שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא מביאה ברייתא המעלה את ההבדלים השונים בין האבות. העיסוק סביב ברייתא זאת הוא בשאלה למה הברייתא מחסירה חלק מההבדלים. המסקנה היא שמטרת הברייתא איננה למנות את כל ההבדלים ולראיה כמה הבדלים הושמטו ממנה. ההבדלים המוזכרים בברייתא הם גם דיניים כמו חיובו המיוחד של שור על נזק מכוון במחצית מדמי התשלומים למשך שלוש הנגיחות הראשונות, וחלקם מציאותיים, כמו חוסר יכולתו של בור לנוע ולהזיק במקום אחר.
לאחר מכן הגמרא עוברת להסביר את טענת המשנה שאין הבדל בין אדם שאחראי על גרימת כל הנזק לבין אדם שאחראי על גרימה חלקית של הנזק, ובשני המקרים חיוב התשלומים הוא על כל הנזק. הברייתא מביאה דוגמה מאדם שחפר בור ואדם אחר חפר אחריו. במקרה זה חיובו של מי שהעמיק את הבור הוא על כל הנזק למרות שהאחריות שלו על הבור היא חלקית. הגמרא מציינת שרבי לא מקבל את הדין הזה באופן מוחלט, והוא מצמצם אותו רק למקרה בו האדם שהעמיק את הבור הפך אותו לבור שיכול להמית, והנזק גרם למיתת הבהמה.
האמוראים מציעים דוגמאות נוספות כמו שור שניתן לשמירה לחבורת אנשים ואחד מהם פשע והשור הזיק, אדם ששם חומרי בעירה ליד אש ואדם שמגיע לספסל שיושבים עליו כמה אנשים וכשגם הוא מתיישב הספסל נשבר. האמוראים שואלים למה דוגמאות אלו לא מופיעות גם הן בברייתא ותשובת הגמרא היא לומר שאין אף מקרה בו הן צריכות להופיע בברייתא. אם הנזק לא היה מתרחש לולא האדם האחרון, ואז פשוט שהחיוב מוטל עליו ואין צורך ללמד זאת בברייתא, ואם הנזק היה מתרחש בלעדיו לא ניתן לשייך אליו את הנזק כי הוא לא שינה כלום.
הדיון האחרון בדף נובע מאמירת המשנה כי החיוב של המזיק הוא בתשלומי נזק. ניסוח זה מעיד על כך שהחיוב איננו על הנזק עצמו אלא על פיצוי הניזק על ירידת הערך שנגרמה לו בעקבות הנזק, אבל הנבלה נשארת בבעלות הניזק. האמוראים מביאים שלושה מקורות לדין זה. רבי אמי מביא מקור מדין אדם שמזיק רכוש, רב כהנא מדין שומר שפשע וחזקיה משור שהזיק שור אחר. בכל אחד מהמקורות ישנה נקודת חולשה המצריכה ללמוד שבשני המקורות האחרים גם לא מטילים על המזיק את תשלום הנבלה. החולשה במקרה של רבי אמי היא שלא שכיח שאדם יזיק בהמה. החיסרון אצל רב כהנא הוא שפשיעה בשמירה היא נזק שנעשה ממילא, ואצל חזקיה החיסרון הוא שהאדם לא עושה את הנזק בעצמו.
רב כהנא שואל מה הצורך לעסוק בשאלה מי הבעלים של הנבלה. רב עונה לו שהעניין הוא לראות מי סופג ירידת ערך אפשרית בערך הנבלה בין שעת הנזק למשפט. למרות הבעלות של הניזק, ישנה מחלוקת בין אבא שאול לחכמים בשאלה מי צריך לטרוח ולהביא את הבהמה. לפי אבא שאול ישנו דין מיוחד המצריך את המזיק להביא את הבהמה למרות שהיא לא שלו, ולמרות שזה לא מנכה לו מתשלומי הנזק.
שיעורי עומק
ביאור הדף
ת"ר: חומר בשור מבבור, חומר בבור מבשור; חומר בשור מבבור, שהשור משלם את הכופר, וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה, ודרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן בבור;
הגמרא מביאה ברייתא המונה את ההבדלים בין אבות הנזקים השונים. הברייתא פותחת ומצביעה על ההבדלים שיש בין נזקי שור לנזקי בור. במקרה בו שור הורג אדם יש לו סט דינים מיוחד. דין השור הוא סקילה, ואם השור כבר נגח שלוש פעמים והרג הבעלים שלו צריכים לשלם כופר. במידה והאדם שנהרג הינו עבד השינוי היחיד הוא שבמקום שהבעלים ישלמו כופר הם משלמים שלושים שקלים כקנס. דין נוסף שיש בשור שהרג אדם הוא שמרגע שבית דין פוסק שיש לסקול את השור, לבעלים אסור להשתמש בשור ולהנות ממנו בשום צורה. כל הדינים הללו נכונים בשור ולא מתקיימים בבור. נוסף על כך הגמרא מונה הבדל נוסף, והוא באופי הנזק. בור הוא תקלה סטטית, כך שהניזק צריך להגיע אליה. לעומת זאת השור הולך אל הניזק ומזיק, ולא עושה זאת במקום קבוע.
