רקע
נסיים את הדיון על תשלומי הנזק בדיון לגבי הנבלה. הנבלה היא תוצר הלוואי של הנזק. רוב העיסוק יסוב סביב הגדרת המקרה. האם לניזק היה שור ועכשיו אין לו שור, או שלניזק היה שור חי ועכשיו יש לו שור מת, ובכך נדון על מטרת התשלום.
מקורות
א. בבא קמא י:-יא. "חבתי בתשלומי נזקו… כדרב כהנא ורב אסי"
ב. רש"י בבא קמא י: ד"ה בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו, ישלימנה, לניזק, אלא לפחת נבילה
[אפיקי ים חלק א סימן כא]
ג. רא"ש בבא קמא פרק א סימן יא
נימוקי יוסף בבא קמא ד: ד"ה ישיב לבעליו והמת
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכות ח-ט
ד. תוספות בבא קמא י: ד"ה לא נצרכא
ראב"ד שטמ"ק בבא קמא י: ד"ה אבל הראב"ד
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה יא
ה. אמרי משה סימן לא אות ב
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה יג
[קצות החושן סימן שפו ס"ק י "איכא למידק… חייב להעלותו מן הבור"]
הסבר הסוגיה
חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו, תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק – מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה
[בבא קמא י:]
המשנה אומרת שאדם שהאדם שהכשיר את הנזק התחייב בתשלומי הנזק. ובפשטות, האדם האחראי לנזק צריך לשלם עליו. הגמרא מדייקת מהתנסחותה של המשנה שהתחייבותו של המזיק היא בתשלומי הנזק ולא בנזק עצמו. מסביר רש"י שאם היה כתוב שהמזיק חייב בנזק היינו חושבים שהמזיק חייב הנזק עצמו ועליו להמציא לניזק את החפץ כמו שהוא היה לפני הנזק.
אם כן, ניתן להבין את כוונת המשנה שהמזיק חייב בתשלומי נזק בשתי דרכים. הדרך האחת היא שהמשנה לא תופסת שהמזיק צריך לשלם את הנזק שהוא עשה, ותפקידם של הפיצויים הוא לזכות את הניזק מההפסד הכלכלי שהוא שנגרם לו עקב הנזק. הדרך השנייה מבוססת על כך שהגמרא לא חוזרת בה לגמרי מהתפיסה של השבת החפץ, אלא רק אומרת שעל אף שהמזיק צריך להשיב לניזק את החפץ הניזוק, הנבלה של המזיק.
כששור של אדם נוגח את שור רעהו, והשור הניזק מת. לניזק בתחילה היה שור ועכשיו יש לו נבלה. לפי הדרך הראשונה שהצענו על המזיק לשלם לניזק את הפחת הממוני שהנזק גרם לו, דהיינו ההפרש בין מחיר שור למחיר הנבלה. לפי הדרך השניה כאשר השור הרג את השור השני, המזיק צריך להביא לניזק שור, וכיוון שהוא מחזיר לניזק שור תחת השור הוא היה אמור לזכות בנבלה. התורה מחדשת שהנבלה נשארת אצל הניזק והמזיק משלם שור זול יותר לניזק.
האמוראים מביאים שלושה מקורות לדין שהבעלים מטפלים בנבלה, כלומר, הנבלה שלהם. רבי אמי מביא לכך ראיה מאדם המזיק. רב כהנא לומד זאת משומר. חזקיה לומד זאת משור מועד. הגמרא מסבירה שכל אחד מהמזיקים הללו מזיק בצורה שונה ולכן צריך לחדש בו את הדין[1].
רב כהנא[2] מקשה מדוע יש צורך לומר שהנבלה של הניזק, הרי המזיק אינו רוצה בנבלה, ויש ביכולתו לשלם אותה, ולכן גם אם התורה לא תחדש שהנבלה של הניזק המזיק ישלם אותה לניזק. האפיקי ים חוקר על פי דברי רב כהנא, האם הנבלה נשארת של הניזק והמזיק צריך לשלם את היתר, או שהתורה מפחיתה את תשלום הנבלה מהנזק.
