רקע
במהלך פשיטת ספקו השני של רבא לגבי העדאה לצרורות, הגמרא מביאה ברייתא לגבי תרנגול שהכניס את הראש שלו לאוויר כלי זכוכית. נשתמש במקרה הזה ובפסיקות הראשונים לגביו כדי לסכם את הדין של צרורות.
מקורות
א. בבא קמא יח:-יט. "ת"ש בהמה… בזרני"
ב. מאירי יח: ד"ה תרנגול
רי"ף ז: "תאני רמי בר יחזקאל… חצי נזק"
הגהת רבינו אפרים על הרי"ף ד"ה תאני
בעל המאור ד"ה תאני
ראב"ד כתוב שם ד"ה תאני
רשב"א יט. ד"ה דאית ביה ביזרוני
ר"י מלוניל שטמ"ק יט. ד"ה
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכות ט-י השגת הראב"ד הלכה ט
יד פשוטה ד"ה תרנגול שהושיט
הסבר הסוגיה
תא שמע, דתני רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו – משלם נזק שלם, ואמר רב יוסף, אמרי בי רב: סוס שצנף, וחמור שנער, ושיבר את הכלים – משלם חצי נזק
[בבא קמא יח:]
עד כה ראינו שהעיסוק בצרורות נע סביב שני צירים מרכזיים: הפעולות המשויכות לדין צרורות, והתשלומים המיוחדים של צרורות. ראינו שלגבי המקרים עליהם חל דין צרורות ישנה מחלוקת ראשונים. רש"י סובר שדין צרורות הוא דין בנזק שנלווה לפעולה הרגילה, כשהרשב"א תולה את החיוב בשאלה האם יש מגע ישיר בין גוף הבהמה לחפץ.
תשלומי הנזק תלויים במחלוקת תנאים. לפי חכמים התשלום על נזק צרורות הוא חצי נזק, ולפי סומכוס התשלום עליהם הוא נזק שלם. האמוראים הסתפקו בשלושה עניינים בשיטת חכמים[1]: האם הגבייה מתבצעת מגוף השור או מעליית בעליו? האם לאחר שלוש פעמים התשלום יהיה נזק שלם? האם כאשר הבהמה משנה בהתזת הצרורות התשלום מופחת מחצי נזק לרבע?
הרי"ף פסק בספק הראשון שמשלם מהעלייה, ואת השניים האחרים השמיט. הרמב"ם פזק כמותו, אלא שהוא הזכיר את הספק לגבי שינוי לצרורות. המאירי פשט את כל הספקות, ופסק שמשלמים מהעלייה, ותמיד חצי נזק, כך שאין העדאה ואין שינוי.
תוך כדי הדיון בספקו של רבא האם יש העדאה לצרורות, הגמרא מעלה סתירה בין שני דינים. מחד גיסא רמי בר יחזקאל אומר שתרנגול שתקע בכלי זכוכית משלם נזק שלם, ומאידך גיסא מבי רב אומרים שסוס שצנף וחמור שנער משלם חצי נזק. הגמרא מבינה שאין הבדל בין החיות השונות.
בעקבות הסתירה הגמרא מעמידה את הדינים בפעם השלישית, ומניחה שהנזק המדובר הוא נזק צרורות[2]. הנחות אלו ומוכיחות שיש מחלוקת[3] בשאלת העדאה לצרורות. בהמשך הגמרא דוחה את הראייה ואומרת שההסבר לסתירה הוא מחלוקת בפסיקה. רבי בר יחזקאל פוסק כסומכוס שעל צרורות משלם נזק שלם, ובי רב פוסקים כחכמים שמשלמים רק חצי. הגמרא שואלת "והא משונה הוא" ומתרצת שיש בכלי הנשבר זרעים.