חומר בבור מבשור, שהבור תחילת עשייתו לנזק, ומועד מתחילתו, מה שאין כן בשור.
הדין שחל בנזקי בור ואינו חל בנזקי שור, הוא שעל נזקי בור צריך לשלם נזק שלם כבר מהנזק הראשון ואין צורך לראות שאכן הוא מזיק כדי לחייב את כל הנזק. מעבר להבדל בתשלום, הברייתא מביאה הבדל מציאותי בין שור לבור. בור הוא תקלה, כל מציאותו היא נזק. זאת בניגוד לשור שהוא חיה לגיטימית ואיננו מוגדר כנזק עד שאינו עושה מעשה נזק.
חומר בשור מבאש, חומר באש מבשור; חומר בשור מבאש, שהשור משלם כופר, וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה, מסרו לחרש שוטה וקטן – חייב, מה שאין כן באש;
הברייתא עוברת לבאר את ההבדלים שיש בין שור לאש. כפי שהזכרנו בהבדלים בין שור לבור, לשור יש דין מיוחד במקרה והוא הורג אדם. הוא נהרג, ומרגע שנפסק שזה דינו אסור לבעלים שלו להשתמש בו לאף צורך. נוסף על כך, אם השור הרג כבר שלוש פעמים, בפעם הרביעית הבעלים שלו מתחייב לשלם כופר. אם ההרוג הינו עבד התשלום שלו הוא שלושים שקלים. כל הדינים הללו ייחודים לשור ואינם קיימים באש. דין נוסף, הוא שעל נזקי שור האדם מתחייב עם אם הוא מסר את האש לידי שמירת אדם שאינו מסוגל לשמור, כמו חרש שוטה או קטן.
חומר באש מבשור, שהאש מועדת מתחילתה, מה שאין כן בשור.
ההבדל בין אש לבין שור הוא רק העובדה כי נזקי אש מועדים להתרחש, מה שגורם לכך שהחל מהפעם הראשונה המבעיר חייב לשלם את התשלומים על מלוא הנזק. זה בניגוד לשור שמשלם על שלוש נגיחותיו הראשונות רק חצי מדמי הנזק.
חומר באש מבבור, וחומר בבור מבאש; חומר בבור מבאש, שתחילת עשייתו לנזק, מסרו לחרש שוטה וקטן – חייב, משא"כ באש;
הברייתא מסיימת ומתייחסת לזוג האבות אותם היא עוד לא השוותה, בור ואש. בור מיוחד כיוון שכל מהותו היא נזק. נוסף על כך, אם בעל הבור העביר את בורו לאדם שאינו מסוגל לשמור בעל הבור המקורי מתחייב בנזק.
חומר באש מבבור, שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועדת לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור.
ההבדל בין אש לבור הוא שהאש היא ניידת ויכולה להזיק לא רק במקום בו היא נדלקה, ואין דבר אותו היא לא יכולה להזיק לעומת בור שלא יכול להזיק מה שלא מגיע אליו.
וליתני: חומר בשור מבבור, שהשור חייב בו את הכלים, מה שאין כן בבור!
הגמרא שואלת, אם נמנו כל ההבדלים בין האבות השונים, מדוע הברייתא לא מזכירה את ההבדל שיש בין נזקי שור לנזקי בור בעניין החיוב על כלים. ישנו דין מיוחד בבור, לפיו גם אם כלים ניזקים בבור, בעל הבור פטור מלשלם עליהם. לעומת זאת, בשור שמזיק רכוש, חיוב תשלומי הנזק אינו תלוי בשאלה האם הרכוש הוא סטטי או דינמי, אלא על כל רכוש שהשור הזיק, בעל השור צריך לשלם על הנזק. אם כן, מדוע הבדל זה לא מופיע בבריתא?
הא מני? ר' יהודה היא, דמחייב על נזקי כלים בבור.
הכיוון בו הגמרא הולכת כדי לענות על השאלה הוא לומר שהברייתא לא מציינת את פטור בעל הבור מנזקי כלים, כי היא לא מקבלת את הדין הזה. לשם כך, הגמרא מעמידה את הברייתא כשיטת רבי יהודה שחולק על הדין לפיו בעל הבור פטור על תשלומי נזקי כלים.
אי רבי יהודה, אימא סיפא: חומר באש מבבור, שהאש דרכה לילך ולהזיק, ומועד לאכול בין דבר הראוי לה ובין דבר שאינו ראוי לה, מה שאין כן בבור; דבר הראוי לה מאי נינהו? עצים, דבר שאין ראוי לה מאי נינהו? כלים, מה שאין כן בבור, אי ר' יהודה, הא אמרת: מחייב היה ר' יהודה על נזקי כלים בבור!
