רקע
המשנה אומרת שיש ארבעה אבות נזקים. יש לחקור מה מחדשת המשנה בכך שהיא מונה ארבעה אבות נזקים, האם זה את החיוב בכל אחד מהנזקים הספציפיים הנכללים תחת ארבע האבות או שאת הפטורים השונים שיש לאבות.
מקורות
א. בבא קמא ה:-ו. "אמר רבא… וסכסכה אבניו"
ב. תוספות בבא קמא ה: ד"ה להלכותיהן, אש, [ב: ד"ה אבל במחוברת]
ג. בבא קמא ו.-: "הצד השוה… וחזר הדין"
רא"ש בבא קמא פרק א סימן א "ויש מן הגדולים… חיובינהו מבור"
תוספות בבא קמא ג: ד"ה משורו
[גרי"ז הקדמה להלכות נזקי ממון]
הסבר הסוגיה
אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן: קרן – לחלק בין תמה למועדת; שן ורגל – לפוטרן ברשות הרבים; בור – לפטור בו את הכלים… אש – לפטור בו את הטמון
[בבא קמא ה:]
בסוגיה הקודמת ראינו שרבא אומר שניתן ללמוד את כל האבות גם בלא שכולם היו כתובים. על כן הוא אומר שהתורה כתבה את כולם כדי ללמד את ההלכות שיש בכל אב ואב.
את דברי רבא ניתן להבין בשני אופנים. האופן האחד הוא שהתורה צריכה לחדש את כל האבות לצורך ההלכות, ואת האבות היה ניתן ללמוד אחד מהשני. אבל בסוף לאחר שהתורה כתבה את כל אבות הנזקים שוב אין צורך בלימוד של רבא ולומדים את האבות מצד עצמם.
האופן השני מבוסס על כך שלימודו של רבא הוא מהותי. רבא מסביר שמשני אבות לומדים את חיוב הנזק גם לאחר שהתורה כתבה את כל האבות. פרשיות הנזקים בתורה לא מגיעות ללמד אותנו את החיוב על מעשי הנזק אלא את הפטורים השונים.
נדגים את ההבדל בין האופנים באמצעות דברי התוספות. התוספות בפירוש נוקט כאופן הראשון שרבא משמיע לנו את דרך הלימוד כדי להגדיל תורה ולהאדיר. הוא אומר שלפי רבא התורה כתבה אש לא רק לצורך פטור טמון אלא הייתה לה סיבה נוספת כדי לכתוב אש והיא שלא יהיה פטור באש על כלים. טענת התוספות היא שאם לא הייתה כתובה פרשת אש בתורה והיו לומדים אש מבור היה פטור באש על הכלים. על פי האופן השני וודאי שלא היה פטור באש על נזקי כלים. התורה לומדת מבור ומקרן חיוב על נזק שהאדם לא עושה בידיים. מעבר לזה היא פוטרת במקרה של בור באופן ספציפי נזקי כלים.
ההבדל בין האופנים השונים משקף מחלוקת תפיסתית בשאלה כיצד בנויה מערכת האבות והתולדות. האם הנחת היסוד היא שהמזיק פטור אלא אם כן הוא חייב, או שהמזיק תמיד חייב חוץ מבמקרה בו הוא פטור? בניסוח אחר, האם התורה חידשה חיוב בנזקי ממון ומעיקר הדין היה פטור או שמא גם בלא התורה היה חיוב על נזקי ממון, והתורה באה לפטור במקרים מסוימים[1]?
הדרך לבחון דבר כזה היא למצוא תולדה שאין לה אב. לפי האופן הראשון התורה לא חידשה את החיוב של המעשה הזה ולכן יהיה פטור, לעומת זאת לפי האופן השני יהיה חייב במקרה הזה בלא אף אחד מהפטורים השונים.
הגמרא מביאה בדף ב: הווא אמינא שהתורה חייבה בקרן על קרן תלושה ולא על קרן מחוברת. הגמרא אומרת שלפי ההווא אמינא הזאת החילוק בין תם למועד יהיה רק בקרן תלושה, אבל בקרן מחוברת יהיה חייב נזק שלם תמיד. מכאן הגרי"ז, נושא דגל האופן השני, מוכיח שגם כאשר מעשה נזק אינו כתוב בתורה חייבים עליו[2].
הנפקא מינה הגדולה בין שני האופנים הללו היא בנזק הנלמד משני אבות שונים. הגמרא בדף ו. מביאה ארבע תולדות שנלמדים משילובים. הרא"ש מביא מחלוקת בינו לבין יש מן הגדולים בשאלה מהי דרך הלימוד של התולדות. הטענה עמה הרא"ש מתמודד היא שכאשר אב נלמד משני אבות הלימוד הוא לימוד גמור, כך שהפטורים של שני האבות חלים עליו. הרא"ש לא מקבל את הטענה הזאת ולפיו דרך הלימוד היא אחרת. בלימוד משני אבות יש אב ממנו לומדים, אמנם מסיבה מסוימת לא ניתן לעשות את כל הלימוד ולכן צריך להראות שגם במקרה הזה חייבים ומביאים אב נוסף, כך שהתולדה היא רק של אב אחד ולא של שניהם.