בפשטות, המסקנה ההלכתית של הסוגיה אמורה להיות כך: לפי סומכוס שבירת כלי על ידי תקיעה מחייבת חצי נזק, אלא אם כן יש בכלי אוכל שהופך את התקיעה ללא משונה. לפי חכמים, החיוב על תקיעה בכלי עם זרעונים מחייב חצי נזק מדין צרורות, והדין במקרה בו אין זרעונים בכלי תלוי בשאלת שינוי לצרורות לרביע נזק.
אלא שהפוסקים לא פסקו כך. הרי"ף פסק בתרנגול שתקע בכלי זכוכית ושבר אותו שחייב על התקיעה נזק שלם, למעט מקרים בהם אין בכלי הנשבר זרעונים אז חייב חצי נזק. בנוסף, הוא פסק גם את דברי בי רב שעל צניפת סוס משלמים חצי נזק. בעל המאור שואל את השאלה המתבקשת, והיא שעולה מדברים אלו של הרי"ף שהוא פסוק כרמי בר יחזקאל, שהרי הגמרא העמידה את שיטתו כסומכוס, דבר שלא אפשרי כיוון שהוא פוסק גם את דברי בי רב, אותם הגמרא העמידה כחכמים.
הראב"ד מתרץ את קושיית בעל המאור באומרו שהרי"ף לא בא לפסוק את דבריו של רמי בר יחזקאל, כיוון שהוא הולך כסומכוס. הסיבה בגינה הרי"ף הביא את רמי בר יחזקאל היא כדי לומר שצריך לדון אותו כדין צרורות. רבנו אפרים מלכתחילה לא היה מוכן לקבל תירוץ כזה וכשהקשה הוא אמר שברור שהמקרה של רמי בר יחזקאל הוא צרורות. כלומר, ולא צריך לפסוק אותו בשביל זה.
הנימוקי יוסף, אולי עקב דברי רבינו אפרים, הולך בכיוון זהה לראב"ד, אלא שהוא אומר שהצורך בדברי רמי בר יחזקאל הוא להשמיע שבמקרה בו אין בכלי זרעונים הנזק משונה. לפי הנימוקי יוסף חשוב לומר שלדברי הרי"ף הנזק משונה, על אף השמטתו את הספק לגבי שינוי לצרורות, כיוון שבכל זאת במשונה משלם מגופו ולא מעלייה[4].
הרשב"א הולך בכיוון אחר. לפיו העמדת הגמרא את המקרה בכלי שיש בו זרעונים פותרת גם את בעיית הצרורות[5]. אלא שהוא לא מסביר כיצד. ההבדל היחיד שהוא מתאר בין המקרים הוא הכנסת ראש התרנגול לגוף הכלי שמתרחשת רק כאשר יש זרעים בתוך הכלי[6].
כדי להבין את דברי הרשב"א נעיין בדברי הר"י מלוניל. הר"י מלוניל אומר שהסבת המקרה לצרורות מתבססת על כללו של רבא כל שבזב טמא בנזקים משלם חצי נזק. בדיני טומאה וטהרה יש דין שאוויר כלי חרס מטמא[7]. כלומר, דרך הנגיעה בכלי היא דרך תוכו. על כן לא צריך מגע בגוף הכלי כדי להתחייב נזק שלם ומספיק שהמזיק יהיה בתוך כלי הקיבול.
גם הפסק של הרמב"ם איננו פשוט. הרמב"ם אמנם כותב שאם יש בכלי אוכל משלם חצי נזק, ולכן אין אצלו את בעיית הצרורות כמו אצל הרי"ף. הקושי בו נובע ממה שנראה כמו סתירה פנימית. הרמב"ם פוסק שאם הכלי ריק ואין בו אוכל הנזק משונה ולכן משלם חצי נזק. דבר שסותר מה שהוא כתב כמה הלכות לפני בהלכה ו, שם הוא אומר שעל צרורות בשינוי יש ספק ועל כן גובים רבע ויש לניזק יכולת לתפוס עד מחצית הנזק.
