שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא ממשיכה לעסוק בדף זה בדרכי תשלום הנזק. היא מתחילה בביאור החלק השני של דברי רבי עקיבא לגבי תשלום לבית המקדש דווקא מהנכסים הטובים ביותר. לאחר בירור המקרה אליו מתייחס רבי עקיבא, הגמרא קובעת כי הכוונה במצב בו שור של אדם רגיל מזיק רכוש של בית המקדש הבעלים של השור המזיק צריך לשלם את הנזק באופן הטוב ביותר.
הנושא השני אליו נדרשת הגמרא הוא סתירה בין דרכי תשלום נזק העולות מהתורה. מצד אחד התורה אומרת בפירוש שצריך לשלם את הנזק על ידי הקרקע הטובה ביותר של המזיק, אך מהצד השני עולה מהפסוקים כי ניתן לשלם בעזרת כל דבר. האמוראים מציעים ארבע תשובות אפשריות לשאלה זאת. רבא מציע שתי אפשרויות, האפשרות האחת היא שאם המזיק בא ומשלם הוא משלם בדרך בה הוא רוצה, אבל אם באים לגבות ממנו, גובים דווקא את הקרקע הטובה ביותר. האפשרות השנייה שמציע רבא היא שהדין לפיו צריך לתת את הקרקע הטובה ביותר איננו מתייחס דווקא לקרקע, אלא שצריך לשלם את הדבר הטוב ביותר מאמצעי התשלום אותו הוא בחר. הבעיה שהגמרא מוצאת באפשרות השנייה היא שהתורה אומרת את הדין של התשלום הטוב ביותר דווקא לגבי שדה.
אביי מציע שבמצב בו לקרקעות יש שני תעריפים, וכרגע הקרקעות נמצאות בתעריף הנמוך. הניזק יכול לגבות את הקרקע הטובה ביותר כפי שאומר הדין העקרוני, אך הוא יכול גם לבקש לקבל כל דבר אחר תמורת הנזק. ברם, אם הוא מבקש דבר אחר, המזיק יכול לדרוש ממנו לקבל דבר אחר לפי התעריף הפוטנציאלי, ולא לפי התעריף העכשווי. הבעיה עם הפרשנות הזאת היא שלפיה האמירה כי הניזק יכול לגבות מהקרקע הטובה ביותר מגבילה את כוחו כך שהוא לא יכול להתפשר ולגבות משאר הקרקעות.
התשובה האחרונה, שגם התקבלה להלכה, מבוססת על האמירה שדברים ניידים תמיד נחשבים הטובים ביותר, כיוון שניתן למכור אותם בכל העולם. ברם, קרקע מקובעת למקום אחד מה שמצמצם את כמות הקונים הפוטנציאליים ומקשה על המכירה שלה, ולכן שהמזיק משלם קרקע זאת חייבת להיות קרקע מעולה, כדי לזרז את תהליך המכירה.
הגמרא פותחת דיון אחרון לדף זה, בו רב שמואל שואל את אביו האם ההערכה של דרגות טיב הקרקע הינה אובייקטיבית או סובייקטיבית. התשובה שרב שמואל מקבל מאביו היא שמפורש בתורה שהשדה מיוחסת דווקא למזיק, ולכן צריך לומר שהכוונה היא לשדה הטובה ביור שלו, ולא לדרוג אובייקטיבי גלובלי.
שיעורי עומק
ביאור הדף
בדף הקודם ראינו ברייתא בה הייתה מחלוקת תנאים סביב פרשנות הפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". נקודת המחלוקת הייתה נעוצה בשאלה למי השדה בפסוק מיוחס. לפי רבי ישמעאל מדובר על השדה של הניזק, ולפי רבי עקיבא מדובר על השדה של המזיק.
ר' עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש.
לאחר שהגמרא להסביר מה הטענה הנובעת מפרשנותו של רבי ישמעאל, היא עוברת לבער את דברי רבי עקיבא. רבי עקיבא לא מתייחס באופן ישיר לפסוק כי אם לדין לפיו המזיק תמיד צריך לשלם ממיטב כספו. הוא מביא דין נוסף לפיו גם לבית המקדש יש לשלם ממיטב הכסף. הדין השני של רבי עקיבא נובע מלימוד בצורת קל וחומר. אם לאדם רגיל יש חובה לשלם ממיטב כספו, אז ודאי שלבית המקדש צריך לשלם באופן המובחר.
