ביאור הדף
משנה
השׁותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר – בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינין – בונין הכל כמנהג המדינה. גויל – זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים; בגזית – זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה; בכפיסין – זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים; בלבינין – זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם. וכן בגינה מקום שנהגו לגדור – מחייבין אותו; אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור – אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ. לפיכך אם נפל הכותל – המקום והאבנים שלו. אם עשו מדעת שניהם – בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. לפיכך אם נפל הכותל – המקום והאבנים של שניהם.
גמרא
סברוה מאי מחיצה? גודא כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה – אומר לו גדור חזרה ונפרצה – אומר לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה – ה"ז קידש וחייב באחריות'; טעמא דרצו הא לא רצו – אין מחייבין אותו אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק.
המשנה אומרת שבמצב בו השותפים רוצים לעשות מחיצה הם בונים כותל. הגמרא מסבירה שמחיצה היא גדר ומביאה לכך ראיה מברייתא שמשתמשת בביטוי מחיצת הכרם כגדר. אם מבינים כך את המילה מחיצה יוצא שרק אם רצו השותפים לעשות כותל הם צריכים לבנות אותו יוצא ששותפים יכולים לדור בחצר בלא מחיצה והמשתמע מכך שהיזק שאחד רואה את חברו אינו נחשב היזק
ואימא: מחיצה – פלוגתא כדכתיב: ותהי מחצת העדה וכיון דרצו – בונין את הכותל בעל כרחו אלמא: היזק ראיה שמיה היזק!
הגמרא אומרת שהדבר אינו מוכרח ואפשר להסביר גם את המילה מחיצה כחלוקה כמו שהתורה משתמשת במילה מחיצה כדי לתאר חצי. אם מבינים כך יוצא שכל עוד השותפים מוכנים לדור ביחד הם לא צריכים לבנות כותל אבל מרגע שהם רוצים לחלוק הם חייבים לעשות כותל כיוון שאם לא כך הם יזיקו אח את השני בהסתכלותם. יוצא מכך שהיזק ראיה נחשב היזק
אי הכי האי שרצו לעשות מחיצה שרצו לחצות מבעי ליה!
הגמרא דוחה את האפשרות להסביר שהמילה מחיצה במשנה כוונתה חלוקה כיוון שאם כך המשנה הייתה צריכה להשתמש בה כפועל ולא כשם עצם (רצו לחצות)
אלא מאי? גודא בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה!
הגמרא מקשה שגם אי אפשר להסביר את המילה מחיצה ככותל כיוון שאם כך המשנה צריכה לומר שאם רצו לעשות כותל בונים אותו ולא לחזור ולומר שוב כותל
אי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא קמ"ל כותל.
בונין את הכותל באמצע וכו'.
פשיטא!
המשנה אומרת שאם רצו שותפים לעשות כותל הם צריכים לבנות אותו באמצע. הגמרא שואלת למה המשנה צריכה לשנות את הדין הזה הרי הוא פשוט?
לא צריכא דקדים חד ורצייה לחבריה מהו דתימא מצי א"ל: כי איתרצאי לך – באוירא בתשמישתא לא איתרצאי לך קמ"ל.
הגמרא עונה שבאמת דין המשנה נצרך כדי לומר שלא יכול אחד השותפים לטעון שהוא התרצה לבנות מחיצה דקה עד מאוד שלא תחסר שטח מחצרו אלא שבונים אותה באמצע דהיינו גם על חלקו
והיזק ראיה לאו שמיה היזק?
(סימן: גינה כותל כופין וחולקין חלונות דרב נחמן) ת"ש: וכן בגינה!
הגמרא חוזרת לעסוק בשאלת היזק הראייה איתה פתחה. הגמרא פירשה שכוונת המילה מחיצה במשנה היא גדר ושעושים אותה רק במידה והשותפים רוצים כלומר היזק ראיה אינו נחשב היזק ולכן לא ניתן לכפות אותם לעשות מחיצה. הגמרא מקשה על כך שהיזק ראיה אינו היזק מהמשנה שאומרת שצריך לעשות כותל גם בגינה. כלומר היזק ראיה הינו היזק ולכן כופים אותם לבנות את הכותל וכהפך המסקנה הקודמת מהמשנה
גינה שאני כדר' אבא דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה.
מתרצת הגמרא ואומרת שהסיבה שצריך לעשות בגינה כותל זה לא מצד היזק הראיה אלא מצד זה שיש עין הרע בכך שאדם אחר רואה את הגינה בפריחתה
והא וכן קתני!
