רקע
התורה אומרת שהתשלומים הם ממיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקים בשאלה האם דין זה הוא במזיק או בניזק. מתוך המחלוקת הזאת נמשיך ונברר את עניינם של תשלומי הנזק.
מקורות
א. בבא קמא ו: "לשלם תשלומי נזק… גבי ממיטב"
גיטין מח: מתחילת הפרק עד "גבי ממיטב"
גיטין מט: "אמר רבינא… לפיכך אמרו הניזקין שמין להן בעידית"
ב. תוספות בבא קמא ו: ד"ה ורבי ישמעאל
רמב"ן גיטין מח: ד"ה ולר' ישמעאל
ריטב"א גיטין מח: ד"ה והא דאמרינן אכל שמנה
ג. רא"ש בבא קמא פרק א סימן ב עד "ממיטב שלו"
ריטב"א גיטין מח: ד"ה והא דאמרינן אכל שמנה
ד. בבא קמא נט. "אמר אביי… היאך דסליק"
תוספות בבא קמא נט. ד"ה ומאי ניהו
ה. שיטת רבי עקיבא
בבא קמא ז. "רמי… מאי"
בבא קמא ט. "רב הונא אמר… קמ"ל"
ו. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה י
הסבר הסוגיה
ת"ר: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל; ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית, וק"ו להקדש
[בבא קמא ו:]
הברייתא מביאה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל בשאלה כיצד להבין את חובת התשלומים ממיטב. רבי עקיבא אומר שהתשלומים הם ממיטב של מזיק, והקרקע שמשועבדת לתשלומי הנזק היא הקרקע הטובה ביותר של המזיק. רבי ישמעאל חולק עליו ואומר שהתשלומים הם מהמיטב של הניזק.
בהשקפה ראשונית נראה שיסוד מחלוקת התנאים היא מה מטרת התשלומים, ובעיקר כלפי מי התורה תיקנה אותם. רבי עקיבא מבין שהתשלומים לא תלויים בניזק ומגיעים מהקרקע הטובה ביותר שיש למזיק. תפיסה זאת מתעצמת עקב דברי רבינא, שבעקבות התוספתא תולה את תשלומי מיטב בהרתעת אנשים מלהזיק[1]. רבי ישמעאל אומר שהתורה חייבה לשלם מיטב של הניזק. גם בלי להבין את כוונת דבריו, ודאי שהוא שם את הדגש על הניזק ולא על המזיק.
אביי מציע שהם לא חולקים בדין זה להלכה. לטענתו כל מחלוקתם היא רק בדין תורה, ורבי ישמעאל מודה לרבי עקיבא שהמזיק צריך לשלם מהקרקע הטובה ביותר שלו. רש"י מסביר גם את הודאתו של רבי ישמעאל כחלק מתפיסת התשלומים כפיצויו של הניזק. יותר נוח לניזק לגבות מעידית מאשר מזיבורית ולכן מצד תיקון העולם תיקנו שהוא יגבה מעידית[2].
נתחיל מעיון בשיטת רבי ישמעאל. הגמרא מבינה בהתחלה שלפי רבי ישמעאל תמיד ישלם לניזק לפי הקרקע הכי טובה שיש לניזק, בלא תלות בקרקע שהוזקה. דין זה אינו ניתן לעיכול. מדוע אם הניזק הזיק קרקע כחושה הוא ישלם שמנה? השאלה החריפה של הגמרא מחייבת אותנו לחקור את ההווא אמינא שישלם לפי הקרקע הטובה ביותר של הניזק.
התוספות מעלה שתי הצעות כדי להסביר את הקושיה של הגמרא על תפיסתה הראשונית בשיטת רבי ישמעאל ומהן עולות שתי אפשרויות להבין את דבריו. הקושיה על פי ההצעה השניה היא שאם יש קנס הקנס צריך להיות זהה. הגמרא מבינה שלפי רבי ישמעאל יש קנס בנזקי ממון שישלם קרקע טובה גם כשהנזק היה לקרקע רעה, ומקשה שהקנס אינו סימטרי ולא חל כאשר הבהמה אכלה קרקע שמנה.
ההצעה הראשונה שהתוספות מעלה היא להבין את הקושיה כמו שפירשנו. הרמב"ן ובעקבותיו הרשב"א מסבירים על פי זה שרבי ישמעאל תפס את ציווי התורה כתשלומי מידה במידה. הניזק הזיק שטח מסוים של קרקע ועל כן עליו להחזיר שטח בגודל זהה, בלא תלות בשוויו הכספי. הגמרא דוחה את האפשרות הזאת כי גם שווי הקרקע הוא פרמטר של השדה שאבדה שצריך להתייחס אליו.