לדוגמא, הגמרא אומרת שהנזק שנעשה על ידי אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ועפו למקום אחר נלמד מבור ומאש. לשיטת יש מן הגדולים הלימוד הוא לימוד גמור. אי אפשר ללמוד את הנזק מבור כי כוח אחר מעורב בו, ואי אפשר ללמוד את הנזק מאש כי הוא סטטי, ועל כן יש פה תולדה של בור ושל אש. הרא"ש לעומת זאת אומר שהנזק נלמד מבור והוא תולדת הבור. אלא שיש פירכה על הלימוד מבור ולכן צריך עוד היכי תימצי לחיוב.
לכאורה דברי הרא"ש קשים. אם לומדים את התולדה משני האבות ולא רק מאחד מהם כיצד ניתן שהתולדה תהיה חמורה יותר מאחד האבות המלמדים אותה? הגרי"ז מסביר את דברי הרא"ש בכך שיש מחייב לכל הנזקים שאינו קשור לאבות השונים. מבחינת האיפיון האבן מזיקה כמו בור, כלומר היא נייחת. אלא שאם רק פרשיית בור הייתה כתובה בתורה לא היינו יכולים ללמוד את הנזק הזה, ולכן צריך ללכת למחייב הכללי, דהיינו לבור ולאש ממנו יש הוכחה שמתחייבים גם על מקרה כזה. אמנם איפיון הנזק אינו מתשנה על פי זה ועדיין הוא נכלל בפרשיית בור ולא בפרשיית אש[3].
סיכום
רבא אומר שגם בלא כתיבת התורה את אבות הנזקים היה ניתן ללמוד אותם אחד מהשני והסיבה שהתורה כתבה את כל אבות הנזקים היא כדי ללמד את ההלכות המיוחדות שיש בכל אחד מהן. צריך לשאול כיצד לומדים את האבות לאחר שהתורה פירטה את ארבעתם. האם עדיין לומדים בדרך אותה רבא הביא והתורה פירטה את ארבעת האבות כדי להגיד את הפטורים שלהם, או שלומדים את החיוב מכל אחת מהפרשיות?
הנפקא מינה העיקרית בין שתי התפיסות הללו היא שאלת תולדה הנלמדת משני אבות. בפשטות תולדה הבאה משני אבות אמורה לקבל את הפטורים של שניהם כמו שטוען התוספות. אולם הרא"ש אומר שזה לא נכון לגבי תולדה שהיא כמו האב רק יש בה חיסרון אותו לומדים מתולדה אחרת. הגרי"ז מסביר את דברי הרא"ש בכך שהוא אומר שתפיסתו היא שיש מחייב כללי לנזקים. הסיבה בגינה חייב על האב היא כי האדם חייב על כל מעשה נזק שבאחריותו. הפטורים של התולדה נלמדים מהפרשיות הספציפיות, ולכן יהיה לתולדה הזאת את הפטורים של האב אליו היא דומה.
[1] לכאורה ניתן לבדוק זאת על ידי מערכות המשפט של הגויים באותה התקופה. אם גם הם מחייבים על נזקי ממונם אז כמובן שהתורה לא חידשה חיוב אלא פטור, ואם הם לא מחייבים אז התורה חידשה את החיוב. אמנם, זה אינו מעיד כיוון שיכול להיות שמצד הדין אמור להיות חיוב והגויים לא מקיימים אותו. ועיין סוגיה טו: פטור נזקי גוי.
[2] רבנו תם מתרץ שההווא אמינא של הגמרא היא שבלא כתיבת קרן מחוברת היינו חושבים שקרן מחוברת היא אורחיה של הבהמה כך שניתן ללמוד אותה מהאבות האחרים.
[3] התלייה של הגרי"ז את השיטה הזאת בראש איננה חלקה. אם ישנו מחייב כללי בנזיקין היינו מצפים שהמחייב בכל אבות הנזקים יהיה זהה. אמנם ראינו ברא"ש שהמחייב בשן ורגל שונה מזה של קרן, ועיין לעיל סוגיה מ: שמירה פחותה. צריך להגיד לפי הגרי"ז שדברי הרא"ש שם לא באים לחלק בין שן ורגל לקרן, אלא לומר שבדברים שצריכים שמירה פחותה לפי רבי יהודה המחייב הוא פשיעה, לעומת קרן תמה שהחיוב עליה הוא מצד קנס.