המגיד משנה מתרץ ומחלק בין שני סוגי שינויים. יש שינוי בעשיית הצרורות, כמו שהרמב"ם מתאר בהלכה ו שם הבהמה בועטת ובכך מתיזה צרורות, ועל זה הסתפק רב אשי. אלא שיש עוד סוג של שינוי והוא כאשר הבהמה המזיקה עושה פעולה שהיא לא עושה אותה על פי רוב שגורמת לעשיית הנזק, כמו הכנסת הראש לכלי ריק שהיא משונה. שינוי בפעולה המובילה לנזק הוא שינוי שאין לדביו ספק בגמרא ודינו הוא שמשלמים עליו ככל הקנסות, כמו שכותב הרמב"ם[8]. הבעיה בדברי הרב המגיד היא שאין מקור לשינוי מהסוג השני.
ראש הישיבה ביד פשוטה מפרש באופן קצת אחר ומסביר מדוע הכנסת הראש לכלי ריק איננה פעולה של צרורות בכלל. לפני העיסוק בשאלה מדוע בכלי ריק הנזק הוא אינו צרורות, צריך לשאול מה מגדיר את קריאת התרנגול מלכתחילה כנזק צרורות. לפי הרשב"א הדבר ברור, אין מגע בין גוף הכלי לגוף התרנגול ולכן הנזק הוא עקיף. לעומת זאת לרש"י ולרמב"ם יש הגדרה אחרת לנזקים שנכנסים תחת הגדרת צרורות. לפיהם, כדי שהתשלום יופחת לחצי נזק הנזק צריך להיות עקיף לפעולה הראשית. במצב בו אין בכלי זרעונים, והנזק אינו משונה, דוגמת תרנגול שקורא בקול בעת הבדילו בין יום ללילה מה יהיה הדין? לפי הרשב"א ודאי שהחיוב יהיה חצי נזק כי זה צרורות, אבל לפי הרמב"ם ישלם נזק שלם[9].
הנחה נוספת אותה צריך להניח כדי להבין את פסיקת הרמב"ם היא שההתייחסות שלנו לפעולות של בעלי חיים הם על פי מטרה, ועל כן אנחנו מצרפים את כל הפעולות המובילות למטרה אחת למעשה אחד. לדוגמא, חתול שאוכל תרנגולים גדולים[10]. אם היו מגישים לחתול את בשר התרנגולים בצלחת, ודאי שאכילת בשר התרנגולים לא הייתה משונה. אלא שתקיפתו את התרנגול הגדול היא משונה, ולכן כל נזק אכילת התרנגול הוא משונה.
אם מגיעים להלכה ברמב"ם עם הנחות היסוד האלו, ההלכה ברורה. כאשר יש בכלי אוכל, פעולת האכילה כוללת הכנסת ראש התרנגול לתוך הכלי, אכילת הזרעונים ותקיעה[11]. על כן הנזק הוא נזק צרורות, כיוון ששבירת הכלי היא נזק עקיף לפעולת אכילת התרנגול. התרנגול באכילתו שבר את הכלי, למרות שאכילת התרנגול היא לא זאת ששברה את הכלי. כאשר הכלי ריק, פעולת התרנגול כוללת את הכנסת ראש התרנגול ותקיעתו. הפעולה משונה ואין לה מטרה ברורה, לפיכך הנזק יהיה מדין קרן, ופעולת נפיחת התרנגול שוב לא תהיה משנית לפעולה אחרת ויהיו חייבים עליה חצי נזק.
אם מפרשים כך צריך להידרש לשאלה נוספת והיא מדוע הרמב"ם השמיט את הדין של נפיחת תרנגול לא משונה עליה חייב נזק שלם. צריך להסביר שהרמב"ם לא הביא את המקרה הזה כיוון שהוא לא מעניין הפרק. הפרק עוסק בחלק הזה בהבדל בין תשלומי צרורות לתשלומי קנסות, ולכן רק שני המקרים המופיעים בהלכה הם הרלוונטיים, על אף שיש מקרה נוסף.
סיכום
הגמרא מביאה ברייתא לפיה תרנגול שתקע בכלי זכוכית משלם נזק שלם ומעמידה אותה כסומכוס. היא מקשה על ההעמדה הזאת כיוון שהנזק הוא משונה ומעמידה את המקרה במצב בו היה אוכל בתוך הכלי.