האפשרות הזאת מכניסה כבר בשלב הראשוני של הגמרא הבנה שלפי רבי ישמעאל מטרת התשלום היא להשיב לניזק את החפץ שאבד לו, ובמקרה הזה שטח שדה זהה. דחיית הגמרא לא שוללת את ההבנה הזאת בדיני תשלומי נזקים, אלא מאפיינת ביתר פירוט את החפץ אותו המזיק צריך להשיב בכך שישלם לניזק.
רב אידי בר אבין מציע הצעה שניה בהבנת דברי רבי ישמעאל לפיה רבי ישמעאל התייחס למצב ספק. כאשר שווי הקרקע ידוע ברור שצריך להחזיר קרקע בשווי דומה. אולם, כאשר שווי הקרקע אינו ידוע דורש רבי ישמעאל שאין צורך להתייחס לשוווי הקרקע ועל המזיק להחזיר קרקע. התורה דורשת שבמקרה הזה המזיק ישלם כמו במקרה בו הבהמה שלו אכלה קרקע טובה של הניזק.
רבא דוחה את דברי רב אידי בר אבין כי הם לא מתסדרים עם כללי הספקות. במקרה של ספק הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה. על כן עד שהניזק לא יוכיח שהנזק נעשה לקרקע טובה לא ניתן לגרום למזיק לשלם דמי קרקע כזאת, וישלם דמי קרקע כחושה[3].
רב אחא בר יעקב מעלה הצעה שלישית להסביר דברי רבי ישמעאל. הוא מצמצם את מחלוקת התנאים רק למקרה בו המזיק הזיק את העידית של הניזק, והקרקע הגרועה ביותר של המזיק שווה לקרקע שניזוקה. לפי רבי ישמעאל במקרה הזה ישלם זיבורית, כי ישנו דין מיטב שהתשלומים הם לפי הקרקע הטובה של הניזק. המקור של רבי ישמעאל לטענה זאת הוא גזרה שווה[4]. המילה שדה חוזרת גם בתיאור הדבר שניזק וגם כדבר אותו צריך לשלם, ומכאן מסיק רבי ישמעאל שצריך לשלם לפי הקרקע של הניזק. הלימוד של רבי ישמעאל משווה את מושא הנזק לכספי התשלומים ובעצם מגלה שהדבר אותו המזיק צריך לשלם לניזק הוא את השדה שניזק. רבי עיקבא חולק עליו בפרשנות הפסוק ואומר שפשט הפסוק הוא שמשלם את מיטב השדה שלו.
אביי מציע דרך רביעית לפרש את דברי רבי ישמעאל מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק. הוא משווה בין שיטת רבי ישמעאל לשיטת רבי יוסי הגלילי שאומר ששומת השדה היא לא כפי שהשדה היה בזמן הנזק, אלא לפי מצבו של השדה בזמן הקציר הקרוב, הפסדו האמיתי של הניזק.
התוספות מעלה סתירה בדברי אביי. בפרק שישי אביי מפרש את דברי רבי ישמעאל בכך שמשווה אותם לדברי רבי יוסי הגלילי, בעוד בפרק חמישי מגיטין הוא מסביר את המשנה שהניזקים גובים מעידית מפני תיקון העולם כגזירה מדרבנן כיוון שמדאורייתא הם גובים על פי העידית של הניזק, גם אם זה מזיבורית[5]. אם כן, איך מבין אביי את דברי רבי ישמעאל?
כדי להבין את פרשנותו של אביי נעבור לפרש את דברי רבי עקיבא. כאמור, רבי עקיבא מפנה את כל תשומת הלב למזיק. דין מיטב לפי רבי עקיבא נועד לגרום למזיק לשלם בדרך הטובה ביותר. הגמרא חוקרת שתי חקירות בדברי רבי עקיבא. החקירה הראשונה מגדירה במה המזיק יכול לשלם לניזק, ומסקנתה שהוא יכול לשלם מכל המטלטלים שלו או מהקרקע הטובה ביותר, כי החילוק בין מיטב לשאר דברים אמור רק בקרקעות[6].
החקירה השנייה מבררת מה הכוונה משלם מעידית, האם הכוונה מהקרקע הטובה ביותר של המזיק, או שהוא אמור לשלם מקרקע שהיא נחשבת ביחס לעולם עידית. יסוד הספק הוא בעצם בחקירה האם דין מיטב הוא דין אובייקטיבי וצריך לשלם לו תשלומים שנחשבים תשלומים מעולים או שדין מיטב הוא דין סובייקטיבי וצריך לשלם לו את הקרקע הטובה ביותר שלו?
