סוגיה עב: בורות מורכבים

רקע

הגמרא מנסה למצוא נזק הנלמד משני אבות[1]. ארבעת המצבים אותם הגמרא מציעה נלמדים מבור ומאב נוסף. הלימוד מבור יאפשר לנו לאפיין את הבור.

מקורות

א. בבא קמא ו.-: "הצד השוה… וחזר הדין"

ב. רבנו חננאל בבא קמא ו: " לעולם דאפקרינהו… ומוקים"

רא"ש בבא קמא פרק א סימן א "הצד השוה… לאקשויי מידי"

ג.  רש"י בבא קמא ו. ד"ה היינו בור, ו: ד"ה תחילת, ג: ד"ה הני נמי

[רש"ש בבא קמא ו. ד"ה היינו בור]

ראב"ד בבא קמא ו. ד"ה מאי שנא בור

תוספות בבא קמא ו. ד"ה מה לבור (שניהם)

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכות ב-ג

[מרומי שדה בבא קמא ו. ד"ה לאתויי מאי "ולי העני… לא הזכיר"

יד פשוטה הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ג ד"ה וכל המניח תקלה]

ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכות יג, יט

ט"ז חושן משפט סימן תטז סימן קטן א

הסבר הסוגיה

הצד השוה שבהן. לאתויי מאי? אמר אביי: לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו…
רבא אמר: לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה….
רב אדא בר אהבה אמר: לאתויי הא דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אף על פי שברשות, אם הזיקו – חייבים לשלם…
רבינא אמר, לאתויי הא דתנן: הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו – פטור מלשלם; נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, ונפלו בתוך הזמן והזיקו – פטור, לאחר הזמן – חייב…

[בבא קמא ו.]

לאחר שהמשנה הפותחת את המסכת מונה את ארבעת אבות הנזקים, היא אומרת שלכולם יש מכנה משותף. הגמרא מבינה שהמשנה מצאה מכנה משותף, כיוון שיש נזק שלא יכול להילמד מאף אחד מהאבות כשלעצמם, וצריך ללמוד אותו משיתוף של יותר מאב אחד.

האמוראים מעלים ארבע הצעות לנזק שלא יכול להילמד מאב אחד. אביי אומר שהמשנה מרבה אבן שאדם שם בראש הגג והזיקה לאחר הנפילה. רבא מדבר על בור שהתגלגל על ידי אדם ובהמה. רב אדא בר אהבה מסביר כך את הנזק בברייתא של פותקים ביבותיהם. רבינא מסביר כך את הנזק של כותל ואילן שנפלו המופיע במשנה בפרק האחרון מבבא מציעא.

כל הנזקים המשותפים המופיעים בסוגיה נלמדים מבור וממזיק אחר, הראשון משלב אש ושלושת האחרונים מוסיפים את חיוב שור. הנימוקים בגינם הגמרא אומרת שהנזקים לא יכולים להילמד רק מבור הם: אין כח אחר מעורב בו, מעשיו לא גרמו, לא ברשות, אין תחילת עשייתו לנזק. עיסוק בדינים הללו יחדד לנו את הגדרות הבור.

לפני תחילת העיסוק בדינים המופיעים בסוגיה, נזכיר את מחלוקת הראשונים בנוגע למסקנה. הרא"ש, וזאת הדעה הרווחת בראשונים, אומר שעל אף שהרי"ף לא הזכיר את כל שיטות האמוראים בסוגיה הלכה ככולם. הרא"ש מתבסס על כך שרב אדא מצטט ברייתא ורבינא מצטט משנה, ועל אביי ורבא אין חולק. חשוב לציין שגם דבריו שעל אביי מיוסדים על ברייתא שמובאת בדף כט., והחיוב על בור המתגלגל עליו מדבר רבא הוא יסוד שהגמרא מביאה לדברי רב הונא בדף יט: כדין פשוט.