הרי"ף פוסק את הברייתא כפשטה, והראשונים תמהים עליו כיוון שהברייתא היא כשיטת סומכוס שלא נפסק להלכה. הראב"ד מסביר שכוונתו של הרי"ף להשמיע שהמקרה בברייתא הוא מדין צרורות. הנימוקי יוסף הולך בכיוון דומה ואומר שהתוספת בהבאת הדברים הוא שהנזק משונה.
הרשב"א מפרש בדרך אחרת ואומר שהעיקר הוא הכנסת הראש לתוך הכלי שפותרת גם את בעיית הצרורות. הסברנו את דבריו על פי העיקרון שעיקרו של כלי זכוכית הוא תוכו, ועל כן בהכנסת ראשו של התרנגול לתוך הכלי, יהיה מגע עקרוני בין התרנגול לכלי הנשבר והנזק יצא מחזקת צרורות.
הרמב"ם פוסק שבמקרה בו יש אוכל משלם חצי נזק מדין צרורות, ובמקרה בו אין אוכל משלם גם חצי נזק רק ששם החיוב הוא מדין משונה. הראב"ד מקשה עליו מצד זה שבמקרה והכלי ריק החיוב אמור להיות בגדר צרורות משונים, עליהם הרמב"ם פסק שיש ספק. המגיד משנה מתרץ ומחלק בין שינוי בגוף פעולת ההתזה לגביו היה הספק, לבין שינוי שהוא חלק מהמקרה רק לא בפעולה עצמה. הרב רבינוביץ' הולך בכיוון אחר ואומר שמלכתחילה פעולת התקיעה איננה צרורות, למעט מקרה בו יש בכלי אוכל. כשאין בכלי אוכל הכנסת הראש משונה, וכשיש בכלי אוכל התקיעה היא משנית לאכילה. תירוצו מתבסס על כך שכאשר מעשה אחד מורכב מכמה פעולות אם אחת מהם משונה יש פה גדר חצי נזק של משונה, ונזק צרורות בנוי על כך שהפעולה אותה עשה המזיק היא לא זאת שגרמה באופן ישיר לתוצאה אלא התוצאה הייתה רק תוצאה נלוות.
[1] בסוגיה יש עוד שלושה ספקות לגבי צרורות. אחד לגבי פטור צרורות ברשות הרבים (לפי גירסה אחת בגמרא) במצב הרגיל ובמצב בו הצרורות ניתזים מרשות הרבים לרשות הניזק. שני הספקות האחרים הם לגבי היקף הדין. ספקו של רב אשי בכוח כוחו, שלפי הרא"ש מגדיר שגם לפי חכמים דין כוח כוחו כלול בצרורות. וכן ספקו של רבי אבא בר ממל לגבי מקום בו הבהמה חייבת להתיז.
[2] לפי הרשב"א מובן למה הנזק הוא נזק צרורות. לא היה מגע בין גוף התרנגול לכלי. לעומת זאת לפי רש"י ההנחה הזאת צריכה ביאור כיוון שפעולת התקיעה מטרתה לשבור את הכלי ולכן הנזק אינו עקיף. השאלה הזאת מתעצמת עקב דברי התוספות. התוספות (יט. ד"ה בהא קמפילגי) שואל כיצד הגמרא מוכיחה שיש מחלוקת בשאלת ההעדאה לצרורות הרי היה ניתן לומר שהדינים מדברים על מקרים שונים. רמי בר יחזקאל מדבר בתקיעה השלישית ובי רב בתקיעה הראשונה. הוא מתרץ שאי אפשר לומר ככה, כי אז דברי בי רב פשוטים. עולה מהתוספות שחייבים לומר שפשוט שהמקרה המדובר הוא מקרה של צרורות. נעסוק בשאלה זאת בהמשך.
