סוגיה כ: רגע הנזק

רקע

בדין של צרורות יש שני נושאים אליהם צריך להזדקק: הגדר המציאותי של צרורות, ודיני התשלום על נזק צרורות. רבא מסתפק האם דריסת בהמה שגורמת לכלי להישבר במקום אחר נכלל במקרים של צרורות או לא. הראשונים דנים בספק זה בעיקר דרך שני מקרים, ובירור המקרים ופסיקת ההלכה בהם תעזור לנו לגדיר את המקרים שנכללים תחת הדין צרורות.

מקורות

א. בבא קמא יז:-יח. "בעי רבא… מיניה מיניה"

ב. תוספות יז: ד"ה זרק כלי

     תלמיד הרשב"א והרא"ש יז: ד"ה בעי רבא

     קצות החושן סימן שצ סעיף א "… כחו חצי נזק משלם"

     רבי שמעון שקופ סימן כג "… ולדברינו ניחא"

ג.  רש"י יז: ד"ה פטור

     רשב"א כו. ד"ה ואמר רבה זרק

ד. ריף יא: "ואמר רבה… תבירא תבר"

     רי"ף ז. "תרנגולין שהיו… מיניה ומיניה"

     רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה י"ד

     רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה י"ב

     בעל המאור יא: ד"ה אמר רבה ["ואנו תמהין…"]

     רא"ש פרק ב סימן א "ומיבעיא ליה לרבא…"

     רשב"א יח. ד"ה א"ר ביבי בר אביי

ה. רמב"ן מלחמות ה' יא: ד"ה ועוד אמר רבה "ויש דרך אחרת…"

הסבר הסוגיה

בעי רבא: דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, מהו? בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא, או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו?

[בבא קמא יז:]

דין צרורות הוא חיוב על נזק הנעשה מכוחה של הבהמה. על כן, כדי להגדיר אלו מקרים נכללים בכלל הנזק, צריך למתוח את הקו בין פעולה שהבהמה עושה בגוף שלה, לבין פעולה הנעשית מכוח הבהמה. רבא נדרש למשימה הזאת ואומר שהקו המבדיל בין פעולה שהאדם עושה מגופו לבין פעולה שלא נעשית בגופו הוא זהה לקו הטומאה של זב המטמא כאשר הוא מסית משהו. אלא שהגדרה זאת איננה שלמה כיוון שיכול להיות מקרה בו יש מגע בין הבהמה לכלי הניזק ובכל זאת היא לא שוברת אותה בגופה אלא בכוחה. במקרה כזה מסתפק רבא.

רבא מציג את המקרה כך: הבהמה דורסת על כלי ואינה שוברת אותו, והכלי מתגלגל מכוח הבהמה למקום אחר ונשבר שם. במידה והכלי היה נשבר בדריסת בהמה ובאותו המקום, לא היה ספק, כיוון שלפי רש"י הליכת הבהמה היא זאת ששברה את הכלי, ולפי הרשב"א היה מגע ישיר בין הבהמה לבין הכלי. אלא שבמקרה הזה רבא מדגיש שהכלי איננו נשבר בדריסת הבהמה, כך שיש להסתפק האם מגדירים את השבירה כנעשית מגופה של הבהמה או מכוחה של הבהמה.

הגמרא מציגה את שורש הספק ואומרת שאם הולכים אחר הפעולה המתחילה את גלגול הכלי, הכלי נשבר מהליכת הבהמה ומרגלה ועל כן חייבים נזק שלם. צד זה של הספק נקרא "בתר מעיקרא" – אחרי ההתחלה. אם מסתכלים על הכלי כשלם עד לרגע שבירתו הכלי נשבר מכוח הבהמה והחיוב יהיה כדין נזקי צרורות^[1]. צד זה של הספק מכונה בפי הגמרא "בתר תבר מנא". כדי לפשוט את הספק הגמרא מביאה דין של רבה ושתי ברייתות^[2].

רבה אומר שאם אדם זורק כלי מראש הגג ואחר שובר אותו במקל, אז הוא פטור. התוספות מגבילים את הדין של רבה למקרה בו הזורק זרק את הכלי עצמו, אז השובר שבר כלי שבור. אבל במידה בו הזורק לא זרק את הכלי, אלא זרק אבן או חץ על הכלי, השובר הוא זה שחייב. הוא מוכיח את דבריו מעצם היות דין צרורות. אם גם בזריקת אבן היה די של בתר מעיקרא, יוצא שלפי רבה לא היה דין של צרורות.