כל הדיון סביב דברי רבי עקיבא הוא סביב דרך התשלומים של המזיק. הוא מצמצם את מה שכתוב בפסוק לפשט הכי פשוט שלו המזיק צריך לשלם לניזק ממיטב שדהו. בעצם, כל מה שרבי עקיבא אומר בברייתא הוא רק דחיית דברי רבי ישמעאל. לפיו התורה לא באה לחדש את כל החידושים שרבי ישמעאל מחדש.
הסברנו שרבי ישמעאל תופס את התשלום כהשבת השדה שניזק. רבי עקיבא ודאי לא מבין כך. לפי רבי עקיבא המזיק צריך לשלם לניזק על הנזק שהוא גרם לו. המזיק גרם לניזק נזק כלכלי מסוים והוא צריך להשיב אותו[7]. התורה אומרת רק שהחזרת הכסף לניזק צריכה להיות תשלום מעולה, כיוון שאת הערך הכלכלי היה ניתן לשלם בכל מיני דרכים.
נחדד את המחלוקת. כאשר לאדם יש רכוש כלשהו שאינו כסף הוא מייצג שני דברים. את יכולתו של האדם להשתמש ברכוש כדרך שמשתמשים בו, ובנוסף את יכולתו של האדם למכור אותו ולהרוויח כסף. ברגע שאחר מזיק את אותו הרכוש הוא צריך לפצות אותו על מה שגרם. הוא יכול לפצות אותו בכך שישלים את יכולתו של האדם לפעול את הפעולה שהיה יכול לפני הנזק. לחלופין, הוא יכול להשיב את האיש למעמדו הכלכלי הקודם כבעלי אותו הרכוש.
נדגים את ההבנות השונות על ידי נפקא מינה. כאשר אדם שובר חלון של בית ערכו של הבית כמעט ואינו משתנה. ברם, תיקון החלון השבור עולה סכום גדול יותר. אם תשלומי נזק הם החזרת הפגיעה הכלכלית שהנזק גרם האדם יצטרך לשלם את ההפרש בין שווי הבית לפני הנזק לבין שוויו לאחריו. אולם אם תשלומי הנזק הם הדרך של המזיק להחזיק את המצב לקדמותו ולתקן את הנזק הוא צריך לשלם לטכנאי שיתקן את החלון[8].
נחזור לדברי אביי. אביי מבין שרבי עקיבא לא מקבל את הגזרה שווה של רבי ישמעאל ועל כן חולק על ההתייחסות של רבי ישמעאל לניזק בנזק. לפי רבי ישמעאל המזיק צריך לפצות את הניזק. למטרה הזאת יכולים להיות הרבה יישומים מעשיים. תשלום קרקע שהיא כמו הקרקע שהוזקה, וכן שומת השדה על פי מה שהניזק הפסיד ולא על פי מה שהמזיק. אביי אומר שכל הדברים הללו בעצם כלולים בתוך דברי רבי ישמעאל.
הגמרא ממשיכה ואומרת שגם רבי ישמעאל משתמש בפשט הפסוק במקרה בו הזיבורית של המזיק לא שווה לעידית של הניזק, אז הוא משלם מעידית ולא יכול לשלם מהזיבורית. ישנה מחלוקת בין הרא"ש והריטב"א בשאלה מה הדין כאשר יש למזיק גם בינונית. הריטב"א אומר שישלם מבינונית כי היא מיטב כלפי הניזק, והרא"ש אומר שיגבה מעידית.
שיטת הרא"ש צריכה בירור. מדוע שהמזיק ישלם לניזק מהקרקע המעולה לפי רבי ישמעאל ולא יחזיר לו קרקע יותר טובה ממה שהזיק? הרא"ש מבין שרבי ישמעאל לא חולק על רבי עקיבא. הוא מודה לו לדין שהתשלום אמור להיות מהקרקע הטובה ביותר, אולם הוא מתעדף החזרת קרקע כמו שהזיק. התשלום נועד להחזיר לניזק את שהפסיד אמנם כשאין אפשרות לעשות זאת וממילא מחזיר רק דבר שווה כסף צריך לשלם בצורה הטובה ביותר[9].
