תקציר הפרשה
פרשת שמיני עוסקת בשני נושאים: יום חנוכת המשכן והחיות המותרות לאכילה.
יום חנוכת המשכן, היום השמיני אחרי שבעת ימי ההכנה, נפתח כמצופה בצורה חגיגית מאד. אהרון מוכתר לכהן בפני כל העם. במהלך הכתרה זאת הוא מקריב קורבן חטאת וקורבן עולה בשם עצמו. נוסף על הקורבן האישי אהרון מביא בשם העם קורבנות עולה חטאת מנחה ושלמים. בסיום עבדת הקורבנות, אהרון מברך את העם, ולאחר שהוא ומשה נכנסים אל המשכן הם מברכים שוב את העם. פעולות אלו גורמות להשראת שכינה על פני אוהל מועד. הביטוי המרכזי לשכינה הוא אש שיורדת מהשמיים ואוכלת את הקורבנות שעל המזבח.
במקביל לאירועים החגיגיים, נדב ואביהו, בניו של אהרון מקטירים קטורת אשר לא צוו עליה. התוצאה של מעשה זה הוא מות שני בני אהרון. משה לוקח על עצמו את ניהול האירוע. ראשית, הוא מסביר לאהרון את מות בניו, ונענה בשתיקה של אהרון. לאחר מכן הוא מטיל את הטיפול בגופות על בני הדוד של אהרון. לבסוף, הוא אומר לאהרון ובניו הנותרים שלא יתאבלו, והעם יתאבל במקומם.
בשלב זה התורה מציינת ציווי שניתן לאהרון, לפיו אסור לכהנים לעבוד במשכן כאשר הם שיכורים. היום ממשיך להתנהל כהרגלו, למעט נקודה אחת. אהרון ובניו לא אוכלים את החלק המגיע להם מקורבן החטאת, כך שהוא צריך להישרף. משה מגלה ומתעמת איתם, אך אהרון מצליח לשכנע אותו שהם פעלו כפי שה' רצה.
בסיום סיפור יום חנוכת המשכן, מגיע רצף ציווים הכולל את החיות המותרות לאכילה. החיות מחולקות לחמש קבוצות. הקבוצה הראשונה היא הבהמות שסימני הטהרה שלהן זה מפרסי פרסה שוסע שסע ומעלה גרה. הקבוצה השנייה היא חיות המים, הדגים שסימני הטהרה להם זה סנפיר וקשקשת. הקבוצה השלישית היא העופות. לקבוצה הזאת התורה לא מונה סימני טהרה ובמקום מביאה את רשימת העופות האסורים. הקבוצה הרביעית היא שרץ העוף – כלומר חרקים מעופפים. התורה מתחילה בקביעה גורפת שחרק מעופף ההולך על ארבע אסור באכילה, ולאחר מכן היא אומרת שאם יש לשרץ עוד שתי גפיים לנתר עליהן הוא מותר ומביאה רשימה של שרצים מותרים. הקבוצה החמישית היא הזוחלים בהם לא נאמר בכלל סימנים וכולם אסורים.
מעבר לאיסורי האכילה בפרק זה גם מופיעים דיני הטומאה והטהרה הנגזרים מסיווגן של החיות. הנוגע בנבלת החיות הטמאות טמא, ואם הוא נשא את הנבלה גם בלא מגע ישיר אז לא רק הוא טמא אלא גם הבגדים שלו, ושאר הכלים בהם הוא נוגע. דרך הטהרה של הבגדים הוא על ידי כיבוסם ושטיפתם. ישנם שמונה זוחלים יוצאי דופן אשר נבלתם איננה מטמאת במשא אלא רק במגע ישיר.
לאחר מכן התורה עוברת לעסוק בשאלה כיצד הדברים נטמאים, ומתחילה בכלים, ובהבדלים שבין כלים לכלי חרס. כלים נטמאים על ידי מגע בהם, בניגוד לכלי חרס שנטמאים ומטמאים רק מחלקם הפנימי, אבל חלקם החיצוני לא מטמא, ולא יכול לטמא את הכלי. הבדל נוסף שהתורה מציינת בין כלי חרס לשאר הכלים, הוא שלכלי חרס אין דרך טהרה וצריך לשבור אותם, בעוד כלים רגילים ניתן לטבול. התורה גם מציבה את הגבול של כלי הקיבול כדבר שמנותק מהקרקע ולכן מעיין ובור לא נחשבים כלים ותמיד יישארו טהורים.
דין נוסף בדרכי ההיטמאות הנזכר בפרק הוא דין הכשר טומאת אוכלים. כדי שאוכל יקבל טומאה הוא צריך להיות מוכשר לכך, כלומר הוא צריך להיות שטוף ולא מחובר לקרקע.
רעיונות בפרשה שכדאי להכיר
מדוע מתו בני אהרון? – סיבת מותם של בני אהרון לא ברורה כל צרכה. אשר על כן, הפרשנים הציעו תשובות רבות לנסיבות מותם. אפשרות אחת היא שהם הקטירו את הקטורת בלא אישורו של משה. פעולה זאת נחשבת כהוראת הלכה בסמוך לרב, ובמילים אחרות חוסר קבלת מרותו של משה כמנהיג ההלכתי. אפשרות נוספת היא שהם הקטירו את הקטורת בעודם שיכורים. הסימוך של אפשרות זאת בפשט הוא האיסור לעבוד במשכן שיכור המופיע באמצע הפרשה.
בקרובי אקדש – מילים חידתיות אלו נאמרות על ידי משה, לאהרון אחיו ששכל את שני בניו. הפרשנות המקובלת היא שבמותם של צדיקים יש גם צד חיובי הגורם להתעלות של שאר העם. במקרה שלנו, מות בני אהרון יגרום לשאר העם לשמור על הלכות המשכן. פרשנות אחרת מופיעה ברשב"ם. הוא טוען שמטרתו של משה באמירה זאת היא לגרום לאהרון לא להתאבל, כפי שאנחנו רואים שהוא אומר בפירוש בהמשך הפרק. על כן, משה אומר לאהרון שכיוון שהא קרובו של ה' הוא זה שצריך לקדש אותו, ולא ניתן להעביר את העבודה לאדם אחר. העובדה שאהרון ינהג בצורה הזאת תגרום גם לכבוד שכינה, שכן העם יראה שאהרון ממשיך לעסוק במלאכה על אף מצבו האישי.