הרשב"א גם הוא אומר כהגבלתו של התוספות, אלא שהוא מסביר שהדין נובע מכך שהזורק לא עשה שום פעולה בכלי עצמו^[3]. במקרה בו האדם עושה פעולה בחפץ הנשבר הוא נחשב כשבור מרגע הזריקה, לעומת זאת, גם אם אומרים שהולכים בתר מעיקרא, אם חפץ נזרק על כלי, הוא ייחשב לשבור רק מרגע זריקתו.

הדרך הפשוטה להבין את דברי התוספות והרשב"א היא לומר שהם ראו שתי אפשרויות להבין את צד הספק בתר מעיקרא. האפשרות הראשונה הייתה לומר שכאשר הכלי נשבר הרגל של הבהמה היא ששברה אותו בהליכתה. האפשרות השנייה היא שכיוון שהכוח השובר את הכלי נמצא בו כבר מהמפגש בין רגל הבהמה לבין הכלי, יש לשבירת הכלי דין כמו מקרה בו הבהמה שברה את הכלי בפעולה שיצרה את הכח. אם מבינים כמו האפשרות הראשונה יוצא שגם כאשר הבהמה מתיזה צרור בהליכתה, לכשיישבר הכלי הוא נשבר מהילוך הבהמה ויתחייב נזק שלם, ומוכרח כדרך השנייה.

קצות החושן לא מוכן לקבל את החילוק של התוספות ומעלה שהרא"ש^[4] חולק עליו^[5]. הרא"ש מציג סתירה בין פסיקת ההלכה שהולכים בתר מעיקרא, לבין דין המופיע בגמרא בדף יט. שעל אף שפטורים על צרורות ברשות הרבים, אם בהמה מתיזה צרורות מרשות הרבים לרשות הניזק היא חייבת. אלא שאם הולכים בתר מעיקרא יוצא שהבהמה שברה את הכלי בהיותה מהלכת ברשות הרבים, ומדוע שתתחייב? הנחת הקושיה של הרא"ש היא שאומרים בתר מעיקרא גם כאשר אבן נזרקת על החפץ, ולא כדברי התוספות.

בנוסף, הוא מצרף גם את הנימוקי יוסף לעדת החולקים על התוספות^[6]. הנימוקי יוסף מחדש דין^[7], לפיו אם אדם מבעיר אש ומת, ולאחר מכן האש מזיקה, המת חייב בנזקי האש. כיוון שנוקטים להלכה שהאש של האדם היא כמו החיצים שלו, מוכח מהמקרה הזה בפירוש שהנימוקי יוסף סבר שהולכים בתר מעיקרא גם בחץ, ולא רק כאשר נעשית פעולה בגוף הניזק.

את הראיה שמביא התוספות, הקצות דוחה, באומרו שרבא מסתפק רק בשאלה מתי נשבר הכלי, אבל לכשהוא נשבר יש לחלק בשאלה האם הוא נשבר על ידי צרור או על ידי גוף. מכוח הדחייה הזאת החזון איש[8] מסביר שראיית התוספות היא רק כדי להוכיח שיש חילוק בין זורק כלי לזורק על כלי, ואין מכך ראיה מוכרחת לדין של התוספות.

רבי שמעון שקופ^[9] חולק על הקצות ומסביר את התוספות בדרך אחרת כך שהוא יוכל לסבור גם את דברי הרא"ש והנימוקי יוסף. הוא אומר שהטיעון של התוספות הוא שאומרים בתר מעיקרא רק כלפי הדבר בו נעשה המעשה. כאשר אדם זורק כלי, המעשה נעשה בכלי, ולכן כל הדינים חשובים כאילו נעשו משעה ראשונה, לעומת זאת כאשר אדם זורק אבן, רק מה שקשור באבן נעשה משעה ראשונה. לכן במקרה בו הבהמה מתיזה אבן מרשות הרבים לרשות היחיד, לעניין הרשות בה האבן מזיקה, אומרים בתר מעיקרא, לעומת זאת בשאלה מתי נשבר הכלי, כיוון שלא פועל בכלי שום כוח שיגרום לשבירתו, הכלי אינו נחשב שבור.