מאי קל וחומר להקדש?
הגמרא שואלת באיזה מקרה רבי עקיבא אומר שצריך לשלם לבית המקדש ממיטב הכסף של האדם?
אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, שור רעהו אמר רחמנא – ולא שור של הקדש!
הגמרא דוחה את האפשרות לומר כי מדובר במצב בו שור מזיק את רכוש בית המקדש. הסיבה לכך שלא יכול להיות שרבי עקיבא מדבר על המקרה בו שור הזיק רכוש של בית המקדש היא כי התורה מסייגת את מושאי הנזק של שור, ל"שור רעהו". במסגרת צמצום זה רכוש בית המקדש יוצא ממושאי הנזק האפשריים של השור. על כן אין צורך לשלם כלל לבית המקדש על נזק ששור גורם לרכוש שבבעלות בית המקדש, ולכן לא ניתן לומר שרבי עקיבא אומר שבמקרה זה התשלום צריך להיות בצורה הטובה ביותר כי אין תשלום.
אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, דאתי גזבר ושקיל מעידית.
הגמרא מציעה אפשרות אחרת, לפיה מדובר באדם שמתנדב לתרום סכום כסף מסוים לבית המקדש. במקרה זה מנהל הכספים של בית המקדש, הגזבר, יכול להגיע ולגבות את התרומה ממיטב כספו של התורם, במידה והוא לא מביא את התרומה בזמן לבית המקדש.
לא יהא אלא בעל חוב, ובעל חוב בבינונית!
הגמרא דוחה גם את האפשרות שמדובר בתרומה לבית המקדש. הסיבה לדחייה זאת היא שהתורם יוצר לעצמו חוב לבית המקדש, ולכן דיני הגבייה ממנו אמורים להיות כמו דיני גבייה של מלווה ולווה. אלא שהמלווה יכול לגבות רק מהקרקע הבינונית ולא מהקרקע הטובה ביותר שיש ללוווה.
וכי תימא, סבר ר"ע: כל בעל חוב נמי בעידית, איכא למיפרך: מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין, תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין?
הגמרא מוסיפה וטוענת שגם אם באופן כללי מלווה היה יכול לגבות מהקרקע הטובה ביותר של הלווה, עדיין לא ניתן לומר שרבי עקיבא התכוון לזה. רבי עקיבא לומד את החובה לשלם מהקרקע הטובה ביותר לבית המקדש באמצעות קל וחומר. אלא שאם מדובר על גביית תרומה, אין יחסים ברור בין המקרים, כיוון שאם עד עכשיו הנחנו שהתשלום לבית המקדש אמור להיות יותר טוב מהתשלום לאדם רגיל, ראינו בדיני נזקים זה לא נכון, ובעוד לאדם רגיל משלמים נזק, להקדש לא משלמים נזק בכלל. על כן, נראה שהלימוד של רבי עקיבא בברייתא קשה באופן כללי.
לעולם דנגח תורא דידן לתורא דהקדש, ודקא קשיא לך: שור רעהו אמר רחמנא – ולא שור של הקדש! ר"ע סבר לה כר"ש בן מנסיא; דתניא, ר"ש בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט – פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד – משלם נזק שלם.
קושיית הגמרא מחייבת אותה לחזור ולטעון שהתשלום בו רבי עקיבא מדבר הוא בתשלום נזק, ורבי עקיבא חולק על המשמעות שיש לצמצום מושאי הנזק של שור לרכוש שאינו של בית המקדש. הגמרא הבינה שהצמצום הזה גורם לכך שלא יהיה צריך לשלם על נזקים לרכוש של בית המקדש כלל, אולם עכשיו היא מביאה אפשרות אחרת עליה אמון רבי שמעון בן מנסיא. רבי שמעון בן מנסיא טוען שהחיוב על נזק ששור גורם לרכוש בית המקדש חמור יותר מנזק ששור גורם לרכוש של אדם רגיל, וגם כשהשור לא אמור להזיק ולנגוח, החיוב הוא על כל הנזק. אם כן טענתו של רבי עקיבא שהתשלום להקדש תמיד יותר טוב מהתשלום לאדם רגיל, ולכן אם לאדם רגיל התשלום צריך להיות מהקרקע הטובה ביותר, אז ודאי שהתשלום לבית המקדש צריך להיות מהקרקע הטובה ביותר.