רבינו חננאל מביא דעה שחולקת על ההנחה הזאת ואומר שהלכה כרבינא כיוון שהוא בתרא. לכאורה כוונתו היא שלא מקבלים את הדינים, אלא שצריך לשאול כיצד הוא מבין את המחלוקת בגמרא, גם מצד הסברה וגם מצד היכולת לחלוק. בפשטות ניתן לומר שהוא מקבל את הדינים אבל לא מקבל את שיוכם ללימוד מהצד השווה, אבל נראה אם כן איזה דינים הוא ייאלץ לדחות ואיזה הוא יוכל להסביר אף בלא החידוש שלהם בסוגיה, והוא הלימוד משני אבות שונים.

גם אם מקבלים את שיטת הרא"ש, שכל אחד מהאמוראים אמר דין שונה שיכול להילמד משני אבות, ודאי שבכל אחד מהדינים יש חידוש עצמאי שאינו יכול להילמד מהדינים האחרים.

אביי אומר שהנזק שלא יכול להילמד מאב אחד הוא נזק של אבן שהאדם הניח בראש הגג שלו ונפלה ממנו ברוח מצויה. הסיבה בגינה הנזק לא יכול להילמד רק מבור היא כיוון שכוח אחר מעורב בנזק, כלומר, בלא הרוח הנזק לא היה מתרחש.

הראשונים דנים בשאלה מדוע האבן הזאת תהיה בור כשתגיע לארץ, הרי אין תחילת עשייתה לנזק. בפשטות, כדי לענות על השאלה הזאת, צריך ללכת למקרה שהגמרא אומרת שאין תחילת עשייתו לנזק ולחלק ביניהם. הגמרא אומרת שאין תחילת הכותל והאילן להזיק. רש"י מבין שכותל ואילן אין תחילתם להזיק, כלומר האדם לא פשע בעשיית הכותל והאילן. על כן הוא מסביר את פשיעתו של המניח את האבן בראש הגג בזה שהיה לו להעלות על דעתו שהאבן יכולה לעוף ברוח מצויה.

הרש"ש תמה על פירושו של רש"י. לפי רש"י תחילת עשייתו לנזק היא פשיעה בכך שהאדם היה אמור לצפות את הרוח המצויה שתיקח את האבן, דבר שנכון גם באש, אז האדם היה אמור לצפות את התפשטות האש על ידי רוח מצויה, שהרי אם לא כן הוא היה אנוס. אלא שהברייתא בדף י., המונה את ההבדלים בין האבות, הברייתא אומרת שתחילת עשייתו לנזק היא חומרה שיש בבור ואין באש. היגד זה אינו נכון לפי איך שרש"י מסביר תחילת עשייתו לנזק.

עקב קושייתו על רש"י, הרש"ש מציע הסבר אחר לתחילת עשייתו לנזק "בשעה שנחו תיכף ראויין להזיק". בניגוד לשור שמפעיל את הכח המזיק לכשהוא נוגח, ולאש שכח הכילוי שלה מתחדש בכל רגע מחדש, בבור לא מתחדש שום כוח ברגע ביצוע הנזק. האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית הפועלת על האדם הנופל לבור הייתה קיימת מרגע ביצוע הפרש הגבהים, כח הכובד של האבן שיפיל את האדם או שיזיק אותו נכון מעת שימת האבן ברשות הרבים. בבור הכח פועל תמיד וברגע הנזק השינוי היחיד שקורה הוא שהניזק מביא את עצמו למקום כך שהכח יפעל עליו. כל זה, בניגוד לכותל ולאילן שם כח הנפילה של הכותל והאילן אינו קיים עד הרגע בו הם ייפלו^[2].

נראה לתרץ שכוונתו של רש"י היא לא להגדיר תחילת עשייתו לנזק, אלא הוא מודה לרש"ש בעניין הזה^[3]. כוונתו של רש"י היא להסביר את החיוב במקרה עליו מדבר אביי, ומדוע אין שם אונס. כשהאדם שם את האבן בראש הגג, האבן עושה את אותה הפעולה שהיא תעשה ברגע שתזיק וזאת תחילת עשיית האבן לנזק. אלא שהיה ניתן לחשוב שאותו האדם הוא אנוס כיוון שהוא לא שם את האבן ברשות הרבים אלא הרוח, ולכן הוא אומר שאותו אדם פושע והיה צריך לצפות את נפילת האבן מהגג.