נמצא אפוא שיש שלוש שיטות אפשריות בראשונים: שיטת התוספות על פי הקצות היא שלא אומרים בתר מעיקרא בכלל כשהפעולה לא נעשתה בכלי הנשבר. שיטת הרא"ש על פי הקצות היא שאין חילוק בין מושא הפעולה ותמיד הולכים בתר מעיקרא. גובה התשלום נקבע על פי השאלה האם היה מגע בין הבהמה לחפץ הנשבר, וכך כתב בפירוש תלמיד הרשב"א והרא"ש. שיטת אמצע אותה מעלה רבי שמעון שקופ, שאומרים בתר מעיקרא רק כלפי החפץ בו נעשתה הפעולה, בין אם הוא הכלי שנשבר ובין אם הוא חפץ אחר.

רש"י מסביר את הראיה מדברי רבה ואומר שהשובר פטור כיוון שהזורק חייב. חיובו של הזורק נובע מכך שהוא זה ששבר את הכלי. הזורק חייב על הכלי לפני שבירתו כיוון שהולכים בתר מעיקרא. יוצא, שההוכחה של הגמרא על פי רש"י, היא מסיבת הפטור של השובר, כלומר חיובו של הזורק^[10].

הראב"ד חולק על רש"י ואומר שגם הזורק פטור. הזורק פטור כי הוא לא שבר את הכלי, והשובר פטור כי הוא שבר כלי שעומד להישבר. הרשב"א מסביר את הראיה של הגמרא על פי הראב"ד שרואים מפטורו של שובר הכלי שלא אומרים שהולכים אחר השבירה, כיוון שאם היו הולכים אחרי השבירה הוא היה חייב.

הרווח בדברי הראב"ד על רש"י הוא שלפיו מובן מדוע הגמרא אומרת שרבא לא מקבל את ההוכחה מדברי רבה, כי הוא מסתפק בהם, על אף שהגמרא מעידה על היות הראיה ראיה טובה. לפי הראב"ד רבא מציע אפשרות שרבה לא אומר. טענתו של רבה היא שלא הולכים בתר תבר מנא. הוא לא אומר כלום על האפשרות של בתר מעיקרא. זאת לעומת רש"י, שלפיו באופן לא מובן הגמרא אומרת שרבא מסתפק בדברי רבו^[11].

הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא בה יש מחלוקת תנאים לגבי השאלה האם הידוס התרנגולים הוא מועד. כיוון שהידוס התרנגולים הוא ודאי מועד הגמרא אומרת שהמחלוקת היא בכלי שהתגלגל בעקבות ההידוס. יוצא שמאן דאמר שהידוס איננו מועד, סובר שהולכים בתר תבר מנא, וכיוון שהמשנה אומרת שהידוס אינו מועד מוכח שהולכים בתר תבר מנא^[12]. אלא שהראיה הזאת נדחית והגמרא מעמידה את המחלוקת במצב בו התרנגול התיז צרורות.

הראיה השלישית אותה הגמרא מביאה היא מברייתא שעוסקת בתרנגול שחיטט בחבל דלי[13]. הדין הוא שאם הדלי נשבר בעל התרנגול חייב לשלם נזק שלם. מוכרח מהברייתא שלמרות שהתרנגול רק גרם לגלגול הכלי הוא חייב עליו נזק שלם.

כדי לדחות את הראיה הגמרא הולכת בשלושה כיוונים: הכיוון הראשון הוא להסביר שדין הברייתא כמו שהסברנו אותו איננו נכון, וכוונת הברייתא לומר שמשלמים חצי נזק על החבל. הגמרא דוחה את הכיוון הזה בשתי דרכים. האחת, חיתוך החבל הוא משונה, אלא שאת הבעיה הזאת ניתן לפתור על ידי העמדת הברייתא בתצורה בה אכילת החבל איננה משונה. השנייה, מלשון הבריתא מוכח שזאת כוונתה.