אי הכי, ר' ישמעאל ור"ע ממאי דבעידית דניזק וזיבורית דמזיק פליגי? דלמא דכ"ע בדניזק שיימינן, והכא בפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן קמפלגי, ר"ע סבר כר"ש בן מנסיא, ור' ישמעאל סבר כרבנן!
הגמרא טוענת שאם דברי רבי עקיבא מבוססים על שיטתו של רבי שמעון בן מנסיא בדין אחר, מדוע יש הכרח לומר שהמחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא היא בשאלה מאיזה קרקע משלמים לאדם רגיל? ניתן לטעון שרבי ישמעאל ורבי עקיבא מסכימים על דיני התשלום לאדם רגיל וכל מחלוקתם היא בשאלת התשלום על נזקים שנעשו לרכוש בית המקדש.
א"כ, מאי לא בא הכתוב? ועוד, מאי ק"ו להקדש?
הגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות שמחלוקת התנאים בברייתא היא בנושא תשלום על נזקי שנעשו לרכוש בית המקדש כיוון שלשון הברייתא לא מסתדרת מחלוקת בעניין זה. רבי עקיבא אומר בפירוש שהפסוק אותו רבי ישמעאל מציין כמקור לתשלום ממיטב הכסף הוא בעל משמעות הלכתית אחרת. בנוסף, בדברי רבי עקיבא בברייתא בפירוש מופיעים שני דינים, דין אחד לא קשור לבית המקדש והשני קשור לבית המקדש, לכן לא מסתבר לומר שאם רבי עקיבא מסכים עם רבי ישמעאל בדין של תשלום לאדם רגיל שהוא יצטרך לציין דין זה.
ועוד, הא אמר רב אשי, תניא בהדיא: מיטב שדהו מיטב כרמו ישלם – מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל; ר"ע אומר: מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק.
בנוסף, מעבר ללשון הברייתא ישנה גם ברייתא מקבילה שאומרת בפירוש שרבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בפרשנות הפסוק, ולכן אי אפשר לומר שהם מסכימים על דין הנזק במקרה של אדם רגיל וחולקים רק על תשלומי נזק לבית המקדש.
לאחר שהגמרא מסיימת לבאר את המשמעות של דין המשנה לפיו יש צורך לשלם ממיטב הקרקע, היא עוברת לברר את עצם הדין.
רמי ליה אביי לרבא, כתיב: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב אין, מידי אחרינא לא, והתניא: ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין!
אביי שואל את רבא שאלה על פסוקי התורה. מצד אחד התורה אומרת שהאדם צריך לשלם דווק ממיטב כספו, ובשדה הכי טוב שלו. אולם מצד שני, התורה כותבת בנזקי בור את הפועל "ישיב" בנוגע לתשלום הנזק, ממנה ניתן ללמוד שהמזיק יכול לשלם מה שהוא רוצה, אפילו אם זה לא מהקרקע הטובה ביותר שלו. אם כן, האם המזיק חייב לשלם דווקא בדרך הטובה ביותר, או שהוא יכול לבחור דרך תשלום כרצונו כל עוד הוא מחזיר את השווי.
לא קשיא: כאן מדעתו, כאן בעל כרחו.
רבא עונה לאביי בכך שהוא מחלק בין שני מקרים. לטענתו של רבא, כאשר המזיק רוצה לשלם לניזק הוא יכול לבחור מה הוא משלם, כל עוד הוא מכסה את העלות. לעומת זאת, אם בית דין נדרשים לגבות מהמזיק את תשלומי הנזק בניגוד לרצונו, אז הם גובים מהקרקע הטובה ביותר שלו.
אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי, דכתיב ישלם, בעל כרחו.