חקירה זאת מקבילה, ומבוססת ביסודה על שתי הדרכים שהעלנו בפרשנות הגמרא. הצד לפיו הנבלה נשארת של הניזק והמזיק צריך לשלם את השאר, מקבילה לדרך שאומרת שהמזיק משלם את ההפרש בין שווי הבהמה לשווי הנבלה. אולם אם הבהמה היא חלק מהתשלום, מסתבר שחיובו של המזיק להשיב שור כשור שהוא הזיק, והתורה פחתה מהתשלום בכך שהעבירה את הנבלה לניזק.
בעקבות הקושי, רב כהנא מסביר שהדיון על הבעלות מוסב על שאלת הפחת. התורה חידשה בפסוקים שלעיל שהנבלה של הניזק, והמזיק לא צריך לפצות אותו במידה וערך הנבלה יורד. הגמרא מעמידה את דין פחת נבלה במחלוקת תנאים. על אף שלבסוף הגמרא דוחה את ההכרח למחלוקת, וניתן לומר שלפי כולם פחת הנבלה הוא של הניזק. אם כן צריך להבין מה צדדי הספק השונים?
רש"י מפרש שהתורה אמרה שפחת הנבלה של הניזק משעת מיתת הבהמה. מדויק מדבריו שלפני המיתה הנבלה לא הייתה של הניזק. לניזק היה שור ועכשיו אין לו שור. את השור שלו הוא אמור לקבל בחזרה מהניזק. כיוון שלניזק היה שור והוא מקבל בחזרה שור צריך להחליט של מי הנבלה. התורה קובעת שהנבלה היא של הניזק, כך שירידת ערכה של הנבלה לא משפיע. הקביעה הזאת היא שרירותית והתורה הייתה יכולה גם לומר שהמזיק קונה את הנבלה בכך שהוא מתחייב לשלם שור. כך לכאורה מוסברים צדדי הספק לפי רש"י.
הרמב"ם מהלך בדרך אחרת. לפיו הנבלה נשארת בבעלות המקורית אצל הניזק. לכן בפשטות, פחת הנבלה מוטל על הניזק. אלא שאם כך מה הצד אותו הגמרא מעלה לפיו הפחת מוטל על המזיק? נראה להציע שהתורה קנסה את המזיק להשתתף בפחת. לניזק היה שור ובמידה ועדיין היה לו שור הוא לא היה מושפע באותו האופן מתנודות בשוק הנבלות. על כן יש סברה לשייך את הנזק הזה גם למזיק.
יוצא שישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ם בהסבר דין פחת נבלה. רש"י מסביר שהתורה הקנתה את הנבלה לניזק, בעוד לפי הרמב"ם הנבלה היא השור, ובעלותו של השור נשמרת גם בהיותו נבלה. רש"י מחייב את המזיק להחזיק שור חדש, והרמב"ם מחייב את המזיק לשלם את הערך שבין השור לנבלה.
הרא"ש מגביל את דין פחת נבלה, ואומר שהתחייבות הניזק בפחת היא רק מרגע שהוא יודע על הנזק. במילים אחרות, המזיק צריך לשלם לניזק את הפחת עד לרגע בו הניזק מודע למעשה הנזק. מרגע שניזק יודע מוטל עליו למכור את הנבלה, וכל תנודות השוק הן באשמתו. הנימוקי יוסף חולק על הרא"ש ואומר שהמזיק צריך לפצות את הניזק בפחת רק אם הניזק לא מכר את הבהמה עקב פשיעתו של המזיק. הרמב"ם בכלל לא מחלק ואומר שתמיד פחת הנבלה על הניזק.
מה ההיגיון של הרא"ש באומרו שעד ידיעת הניזק המזיק צריך לשלם גם על פחת נבלה? הרא"ש מסביר את דין פחת נבלה על הניזק על ידי כך שהוא מעמיד את הניזק כפושע בכך שהוא לא מכר את הבהמה. לפני שהניזק יודע הוא אנוס ולכן הוא פטור מהפחת. ציור זה אולי מעט קיצוני אבל הוא מראה שפחת נבלה נובע מבעלות של הניזק על הנבלה. הניזק החליט לא למכור ולכן עליו לשאת בתוצאות הפחת.