הגמרא טוענת שלא ניתן ללכת בכיוון לפיו הברייתא טוענת שישנו חיוב תשלומי נזק גם על נזקי כלים בבור. טענה זאת נסמכת על המשך הברייתא, שם מובא שההבדל בין בור לאש הוא במושאי הנזק, כשבאש מתחייבים גם על מושאי נזק שהאש לא אמורה להזיק אותם דוגמת כלים. יוצא שלפי הפרשנות הזאת להמשך הברייתא, הברייתא אומרת בפירוש את פטור בור בנזקי כלים בהבדלים בין בור לאש, אך לא מציינת אותו בהבדלים בין בור ושור. אם כן חוזרת השאלה למה הברייתא לא מכניסה לרשימת ההבבדלים בין בור ושור את פטור נזקי בור מכלים.
אלא, לעולם רבנן היא, ותנא ושייר.
הגמרא מוכרחת לחזור בה מהאמירה שהברייתא מניחה כי ישנו חיוב תשלומי נזק גם על כלים שניזוקו בבור. הדרך החדשה שבה הגמרא הולכת כדי להסביר למה הפטור על נזקי כלים בבור לא נזכר בברייתא היא שכותב הברייתא לא התכוון למנות ברשימה את כל ההבדלים, ומטרת הרשימה הייתה אחרת. על כן, איזכור פטור מתשלום דמי נזק הכלים על ידי בעלים לא חייב להופיע בברייתא.
מאי שייר דהאי שייר?
הגמרא מניחה שאם ברשימה חסרים שני אלמנטים או יותר אז ניתן לומר שהדבר נובע מכך שעורך הרשימה לא מנה את כל הפריטים האפשריים. אך אם מושמט מהרשימה רק אלמנט אחד צריך לומר שאותו אלמנט לא נכלל ברשימה כי עורך הרשימה לא חושב שהכלל המכליל את הרשימה חל עליו. על כן, הגמרא שואלת איזה עוד אלמנט הושמט מהרשימות המופיעות בברייתא כדי להעיד על כך שהשמטת פטור נזקי כלים בבר נובעת רק ממטרה אחרת של בעל הברייתא, ולא ממחלוקת דינית?
שייר טמון.
תשובת הגמרא הינה שגם דין טמון הפוטר מבעיר מלשלם על דברים שהיו מוטמנים בעת ההבערה לא מופיע בברייתא. כיוון שגם פטור בור על נזקי כלים וגם פטור אש על חפצים נסתרים לא מופיעים ברשימות שבברייתא, ניתן לומר שמטרת הברייתא ברשימות אלו לא הייתה מניית כל ההבדלים.
איבעית אימא: לעולם ר' יהודה, ודבר שאין ראוי לה לאו לאתויי כלים, אלא לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו.
הגמרא מציעה אפשרות אחרת לפיה הברייתא היא אכן כשיטת רבי יהודה, ואין פטור מיוחד לבעל הבור מנזקי כלים. הדרך בה הופל הכיוון הזה הייתה לפרש בברייתא במקום אחר כי ישנו פטור של בעל הבור בנזקי כלים. אולם ניתן לפרש את הברייתא באופן אחר, ולומר שהיא התכוונה לומר שאש יכולה להזיק גם שדות, ולא חומרים לא דליקים כמו כלים.
מתקיף לה רב אשי, ליתני: חומר בשור מבבור, שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין, מה שאין כן בבור! אי אמרת בשלמא רבנן היא, איידי דשייר הך שייר נמי הך, אלא אי אמרת ר' יהודה, מאי שייר דהאי שייר?
רב אשי לא מוכן לקבל את האפשרות כי הברייתא היא כשיטת רבי יהודה. הוא מעלה עוד הבדל בין שור לבור שלא מופיע ברשימה והוא פטור מתשלום נזקי בור כאשר מושא הנזק הוא בהמה קדושה שאינה ראויה להקרבה. בעוד לפי חכמים הברייתא לא אמורה למנות את כל ההבדלים האפשריים ולכן גם הבדל זה אינו מופיע בברייתא, לפי רבי יהודה לא מובן מדוע הבדל זה אינו מוזכר.
שייר דש בנירו.
הגמרא אומרת שגם לפי רבי יהודה ניתן לומר שהרשימה שבברייתא לא אמורה למנות את כל ההבדלים. לשם כך הגמרא מציעה עוד הבדל שאינו נזכר בברייתא והוא ששור יכול להזיק קרקעות ובור לא.
אי משום דש בנירו לאו שיורא הוא, דהתנא: שכן דרכו לילך ולהזיק.
הגמרא דוחה את הטענה לפיה חוסר יכולתו של הבור להזיק קרקע איננה מוזכרת בברייתא. הברייתא אומרת שאחד הבדלים בין בור לשור זה יכולת התנועה של השור. בתוך הבדל זה כלול גם יכולתו של שור להזיק קרקע בניגוד ליכולתו של הבור.
