רקע
יש שלוש רשויות לענייני נזקים. רשות הניזק, רשות המזיק ורשות הרבים. עיקר העיסוק שלנו בפרק זה יהיה סביב שן ורגל ברשות הרבים. אולם נפתח את הפרק דווקא בדיני קרן ברשות הרבים וברשות הניזק. הדיון נסוב סביב מחלוקת רבי טרפון וחכמים בשאלת הקל וחומר שיש משן ורגל לקרן. על אף העיסוק הנרחב בסוגיה זאת בדרכי דרשת קל וחומר נעסוק בסברות התנאים לעניין נזקים.
מקורות
א. גמרא כד:-כה. מהמשנה עד "אבל בעלמא לא קמ"ל"
ב. גמרא יח. "בעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם… נזק שלם מגופיה מי אשכחן"
גמרא יח: "אמר לך רבא כי מבעי לי לדידי אליבא דרבנן… דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו"
תוספות יח: ד"ה היכא
ג. רש"ש כד: ד"ה שם רט"א נזק שלם
הסבר הסוגיה
נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק.
[בבא קמא כד:]
המשנה מביאה מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי טרפון לגבי קרן בחצר הניזק. לפי חכמים אין חילוק בין הרשויות השונות ובכל מקום משלם על קרן חצי נזק, ולפי רבי טרפון, על קרן ברשות הניזק חייבים נזק שלם בניגוד לקרן ברשות הרבים עליה חייבים רק חצי נזק.
רבי טרפון מביא שני לימודים לשיטתו המבוססים על קל וחומר. הלימוד הראשון הוא מכך שדין רשות הרבים פחות חמור מדין חצר הניזק, ולראיה פטורים על שן ורגל ברשות הרבים וחייבים על שן ורגל ברשות הניזק, ולכן על קרן ברשות הניזק יהיה חייב נזק שלם. חכמים פורכים את הלימוד כיוון שקל וחומר רק בא להשוות את דינו של החמור לקל, בעוד רבי טרפון הופך את דין קרן ברשות הניזק ליותר חמור מרשות הרבים, "דיו ללבא מן הדין להיות כנדון".
הלימוד השני הוא מכך ששן ורגל פחות חמורים מקרן, ולראייה על שן ורגל פטורים ברשות הרבים ועל קרן חייבים, לכן יהיה חייב על קרן במקום חיובם של שן ורגל כמותם. לימוד זה פוטר את הבעיה של דיו, כיוון שהוא משווה את דין קרן החמור לשן ורגל הקלים, ולא מחמיר את קרן יותר משן ורגל. אלא שחכמים דוחים גם את הדין בטענת דיו. רש"י מסביר שהכוונה היא שכל הקל וחומר בנוי על כך שקרן חמורה יותר משן ורגל כיוון שקרן חייבת חצי נזק ברשות הרבים, ויוצא שדבר זה גורם להחמרת רשות הניזק יותר מרשות הרבים[1].
הגמרא אומרת שיש מחלוקת בין חכמים לרבי טרפון מתי מחילים את דין דיו. לפי חכמים דין דיו הוא בכל מצב בו הלימוד בקל וחומר גורמת לדבר הקל להיות יותר חמור מהדבר החמור. רבי טרפון חולק ואומר שדין דיו חל רק במצב בו אין ידיעה לגבי ההלכה בחמור, אז היא צריכה להיות שווה להלכה ממנה היא נלמדה, אבל איפה שיודעים מה אמורה להיות ההלכה בחמור אז ודאי שהקל וחומר בה להחמיר את הדין של החמור יותר, אחרת אין קל וחומר.
מחלוקת התנאים בנויה על מחלוקת פרשנית בסיפור קביעת העונש של מרים. מרים מדברת לשון הרע על משה, וכעונש היא חולה בצרעת. משה מתפלל לרפואתה, וה' אומר לו ש מרים צריכה להיכלם לפחות כמו שהיא הייתה נכלמת אם אביה היה יורק בפניה.
בקביעת זמן הכלימה ה' אומר כך[2]: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף". לפי רבי טרפון ה' אומר שעל נזיפה מאבא נכלמים שבעה ימים, ולכן למרות שיש קל וחומר לשכינה ממנה צריך להיכלם יותר, זמן הכלימה על נזיפת שכינה לא יעבור את שבעת הימים כיוון שהוא נלמד מנזיפת האב אז הדין הוא שבעה ימים.
חכמים מפרשים את הדין אחרת ואומרים שה' אומר שבנזיפה מאב נכלמים שבעה ימים, ובנזיפה מהשכינה הדין זהה. היה ניתן לחשוב שכיוון שהשכינה חמורה יותר מהאב, נחמיר על מרים כך שתיסגר יותר, ולכן הפסוק הבא משמיע לנו שמרים נסגרה רק לשבעה ימים כדי שנדע את דין דיו. כלומר, לפי חכמים הפסוק "תסגר שבעת ימים" הוא חלק מנתוני ההתחלה של הדיון, ואז רואים שעל נזיפת אב נכלמים שבעת ימים, על נזיפת שכינה נכלמים שבעה ימים, ולמרות שיש קל וחומר כך שהיה נראה שעל נזיפת שכינה הכלימה תהיה ארבעה עשר ימים, כיוון שיש דין דיו זמן כלימת שכינה הוא כמו זמן כלימת אב.