הכיוון השני שהגמרא מנסה לדחות בו את הברייתא היא להעמיד את הברייתא כסומכוס שאומר שעל צרורות משלם נזק שלם. אלא שגם הכיוון הזה אינו חלק, כיוון שעל אף שהוא דוחה את הראיה מהחלק הראשון של הברייתא, הוא לא מסתדר עם החלק השני של הברייתא, לפיו אם שבר מהדלי שובר כלי אחר החיוב עליו הוא רק חצי נזק. כדי להעמיד את החלק הזה של הברייתא כסומכוס, צריך לומר שהוא מחייב חצי נזק בכוח כוחו, והמקרה בברייתא הוא כוח כוחו, כלומר אזלינן בתר תבר מנא כך ששבירת הכלי הראשון התבצעה באמצעות כוח הבהמה, ושבירת הכלי השני הייתה מכוח כוחה^[14]. העמדה זאת אינה נוחה כי רב אשי מסתפק אם לפי סומכוס יש דין צרורות הכוח כוחו^[15].

הכיוון השלישי אותו מציע רב ביבי בר אביי הוא "דקאזיל מיניה מיניה". בפשטות כוונת רב ביבי בר אביי להעמיד את הברייתא כך ששבירת הכלי הראשון לא תהיה מכוח התרנגול אלא מגופו. בתיאור המציאותי יש שתי אפשרויות מרכזיות בראשונים. רש"י שאומר שהתרנגול מגלגל את הדלי עד שהוא מגיע לשבירתו, אל מול רבנו חננאל שדבריו מעט עמומים, אבל נראה שכוונתו להסביר שבדלי תלוי בחבל, והתרנגול מזיז את הדלי תוך כדי החיטוט כך שלבסוף הדלי נשבר מאבן מחמת הטלטול ^[16].

הרי"ף והרמב"ם פוסקים כרבה ולא כרבא, שהשובר כלי שנזרק מראש הגג פטור, כיוון שרבה וודאי לעומת רבא שמסופק. הנימוקי יוסף[17] מביא את הריטב"א שכותב בשם רבו שההלכה היא כרבא, כיוון שהוא בתרא, והכלל שמעדיפים את הוודאי על המסופק הוא רק באותו הדור, כך שיוצא שכל אחד מהנתבעים יכול לדחות את הניזק אל השני, והניזק יפסיד מדין המוציא מחברו עליו הראיה^[18].

בעל המאור מציג סתירה ברי"ף שלכאורה קיימת גם ברמב"ם. מחד גיסא הוא פוסק את הדין של רבה, ממנו הגמרא הוכיחה שהולכים בתר מעיקרא. ומאידך גיסא הוא מביא להלכה את האוקימתא של רב ביבי בר אביי, שכדי שתרנגול המחטט בחבל דלי גורם לשבירת הדלי הוא צריך להיות מיניה מיניה, אוקימתא שהגמרא העלתה כדי לדחות את הראיה מהברייתא שחייבים לומר בתר מעיקרא, ומדוע הוא נזקק להביאה.

ניתן לפתור את הסתירה בשתי דרכים עקרוניות. הדרך הראשונה היא להראות שהדין של רבה נזקק לאוקימתא של אביי בר ביבי, והדרך השנייה היא לומר שהאוקימתא של רב ביבי בר אביי איננה סותרת את דברי רבה. הרשב"א והרא"ש הולכים בדרך השנייה ומפרשים שמטרת האוקימתא בגמרא היא לא דחיית הראיה מהברייתא. וכל אחד מהם מסביר באופן שונה את מטרת הדברים.

הרשב"א אומר שדבריו של רב ביבי בר אביי באו כדי לענות על בעיה אחרת שיש בברייתא, והיא העובדה שלא יכול להיות שישלם על הדלי נזק שלם בלא שהיה מגע ישיר בין גוף הבהמה לכלי^[19]. הוא הולך כאן לשיטתו שכל מה שהבהמה נוגעת בו חייב נזק שלם, ובכל מקרה בו הבהמה איננה נוגעת בכלי הנשבר הנזק יהיה צרורות והחיוב הוא חצי נזק^[20]. הבעיה בפירוש הזה, אותה הרשב"א עצמו מציג, היא כפילות המילה מיניה, שנראה ממנה שהתרנגול לא רק נגע בכלי. לכן הוא מציע שהגמרא הביא את המילה מיניה השנייה עקב היות הדבר ביטוי, או שבכלל אין לגרוס אותה^[21].