הכשרתי במקצת נזקו.
הכשרתי במקצת נזקו.
הגמרא עוברת לעסוק בכלל הבא שמובא במשנה. על פי כלל זה אין הבדל אם המזיק היה אחראי לחלק מהנזק או לכולו, בכל מקרה חיובו של המזיק הוא בכל הנזק שנגרם בגללו.
תנו רבנן: הכשרתי מקצת נזקו – חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כיצד? החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – האחרון חייב.
הגמרא מביאה ברייתא שמפרשת את הכלל שנאמר במשנה לפיו אין הבדל בין אדם שאיפשר את כל הנזק, לבין אדם שאיפשר חלק מהנזק. הברייתא מביאה דוגמה למקרה כזה מדיני בור. בדיני בור חכמים אומרים שאם אדם אחד חפר בור שעומקו תשעה טפחים, ואדם אחר העמיק את הבור לעשרה, החיוב כולו מושת על מי שהעמיק את הבור, ולא על מי שחפר מלכתחילה.
ודלא כרבי, דתניא: החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – אחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, אחר שניהם לנזקין.
הגמרא מציינת שרבי חולק על דין זה. הוא סבור שרק עם עומק הבור לא היה ראוי להמית, ומי שהעמיק את הבור הפך אותו לבור שממית, האחרון מתחייב לבדו על מיתת בהמה בבור. אבל אם הבהמה רק ניזקה בנפילתה ולא מתה, החיוב מתחלק בין שני חופרי הבור.
רב פפא אמר: למיתה, ודברי הכל.
רב פפא דוחה את הקביעה כי הברייתא איננה לשיטת רבי. לשם כך הוא מציע לצמצם את הדוגמה הנאמרת בברייתא למצב בו הבהמה מתה בתוך הבור, כך שגם רבי יכול להסכים עם הברייתא.
איכא דאמרי: לימא דלא כרבי! אמר רב פפא: למיתה, ודברי הכל.
הגמרא מביאה מסורת אחרת לרקע לדברי רב פפא. לפי מסורת זאת רב פפא לא דוחה קביעה, אלא עונה על השאלה האם יכול להיות שהברייתא לא תואמת את שיטתו של רבי. תשובתו היא צמצום הברייתא למקרה בו הבהמה מתה בבור, כך שגם רבי יכול להסכים עם דין הברייתא.
לאחר שהגמרא עוסקת בשאלה לשיטת אלו תנאים ברייתא זאת מתאימה, היא עוברת לברר מדוע הברייתא מביאה רק דוגמה אחת, ולא מציינת דוגמאות רבות אחרות.
מתקיף לה רבי זירא: ותו ליכא? והא איכא: מסר שורו לחמשה בני אדם, ופשע בו אחד מהן והזיק – חייב!
רבי זירא שואל מדוע הברייתא מביאה רק דוגמה אחת, הרי ישנם מקרים נוספים שמסבירים את הכלל המובא במשנה? המקרה עליו מדבר רבי זירא הוא כאשר אדם נתן לחבורת אנשים לשמור על השור, ואחד האנשים לא שמר כראוי כך שהשור ברח והזיק. הדין במקרה זה הוא שהאדם האחרון חייב, למרות שחובת השמירה לא הייתה בלעדית שלו. כך שמקרה זה מתאים גם הוא כדי להסביר את הכלל שאין הבדל אם האדם אחראי על כל המזיק או רק על חלקו
היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר, פשיטא דאיהו קעביד! אלא דבלאו איהו נמי מינטר, מאי קעביד.
הגמרא דוחה את הצעתו של רבי זירא לפיה היה ניתן להשתמש בדוגמה בה שומר אחד פושע בשמירה כדי להסביר את הכלל לפיו אין הבדל בכמות האחריות המוטלת על האדם, האדם האחראי הוא זה שצריך לשלם. הדרך בה הגמרא עושה את זה היא לברר מה הצורך באותו שומר. אם בלא השומר הנוסף לא היה אפשר לשמור על השור, אז ודאי שפשיעתו מחייבת לשלם אותו על כל הנזק, כיוון בלעדיו השור לא שמור. דין זה הוא פשוט ולא צריך להיאמר. מצד שני, אם אותו שומר לא היה נחוץ ניתן לערער על הדין ולומר שהשומר הזה לא עשה כלום, כי גם בלעדיו השור היה שמור, ולכן הוא פטור מלשלם על נזקי השור.
מתקיף לה רב ששת והא איכא: מרבה בחבילה!
רב ששת מציע דוגמה נוספת למקרה שהיה יכול להדגים את הכלל המופיע במשנה. הדוגמה שרב ששת מציע היא אדם ששם חומרים דליקים ליד שרפה. גם במקרה זה אחריותו של מי ששם את חומר הבעירה האחרון איננה על כל השרפה, והוא לא גרם לנזק לבדו ולמרות זאת הוא חייב על כל הנזק. אם כן, מדוע הברייתא לא מציגה גם את הדוגמה הזאת?