רבי טרפון חולק ואומר שהנתון ההתחלתי היחיד שיש הוא שעל נזיפת אב נכלמים שבעה ימים. ה' מסביר למשה על פי זה את דין נזיפת שכינה ואומר שכיוון שעל נזיפת אב נכלמים שבעה ימים לא הגיוני שנזיפת שכינה תהיה פחות חמורה ולכן ודאי שתיכלם שבעה ימים.
בנזקי קרן הדינים הם שעל קרן ברשות היחיד משלם חצי נזק ועל קרן ברשות הניזק משלם חצי נזק. חכמים אומרים שהמקרה הזה הוא כמו המקרה של מרים בו יש לנו את הנתונים ההתחלתיים ולכן יש דין דיו, בעוד לפי רבי טרפון המקרים שונים כיוון שכאן התשלום על קרן ברשות הניזק ידוע לנו. הסיבה בגינה רבי טרפון אומר שלא מפעילים דין דיו היא כי אם על קרן ברשות הניזק משלמים חצי נזק, יוצא שרשות הניזק אינה חמורה יותר מרשות הרבים.
הגמרא בדף יח מבררת מה מחלוקת רבי אלעזר וחכמים לגבי כלב שנטל את החררה וזרק על הגדיש אז לפי חכמים משלם חצי נזק ולפי רבי אלעזר משלם נזק שלם. במהלך הדיון הגמרא מעמידה את מחלוקת התנאים במצב בו הכלב שינה בחצר הניזק, וכמחלוקת רבי טרפון וחכמים. הגמרא דוחה את העמדת המחלוקת ככה כיוון שרבי אלעזר אומר שמשלמים את הנזק שלם מגופו ורבי טרפון לא אומר שמשלמים מגופו אלא מעלייה. כנגד הגמרא אומרת שאין הכרח לומר שרבי טרפון אומר שמשלם מעלייה ואפשר לומר שלשיטתו גובים נזק שלם של תם מגוף השור.
התוספות שואלים מדוע רבי טרפון מרבה קרן בחצר הניזק לנזק שלם, וממעט דין עליה מצד דיו, ולא מרבה תשלום מעלייה מקל וחומר ומשאיר את גובה התשלום חצי נזק מצד דיו. מדבריו מוכח שדרך הלימוד של רבי טרפון הייתה שיש חומרה ברשות הניזק על רשות הרבים, אלא שאז דיני קרן פה ושם שווים, כך ששור תם משלם חצי נזק מגופו. לכן ברגע שרבי טרפון לומד בקל וחומר שמשלמים נזק שלם לא ידוע אם משלם מגופו או מעלייה ואז יחול דין דיו, וכך גם להפך.
שיטתו של רבי טרפון בדין דיו, מכריחה שהוא לא היה צריך את הקל וחומר השני אלא אמר אותו לשיטת חכמים[3]. הבנה זאת מעלה אפשרות שגם הקל וחומר הראשון לא היה נצרך לשיטת רבי טרפון והוא אמר אותו רק לשיטת חכמים, ומחלוקתם היא בסברה, ולא בדרכי דרשנות התורה.
רבי טרפון סובר שפטור שן ורגל ברשות הרבים נובע מכך ששן ורגל הן פעולות טבעיות ולא מזיקות, וכל החיוב בחצר הניזק הוא הטלת אחריות מלאה של בעלי הבהמה עליה כיוון שהיא פלשה. לכן במצב בו המזיק פולש ומזיק בקרן, על אף שעל נגיחה הוא חייב לשלם רק חצי נזק, הוא ישלם נזק שלם כיוון שהוא אחראי על כל נזקי פלישתו.
חכמים יכולים לחלוק על הטענה הזאת בשתי דרכים. הם יכולים לחלוק ולומר שפטור שן ורגל לא קשור לשאלת הפלישה אלא נובע מיסוד אחר, ואין אחריות מלאה של הפולש לחצר על נזקיו, אלא דינה כמו רשות הרבים לעניין נזקים, חוץ מנזקי שן ורגל שחלוקים. לחלופין, חכמים יכולים לחלוק על כך שכיוון שהמזיק פלש אנחנו תולים את החיוב של הנגיחה בפלישתו, ולומר שמעשה הנזק אינו תלוי בפלישה והוא חלוק ממנו[4].
אם מסבירים כך, מסתבר לומר שלפי רבי טרפון משלמים על קרן בחצר הניזק נזק שלם מעלייה כמו שמשלם על נזקי שן ורגל, כי החיוב בשני המקרים זהה[5]. לכן, כשהגמרא מעמידה את רבי אלעזר כרבי טרפון, היא לא מתכוונת להשוות את שיטותיהם, אלא לומר שהוא מודה לטענתו של רבי טרפון כלפי חכמים ומחייב נזק שלם מגוף השור.