עולא בנו של רב עילאי מבסס את טענתו ההלכתית של רבא בפסוקים. הוא אומר שההבדל בין המילים "ישלם" ל"ישיב" מביע על כוונה. אדם משלם בניגוד לרצונו, אך ההשבה נעשית מרצונו ומדעתו.
א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע!
אביי דוחה את ראייתו של עולא בנו של רב עילאי, וטוען שגם הפועל ישלם הוא פועל לא סביל, ולכן נראה שהוא מייצג פעולה שהאדם עושה מרצונו, ולא פעולה שכופים אותו לעשות.
אלא אמר אביי: כדמר; דתניא: הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים, ואינו מוצא למוכרן – מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה;
אביי מציע תשובה אחרת לשאלה אותה הוא הציג. תתשובה זאת מבוססת על השוואה לדיני צדקה, מהעמדה שעושים לברייתא. נקדים ונאמר, אדם שיש לו פחות ממאתיים זוז מוגדר עני ומותר לאכול ממתנות עניים. אביי מביא ברייתא שמדברת על אדם שיש לו יותר ממאתיים זוז, אבל לא בכסף נזיל אלא בנכסים, והוא לא מצליח למכור את הנכסים שלו. דין הברייתא הוא שבמקרה הזה, ניתן לתת לאותו אדם עד מאה זוז, דהיינו מחצית מקצבת העניים. זה דין הברייתא אך אביי עוד לא מסיים כאן תשובתו.
והוי בה מר, היכי דמי? אי הוזל ארעתא דכ"ע ודידיה נמי זל בהדייהו, אפילו טובא נמי ליספי ליה, דהא זול דכ"ע נמי! אלא דאוקיר ארעתא דכולי עלמא, ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה!
אביי ממשיך את דבריו ומציג קושיה שיש על הברייתא. לכאורה, חוסר היכולת של האדם למכור את נכסיו לא מגדירה אותו כעני. על כן, אם חוסר יכולתו למכור נובע מחוסר ביכולת מכירה הוא לא מוגדר כעני ואסור לו לקבל כלום, אז לא מובן למה הוא מקבל חצי. אך גם אם האדם לא מצליח למכור עקב ירידה של כל השוק, הדבר גורם לירידת ערך הנכסים, כך שהוא אמור להיות מוגדר כעני, ואין סיבה להגביל אותו רק לחצי. יוצא, שלא משנה מה הגורם לחוסר יכולתו של האדם למכור את נכסיו, דין הברייתא שאומר שנותנים לו חצי תמוה. זאת הקושיה שמקשים על דין הברייתא, אך אביי עדיין לא מסיים את תשובתו.
ואמר מר עלה: לא צריכא, דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא, דכ"ע נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואצטריכא ליה זוזי זבין כדהשתא, עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל;
אביי מציג גם את התירוץ לקושיה על הברייתא. המצב עליו הברייתא מדברת הוא ירידה של כל השוק עקב העונה. בימי החורף כל הקרקעות זולות יותר, ומימי הקיץ הקרקעות שוב מתייקרות. אשר על כן, אנשים מוכרים את נכסיהם רק בקיץ ולא בחורף. אולם עקב מצבו הכלכלי האדם נאלץ למכור את הקרקע שלו בחורף בתעריף הנמוך. הגמרא מניחה כי ההפרש בין תעריף הקיץ לתעריף החורף הוא עד חצי. יוצא שאותו האדם לא נחשב עני, כי הקרקעות שיש לו שוות יותר ממאתיים זוז, אבל את השווי הזה הוא יוכל לקבל במלואו רק עוד כמה חודשים. במקרה זה אומרת הברייתא שניתן לתת לו מתקציב העניים עד חצי ממה שמגיע לעניים האחרים.
והכא נמי גבי נזקין, דיניה בעידית, ואי א"ל איהו: הב לי בינונית טפי פורתא, א"ל: אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא – שקיל כיוקרא דלקמיה.
