שיעור מוקלט
תקציר הדף
הגמרא פותחת עם דינו של רב הונא לפיו ניתן לשלם את תשלומי הנזק או בכסף או בקרקע כאשר יש למזיק לשלם, ואם אין לו הוא יכול לשלם בכל דבר שירצה ולא מכריחים אותו למכור ולהשיג כסף או קרקע. רב אסי אומר דין דומה המשווה בין כסף לקרקע, והגמרא מנסה להבין את משמעותו ההלכתית. מסקנת הגמרא הינה שרב אסי פשוט אומר שוב את דינו של רב הונא.
במהלך הדיון בדברי רב אסי, הגמרא מעלה עוד שתי אפשרויות לפיהן רב אסי עוסק בהלכות ירושה. האפשרות האחת הינה שהוא מדבר על מצב בו חלוקת הירושה בוצעה כך שאדם אחד מקבל כסף והשני קרקע. טענתו של רב אסי במקרה זה היא שאם גובים את הקרקע מהאח האחד, השני צריך להחזיר לו מהכסף. הגמרא לא מקבלת את הדין הזה או כי הוא פשוט ובוודאי שהחוב חל על שניהם והם צריכים להתחלק בו, או כי הדין לא נכון והחיוב לשלם חוב לא מוטל על מי שלקח כסף.
האפשרות השנייה הינה שטענתו של רב אסי הינה שבמקרה בו חילקו האחים את נכסי הירושה ביניהם והגיע הנושה וגבה רק מאחד מהם את כל חלקו, אז שאר האחים צריכים להתחלק ביניהם ולהחזיק לאח שגבו ממנו את חלקו. רב ושמואל חולקים על כין זה. לפי רב צריך לאחד שוב את כספי הירושה ולחלק מחדש, ולפי שמואל אין צורך להחזיר למי שגבו ממנו בכלל. יסוד המחלוקת הוא בשאלה מה מעמד היורשים לאחר חלוקת הירושה. לפי רב חלוקת הירושה היא מעשה טכני כך שבכל מקרה בו נגרם שינוי במה שכלול בירושה ניתן לחלק מחדש. לפי שמואל האחים הינם כמו קונים, כך שאין להם עוד שום אחריות לירושה ומה שקיבלו בירושה הפך לרכוש שלהם. רב אסי לא מכריע בין רב ומשואל ולכן מוצא פירתון ביניים.
דיון נוסף שעולה בגמרא הינו בדבר כמות הכסף אותה ניתן להשקיע במצווה. הגמרא לא מוכנה לקבל את האפשרות כי על כל מצווה אדם צריך להוציע עד שליש מכספו כיוון שאז כספו יגמר במהירות. על כן הגמרא מביאה את דברי רבי זירא לפיהם ההגבלה חלה על הידור מצווה. במידה וחפץ מצווה עולה לאדם סכום כסף מסוים הוא לא יכול לקנות אחד מהודר יותר בשליש יותר מהמחיר המקורי. ברץ ישראל ישנה מסורת אחרת לדברי רבי זירא, לפיה בהידור מצווה עד שליש האדם סופג את ההפסד מכיסו, למעלה משליש הקב"ה דואג שהכסף יחזור אליו. רב אשי מתלבט בשאלה האם מדובר על שליש מהמחיר המקורי או על שליש מהמחיר הסופי שהוא חצי מהמחיר המקורי, אך ספקו נשאר ועומד.
הנושא האחרון הנידון בדף זה הוא ההבדל בין חובת השמירה המוטלת על שור ובור ביחס לחובת השמירה של האדם על אש. נושא זה עולה בגמרא סביב המשנה שמקשרת בין חובת השמירה להכשר הנזק. הברייתא אומרת שאם אדם מסר שור או בור לאדם שאינו כשיר לשמור חייב בתשלומי הנזק, אך אם הוא מסר אש לאותו האדם הוא פטור מלשלם על נזקי האש. הגמרא דנה בשאלה מה הרמה בה הנזקים השונים שמורים. לפי רבי זירא הברייתא מדברת על מצב בו המזיקים שמורים, וסיבת החיוב בשור ובור הינה שהשמירה עליהם עלולה להתנתק. זאת למרות שבאש כאשר היא במצב גחלים אין דרכה להזיק. רבי יוחנן חולק ואומר שאם מסר לאיש שאינו כשיר לשמור את הנזקים כשהם שמורים הוא פטור, והחיוב בברייתא הוא במצב בו הנזקים היו לא שמורים. למרות זאת באש הוא פטור, כיוון שנזקי אש מתייחסים למי שמחזיק באש ולא לשומר התיאורטי.