היכי דמי? אי דבלאו איהו לא אזלא, פשיטא! אלא דבלאו איהו אזלא, מאי קא עביד.
באותו אופן בו הגמרא דוחה את דברי רבי זירא היא דוחה גם את דברי רב ששת. טענת הגמרא היא שאם מה שניזוק לא היה ניזוק לולא תוספת חומרי הבערה, ברור שהאדם שהוסיף חומרי בעירה חייב בכל הנזק ואין צורך לחדש את הדין הזה בברייתא. אולם אם גם בלא תוספת חומרי הבערה הנזק היה מתרחש, מי שהוסיף את חומרי הבערה יכול לטעון כי הוא לא עשה כלום, ולכן אין לחייב אותו. יוצא, שאין מצב בו צריך לומר את הדין הזה בברייתא, ונדחתה התקפתו של רב ששת.
מתקיף לה רב פפא, והא איכא הא דתניא: ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו – האחרון חייב, ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא!
רב פפא מציע דוגמה אחרת שלפיו הייתה אמורה להופיע בברייתא ולא הופיעה. לשם כך רב פפא מביא ברייתא אאחרת שטוענת שאם חמישה אנשים ישבו על ספסל, ובא אדם שישי והתיישב על הספסל כך שהוא נשבר, האדם השישי חייב על נזקי הספסל. רב פפא מדגיש שהאדם השישי הוא אדם גדול ונותן את עצמו כדוגמה. בדומה לכלל שראינו, גם במקרה זה האיש האחרון הוא לא מי שמפעיל את כל המשקל על הספסל, ובכל זאת הוא מתחייב לשלם על כל הספסל, כיוון שגם אחריות על חלק מהנזק מחייבת בתשלומי נזק.
היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא איתבר, פשיטא! אלא דבלאו איהו נמי איתבר, מאי קעביד.
הגמרא דוחה גם את טענתו של רב פפא שהמקרה של שבירת הספסל על ידי אדם שישי היה אמור להופיע בברייתא. גם כאן הדרך של הגמרא לדחות היא לומר שאין אף מקרה בו הדין הזה צריך להופיע בברייתא. אם הספסל לא היה נשבר בלי אותו אדם שישי פשוט שהאחריות מוטלת עליו והברייתא לא הייתה צריכה לחדש את זה. אם גם בלעדיו הספסל היה נשבר לכאורה אין סיבה לחייב אותו. יוצא שאין אף מקרה בו הדין של הספסל היה יכול להופיע בברייתא, או כי הוא פשוט ולא צריך שייחדשו אותו או כי הוא לא נכון.
סוף סוף מתניתא היכא מתרצא?
במקרה זה דחיית הגמרא לא כל כך פשוטה. אם עד כה הדוגמאות הובאו על ידי האמוראים עצמם, כאן רב פפא מביא דוגמה שכבר כתובה בברייתא אחרת. אם אכן דין זה פשוט ולא צריך לחדש אותו או לא נכון, מדוע הוא מובא בברייתא אחרת?
לא צריכא, דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי, והשתא איתבר בחדא שעה, דאמרי ליה: אי לאו את, הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין.
תשובת הגמרא מסבירה למה גם אם הספסל לא היה נשבר בלי האחרון ניתן לומר שיש לו אחריות כיוון שהוא קיצר את חיי הספסל. לצורך העניין אם בלעדיו הספסל היה נשבר תוך שעתיים, יחד איתו הספסל היה נשבר תוך שעה. לכן, שאר האנשים יכולים לטעון כנגד האדם השישי שאם הוא לא היה בא ומתיישב הם היו מספיקים לקום לפני שהספסל נשבר. יוצא שכן יש חידוש בדין הברייתא שהביא רב פפא, אבל הוא לא מתאר מצב של אחריות על חלק מהנזק, אלא האחרון אחראי על כל הנזק.
ולימא להו: אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר!
הגמרא שואלת מדוע כל הנזק במקרה זה מוטל על האדם האחרון, הרי הוא לא היה יכול לשבור את הספסל לבדו וגם לאחרים יש אחריות על הנזק?
לא צריכא, דבהדי דסמיך בהו תבר.
הגמרא עונה ואומרת שהחיוב כולו מוטל על האדם האחרון כי הוא מונע ממי שיושב על הספסל לקום בכך שהוא יושב עליהם. על כן, כל האחריות לכוח שמופעל על הספסל נובע מכוחו שלו.
פשיטא!
הגמרא לא מוכנה לקבל את זה שהדין המוזכר בברייתא מדבר על אדם שמחזיק את שאר האנשים בכוחו על הספסל, כיוון שאז אין צורך לחדש את המקרה הזה שהרי ברור שמי שמחזיק את כולם חייב.
מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי, קמ"ל דכחו כגופו דמי, דכל היכא דגופו תבר, כחו נמי תבר.
הגמרא מסבירה מה החידוש שיש בדין לפיו אדם המחזיק את שאר האנשים על הספסל וגורם בכך לשבירתו חייב לשלם את כל הנזק. במקרה זה האדם לא שבר את הספסל באופן ישיר. הוא לא ישב על הספסל וכך שבר אותו, אלא הוא מנע משאר האנשים ללכת בכוח. על כן, החידוש בברייתא שמביא רב פפא הוא שהחיוב על נזקים שנעשים בכוחו של האדם אינו שונה מהחיוב על נזקים שנעשים על ידי גופו. הנימוק שהגמרא מביאה לכך שאין הבדל בין נזקים שהאדם עושה בגופו לנזקים שהאדם עושה בכוחו, הוא שבכל פעם שהגוף מזיק הגוף מפעיל כוח על הדבר שניזוק. על כן, העובדה שהאדם חייב לשלם על נזקים הנעשים בגופו, מכריחה שיהיה גם חיוב על נזקים הנעשים בכוחו.
ותו ליכא? והא איכא הא דתניא: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, ומת – כולן פטורין; רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה – האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו!
הגמרא מציינת דוגמה אחרת שהייתה יכולה להיכנס כדוגמה בברייתא המסבירה את הכלל שעוסק בחיוב על נזק חלקי. הברייתא מדברת על חבורת אנשים שמכים אדם אחד. לפי חכמים בכל מקרה בו האדם מת, אף אחד מבני החבורה הפושעת לא חייב מעיקר הדין בעונש על הרצח. רבי יהודה בן בתירא טוען שאם אנשי החבורה הפושעת הכו את האדם בזה אחר זה, האחרון חייב ברצח כי הוא זה שהביא את המוות. לכאורה, לפי רבי יהודה בן בתירא אפשר להתייחס למקרה זה גם כמקרה בו האדם אחראי לחלק מהנזק כיוון שהוא לא הכה את ההרוג לבד, אבל הוא חייב בכל העונש. אם כן לא מובן למה מקרה זה לא מופיע בברייתא.
בקטלא לא קמיירי.
תשובת הגמרא היא שדוגמה זאת אכן מדגימה את הרעיון העקרוני, אך הברייתא עוסקת בדיני נזקים ולא ברצח ולכן לא מזכירה את הדוגמה הזאת.
ואיבעית אימא: בפלוגתא לא קמיירי.
הגמרא מציעה תשובה אחרת לשאלה למה הדוגמה של חבורת אנשים שמכה והורגת אדם אחר לא מופיעה בברייתא המסבירה את המשנה. גם תשובה זאת מניחה שבאופן עקרוני הברייתא הייתה יכולה להשתמש בדוגמה זאת, אלא שמי שכתב את הברייתא רצה לקחת דין מוסכם שאינו שנוי במחלוקת.
ולא? והא אוקימנן דלא כרבי!
הגמרא דוחה את התשובה השנייה לפיה הברייתא מתייחסת רק לדינים מוסכמים, כיוון שראינו שהדוגמה המובאת בברייתא איננה מוסכמת על רבי.
דלא כר' וכרבנן מוקמינן, כר' יהודה בן בתירא ולא כרבנן לא מוקמינן.
הגמרא עונה שמי שכתב את הברייתא לא התכוון לקחת רק מקרים מוסכמים, אלא רצה להביא מקרה שנכון להלכה. על כן, במקרה בו נחלקו רבי וחכמים, כיוון שהלכה כחכמים והדין שלהם מתאים לפרש את המשנה הוא הביא אותו. אבל במחלוקת חכמים ורבי יהודה בן בתירא, ההלכה איננה כרבי יהודה בן בתירא ולכן כותב הברייתא לא מביא את הדוגמה הזאת.
חבתי בתשלומי נזקו.
חבתי בתשלומי נזקו.
הגמרא ממשיכה לבאר את המשנה, ועוברת לעסוק את חיוב התשלומים המופיע במשנה.
חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו,
הגמרא מדייקת ומסבה את תשומת לבו של הלומד לכך שהמשנה לא מחייבת את המזיק לשלם את הנזק אלא את תשלומי הנזק. כלומר, על המזיק לא מוטל להשיב לניזק את מה שהיה לו לפני, אלא הוא נדרש לפצות את הניזק.
תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק – מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה.
הגמרא מביאה מקור תנאי נוסף המדגיש את זה שהמזיק צריך לשלם את תשלומי הנזק ולא את הנזק עצמו. ברייתא זאת מסיקה מההבדל הזה שהחובה על הטיפול בנבלת השור שנהרג מוטל על הניזק. כל מה שהמזיק צריך לשלם הוא את ירידת הערך, אין הוא מחויב לטפל בנזק שהוא גרם.
מנא הני מילי?