דברי הרא"ש מתחילים רק לפי שיטתו של רש"י. התורה היא זאת שנתנה לניזק בעלות על הנבלה ולכן ניתן להגדיר את הניזק כאנוס כך שהבעלות הזאת לא תחול. לפי הרמב"ם ברור שהחילוק הזה בכלל לא מתחיל ופחת הנבלה על הניזק מרגע המיתה[3]. לעומת זאת הוא יכול לקבל סברתית את דברי הנימוקי יוסף[4], שבמקום בו המזיק פשע בית דין יחייבו אותו לשלם את הפחת או את חלקו, אמנם הוא לא כתב זאת.
הראשונים מעלים סתירה בין דין פחת נבלה, שהוא על הניזק, לבין סוגיה בדף לד. שם הגמרא אומרת שאם הבהמה כיחשה הערך שלה ימדד לפי שעת העמדה בדין. התוספות מחלקים בין מקרה שהבהמה מתה לבין מקרה בו הבהמה לא מתה. כשהבהמה מתה יש לבעלים למכור את הנבלה מיד, והחלטה לא לעשות זאת מודיעה שניזק מקבל על עצמו להיות בעלים של הנבלה ולהתחייב באונסיה. אולם כאשר הבהמה איננה עוברת שינוי מהותי המזיק לא צריך למכור אותה.
הרמב"ם כמובן, לא יכול לקבל את החילוק הזה כי הוא לא מטיל על הניזק למכור את הנבלה ומתייחס לחוסר מכירתה כפשיעה. על כן הוא מחלק באופן אחר בין פחת דמים לכחש מחמת מכה. כאשר ערך הנבלה פוחת הדבר אינו קשור אל המזיק ולכן הוא פטור ממנו, אולם כל הנזק שמכה גורמת היא חלק מהנזק המקורי ומובן למה הוא חייב לשלם עליו כמו שאומר הראב"ד.
דין נוסף שהגמרא מעלה הוא טורח נבלה. כאשר מעשה הנזק גורם לכך שהבהמה לא תוכל לחזור בעצמה אל הבעלים שלה, בין אם כיוון שהבהמה נהרגה, ובין מכל סיבה אחרת, על מי מוטל להשיב אותה לבעליה? מובן מדוע טורח הנבלה יהיה על הניזק. הנבלה שלו ועל כן הוא צריך גם להוציא אותה מהבור. אמנם מדוע שטורח הנבלה יהיה מוטל על המזיק במידה והנבלה היא של הניזק? מהרמב"ם עולה שיש גזירת הכתוב אחרת שמחייבת את המזיק להשיב את הנבלה לבעליה – הניזק.
על פי דברי הרא"ש הסיפור הוא אחר. נשמע מהרא"ש כי על אף שתשלומי הטורח מוטלים על המזיק, הניזק הוא זה שאחראי על העלאת הבהמה מהבור. אם כן צריך להבין מהו דין טורח על פי הרא"ש?
האמרי משה מסביר את דין טורח על פי דברי הרא"ש. הניזק מפסיד מהנזק חוץ מפחת הנזק עוד שני דברים: פחת הנבלה במידה והוא קיים, וכל שאר המניעות למכירת הבהמה שנגרמו בגלל הנזק דוגמת המצאת הנבלה למזיק, ופחיתת ערך הבהמה לפני שהניזק ידע שהוא צריך למכור אותה. התורה חילקה את התשלומים בין המזיק לניזק. היא הטילה את פחת הנבלה על הניזק ואת הטורח על המזיק.
הקצות מקשה על עצם הדין מסוגיה בפרק תשיעי שם עולה שאם אדם מעיף מטבע מיד חברו הוא לא חייב להשיב לו את המטבע. אם כן, מדוע כאן המזיק מתחייב להשיב לניזק את הנזק או לשלם על השבתו? אפשר לתרץ שהחיוב בטורח נבלה הוא לא חיוב עצמאי אלא חלק מהתשלומים על הנזק. כאשר אדם מפיל את המטבע לים הוא פטור מהנזק, ועל כן לא מוטלת עליו אף חובת השבה.