[3] התוספות (שם) מסבירים כיצד בי רב יכולים לחלוק על ברייתא בשני אופנים. האופן הראשון הוא שהדין מקובלם מבית רב, ולרב יש את הסמכות לחלוק על תנאים. האופן השני הוא שברייתות שהן לא מבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא הן לא מקור סמכותי מספיק כך שלא יהיה אפשר לחלוק עליו.
[4] מדברים אלו עולה בפירוש שהנימוקי יוסף סבר כמו רש"י, שרב אשי מניח בספק שהתולדה היא תולדה של קרן, והשאלה היא רק האם הקולות מצטרפות או שהן לא מצטרפות ומשלם את הנמוך מביניהם.
[5] פירוש זה קצת פחות נוח כיוון שאם כך היה לגמרא לחזור ולומר אלא, כמו שמופיע בחלק מכתבי היד כבר ברשב"א עצמו (ועיין בהערה 69 בהוצאת מכון ראשונים ואחרונים).
[6] עיין מנחת שלמה (יט. ד"ה דאית ביה ביזרני) שמסביר את דברי הרשב"א ואומר שבמקרה בו התרנגול מכניס את ראשו לתוך כלי הזכוכית, יוצא שמרגע יציאת הקול מגוף התרנגול, הקול כבר בתוך הכלי כך שהדבר נחשב מגופו. הוא מציע דרך אחרת לפרש את הרשב"א ואומר שמרגע הכנסת הראש לכלי השבירה לבסוף מתבצעת בנענוע הראש ולא בתקיעה.
[7] עיין חולין כד: ורמב"ם הלכות כלים פרק יג הלכה א. המקרה המדובר פה הוא כלי זכוכית, ולא כלי חרס בו לא שייך הדין הזה כמו שמופיע בשבת טז: וברמב"ם שם פרק א הלכה ה. אלא ששם מובא שהסיבה שהדין לא שווה בעניין הזה בין כלי חרס לכלי זכוכית הוא מצד תקנה. כלומר, ניתן לומר שמעיקר הדין מגע בכלי חרס הוא כמו בכלי זכוכית, בתוכו (ניתן להסביר את הדין הזה ולומר שהעיקר בכלי קיבול הוא תוכו ולכן מגע בתוך הכלי הוא המטמא אותו).
[8] הרב המגיד אומר שקושיית הגמרא לגבי שינוי היא רק לשיטת סומכוס, ולא על שיטת חכמים, ולראייה הוא אומר שהגמרא לא אומרת אלא וחוזרת בה, משמע שהיא לא חוזרת בה מתירוצה הקודם. הב"ח (סימן שצ) לא מבין מדוע המגיד משנה נזקק לומר זאת, ויותר מזה, תירוצו יותר טוב גם בלי ההעמדה הזאת.
[9] כך הרמב"ם יסביר את הראיה שהרשב"א מביא לדבריו מהירושלמי. הירושלמי אומר שתרנגול שנפח בכלי זכוכית משלם נזק שלם. הרשב"א טוען שמשמע מדברי הירושלמי שמדובר גם לשיטת סומכוס וגם לחכמים, ולכן הוא אומר שחייב שיהיה היכי תימצי לזה ומוכיח את העמדתו שבהכנסת ראש התרנגול לתוך הכלי משלם נזק שלם. הרמב"ם לא נזקק לדבר הזה כיוון שלפיו במקרה בו התרנגול נופח בלא שינוי הוא חייב נזק שלם, אלא אם כן הפעולה הזאת משנית לפעולה אחרת. החיוב על נפיחת התרנגול יהיה מדין קרן מועדת.
[10] הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה ז. ועיין לקמן סוגייה כג: אכילה משונה, שם נראה שהרמב"ם אכן סובר כך, ונדון במחלוקת שלו בנושא עם הרא"ש.
[11] ברמב"ם אין הכרח שהתקיעה תהיה לאחר האוכל, אלא כל עוד יש זרעונים בכלי תקיעת התרנגול הי אחלק מפעולת האכילה, גם אם תקרה לפני.