הגמרא שואלת מה המקור בתורה לכך שהחיוב הוא תשלומי נזק, ולא טיפול בנזק?
אמר ר' אמי, דאמר קרא: מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה
רבי אמי אומר שהמקור לכך שכל מה שהמזיק צריך לעשות הוא לכסות את ירידת הערך הוא הפסוק המחייב אדם לשלם על נזק שהוא עושה ברכוש. התורה אומרת שהמזיק צריך לשלם, ומכאן רבי אמי מסיק שהחובה המוטלת המזיק היא להשלים את ערך הבהמה, כלומר הוא לא צריך לתת לניזק בהמה חדשה, אלא רק להשיב לו את הכסף שגרם לו להפסיד.
רב כהנא אמר, מהכא: אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם, עד טרפה ישלם, טרפה עצמה לא ישלם.
רב כהנא מביא מקור אחר מהלכות שומרים. רב כהנא מצרף את המילים המופיעות בפסוק "עד הטרפה לא ישלם" למרות שבפשט הפסוק הן לא מחוברות, ודורש מהן שחובתו של המזיק היא לשלם על הנזק שנגרם לבהמה, אבל אין למזיק חיוב כלפי הגופה עצמה.
חזקיה אמר, מהכא: והמת יהיה לו, לניזק.
חזקיה לומד את הדין לפיו חובתו של המזיק היא רק תשלום ירידת הערך והוא לא צריך לטפל בנבלת הניזק מדיני שור שמזיק שור. התורה אומרת שהגופה שייכת למישהו, חזקיה לומד שהכוונה היא דווקא לניזק, כך שכל החובות מוטלות עליו.
וכן תנא דבי חזקיה: והמת יהיה לו, לניזק; אתה אומר: לניזק, או אינו אלא למזיק? אמרת? לא כך היה.
הגמרא מביאה ברייתא מבית מדרשו של חזקיה שמפרטת יותר את הלימוד. הפסוק המופיע בתורה כותב שהגופה שייכת לו, ולא אומרת בפירוש למי הגופה שייכת. בברייתא זאת מוצעת האפשרות שהמזיק זוכה בגופה, אך היא לא מקבלת את האפשרות הזאת ואומרת שהגופה שייכת עדיין לניזק.
מאי לא כך היה?
הגמרא שואלת מה כוונת הברייתא במילים "לא כך היה" שבאות להסביר מדוע לא ניתן לומר שהגופה שייכת למזיק.
אמר אביי: אי ס"ד נבילה דמזיק הויא, ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק, והמת יהיה לו למה לי? ש"מ, לניזק.
אביי מסביר ואומר שאם הדין שכתוב בתורה היה שהגופה שייכת למזיק לא היה צריך לכתוב "והמת יהיה לו". לפני המילים הללו התורה כותבת שצריך לשלם "שור תחת השור". מציווי זה נראה שהמזיק אמור לקבל את השור המוזק תחת השור שהוא מביא במקומו. על כן, אמירת התורה המשייכת את המת למישהו מחדשת שבניגוד למה שהיה נראה מכך שצריך לשלם שור תחת השור, נבלת השור המת נשארת אצל המזיק.
לאחר שהגמרא מביאה את שלושת הלימודים לדין לפיו הנבלה נשארת בבעלות הניזק היא שואלת מדוע יש צורך בשלושה לימודים שונים מהתורה?
וצריכא; דאי כתב רחמנא מכה בהמה ישלמנה, משום דלא שכיחא, אבל טרפה דשכיחא – אימא לא, צריכא;
הצורך בלימוד של רב כהנא מהלכות שומרים נובע מכך שהמקרה הזה שכיח ולכן הגיוני שנטיל חיוב נוסף על המזיק שלא מנע את הנזק שהגיוני שיקרה.
ואי אשמועינן טרפה, משום דממילא, אבל מכה בהמה דבידים – אימא לא;
הצורך בלימוד של רבי אמי מאדם שמכה בהמה נובע מכך שבמקרה הזה האדם עושה מעשה בגופו ולא רק גורם לנזק בזה שהוא לא שומר מספיק טוב. על כן, צריך ללמוד גם בפעולה יזומה מצד האדם שהוא לא חייב לשלם גם על הנבלה.
ואי אשמועינן הני תרתי, הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא, אבל והמת יהיה לו דשכיחא ובידים – אימא לא;
הצורך בלימוד של חזקיה מהלכות שור שמזיק שור, הוא משום שמקרה זה נעשה באופן ישיר על ידי השור המזיק, והוא גם מקרה שכיח, לכן יש סיבה לחייב את המזיק יותר ולתת לו לשלם גם בעד הנבלה עצמה.
ואי אשמועינן המת יהיה לו, משום דממונא קא מזיק, אבל הכא דבגופא מזיק – אימא לא, צריכא.