יוצא שיש מחלוקת תנאים משלושת: חכמים אומרים שאין הבדל בין קרן ברשות הרבים לקרן בחצר הניזק, רבי אלעזר חולק ואומר שיש הסדל אחד בין המקרים והוא שמשלמים מגופו של השור, רבי טרפון אומר שיש הבדל נוסף והוא והוא שמשלמים מעלייה.
כדי לבחון את שיטתו של רבי אלעזר נידרש לספקו של הרש"ש. הרש"ש מסתפק בשאלה האם תשלום נזק שלם בחצר הניזק המשתלם מגוף השור הוא קנס או ממון, לשיטת רב הונא שאומר שתשלומי חצי נזק הם קנס. ספקו של הרש"ש מושתת על השאלה האם האחריות על מעשה הנזק של הבהמה בחצר הניזק מוטלת על הבעלים או על השור?
הרש"ש נוקט למסקנה שהתשלום הוא קנס. נראה לפרש את סברתו של רבי אלעזר לשיטתו, ולומר שהוא סובר כמו חכמים. מעשה נזק אינו תלוי במקום, ולכן אין בחצר הניזק חיוב קרן המקביל לחיוב שן ורגל, והחיוב בחצר הניזק הוא חיוב קרן רגיל שהוא באחריות השור, והבעלים משלמים כאחראיים עליו. לפי רבי אלעזר גם בחצר הניזק השור אחראי על מעשה הנזק, ולכן התשלום הוא מגוף השור. ברם, הבעלים פשע, לא במעשה הנזק עצמו אותו הוא לא היה יכול לצפות, אלא בכך שנתן לבהמתו להיכנס לחצרו של אדם אחר. על כן הקנס שמוטל עליו הוא נזק שלם, כדי שלא יפשע שוב וישמור על שורו[6].
סיכום
רבי טרפון וחכמים חלוקים בשאלת גובה חיוב על קרן ברשות הניזק. חכמים אומרים שאין חילוק בקרן בין רשות הרבים לרשות הניזק ובשניהם חייב חצי נזק. רבי טרפון אומר שחייבים על קרן בחצר הניזק נזק שלם.
הגמרא עוסקת במחלוקתם בעיקר סביב שאלת דין דיו שהוא מדיני קל וחומר, ולא סביב דיני נזקים. ניתן להסביר שמחלוקתם היא כן בדיני נזקים, ורבי טרפון סובר שלמרות שבקרן החיוב הוא רק חצי נזק, בשן ורגל אין מעשה נזק וחייב על הפשיעה, ובוודאי שמעשה נזק כמו נגיחה לא גורע ממעשים שהם לא מעשי נזק ולכן החיוב הוא כמו שן ורגל. אם מבינים כך החיוב הוא על נזק שלם מעלייה כמו נזקי שן ורגל.
[1] התוספות מקשה (כה. ד"ה אני) שחכמים מבטלים כך את כל יסוד הלימוד בקל וחומר. בקל וחומר יש שני דינים כשהאחד חמור מהשני, ויש הלכה בקל שאין בחמור, ואז מחמירים את ההלכה החמורה שיש בקל גם על החמור. הוא מתרץ שלחכמים יש קל וחומר במצב בו הלימוד הוא לא מאותו העניין שקובע האם הדין האחד חמור מחברו.
[2] במדבר פרק יב פסוק יד
[3] כך גם מעלה התוספות (דף כה. ד"ה אני).
[4] הדרך הזאת יותר מתאימה לאיך שמחלוקתם מתפרשת במשנה. רבי טרפון טוען כלפי חכמים שאם יש חיוב על פעולה שאינה פעולת נזק בחצר הניזק אז ודאי שיהיה חיוב על פעולת נזק. תגובתם של חכמים היא שחיוב נזק שלם מצד פלישה הוא רק במעשים שקשורים לפלישה. הנגיחה היא מעשה מזיק גם בלא שהבהמה פלשה ועל כן אין לקשר אותה למקום הימצואתה.
[5] כך גם עולה מהמשנה בדף טו: שמכנה שור המזיק ברשות הניזק כמועד.
[6] ניתן להסביר את המנגנון החיוב באופן הבא. בקרן ברשות הרבים הנזק אינו צפוי והבעלים לא פשע. על כן מטילים את חיוב הנזק על השור והבעלים משלם אותו מתוקף בעליו על השור. אלא כיוון שהבעלים לא פשע הוא משלם רק חצי נזק. בקרן ברשות הניזק, הנזק אינו צפוי והבעלים פשע. כיוון שהנזק אינו צפוי החיוב עדיין מוטל על השור, ומגיע לבעלים מתוך אחריותם על השור. אולם במקרה הזה כיוון שהבעלים פשע הוא מקבל את חיובו העקרוני של השור לשלם את כל הנזק ולא את מחציתו. אמנם כל חיובו נובע מבעלותו על השור, ולכן הוא מוגבל לגוף השור. מנגנון זה מבוסס על דברי רבי נחום פרצוביץ שאומר (יג: אות תפה) ששור הפקר שהזיק חייב נזק שלם כי כלפי השור עצמו הנזק צפוי, אולם בשור שיש לו בעלים הנזק מצטמצם כי כלפי הבעלים הנזק אינו צפוי.