הראב"ד מסביר את דברי רב ביבי בר אביי באופן אחר, ואומר שכוונתם הוא לחלוק על העמדת הברייתא בחבל מאוס בלישה. כלומר, רב ביבי בר אביי אומר שמשלמים על הדלי נזק שלם, ולא חצי עקב שינוי, כיוון שהתרנגול רודף אחרי הדלי כדי לשתות את המים. הרא"ש משתמש בדברים האלה כדי להסביר מדוע הרי"ף צריך לפסוק את דברי רב ביבי בר אביי על אף שהוא סובר שהולכים בתר מעיקרא.

הרמב"ן הולך בכיוון ההפוך ומשאיר את דברי רב ביבי בר אביי כפשוטם. כדי לתרץ את הסתירה הוא הולך בדרך ההפוכה ומסביר את דינו של רבה אחרת. הוא מפרש את הדין של רבה כמו הראב"ד ולא כמו רש"י, כלומר שגם זורק הכלי וגם שוברו פטורים. אלא שמכאן הוא מוכיח דווקא שהולכים בתר תבר מנא.

בניגוד לדברי הרשב"א שאמר שרואים מרבה שהשני שבר כלי שבור שהראשון שבר אותו והולכים בתר מעיקרא, הרמב"ן מסביר את הראיה ואומר שהראשון פטור כי הולכים בתר תבר מנא, כך שהראשון מעולם לא שבר את הכלי. פטורו של השני נובע רק כי הוא שבר כלי שאין לו דמים ולא כי הכלי היה שבור. יוצא מדבריו שהרי"ף היה חייב לפסוק את דברי רב ביבי בר אביי, כיוון שאם הוא לא היה עושה זאת הייתה נוצרת סתירה בין דברי הברייתא לדינו של רבה.

הנפקא מינה הגדולה בין הרמב"ן, לרשב"א והרא"ש היא בשאלה האם הולכים בתר מעיקרא או בתר תבר מנא. לפי הרמב"ן מוכח מדינו של רבה שהולכים בתר תבר מנא, וכך נפסק להלכה. הרשב"א והרא"ש מבינים את הראיה מרבה באופן הפוך ומוכיחים ממנה שהולכים בתר מעיקרא ועל כן מתרצים את דברי רב ביבי בר אביי כך שלא יעסוק בנושא הזה.

הרמב"ן מביא שתי ראיות לשיטתו מהמקרים הבאים שרבה מביא לאחר הדין שהגמרא שלנו מביאה. הראיה הראשונה היא מדין זרק תינוק וקיבלו אחר בחרב, אז רבה אומר שהדבר תלוי במחלוקת חכמים ורבי יהודה בין בתירא, כשלפי רבי יהודה בין בתירא המקבל את האדם בסייף חייב, ולפי חכמים שניהם פטורים^[22]. הראיה השניה היא מדין זרק תינוק ושור קיבל אותו בקרניו אז רבה תולה את הדין במחלוקת חכמים ורבי ישמעאל שנו של רבי יוחנן בן ברוקה לגבי שומת תשלומי הכופר, כלומר ודאי שהשני חייב כי הולכים בתר תבר מנא, השאלה היא רק כמה. אלא ששתי הראיות מניחות שיש השוואה בין הריגה לנזק דבר שהאחרונים מערערים עליו^[23].

סיכום

רבא מסתפק בשאלה האם דריסת בהמה שגורמת לגלגול כלי ולשבירתו במקום אחר נכללת בדין צרורות או לא. הגמרא מביאה לכך ראייה מדין של רבה ומשתי ברייתות.

רבה עוסק באדם שזורק כלי ואחר שובר אותו במקל. כולם מודים שהשני פטור. רש"י אומר שזה דינו של רבה שהשני פטור כיוון שהראשון חייב כי הולכים בתר מעיקרא. הראב"ד חולק ואומר שהראשון גם הוא פטור. הרשב"א מסביר לפי זה את הראיה אחרת ואומר שהפטור של השני מוכיח שהוא שבר כלי שבור, כלומר לא הולכים אחר שבירת הכלי וממילא צריך ללכת אחר הזריקה.

בהיקף הדין עצמו יש מחלוקת בראשונים. התוספות אומר שהוא חל רק במקרה בו הזורק זורק את הכלי עצמו, אבל אם זרק אבן על הכלי השובר חייב כיוון שלא נעשתה שום פעולה בכלי עצמו. תלמיד הרשב"א והרא"ש לא מקבל את הדין הזה.