הצורך בלימוד של רבי אמי ורב כהנא למרות הלימוד של חזקיה נובע מזה שבמקרה שלהם האדם עצמו הזיק, כך שהיה ניתן לחשוב שהחיוב במקרה זה יהיה גדול יותר ויכלול גם את דמי הנבלה, ולכן רבי אמי ואב כהנא צריכים ללמוד שגם כשאדם עושה את הנזק הוא חייב רק בירידת הערך ולא בדמי הנבלה.
א"ל רב כהנא לרב: אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו, הא לאו הכי, הוה אמינא נבילה דמזיק הויא, השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה, דאמר מר: ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין, דידיה מבעיא?
רב כהנא שואל את רב על עצם הצורך להכריע למי שייכת הנבלה. הנחת שאלתו של רב כהנא היא ששני הצדדים מעדיפים שהנבלה לא תהיה אצלם. על כן, הוא טוען שלכאורה גם אם הנבלה תהיה של המזיק הוא יוכל להשתמש בה כדי לשלם לניזק את ערכה כי הוא לא רוצה אותה, והוא יכול לשלם בכל אמצעי תשלום שירצה. יוצא שאין צורך בשלושת הלימודים שהובאו.
לא נצרכא, אלא לפחת נבילה.
רב עונה לרב כהנא שהצורך להכריע בבעלות מי הנבלה נובע מזה שיכול להיות שערך הנבלה ירד בין זמן הנזק לתשלום, וצריך לראות מי מהצדדים סופג את ירידת הערך.
לימא, פחת נבילה תנאי היא! דתניא: אם טרף יטרף יביאהו עד – יביא עדים שנטרפה באונס ופטור, אבא שאול אומר: יביא עדודה לב"ד; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: פחת נבילה דניזק הוי, ומר סבר: דמזיק הוי!
הגמרא עוברת לעסוק בדין ירידת הערך של הנבלה בין הנזק לתשלום עקב טענתו של רב שדין זה הוא ההתבטאות של הבעלות על הנבלה. שאלת הגמרא היא האם דין זה נתון במחלוקת תנאים. הדיון אליו הגמרא מתייחסת הוא הדיון בין חכמים לאבא שאול בשאלה מי צריך להביא את הנבלה לבית דין במידה ושומר פשע וגרם למות הבהמה. לפי אבא שאול השומר שמוגדר כמזיק צריך להביא את הנבלה לבית הדין, כך שנראה שהוא סובר שהנבלה בבעלותו. למולו עומדים חכמים שלא דורשים כך את הפסוק, כך שהגמרא מסיקה שהם חולקים על אבא שאול וטוענים שהמזיק לא צריך להביא את גופת השור המת לבית הדין כי השור שייך עדיין לניזק.
לא, דכ"ע דניזק, והכא בטורח נבילה קמיפלגי;
הגמרא דוחה את ההכרח להעמיד את המחלוקת במקרה זה, ואומרת שיסוד המחלוקת הוא בשאלה מי צריך לטרוח ולהביא את הנבלה מהמקום בו היא נמצאת. דין זה הוא דין נפרד מהבעלות.
והתניא, אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו? ת"ל: כסף ישיב לבעליו והמת.
הגמרא מביאה ברייתא שעוסקת בדין טורח נבלה, דהיינו פינוי הנבלה מהרחוב. ברייתא זאת לומדת שהחובה הזאת מוטלת על המזיק ממקרה של בעל הבור.
אמר ליה אביי לרבא: האי טורח נבילה ה"ד? אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע, כי טרח בדנפשיה טרח!
אביי שואל את רבא מתי התורה מחדשת ומכריחה את המזיק לטרוח ולדאוג לפינוי נבלת הבהמה. אם מדובר במצב בו העלאת הנבלה מהמקום בו היא נמצאת גורמת לעליית הערך שלה כי לא צריך לטרוח ולהביא אותה משם, אז התורה לא צריכה לחייב את זה כיוון שבמקרה זה הצורך להביא את הנבלה למקום מסוים הוא חלק מירידת הערך, עליה המזיק ממילא היה צריך לשלם?
א"ל: לא צריכא, דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא.
רבא עונה לאביי ואומר שמדובר על מקרה בו בכל המקומות שווי הנבלה לא משתנה, וגם אם צריך לטרוח כדי להביא אותה המחיר נשאר זהה.
ומי איכא כה"ג?
אביי לא מוכן לקבל את העובדה שמציאותית יש מצב בו הצורך לטרוח ולהביא את הנבלה לא גורם לשינוי בערך הנבלה.
אין, דהא אמרי אינשי: כשורא במתא בזוזא, כשורא בדברא בזוזא.
רבא מסביר לאביי שיש אנשים שכסף הוא המשאב שחסר להם, ולכן אם הם יוכלו לקנות את הנבלה באותו מחיר לא יהיה אכפת להם לטרוח בשביל השור. כדי להוכיח את דבריו רבא מביא אמירה עממית לפיה לא משנה עם השור נמצא בעיר או מחוץ לה מחירו הוא עדיין זוז.