סיכום
רבי ישמעאל אומר שהמזיק צריך לשלם לניזק מיטב כרמו של ניזק. רב אחא בר יעקב מסביר שכוונת רבי ישמעאל לומר שבמקום בו למזיק יש קרקע שהיא כמו הקרקע שניזוקה הוא צריך לשלם אותה. דין זה של רבי ישמעאל מתבסס על לימוד מהפסוק, וגולל בתוכו תפיסה על פיה מטרת תשלומי הנזק הם לתקן את הנזק שנעשה ולהשיב את המצב לקדמותו. המזיק צריך לשלם לניזק את כרמו של הניזק. כך גם עולה מאביי שאומר שלפי רבי ישמעאל שמים את הנזק כנזק העתידי.
רבי עקיבא חולק על רבי ישמעאל ולא מקבל את הלימוד שלו. על כן, הוא תופס שהתשלומים לא נועדו לתקן את החפץ הניזוק אלא לשלם למזיק את מה שהנזק עצמו הפסיד אותו. חובתו של המזיק היא לשלם את ההפרש בין ערך החפץ לפני הנזק לבין ערכו לאחר מכן. הפסוק נשאר בפשוטו ואומר שעל המזיק לשלם מהטוב ביותר שלו. הראשונים דנים בשאלה האם גם לרבי ישמעאל יש את הדין אותו מביא רבי עקיבא לשלם לניזק תשלומים מעולים או שהוא חולק עליו גם בזה.
[1] התוספתא מדברת על גזלנים וחמסנים. אלא שנראה שממנה שהרתעה זהה צריכה להיות גם לגבי אדם המזיק. וברגע שהתורה מגדירה שתשלומי נזק הם מעידית היא לא מחלקת בין תשלומי נזקי גוף לתשלומי נזקי ממון, על אף שבנזקי ממון הצורך בהרתעה הוא פחות יותר כי לאדם אין יצר הרע להזיק באמצעות ממונו, אלא שאנחנו רוצים למנוע אותו מלהתרשל בשמירה.
[2] רש"י כותב את דבריו על המשנה ומסביר שם שקרקע עידית עדיפה על קרקע זיבורית בשווי זהה. לפי אביי שמעמיד את המשנה כרבי ישמעאל יוצא שיש כאן גזרה כדי להקל על הניזק לגבות, ולפי רבינא שמעמיד את המשנה כרבי עקיבא יש כאן דין שנועד להרתיע את המזיק מלעשות את מעשה הנזק ולשלם.
[3] המרומי שדה (ו: ד"ה שם. אמר רב אידי בר אבין) מפרש את דבריו ואומר שהתורה מחדשת שהולכים כאן אחר הסברה המציאותית ויישלם דמי שמנה כיוון שבדרך כלל הבהמה אוכלת את הטוב ביותר. האור שמח (הלכות נזקי ממון פרק ט הלכה ב) מציע לפרש שכוונתו של רב אידי בר אבין היא שכיוון שהבהמה הזיקה מתחייב המזיק לשלם. ומרגע זה הדיון הוא על פריעת החוב כלפי הניזק, בו המזיק צריך להביא ראיה שפרע את כל מה שלקח. הוא מבסס את ההצעה הזאת על הסברה שהמזיק פשע כלפי כל השדה בכך שלא שמר על הבהמה שלו.
[4] עיין מהר"י כץ (שטמ"ק ו: ד"ה נאמר שדה למעלה) שמביא מחלוקת בינו לבין רבנו תם בשאלה האם הלימוד הוא באמת מגזירה שווה, או שרבי ישמעאל עושה לימוד שמה שהאדם הזיק הוא צריך להשיב המבוסס על ניסוחה של תורה.
[5] התוספות מתרץ שלפי אביי רבי ישמעאל מחזיק בשני הפירושים. ועיין שרידי אש (סימן יג) שמסביר שהדבר מוכרח. לפי רב אחא בר יעקב רבי ישמעאל מפרש את המילה שדהו כשדה של הניזק, והניזק אינו משלם את השדה הטובה ביותר שלו, אלא את השדה שניזוקה, על כן אביי מבין שמיטב מתייחס לתבואה כשהיא נמצאת במצבה הטוב ביותר.
[6] עיין תוספות (ט.ד"ה רב הונא) שמביא מחלוקת בינו לבין הרי"ף בשאלה האם יש חילוק בין כסף לשווה כסף.
[7] עיין מחנה אפרים נזקי ממון סימן א'.
[8] עיין חי' ר' חיים הלוי (הלכות טוען נטען פרק ה הלכה ב) וכן חזו"א (סימן ו ס"ק ג) שדנים בדין זה.
[9] רבי שמואל רוזובסקי (סימן ז) מציע גם כמה אפשרויות לפיהן הריטב"א לא חולק על זה שגם לרבי ישמעאל יש דין של תשלומים ממיטב.