הראב"ד חולק על רש"י ומפרש תחילת עשייתו לנזק בדרך אחרת. הוא מגדיר תחילת עשייתו לנזק ומשתמש בשני אלמנטים. האלמנט הראשון הוא חוסר הרשות של עושה הבור, ולאחר מכן, בהשלכה למקרה שלנו הוא מנסח זאת אין רשות בני אדם, האלמנט השני הוא היזקו מצוי. היחס בין שני האלמנטים יכול להתפרש בשתי צורות.

אפשר להבין שהאלמנט הראשון הוא סימן לאלמנט השני שהוא הדומיננטי. בכל מקום בו הנזק מצוי לאדם יהיה רשות או שלא תהיה דרך בני האדם לעשות זאת. אלא שלא ניתן לקבל את הפירוש הזה בדברי הראב"ד כיוון שאז הוא לא חולק על רש"י ואומר שהכוונה בתחילת עשייתו לנזק היא שנזקו מצוי מתחילתו.

על כן, צריך לומר שהאלמנט השני הוא הסיבה לראשון שהוא הדומיננטי מבינהם. כיוון שמצוי שהנזק יבוא אין לאדם רשות ואין דרך בני אדם לעשות זאת, ולכן האדם שמשנה מהדרך הרגילה ועושה שלא ברשות הוא פושע. פשיעתו של האדם ברגע עשיית הפעולה היא שמגדירה את התקלה כתחילתה לנזק.

הצורה השנייה בה ניתן להגדיר תחילת עשייתו לנזק על פי הראב"ד, היא לומר ששני האלמנטים שווים. רק הצירוף בין עשייה שלא ברשות ונזק שנוצר הוא היוצר שם תקלה. כלומר, תקלה ברשות הרבים היא משהו שגם אין רשות לאדם לעשות וגם הנזק שלה מצוי, מה שמוכיח על כך שכל עניינה הוא תקלה. לפי זה האיפיון שעושה פה הראב"ד הוא להגדיר את הנזק כדבר שאין בו שום תועלת^[4].

רבא, אומר שהמקרה המתרבה מהצד השווה במשנה הוא בור המתגלגל. רש"י מסביר שמדובר על מקרה בו האדם שם אבן במקום אחד כך שהוא יוצר תקלה שם, והאבן מגיעה למקום אחר על ידי זה שהעוברים והשבים מעבירים אותה משם. הנזק לא קרה במקום בו האדם שם את האבן, אלא במקום אליו האבן הועברה על ידי תנועת ההולכים והשבים ולכן מעשיו של מניח האבן הם לא אלו שגרמו את הנזק.

התוספות שואל מדוע הגמרא מציינת גריעויות שונות בבורותיהם של אביי ורבא, הרי בשני המקרים האדם שם את המזיק במקום אחד, והוא הגיע למקום בו הוא יזיק על ידי גורם אחר? במילים אחרות, שאלת התוספות היא מדוע באבן שהונחה בראש הגג והועפה על ידי רוח מצויה מעשיו גרמו, ובבור המתגלגל כח אחר אינו מעורב?

כדי לתרץ את השאלה התוספות יוצר מדרג בין הביטויים השונים. כח אחר מעורב הוא יותר ייחודי מחוסר גרימת מעשי האדם, כיוון שכח אחר מעורב הוא דבר הקיים רק באש, בעוד גם בשור לא מעשי האדם הם שגרמו. כך הוא מתרץ מדוע הגמרא העדיפה לדחות את בורו של אביי על ידי כח אחר מעורב למרות שגם מעשיו של מניח האבן לא גרמו את הנזק.

הסיבה בגינה הגמרא לא אומרת שבבור המתגלגל כח אחר אינו מעורב, היא כי כח אחר מעורב הינו כח אחר מעורב ביצירת המזיק^[5]. בבור המתגלגל האבן נמצאת ברשות הרבים ונחשבת מזיק, זאת לעומת אבן הנמצאת בראש הגג אז היא עוד אינה מוגדרת מזיק.