סיכום
ישנן שתי תפיסות מהותיות לגבי תשלומי נזק. התשלום יכול להיות החזרת המצב לקדמותו והשבת החפץ לניזק כפי שהיה לפני הנזק. לחלופין אפשר לתפוס את התשלום כפיצוי הניזק על ההפסד הממוני שנגרם לו. הביטוי של התפסיות הללו מתבטא בעיקר ביחס לנבלה. האם המזיק צריך לשלם לניזק שור חדש או שהמזיק צריך לשלם לניזק את ההפרש בין שור חי לשור מת.
התורה אומרת ששמים למזיק כך שהוא משלם רק את ההפרש, והנבלה נשארת של הניזק. רש"י מסביר שהתורה מטילה את אחריות הנבלה על הניזק כיוון שהוא סובר שהמזיק צריך להחזיק שור כנגד השור. הרמב"ם מבין שהמזיק שצריך לשלם את הפרש הכספים ולכן הוא לא נדרש לשאלה.
שלוש נפקא מינות אפשריות. נפקא מינה ראשונה תהיה בתחילת החלת אחריות הנבלה על הניזק. הרא"ש כותב שהיא מידיעת הניזק, כי לפני כן הוא אנוס. הרמב"ם פוסק שהאחריות היא קבועה. הנימוקי יוסף הולך בדרך דומה לרמב"ם ואומר שהמזיק אחראי על הפחת רק כאשר הוא פשע. נפקא מינה שנייה היא על איזה סוג פחת המזיק חייב. התוספות כותב שעל מום קבוע הניזק חייב כי היה לו למכור ועל מום עובר המזיק חייב. הרמב"ם והראב"ד מחלקים בין הוזלה שהיא על הניזק כי הבהמה שלו, לבין הכחשה מחמת המכה שהיא על המזיק. נפקא מינה שלישית היא בהבנת דין טורח נבלה. הרמב"ם מבין שטורח נבלה הוא אחריותו של המזיק להשיב את הנבלה שהייתה תמיד של הניזק. הרא"ש מחלק בין האחריות שהיא על הניזק כי התורה הטילה עליו בעלות על הנבלה, לבין חובת התשלומים שהיא על המזיק.
[1] תירוץ הגמרא מובן במידה ומבינים את את התשלום כהשבת החפץ הניזק לקדמותו, בכל אחד מהמזיקים השונים יש צד קולא, ולכן היינו יכולים לחשוב שדדוקא בו התורה חידשה את הקולא למזיק שהנבלה לא תהיה אצלו, אבל בשאר המזיקים החמורים התורה לא חידשה שהנבלה למזיק, וצורה דומה הגמרא עושה גם בדף טו. כדי להסביר מדוע צריך לחדש דין פחת נבלה גם בשור תם וגם בשור מועד. אולם אם התשלום הוא פיצוי הניזק על כך שיש לו פחות כסף לא מובן מדוע הגמרא צריכה לחדש את הדין בשלושה מזיקים שונים, ולא מסתפקת באחד. וצע"ג.
[2] עיין רא"ש (שטמ"ק י: ד"ה אמר ליה רב כהנא) שמסביר שרב כהנא שמקשה הוא לא רב כהנא שמביא לעיל את הלימוד משומרים. ועדיין קשה מדוע מקשה רק על הלימוד של המת יהיה לו ולא על הלימודים האחרים. ועיין פני יהושע (ד"ה בגמרא אמר ליה רב כהנא).
[3] האור שמח (הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה ח) מסביר את הרמב"ם כמו הרא"ש ומסב את ההלכה ברמב"ם שלא מחלקת בנזקי בור, שם פטור מהפחת כי הנבלה היא כלים. ולא זכיתי להבין דברים אלו הן סברתית שהבור והשור לא קשורים לפחת אלא רק לנזק הראשוני והן בגלל מיקום ההלכה בהלכות שור ולא בהלכות בור. וצע"ג ואכמ"ל.
[4] וכך נראה שהים של שלמה (פרק ג סימן לא) הבין ברמב"ם.