שיעורי עומק
ביאור הדף
רב הונא אמר: או כסף או מיטב.
רב הונא חוזר לעניין דרך התשלום על נזק. הוא אומר שהמזיק יכול לשלם לניזק או בכסף או בקרקע הטובה ביותר שלו.
איתיביה רב נחמן לרב הונא: ישיב – לרבות שוה כסף, אפילו סובין!
רב נחמן מקשה על רב הונא מברייתא. הברייתא לומדת מהמילה "ישיב" הנאמרת לגבי תשלום על נזק בור, שניתן לשלם בכל דבר. אם ניתן לשלם בכל דבר, לא מובן למה רב הונא מגביל את התשלום לכסף או קרקע טובה.
הכא במאי עסקינן – בדלית ליה.
רב הונא מסביר שהברייתא אומרת שהמזיק יכול לשלם בכל דבר שיחפוץ לשלם עוסקת באדם שאין לו כסף או קרקע. על כן, הוא יכול להחליט בעצמו כיצד ישלם.
אי דלית ליה, פשיטא!
רב נחמן לא מוכן לקבל את הסברו של רב הונא. רב הונא טוען שהדין המובא בברייתא הוא שאם אין למזיק כסף או קרקע הוא צריך לשלם בכל דרך אחרת שיוכל. אך רב נחמן דוחה אותו כיוון שדין זה פשוט, ואין צורך שברייתא תאמר אותו.
מהו דתימא, אמרינן ליה: זיל טרח זבין ואייתי ליה כסף, קמ"ל.
רב נחמן מסביר שהעובדה כי ההלכה מאפשרת למזיק לשלם בכל דבר שירצה היא אינה דבר מובן מאליו. אם הדרישה היא תשלום בכסף או קרקע, היה ניתן לומר שעל האדם לחזר כדי למכור את מה שיש לו כדי שיוכל לשלם לניזק בכסף או בקרקע. הברייתא מחדשת שלא דורשים מהמזיק למכור את חפציו במיוחד כדי שיוכל לשלם בכסך או קרקע, אלא מאפשרים לו לשלם עם חפציו לניזק.
אמר רב אסי: כספים הרי הן כקרקע.
רב אסי אומר שלכסף יש דין כמו של קרקע.
למאי הלכתא?
הגמרא שואלת מה ההשלכה ההלכתית של דברי רב אסי? מה הדין שמתחדש בעקבות ההשוואה בין כסף לקרקע?
אילימא לענין מיטב, היינו דרב הונא!
הגמרא דוחה את האפשרות לומר שטענתו של רב אסי היא שניתן לשלם עם כסף תשלומי נזק כמו שניתן לשלם עם קרקע. הסיבה לדחייה היא שרב הונא כבר אמר את הטיעון ההלכתי הזה, ומדוע רב אסי צריך לחזור עליו?
אלא לשני אחים שחלקו ונטל אחד קרקע ואחד כספים, ובא בעל חוב ונטל קרקע, דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים בהדיה,
הגמרא מציעה אפשרות נוספת לפיה טענתו ההלכתית של רב אסי מתייחסת לדיני ירושה. ההלכה קובעת כי היורשים לא מקבלים חוב בירושה, אבל אם הנפטר השאיר אחריו קרקעות, הקרקעות משועבדות לגביית החוב. טענתו של רב אסי היא לא שניתן לגבות את החוב גם מהכסף. אלא שאם היורשים התחלקו כך שאח אחד זכה בקרקע והשני בכסף, ובא הנושה לגבות את הקרקע אזי האח שזכה בכסף צריך להחזיר לאחיו מכספי הירושה על הקרקע שנגבתה.