אלא שלפי התירוץ של התוספות יוצא שיש קל וחומר בין דברי אביי לדברי רבא. אם במצב בו כח אחר יוצר את המזיק, מניח האבן חייב, אזי ודאי שבמצב בו הנזק היה קיים והכח האחר רק נושא את המזיק למקום בו יזיק שיהיה חייב. ניתן להסביר כך מדוע רבינו חננאל מבין שיש מחלוקת בין האמוראים השונים, אביי אומר חידוש גדול בגינו אדם חייב על בור גם כשרוח מעורבת ביצירת הבור, ורבא לא מקבל את החידוש הזה^[6]. אבל לפי הרא"ש, שאומר שדיני האמוראים אינם חלוקים, צריך למצוא מדוע דברי רבא נצרכים על אף דברי אביי^[7].

תירוצו של התוספות נכון רק לפי הראב"ד שאומר שבהיות האבן על הגג, על אף שמעשה הנזק הוא פשיעה, האבן איננה מזיק, ובעצם הכח האחר הוא שיוצר את התקלה. לעומת זאת לפי רש"י האבן היא מזיק עוד כשהיא על הגג, וכל מעשיה של הרוח המצויה הוא קירוב המזיק אל הניזק. יוצא שאין הבדל בין הרוח למגלגלים את האבן, שתפקידם הוא העברת האבן למקום בו עתיד אדם להיתקל בה. אלא שלפי רש"י^[8] בעלי חיים אינם נחשבים לרוח מצויה. על כן, צריך לומר שלפי רש"י, חידושו של רבא הוא שעל אף שהנזק עבר מקום על ידי דבר שהוא אינו רוח מצויה^[9], המניח חייב עליו.

על כן, לפי רש"י, אביי אומר שהאבן מזיקה עוד בעודה על הגג ולכן האדם צריך לשמור עליה שלא תיפול ותזיק ברוח מצויה. אם הוא שמר עליה כך והיא נפלה ברוח שאינה מצויה אז הוא נפטר מצד זה שהוא שמר. רבא מחדש דבר אחר ואומר שעל אף שהאבן הונחה במקום אחד, יכולתה להזיק בכל רשות הרבים גורמת לכך שהאדם יתחייב בכל צורה שהיא תזיק.

הראב"ד יכול לקבל מרש"י את חידושו של רבא על אביי ולומר שרבא מחדש שגם כאשר רוח שאינה מצויה מזיזה את האבן המניח אותה חייב^[10], וחידושו של אביי הוא כמו שאמרנו לעיל, שהאדם חייב על תקלה גם במקום בו הרוח יוצרת את התקלה והאדם רק פשע. לחלופין, ניתן לומר שחידושו של אביי הוא עצם זה שאין לאדם רשות לשים אבן על הגג שלו כיוון שהיא יכולה להפוך לתקלה ברשות הרבים.

רב אדא בר אהבה הולך בכיוון אחר, ואומר שהנזק שנלמד מהצד השווה הוא נזק ברשות. הוא מביא לצורך כך את הברייתא שאומרת שעל אף שמותר לאדם לשפוך את הביוב לרחוב בימות הגשמים, הוא חייב על הנזקים שיגרמו עקב כך. הסיבה בגינה הגמרא אומרת שהנזק לא יכול להילמד רק מאב הנזק בור הוא כיוון שבור אינו ברשות.

כיוון שרב אדא בר אהבה לא מדבר על הציר בו אביי ורבא מדברים, אין בעיה להגיד כדברי הרא"ש שהוא אומר דין בפני עצמו ואין מחלוקת. כדי להבין מדוע לפי רבנו חננאל הוא חולק, צריך לומר שרב אדא בר אהבה נזקק ללכת למקרה בו האדם שופך את המים, כי הוא לא מקבל את החידוש שאדם יתחייב על נזקי בורו במקום בו לא הוא עשה אותו.

רבינא מעלה את ההצעה האחרונה ואומר שהנזק שלא יכול להילמד מאב אחד הוא נזק הנעשה על ידי כותל או אילן. המשנה אומרת שאדם פטור על נזקי כותל ואילן שנפלו, למעט מקרה בו הבעלים היה מותרה שלושים יום לפני הנפילה. הבעיה בהגדרת הנזק הזה כבור לבדו היא משום שאין תחילת עשיית לנזק, ולכן יש צורך בלימוד משור שאין תחילת עשייתו לנזק וחייב.