ישנה מחלוקת באחרונים כמו מי הרא"ש סובר. ובמהלכה מוצעת דרך ביניים והיא שאומרים בתר מעיקרא רק כלפי החפץ בו נעשתה הפעולה. זאת הניגוד לשיטת התוספות בהבנתה הקיצונית שלא אומרים בתר מעיקרא בכלל כלפי חפץ שלא יישבר בסופו.

הראיה השלישית היא מברייתא שאומרת שתרנגולים שמנקרים חבל דלי מחייבים את הבעלים שלהם נזק שלם. כדי לפרוך את הראיה רב ביבי בר אביי אומר שמדובר במקרה בו התרנגול הוא מעיף את הכלי אל שבירתו והדין פה הוא משום רגל.

בעל המאור מציג סתירה ברי"ף שמצד אחד פוסק את רבה, ומשמע ממנו שהולכים בתר מעיקרא, ומצד שני פוסק את העמדתו של רב ביבי בר אביי שנצרכה רק כדי לומר שלא הולכים בתר מעיקרא.

הרשב"א והרא"ש מציעים לומר שרב ביבי בר אביי לא בא לדחות את הראיה. הרשב"א אומר שמטרתו היא לומר שיש מגע בין התרנגול לדלי כך שאין דין צרורות. הרא"ש מסתמך על דברי הראב"ד שמשתמש בדרי רב ביבי בר אביי כדי לפתור את בעיית השינוי.

הרמב"ן הולך בכיוון אחר ומסביר שרבה בכלל אומר שהולכים בתר תבר מנא ולכן הראשון פטור, כי הוא לא שבר את הכלי. השני חייב על שבירת הכלי, אלא שהכלי איננו שווה כלום כי הוא עומד להישבר כך שמשלם אפס.

---

[1] עיין בחידושי רבי שמואל (סימן יז אות ג) שמביא שלוש דרכים להסביר את הספק.

[2] התוספות מביא ראיה רביעית מהמשנה שלנו לפיה אם הבהמה דורסת כלי ושוברת אותו הבעלים שלה חייב לשלם נזק שלם. מהמשנה משמע שרק אם דריסת הכלי היא השוברת את הכלי הבעלים חייב נזק שלם, אבל אם הכלי נשבר במקום אחר הבעלים לא חייב נזק שלם אלא חצי. אלא שהוא דוחה אותה מהמשך המשנה שם היא אומרת שאם הכלי הראשון שובר כלי שני על הראשון חייב נזק שלם ועל השני חצי נזק. יוצא שעל הראשון תמיד חייב נזק שלם, בלא תלות למקום שבירתו ולכן אין להוכיח מהמשנה.

[3] כך גם מפורש ברבינו פרץ (ד"ה דאמר רבא), וכך גם מסביר המאירי (כו: ד"ה מי שזרק) את דברי התוספות עצמו.

[4] זאת בניגוד לעדותו של הנימוקי יוסף (ז. ד"ה אלמא בתר) שהרא"ש אומר כמו התוספות.

[5] הים של שלמה (פרק ב סימן ד) כבר העלה לפני הקצות שהרא"ש חולק על התוספות, אבל הוא רצה להכריע כתוספות והביא את דברי התוספות כקושיה על הרא"ש, זאת בניגוד למה שעולה מהקצות, שהוא חיפש ראשונים שיחלקו על התוספות כדי שיוכל לפסוק אחרת.

[6] הוא גם טוען דברים דומים בשיטת הטור והשולחן ערוך עקב פסקם (תיח, י): "עשה אחד האש, ובא אחר והוסיף, אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה, הראשון חייב; ואם לאו, הראשון פטור והאחרון חייב". אלא שלא נתייחס לראיה הזאת.

[7] דברי הנימוקי יוסף מעט קשים כשלעצמם, כיוון שהוא משווה את דיני נזקים לכל הדינים של התורה, ושואל כיצד מותר להדליק נרות שבת, שהרי אם האש מתחדשת בכל רגע ורגע נמצא שהאישה המדליקה את הנר מתחייבת באיסורי שבת מצד מלאכת מבעיר. תשובתו היא שפעולת האדם נגמרת ברגע סיום ההדלקה. לפי דבריו לא מובן כיצד יוצאים ידי חובת הדלת נר חנוכה בערב שבת. ואכמ"ל.

[8] סימן יא אות ה.

[9] דברים מעין אלו מופיעים כבר לפני בנחלת דוד (יז: ד"ה שם בגמרא זרק).