פשיטא! האי ברא והאי לאו ברא?
הגמרא לא מוכנה לקבל גם את ההצעה הזאת. היא לא מוכנה לומר שזאת ההשלכה ההלכתית של טענת רב אסי כיוון שפשוט שהחיוב לשלם את החוב מוטל על כל היורשים באופן שווה. לכן ברור ופשוט שהאח שקיבל את הכסף צריך להחזיר לאב שגבו ממנו את הקרקע.
איכא דאמרי: אדרבה, לאידך גיסא, דא"ל: להכי שקלי כספים, דאי מגנבי לא משתלמנא מינך, ולהכי שקלת ארעא, דאי מטרפא לא משתלמא לך מידי מינאי!
הגמרא מביאה נוסח אחר לדחיית דברי רב אסי. על פי הנוסח הזה הדחייה לא נובעת מכך שהדין פשוט ולא צריך לחדש אותו,אלא מכך שהדין לא נכון. טענת הגמרא היא שלא יכול להיות שיוטל חיוב על האח שקיבל את הכסף להחזיר לאח ממנו נגבתה הקרקע, כיוון שכסף אינו משתעבד לחוב, והאח שירש את הכסף יכול לומר שזאת הסיבה בגינה הוא העדיף לרשת דווקא את הכסף.
כך או כך, לא יכול להיות שדברי רב אסי מתייחסים לחלוקת הירושה כך שאח אחד מקבל כסף והשני קרקע. לכן הגמרא צריכה למצוא דרך אחרת להסביר את חידושו הללכתי של רב אסי.
אלא לשני אחים שחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן,
המקרה אליו הגמרא טוענת שרב אסי התייחס הוא מצב ששני היורשים מקבלים קרקע בירושה, ונושה גובה את חובו רק מאחד מהם. רב אסי מחדש שמוטל על האח האחר להתחלק בגביית החוב, ולהחזיר לאח שגבו ממנו חלק מהקרקע.
והא אמרה רב אסי חדא זימנא!
הגמרא דוחה גם את ההסבר הזה. הסיבה לדחיית ההסבר הינה שרב אסי כבר חידש שבמקרה בו האחים חילקו את הירושה וחלקו של אחד מהם נגבה בחוב האחרים צריכים להחזיר לו. אם כן אין סיבה שיאמר את החידוש הזה שוב.
דאיתמר: האחים שחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר: בטלה מחלוקת, ושמואל אמר: ויתר, ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות
הגמרא מביאה את המקום בו רב אסי כבר הביע את עמדתו לגבי חובת האח להחזיר קרקע לאח שגבו ממנו. הדיון המקורי הוא מחלוקת משולשת במקרה הזה. לפי רב האחים כולם צריכים להחזיר את מה שיש להם מהירושה ולחלק את הירושה מחדש. לפי שמואל האח ממנו גבו הפסיד את הקרקע ולא יכול לדרוש מאחיו כלום. רב אסי חולק על שניהם וטוען שכל אחד משאר האחים צריך לתת לאח ממנו גבו את חלקו המקורי.
רב אמר בטלה מחלוקת, קסבר: האחים שחלקו כיורשים הוו; ושמואל אמר ויתר, קסבר: האחים שחלקו – לקוחות, וכלוקח שלא באחריות דמי; ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, מספקא ליה אי כיורשין דמו אי כלקוחות דמו, הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות!
לאחר הצגת המחלוקת בנושא זה, הגמרא עוברת לבאר את המחלוקת. על פי הגמרא, המחלוקת בשאלה זאת נובעת מחוסר הסכמה בין החולקים בשאלה מהו מעמד הירושה לאחר חלוקתה. רב מבין שחלוקת הירושה איננה מהותית, וגם לאחר החלוקה עדיין מתייחסים לכסף ככספי ירושה בכל מה שנוגע למחויבויות הקשורות לירושה. לכן, אם בא אדם וגובה מאחד האחים את חוב אביהם, עליהם לחלק את הירושה מחדש. לעומת זאת שמואל סבור כי מעמד היורשים אחר החלוקה הוא כמי שקנו לעצמם את חלקם. על כן, אם גובים מאחד מהם את חלקו, לשאר האחים כבר אין מחויבות אליו, והוא הפסיד. רב אסי מתלבט מה מעמד היורשים ולכן אומר שכל אחד מהאחים צריך להחזיר לזה שגבו ממנו, אך לא מחלקים את הירושה מחדש.