דוחה הגמרא את האפשרות להסביר כך את המשנה שכן המשנה מתנסחת בלשון וכן כלומר סיבת עשיית הכותל בגינה זהה לסיבת עשייתה בחצר ובחצר אין עניין של עין הרע
אגויל וגזית.
מתרצת הגמרא ואומרת שהמילה וכן מתייחסת לדרך עשיית הכותל ולא לסיבה
ת"ש: כותל חצר שנפל – מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות!
מקשה הגמרא על האמירה שנזק המתבצע על ידי ראיה לא נחשב נזק מברייתא. על פי הברייתא אם היה בחצר כותל והוא נפל מחייבים את שני השותפים לבנות אותו מחדש כלומר היזק ראיה נחשב היזק ולכן יש חובה שיהיה כותל
נפל שאני.
דוחה הגמרא את הראיה כיוון שבמצב שכבר החזיקו שיהיה כותל יכול אחד השותפים לכפות את השניף ולא מצד היזק הראיה שיש בדבר
ודקארי לה מאי קארי לה?
שואלת הגמרא מה חשב המקשן כשהקשה הרי תירוצה של הגמרא פשוט
סיפא איצטריכא ליה: מד' אמות ולמעלה – אין מחייבין אותו.
עונה הגמרא שמזה שמחייבים אותו לבנות את הכותל ארבע אמות ולא כשהיה ניתן להבין שסיבת בניית הכותל היא לא כיוון שהחוזק להיות כותל אלא כדי למנוע היזק ראיה
ת"ש: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר; ש"מ: היזק ראיה שמיה היזק!
ממשיכה הגמרא להקשות על ההנחה שהיזק ראיה אינו נחשב היזק מברייתא נוספת. על פי הברייתא מחייבים את בני החצר לבנות לה דלת כלומר הנזק שיש לבני החצר בכך שבני רשות הרבים רואים אותם הוא נזק
הזיקא דרבים שאני.
עונה הגמרא שהיזק של ראיית הרבים הוא ודאי היזק אבל על ידי יחיד לא
ודיחיד לא? ת"ש: אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה; הא יש בה כדי לזה וכדי לזה – חולקין מאי לאו בכותל!
מקשה הגמרא על כך שהיזק ראיה של יחיד אינו נחשב נזק מברייתא על פיה אם החצר מספיק גדולה חולקים אותה. הגמרא מניחה שחולקים את החצר בכותל כיוון שהיזק ראיה של השותף השני בחצר נחשב היזק
לא במסיפס בעלמא.
הגמרא דוחה את הקושיה ואומרת שניתן להבין שחולקים את החצר בגדר עצים נמוכה ואין צורך בכותל כי היזק ראיה אינו נחשב היזק
תא שמע: החלונות בין מלמעלה בין מלמטה ובין מכנגדן – ד' אמות; ותני עלה: מלמעלן – כדי שלא יציץ ויראה מלמטן – כדי שלא יעמוד ויראה מכנגדן – כדי שלא יאפיל!
הגמרא ממשיכה להקשות על כך שהיזק ראיה אינו נחשב היזק מברייתא. הברייתא מסבירה את דין המשנה שצריך להרחיק חלונות של בתים אחד מהשני ארבע אמות בנימוק כדי שלא יראה כלומר היזק ראיה נחשב היזק
הזיקא דבית שאני.
מתרצת הגמרא אומרת שהיזק ראיה של בית שונה מהיזק ראיה של חצר
תא שמע דאמר רב נחמן אמר שמואל: גג הסמוך לחצר חבירו – עושין לו מעקה גבוה ד' אמות!
הגמרא מקשה על כך שבחצר אין היזק ראיה מדברי רב נחמן. על פי רב נחמן אם יש לאדם גג סמוך לחצר חברו הוא צריך לעשות לו מעקה בגובה ארבע אמות. הגמרא מבינה שהדין נובע מכך שבעל הגג מזיק בראייתו את בעל החצר
שאני התם דאמר ליה בעל החצר לבעל הגג: לדידי קביעה לי תשמישי לדידך לא קביעה לך תשמישתך ולא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית דאיצטנע מינך.
מתרצת הגמרא ששם הדין הוא דין מיוחד כיוון שהגג אינו עשוי לתשמיש ולכן בעל החצר לא יודע מתי יש אדם על הגג והוא צריך להצניע את עצמו