לפי ההסבר של הראב"ד שתחילת עשייתו לנזק הכוונה שהאדם עושה משהו שלא ברשות, אין הבדל בין הפירכות השונות, וצריך עיון מדוע הגמרא משתמשת בשני לשונות שונים. לעומת זאת לפי ההסבר השני שהוצע בראב"ד שתחילת עשייתו לנזק, הכוונה דבר שאין בו שום צד חיובי, יוצא שיש מחלוקת בין רב אדא בר אהבה לרבינא בשאלה האם מספיק שהאדם יפשע כדי שהדבר יוגדר בור לבדו, או שהוא צריך לעשות פעולת נזק שאין בה תועלת.

רש"י לעומת זאת, כלל לא נזקק לבעיה הזאת. רב אדא בר אהבה מדבר על רשותו של האדם להזיק שזה דבר אחד. רבינא כלל לא מתייחס לרשות של האדם לעשות זאת אלא ליכולת של המזיק להזיק. המימרות הללו יכולות להיות עצמאיות כך שכל אחד נוגע בנקודה אחרת, או שהן יכולות להיות חלוקות כשרבינא לא מקבל את העיקרון שרשות פוטרת מתשלומים.

הרמב"ם פוסק את שלושת המצבים המופיעים במשנה בבבא מציעא. המצב הראשון הוא מצב בו הכותל והאילן של אדם נפלו והזיקו הוא פטור מהתשלומים. הנימוק שהרמב"ם מביא למקרה הזה הוא כיוון שאין תחילת עשיית הכותל והאילן להזיק. המצב השני הוא מצב בו בית דין התריעו בפני האדם על כך שהכותל והאילן שלו רעועים וקצבו לו זמן אז הוא עדיין פטור כל עוד הכותל והאילן נפלו בתוך הזמן. הרמב"ם לא מביא סיבת פטור מיוחדת, ונראה שסיבת הפטור במצב בו הכותל והאילן נפלו בתוך הזמן דומה לזאת במצב בו לא קצבו לאדם זמן, אין תחילתם לנזק. המצב השלישי הוא מצב בו הכותל והאילן נפלו לאחר הזמן אותו בית הדין נתנו לאדם על מנת שיפנה אותם, אז הדין הוא שחייב. הרמב"ם מוסיף ואומר שהחיוב הוא "מפני ששיהה אותן".

הט"ז מקשה על הרמב"ם קושיה אחת המורכבת משני עניינים. הרמב"ם אומר שסיבת הפטור בנזקי כותל ואילן הוא מצד זה שאין תחילת עשייתם לנזק, אלא שהגמרא אומרת בפירוש שאף על פי שאין תחילת עשיית הכותל והאילן לנזק, חייב עליהם כיוון שיש לימוד משותף מבור ושור. בנוסף לזה שהרמב"ם הביא סיבת פטור שלפי הט"ז איננה נכונה, הוא גם לא מתייחס לסיבת הפטור אותה מעלים שאר הראשונים^[11] שלאדם לא היה מה לעשות והוא אנוס.

על דברי הט"ז נראה להוסיף קושיה נוספת, ולשאול אם סיבת הפטור היא מצד זה שאין תחילת עשיית הכותל והאילן לנזק, מדוע האדם חייב לאחר שעבר הזמן אותו הקצה לו בית דין, הרי מעבר הזמן לא שינה את הנתון ההתחלתי שאין תחילת הכותל והאילן לנזק^[12], ואם כן מדוע חייב לאחר הזמן.