לאחר שאביי מציג את הדין בהלכות צדקה הוא מקשר את זה לדיני נזקים. השאלה אליה אביי נדרש היא מה היחס בין הפסוק המחייב תשלום דווקא בקרקע הטובה ביותר, לבין דרשת חז"ל שאומרת שניתן לשלם מהכל. תשובתו של אביי מבוססת על כך שכמו שאמרנו קודם, יש עליות וירידות במחירי הקרקעות שמובנות בשוק. כאשר הניזק בא לתבוע את הנזק התעריף בשוק הוא התעריף הנמוך. על אף שהדין העקרוני הוא שהניזק אמור לגבות מהקרקע הטובה ביותר של המזיק, הניזק מבקש מהמזיק שיתן לו קרקע פחות טובה כך שהוא יקבל יותר קרקע. במצב זה המזיק יאמר לו או שהוא הולך על פי הדין העקרוני ומקבל קצת קרקע אבל מהקרקע הטובה ביותר, או שהוא מקבל יותר קרקע מקרקע פחות טובה, אבל על פי התעריף הפוטניצאלי שלה שהוא התעריף הגבוה. התשובה שמוצעת כאן לשאלה של אביי היא שהדין העקרוני מחייב את המזיק לשלם מהקרקע הטובה ביותר שלו, וזה מה שכתוב בפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". אך למרות הדין העקרוני הניזק יכול לבקש לקבל כל דבר, וזה מה שהפוסק אומר "ישיב", ולומדים חז"ל שניתן להשיב הכל, אפילו דברים גרועים. אלא שאם הוא יבקש משהו אחר, ידו של המזיק על העליונה, והוא יכול להחליט שהוא לא מסכים.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב: א"כ, הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, דרחמנא אמר ממיטב, ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא!
רב אחא בר יעקב דוחה את תשובתו של אביי. דחייתו מבוססת על הטענה שאם התורה אומרת שהניזק צריך לקבל את התשלום מהקרקע הטובה ביותר, כוונתה להוסיף לניזק עוד כוח, ולא לגרוע ממנו את האפשרות לגבות את הנזק מדברים פחות טובים.
אלא אמר רב אחא בר יעקב: אי איכא לדמויי – לב"ח מדמינן ליה, בעל חוב דיניה בבינונית, ואי א"ל: הב לי זיבורית טפי פורתא, א"ל: אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא – שקיל כי יוקרא דלקמיה.
עקב דחייתו, רב אחא בר יעקב מסב את ההשוואה שאביי עושה מתשלומי נזק להחזרת חוב. הלווה צריך לשלם למלווה מהקרקע הבינונית. רב אחא בר יעקב אומר שהמלווה אמור לגבות מהקרקע הבינונית, אולם הוא יכול לבקש גם מהקרקע הגרועה המכונה זיבורית, כדי לקבל יותר. אלא שאם יעשה זאת הלווה יוכל לדרוש שהגבייה תתבצע לפי התעריף הפוטנציאלי ולא לפי התעריף העכשווי.
מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: א"כ, נעלת דלת בפני לוין, דא"ל: אילו הוו לי זוזי הוה שקלי כדהשתא, השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה?
רב אחא בנו של רב איקא דוחה את ההשוואה של רב אחא בר יעקב. הוא טוען שאם הדין שנאמר בהשוואתו של רב אחא בר יעקב יתקיים, אנשים לא ירצו להלוות לאחרים, כי הלווים יוכלו לגרום להם הפסד כספי בזה שיאמרו להם לקבל את הקרקע הגרועה בתעריף אחר, בעוד לולי ההלוואה למלווה היה אמור להיות את כמות הכסף הנדרשת ולא את זאת שהוא יקבל לפי תעריף עתידי.
אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: אי איכא לדמויי – לכתובת אשה מדמינן, דהא כתובת אשה דינה בזיבורית, ואי אמרה ליה איהי: הב לי בינונית בציר פורתא, אמר לה: אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא – שקלי כיוקרא דלקמיה.
