרך?
אמר רב זביד משמיה דרבא, הכי קאמר: לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה! הדר אמר: חדא מחדא לא אתיא.
רב זביד עונה משמו של רבא שהמשנה מביאה את ההבדל כדי להסביר למה התורה הייתה צריכה לפרש שני אבות שונים. ההבדל שהמשנה מביאה מסביר למה לא ניתן ללמוד את האבות שור ומבעה אחד מהשני.
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים.
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים.
הגמרא ממשיכה במשנה להבדל שהמשנה מציגה בין אבות הנזקים שור ומבעה לאב הנזקים אש.
מאי קאמר?
הגמרא שוב שואלת מה המשנה מנסה להשיג כשהיא מציגה את ההבדל בין האבות שור ומבעה מהאב אש?
אמר רב משרשיא משמיה דרבא, הכי קאמר: לכתוב רחמנא תרתי ותיתי אידך מינייהו! הדר אמר: חדא מתרתי לא אתי.
רב משרשיא מסביר משמו של רבא שהמשנה מסבירה מדוע יש צורך באב אש ולא ניתן ללמוד אותו מהאבות שור ומבעה.
אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן;
רבא טוען שאין צורך בכתיבת כלל האבות, ואם התורה הייתה כותבת את דיני בור יחד עם כל אחד מהאבות אחרים היה ניתן ללמוד את כל שאר האבות למעט האב קרן. הסיבה שלא ניתן ללמוד את האב קרן המכליל את נזקי הנגיחה מהאבות האחרים היא משום שהבהמה לא מועדת לנגוח או לעשות מעשה בכוונת נזק. על כן, לא ניתן ללמוד נגיחה משאר האבות אשר הם מהווים נזקים בעלי פוטנציאל סביר לולי שמירת הבעלים.
ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא.
רבא ממשיך ואומר שיש שיטה לפיה את נזקי קרן ניתן ללמוד משאר האבות. שיטה זאת טוענת שנזק נגיחה איננו קשה ללימוד מפני שהוא לא פוטנציאל נזק ממשי כי הסבירות לנגיחה היא נמוכה. אלא נזק נגיחה קל ללימוד כי הבהמה מתכוונת להזיק. אשר על כן, כל שילוב של בור עם אב אחר מאפשר לימוד של כלל האבות כולל את האב קרן.
אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן: קרן – לחלק בין תמה למועדת; שן ורגל – לפוטרן ברשות הרבים; בור – לפטור בו את הכלים, ולרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור – לפטור בו את האדם; אדם – לחייבו בארבעה דברים; אש – לפטור בו את הטמון,
רבא ממשיך ומסביר שהסיבה שכל אבות הנזקים כתובים בתורה איננה נוגעת לעצם החיוב על הנזק, כיוון שכמו שראינו ניתן ללמוד את האבות אחד מהשני, אלא כדי ללמד הלכות אחרות כלפי הנזק. נזקי נגיחת השור כתובים כדי ללמד את הדין לפיו ישנו פטור חלקי בתשלום הנגיחות הראשונות. נזקי אכילה והליכה של הבהמה נכתבים כיוון שנזקים אלו אינם מחייבים את הבעלים לשלם במידה והיו במקום ציבורי. נזקי בור כתובים כדי לחדש שבעל הבור פטור אם הדבר שניזק הוא רכוש. אפילו לשיטת רבי יהודה שחולק וטוען שבעל הבור חייב לשלם על נזקי כלים, יש לכתוב את דיני בור לשם הפטור של הבעלים במידה ואדם אחר ניזוק בבור. דיני אדם המזיק נכתבו כדי ללמד שהאדם חייב לשל לא רק על ירידת הערך הנובעת מהנזק שלו, אלא גם את תשלומי הרפואה וההחלמה וכן על הבושה והצער שהוא גרם לניזק. החידוש שבנזקי אש המצריך את כתיבתם הוא שהמבעיר לא חייב לשלם על דברים שהיו מוחבאים בתוך מה שהוא שרף.
ולרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש, לאתויי מאי?
הגמרא שואלת מה החידוש המצריך לכתוב את נזקי אש לפי רבי יהודה שטוען שהמצית חייב לשלם גם על דברים נסתרים?
לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו.
הגמרא עונה שישנו חידוש לפיו המצית חייב לשלם לא רק במידה והאש כילתה את מושא הנזק, אלא גם אם היא רק פיחמה שדה או אבנים.