נראה לתרץ על פי דברי הראב"ד. כאמור לעיל, הראב"ד בונה את פירושו לתחילת עשייתו לנזק על מרכיב של פשיעה, ובנוסף על כך שהנזק מצוי. כדי להסביר את ההבדל בין רב אדא בר אהבה לרבינא אמרנו שהם חלוקים בשאלה אם בכל מקרה בו אין את גורם הפשיעה צריך לימוד משותף משני אבות כמו שאומר רב אדא בר אהבה, או שמזיק ברשות חייב מדין בור בעצמו והלימוד של נזק הנובע משני אבות הוא כאשר המעשה של האדם נעשה שלא ברשות, ובנוסף המעשה איננו גורם לנזק בעת עשייתו.

על פי זה דברי הרמב"ם יבואו אל מקומם. בניית כותל ונטיעת אילן הן שתי פעולות שלא רק שהן ברשות, הן גם לגיטימיות. האדם עושה אותן בתוך שלו והן לא מזיקות לאף אחד. לכן סיבת הפטור כאשר כותל ואילן נופלים ומזיקים היא מצד זה שהאדם לא עשה כלום, בדיוק כמו במקרה שהאדם ישמור על שורו בצורה לגיטימית. אלא שאם בית דין יתרו באדם ויחייבו אותו לשמור, אז יתחדש על האדם חיוב שמירה שלא היה מוטל עליו על הכותל והאילן שלו מדין שור. במידה והאדם לא שמר על הכותל והאילן שלו כמו שצריך כדי שלא יזיקו, כלומר, לא פינה אותם, אלא השהה אותם רעועים ועומדים להזיק, הוא פשע בשמירה שלו ויתחייב.

סיכום

האמוראים מעלים ארבע הצעות לנזק שלא יכול להילמד מאב אחד אלא מצריך לימוד משני אבות. אבן שהגיעה לרשות הרבים מראש הגג של הבעלים שלה על ידי רוח מצויה. בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה. נזקי מים שנשפכו לרשות הרבים ברשות. וכותל ואילן שנפלו והזיקו לאחר התראת בית דין.

רבינו חננאל כותב שהלכה כרבינא כי הוא בתרא, כלומר, הוא מבין שהאמוראים חלוקים ביניהם. הרא"ש חלוק עליו ואומר שכל דיני האמוראים הם דינים עצמאיים ולכן צריך לפסוק את ארבעתם להלכה.

הגמרא מעלה תוך כדי הסוגיה ארבעה תנאים מחייבים כדי שנזק יהיה בור: אין כח אחר מעורב בו, מעשיו גרמו, לא ברשות ותחילת עשייתו לנזק. רש"י והראב"ד חולקים לגבי הפירוש של תחילת עשייתו לנזק. רש"י סובר שהכוונה שלבור צריך להיות הכוח איתו הוא יזיק כבר מרגע עשייתו. הראב"ד אומר שבור צריך להיות דבר שנעשה בפעולה אסורה ובנוסף הוא צריך להיות דבר שהיזקו מצוי. אפשר להבין את שני המרכיבים כגורמים אחד לשני, ואפשר להבין אותם כמשלימים.

התוספות, המתבסס על הראב"ד, אומר שההבדל בין המקרה של אביי לזה של רבא הוא שאצל אביי הכוח האחר שותף בעצם המזיק. רש"י יאמר שההבדל בין הדינים הוא שרבא מדבר גם ברוח שאינה מצויה, כיוון שהתקלה היא כבר תקלה מזיקה ברשות הרבים.

---

[1] הדיון לגבי איך נזק נלמד משני בורות ייעשה בסוגיה פו: החידוש בפרשיית הנזקים.

[2] כדי לעשות זאת הוא מחויב להעמיד את המקרה של הכותל והאילן במזיקים בשעת נפילה, ועיין בסוגיה הבאה שם נראה מחלוקת ראשונים בעניין.

[3] כך גם נראה מרש"י בדף ג: שכותב: "תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק", וכן מאיך שהראב"ד מציג את שיטת הראשונים: "שכל דבר שהוא מונח במקום שמגיע נזק ממנו קרי תחילת עשייתו לנזק".