אלא מאי הרי הן כקרקע?
לאחר שהגמרא מסיימת להציג את המחלוקת עליה מבוססת הדחייה ולהסביר אותה, הגמרא חוזרת לשאול את שאלתה המקורית. מה ההשלכה ההלכתית של ההשוואה שעושה רב אסי בין כסף לקרקע.
לענין מיטב.
הגמרא עונה שוב את תשובתה הראשונה, על פיה כוונתו של רב אסי לחדש שניתן לשלם בעזרת כסף תשלומי נזק, כמו שניתן לשלם בעזרת קרקע.
אי הכי, היינו דרב הונא!
הגמרא מביאה שוב את הדחייה שהביאה להצעה זאת, על פיה לא יכול להיות שזאת כוונתו של רב אסי כיוון שרב הונא כבר אמר את האמירה ההלכתית הזאת.
אימא: וכן אמר רב אסי.
הגמרא עונה שצריך לומר שרב אסי פשוט מסכים עם רב הונא. לשם כך היא משנה את הבאת דברי רב אסי הראשונית, ובמקום שהוא יגיד דין משלו, הוא מסכים עם הדין שנאמר לפניו.
א"ר זירא אמר רב הונא: במצוה – עד שליש.
רבי זירא מביא בשם רב הונא בדרך אגב את הדין לפיו ניתן להשתמש בשליש כסף לצורכי מצווה. דין זה אינו ברור כל צורכו והגמרא תברר אותו.
מאי שליש?
הגמרא שואלת מה הכוונה לשליש בדינו של רבי זירא? מה משמעות הדין שניתן להשתמש בשליש לצורך מצווה?
אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא?
הגמרא דוחה את האפשרות שעבור כל מצווה האדם צריך להוציא עד שליש מרכושו, כיוון שאם כך האדם יכול לאבד את מה שיש לו.
אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה.
על כן הגמרא מביאה ניסוח אחר של דברי רבי זירא לפיו כשמהדרים במצווה ניתן להוסיף למחיר שלה עד שליש.
בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר?
רב אשי מסתפק האם השליש הוא מהמחיר המקורי או מהמחיר שיהיה. לדוגמא אתרוג שעולה שישים שקלים, אם מוסיפים שליש מהמחיר המקורי יוצא שמוסיפים עשרים שקלים וקונים אתרוג בשמונים, אם מוסיפים שליש מהמחיר שיהיה יוצא שצריך לקנות בתשעים
רב אשי מסתפק האם השליש שמותר להוסיף למצווה כדי להדר הוא מהמחיר המקורי או מהמחיר שיהיה. לדוגמא אתרוג שעולה שישים שקלים, אם מוסיפים שליש מהמחיר המקורי יוצא שמוסיפים עשרים שקלים וקונים אתרוג בשמונים, אם מוסיפים שליש מהמחיר שיהיה יוצא שצריך לקנות בתשעים.
תיקו.
הגמרא לא פשוטת את ספקו של רב אשי, והוא נשאר בתיקו.
במערבא אמרי משמיה דרבי זירא: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא.
בארץ ישראל מביאים גירסה אחרת של דברי רבי זירא לפיה אין הגבלה של הידור מצווה עד שליש, אלא שמעבר לשליש הקב"ה יסובב כך שהכסף שיצא על ההידור הנוסף יחזור למהדר.
משנה
כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו.
המשנה אומרת שבכל מקרה בו האדם חייב לשמור על דבר מסוים, אם אותו הדבר מזיק, השומר נחשב כמי שהכשיר את הנזק וחייב לשלם.
הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.
המשנה ממשיכה ואומרת שבעניין גרימת הנזק אין הבדל בין גרית הנזק כולו לבין גרימת חלקו, ובשניהם המזיק מתחייב בכל תשלום הנזק.