[10] יש לשים לב שחיובו של הזורק אינו מוזכר בדברי רבה, ולפי רש"י ההוכחה היא ממה שלא מפורש.

[11] דבריו של רש"י אינם מופרכים, שהרי ההנחה היא שרבא ידע את דברי רבה. ובכל זאת לראב"ד יש רווח מצד זה שבדברי רבא עצמם מופיעה ראיה לכך שהוא לא מקבל את דברי רבה.

[12] ועיין תוספות תלמיד רבנו תם (יז: ד"ה הידוס) שהסביר כך את הראיה.

[13] במקרה זה נעסוק לקמן בסוגיה כג: אכילה משונה.

[14] כך שהברייתא גם מוכיחה שהולכים בתר תבר מנא, ולא רק דוחה את הראיה שהולכים בתר מעיקרא.

[15] ועיין בתוספות (יח. ד"ה תפשוט) שמסביר שלא ניתן באמת לומר שספקו של רב אשי מכריח לפשוט את ספקו של רבא שהולכים בתר מעיקרא, וכן, ספקו של רבא לא פושט שלסומכוס יש דין צרורות בכוח כוחו. כיוון שרב אשי יכול להעמיד את הברייתא כחכמים וספקו יעמוד על תילו, ורבא יעמיד את הברייתא כסומכוס. כל זאת אלא אם כן נוכיח שהספקות תלויים אחד בשני.

[16] הבעיה בדברי רש"י היא שלפיו חיתוך החבל לכאורה מיותר ואינו קשור למקרה, הרי התרנגול דחף את הכלי וגלגל אותו. כך גם בדברי רבנו חננאל, אם הברייתא עוסקת בשבירת הדלי על ידי אבן, מה זה משנה אם החבל המחזיק את הדלי נחתך או לא, מה גם שנשמע מרבנו חננאל שהדלי נשבר ורק לאחר מכן החבל נקרע.

[17] ז. ד"ה והוא דקא אזיל.

[18] בעל המאור פוסק כרבא, אלא שהוא אומר שפשיטותו של רבה גורמת לכך שנפסוק כאן כסומכוס שממון המוטל בספק חולקים. ודבריו צע"ג.

[19] הרשב"א חייב להניח שההתייחסות לחבל ולדלי הוא כאל שני גופים נפרדים. המקרה הנגדי שצריך להציב הוא עגלה מושכת קרון, אותו הגמרא מפרשת בפירוש כנזקי רגל, כלומר, חיבור מחשיב דבר כאחד לעניין נזקים. היה ניתן לומר שכיוון שהתנועה שהתרנגול מפעיל על החבל לא שווה לתנועה שלבסוף תזיק, אבל אז לא ברור למה הרשב"א מחשיב נזקי דליל כנזקי גופו, הרי הדליל לא הולך בכיוון תנועת התרנגול. על כן צריך לומר שהקרון בטל לעגלה, לעומת החבל שאינו בטל לכלי, וצ"ע.

[20] הרשב"א רק מסביר מדוע רב ביבי בר אביי לא בא לדחות את הראייה מהברייתא. ראש הישיבה לוקח זאת צעד קדימה ביד פשוטה באומרו שבלא דברי רב ביבי בר אביי כלל אין ראיה שהולכים בתר מעיקרא כיוון שהמקרה של הברייתא אינו זהה לספקו של רבא.

[21] אם כן גורסים את המיניה השני, ניתן לומר שההבנה הראשונית של הגמרא הוא שהתרנגול נוגע וכדברי הרשב"א, ורב ביבי בר אביי בא לדחות את הראיה. אם מסבירים כך יוצא שהרמב"ם לא פוסק את רב ביבי בר אביי.

[22] מדברי חכמים יש קצת ראיה נגד הרמב"ן, כי סיבת הפטור על פיהם היא שאף אחד מהם לא הרג, כלומר גם הזורק הרג, וניתן לומר זאת רק אם הולכים בתר מעיקרא. אבל אם הולכים בתר תבר מנא יוצא שהראשון לא עשה כלום אלא רק קירב את מיטתו של השני כך שכשיפגע בקרקע הוא יהיה הרוצח אותו, ומדוע חכמים חולקים על רבי יהודה בן בתירה.

[23] עיין נחלת דוד (יז: ד"ה לרבה פשיטא) ואבן האזל.