עקב דחייתו רב אחא בנו של רב איקא מציע השוואה אחרת למקרה המוזכר בהלכות עניים המבוסס על זה שהתעריף משתנה באופן ידוע במהלך עונות השנה. טענתו היא שההשוואה צריכה להיות בכיוון ההפוך, דווקא במצב של אישה שצריכה לגבות את כתובתה. הדין העקרוני הוא שאישה גובה את כתובתה מהקרקע הגרועה ביותר. האישה יכולה לבקש קצת פחות מקרקע יותר טובה, אלא שאם תעשה זאת הגרוש שלה או היתומים יוכלו לתת לה עוד פחות קרקע על פי התעריף הפוטנציאלי של הקרקע בקיץ, ולא יהיו חייבים להשתמש בתעריף הנוכחי.
מכל מקום קשיא!
הגמרא אומרת שלא משנה איך עושים את השימוש במצב בו יש בשנה שני תעריפים, עדיין יש קושי בשאלה איך אמורים לשלם. האם אמורים לשלם מהקרקע הטובה ביותר כמו שעולה מפסוקי התורה, או שניתן לשלם בכל דרך?
אמר רבא: כל דיהיב ליה – ממיטב ליתיב ליה.
רבא מיישב בין הדינים השונים ואומר שהדין העקרוני הוא שהמזיק יכול לשלם בכל דבר שירצה. אך ישנו דין נוסף שמחייב את המזיק לשלם מהסוג הכי טוב של הדבר אותו הוא משלם. למשל, אם המזיק מחליט לשלם בכותנה, הדין של מיטב מחייב אותו לתת דווקא כותנה טובה.
והא מיטב שדהו כתיב!
הגמרא דוחה את דברי רבא ואומרת שלא ניתן לומר שהדין של מיטב לא קובע מה צריך לשלם, שהרי בפסוק כתוב בפירוש שהמזיק צריך לשלם את מיטב שדהו, ולא כל דבר אחר. אם כן, כיצד רבא אומר כדבר פשוט שניתן לשלם בעזרת כל סוג סחורה.
אלא, כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב, פרשוה: כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא דליתיב ליה ממיטב, כי היכי דלקפוץ עלה זבינא.
רב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע עונים על השאלה לאחר החזרה מבית רב. תשובתם היא שיש חלוקה בין סוגי תשלום שונים. כאשר התשלום נעשה על ידי מטלטלים כל דבר מספיק טוב כדי לשלם איתו, כיוון שניתן לחזר אחר קונים בכל העולם. אולם אם התשלום נעשה על ידי קרקע, יכולת המכירה של הניזק יורדת, ולכן אמורים לשלם לו קרקע טובה, כדי שהוא יצליח למכור אותה בקלות.
בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין, בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין?
לאחר יישוב הסתירה בין שתי דרכי התשלום העולות מהפסוקים, הגמרא עוברת לברר מהי קרקע מיטבית. רב שמואל שואל את אבא שלו האם שלושת המונחים המתארים את טיב הקרקע, עידית - הקרקע הטובה ביותר, בינונית, וזיבורית - הקרקע הכי פחות טובה, הינם מונחים אובייקטיביים ויש תעריף ממנו קרקע מסוימת נחשבת עידית ומתחת אליו נחשבת בינונית? לחלופין, יכול להיות שהמונחים הם סובייקטיביים, ועבור כל אדם ניתן לחלק את הקרקעות לפי רמת התעריפים שלהן?
אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן, כי תבעי לך – אליבא דרבי עקיבא, דאמר בדמזיק שיימינן, מאי? מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק, או דלמא למעוטי דעלמא נמי?
רב שמואל מגביל את שאלתו ואומר שהיא מתייחסת רק לדעת רבי עקיבא לפיה המזיק צריך לשלם באופן הטוב ביותר שלו. האם כוונתו היא שהמזיק צריך לשלם על פי סטנדרט קבוע מסוים, או שהוא צריך לשלם בקרקע הטובה ביותר שלו? שאלה זאת לא תקפה לרבי ישמעאל, כיוון שלפי רבי ישמעאל המזיק צריך לשלם בדיוק את מה שהוא הזיק, ולא יותר מזה.
אמר ליה: רחמנא אמר מיטב שדהו, ואת אמרת בשל עולם הן שמין?
אבא של רב שמואל עונה על שאלתו. טענתו היא שהייחוס של התורה את השדה המיטבית למזיק, אינו מותיר מקום לספק, וודאי שההערכה הינה סובייקטיבית.