[4] ההבדל בין שתי הצורות עולה מההבדל בין גירסת הראב"ד כפי שהוא לפנינו לבין הגירסה אותה מביא השיטה מקובצת. בראב"ד המופיע בשיטה הראב"ד אומר שהפשיעה של האדם היא בך שהוא מפקיר את האבן, הוא נזקק לזה רק כיוון שאין אף פעולה שמחייבת אותו באחריות כאשר הוא יוצר תקלה שכולה לנזק, ולכן הפקרתו לאחר הנפילה ברשות הרבים היא הגורמת את חיוב האחריות על האדם. הראב"ד שלפנינו הוא אומר שהנחת שאבן על הגג בדרך בה רוח מצויה יכולה להוביל אותה לרשות הרבים היא כחפירת בור ברשות הרבים, על כן צריך לומר שתחילת עשייתו לנזק היא הפשיעה המקבילה לחפירת הבור.

[5] עיין לעיל סוגיה נו: כח אחר מעורב בו שם נראה מחלוקת ראשונים בעניין.

[6] את הברייתא בדף כט. האומרת בפירוש את דינו של אביי רבא יוכל להעמיד בשני אופנים. האופן הראשון הוא במקרה בו האבן מזיקה תוך כדי נפילה, אז כוונת הברייתא היא להציג סוגים של אונסים בנזיקין. האופן השני הוא במקרה בו האדם לא הפקיר את האבן שלו למרות שהיא נפלה, אז הוא יתחייב מדין זה שממונו הוא תקלה.

[7] יש ויכוח לגבי שיטת הרמב"ם, האם הוא סובר כרבנו חננאל או כמו הרא"ש. הרמב"ם (פרק יג הלכה ג) כותב שהמניח תקלה ברשות הרבים חייב. המרומי שדה מדייק מכך שאם האדם את התקלה בראש הגג שלו הוא אינו חייב כי הוא לא הניח אותה ברשות הרבים. בנוסף, ההלכה של בור המתגלגל גם אינה מופיעה בשום מקום ברמב"ם (למעט דליל שם הוא מסביר את ההיגיון כמו בור המתגלגל, אלא שעיין סוגיה פא: נזק בממונו של אדם על ידי בעלי חיים של אחר שם נסביר את החיוב על דליל מדין רגל, דבר שלא הגיוני פה כיוון שפה יש פטור ברשות הרבים). אפשר לומר שכיוון שהוא כתב שהמניח הניח תקלה ברשות הרבים הוא חייב, גם אם היא תתגלגל לאחר מכן והוא כן מקבל את דברי רבא, או אפשר לומר שהוא לא פסק גם את דבריו. כמה אחרונים, ביניהם היד פשוטה, לא מקבלים את הדיוק של המרומי שדה ברמב"ם ואומרים שהרמב"ם פוסק את אביי, ומקבל את דברי הרא"ש בסוגיה שאין מחלוקת בין האמוראים.

[8] עיין לקמן סוגיה פא: נזק בממונו של אדם על ידי בעלי חיים של אחר. וכך כותב המהר"ם מלובלין (ד"ה לאתויי בור המתגלגל) גם בסוגייתנו.

[9] לכאורה היה ניתן לחלק בין בור המתגלגל, שם בעלי החיים מגלגלים את האבן בלא דעת למצב בו בעלי החיים לוקחים בדעתם אש מדעתם ושמים במקום אחר אז הם לא רוח מצויה, ועיין לעיל סוגיה סט: שור פיקח בבור, שם הראנו ברש"י שאין דעת בעלי החיים נחשבת עילה לחיוב הבעלים שלהם.

[10] התוספות לא יכול לקבל את החידוש של רש"י בדברי רבא כיוון שהוא סובר שבעלי חיים דינם כרוח מצויה. בנוסף, הוא לא יכול לומר שמדובר במצב בו אדם העביר את הבור בדעת הראשון יתחייב מדין בור המתגלגל, כיוון שהוא כותב שלא כך בפירוש (ד"ה לאתויי).

[11] רש"י (ב"מ קיז: ד"ה פטור), ר"ן (שם ד"ה שם מתניתן) ועוד.

[12] ועיין מעשה רקח על אתר שטען שההשהיה איננה סיבת החיוב, אלא רק באה להוציא מהתפיסה המוטעת שהחיוב נובע מכך שהאדם עבר על דברי בית דין. ואינני מצליח להבין את דבריו.