נכסים שאין בהן מעילה; נכסים שהן של בני ברית; נכסים המיוחדים. ובכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק. כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
המשנה מביאה רשימה של תנאים הכרחיים לתשלומי נזק. רשימה זאת מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתייחס לבעלים של השור שהזיק. בחלק זה נמצאים הקריטריוני, אדם רגיל ולא רכוש בית מקדשי, יהודי, ועצם קיומם של הבעלים. החלק השני מגביל את המקומות בהם יש חיוב על תשלומי נזק. טענת המשנה הינה שתשלומי נזק נגבים רק כאשר הם מתבצעים ברשות שאינה של המזיק, אפילו לא בשותפות עם הניזק. גם המשנה הזאת חוזרת על כך שאת הנזק יש לשלם ממיטב הקרקע.
גמרא
ת"ר: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו – חייב לשלם, מה שאין כן באש.
הגמרא מביאה ברייתא שעוסקת ביחס שבין חובת השמירה לתשלומי הנזק. הברייתא מדגימה דין זה על ידי מקרה בו השומר מפקיד את מה שהזיק אצל אדם שאינו ראוי לשמור. במקרה זה הברייתא מחלקת בין נזקי שור ובור אז השומר הראשון חייב, לבין נזקי אש אז השומר הראשון פטור.
במאי עסקינן?
הגמרא שואלת באיזה רמה המזיק היה שמור כאשר השומר העביר אותו למי שלא ראוי לשמור?
אילימא בשור קשור ובור מכוסה, דכוותה גבי אש – גחלת, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא?
הגמרא דוחה את האפשרות לומר כי הברייתא עוסקת במצב בו השור קשור והבור מכוסה כך שהאש המדוברת היא גחלים. במקרה זה לא ברור מדוע השומר חייב לשלם על נזקי השור ונזקי הבור, הרי הוא השאיר אותם במצב בו הם לא יכולים להזיק?
אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש – שלהבת, מה שאין כן באש דפטור? והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל שלהבת – חייב, מ"ט? דהא ברי הזיקא!
מצד שני לא ניתן לומר שמדובר על מקרה בו השומר מסר את השור והבור לאדם שאיננו כשיר לשמור כשהם אינם שמורים, כיוון שאז לא מובן למה פטור על האש. שכן אם מדובר על אש לא שמורה צריך לומר שהוא מסר לו לפיד בוער שהוא המקבילה לשור לא קשור. במקרה זה ריש לקיש טוען שודאי שהשומר הראשון חייב.
לעולם בשור קשור ובור מכוסה, ודכוותה גבי אש – גחלת, ודקא אמרת: מאי שנא הכא ומ"ש הכא? שור דרכיה לנתוקי, בור דרכיה לנתורי, גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא.
הגמרא עונה שצריך לומר שהשומר הראשון מסר לאדם שאינו כשיר לשמור את השור קשור ואת הבור מכוסה. החיוב על נזקי השור ונזקי הבור נובע מכך שזאת לא שמירה מספקת. דרכו של השור להתנתק ודרכו של הבור להתגלות. אשר על כן, השומר הראשון חייב. ברם גחלים מעצמם לא יהפכו לאש, ולכן השמירה הזאת מספיקה כדי לפטור את השומר הראשון מתשלומי נזק.
ולר' יוחנן דאמר: אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור, דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה, מ"ש הכא ומ"ש הכא?
הגמרא עוברת לשאול על רבי יוחנן שחולק על ריש לקיש, וטוען שאם אדם מוסר לפיד בוער למי שאינו מסוגל לשמור פטור. למה במקרה המקביל בו השומר מוסר שור חופשי ובור גלוי השומר חייב.
התם צבתא דחרש קא גרים, הכא לא צבתא דחרש קא גרים.
רבי יוחנן עונה שבנזקי אש האדם המחזיק את האש הוא האחראי לנזק. לעומת זאת בנזקי שור ובור לא כך הדברים. יוצא שלא ניתן לחייב את השומר הראשון על נזקי האש כיוון שמי שקיבל ממנו את האש הוא האחראי. ברם, לגבי שור ובור ניתן לחייב אותו.