רקע
ישנה מחלוקת בין רבי לחכמים בשאלת חיוב בור שנחפר על ידי שניים. הברייתא מתארת רק מקרה של השלמת הבור לשיעור ממית, ואין בה התייחסות לשאר המקרים. דרך חקירת המקרה של העמקת בור נמשיך לנתח את ההבדל שיש בין בור ממית לבור הורג.
מקורות
א. בבא קמא נא.-: מהמשנה עד "כוליה ברשותיה תיקו"
ב. תוספות בבא קמא נא. ד"ה האחרון, בור י'
רשב"א בבא קמא נא. ד"ה הא דפטרי, ובא אחר
רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ח
רא"ה בבא קמא שטמ"ק נא. ד"ה אבל הרא"ה ז"ל כתב
מאירי בבא קמא נא: ד"ה זה שאנו מחייבין, חפר האחד
תוספות בבא קמא י: ד"ה מאי קעביד
רשב"א בבא קמא י: ד"ה הא דאמרינן
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה יב
הסבר הסוגיה
דתניא: אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה – האחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין
[בבא קמא נא.]
המשנה עוסקת בחיובי שמירה של בור של שני שותפים. במהלך הבירור של הגמרא היא מעלה את מחלוקת רבי וחכמים בבור שאחד חפר ואחר העמיק אותו. כאשר אחד חפר בור תשעה טפחים והשני השלים את הבור לעשרה, רבי אומר שרק השני חייב במידה והבור ימית ושניהם חייבים על נזקים שיגרמו על ידי הבור, בעוד לפי חכמים מעשי השני מסלקים את מעשי הראשון ורק השני חייב בנזקי הבור.
שיטת רבי מובנת. הראשון יצר תקלה ולכן הוא חייב על הנזקים הנגרמים מהתקלה הזאת. תקלתו איננה ממיתה ולכן לעולם יהיה פטור על המיתה שתיגרם. העמקת הבור משאירה את הראשון בחיובו, שהרי הוא התקלה שיצר עדיין בעלת פוטנציאל נזק. התקלה שהשני יצר יכולה גם להזיק וגם להמית, ועל כן במידה וביא גורמת לאחד מהדברים הללו, הוא יתחייב.
שיטת חכמים לעומת זאת, צריכה בירור. מדוע העמקת הבור על ידי השני פוטרת את הראשון מהנזקים שתקלתו גרמה? הגמרא אומרת ששיטת חכמים מבוססת על גזירת הכתוב. התורה אומרת "איש" ומשם חכמים לומדים שרק אדם אחד חייב להיות אחראי על נזקי בור ולא שני אנשים. הטלת האחריות על השני ולא על הראשון נובעת מכך שהבור בו עוסק התורה הוא בור ממית, ועל כן חכמים העדיפו להטיל את האחריות על מי שגרם לכך שהבור יוכל להמית, ולא על מי שחפר יותר.
ניתן להבין את שיטת חכמים בשתי דרכים. הדרך הראשונה מבינה שכוונת גזירת הכתוב לחייב דווקא את הכורה השני. כשאדם מעמיק בור הוא מבטל את הקרקעית הקודמת ובעצם יוצר בור חדש. דרך שניה היא שגזירת הכתוב אומרת שהחיוב על בור תשעה שונה מהותית מבור עשרה והוא מזיק שונה[1], כשהשני משלים את הבור לעשרה טפחים הוא בעצם סותר לגמרי את מעשי הראשון ונחשב כחופר בור חדש.
הנפקא מינה בין שתי הדרכים תהיה בהיקף המחלוקת בין רבי לחכמים. אם מבינים שלפי חכמים גזירת הכתוב גורמת לשיוך מלא של הנזק על השני המחלוקת אמורה להיות בכל מקרה של העמקת הבור, לפי רבי התקלה שהראשון עשה תחייב אותו, ועל השני נסתכל כאילו הוא חפר את הבור מחדש, בעוד לפי חכמים הראשון תמיד יתחייב והשני תמיד ייפטר. אלא שאם מבינים שלפי חכמים יש חילוק מיוחד בין בור מזיק לבור ממית ניתן לומר שהמחלוקת היא נקודתית במקרה של השלימו השני לעשרה.
כדי לבחון את הדברים נצטרך לבחון את המקרים הבאים: הראשון חופר פחות מעשרה והשני מעמיק לפחות מעשרה, הראשון חופר עשרה והשני חופר פחות מעשרה, הראשון והשני חופרים שיעור ממית כל אחד בפני עצמו.
הגמרא מביאה סתירה בין שתי ברייתות. הברייתא הראשונה אומרת שבמקרה בו אדם חפר עשר ואחר חפר עוד עשרים שניהם חייבים. הברייתא השנייה אומרת שאם אדם חפר בור עשר ואחר הוסיף הבל לבור השני חייב והראשון פטור. יוצא שלפי הברייתא השנייה מעשי השני מצטרפים למעשי הראשון ושניהם חייבים, בעוד לפי הברייתא השנייה מעשי השני מבטלים את מעשי הראשון.
כדי ליישב את הסתירה הגמרא מעמידה את הברייתות במחלוקת רבי וחכמים. יוצא שמחלוקת רבי וכמים היא בכל מקרה. הברייתא השנייה מוכיחה שחכמים מחייבים את השני בכל תוספת שהוא עושה לבור, על אף שהבור כבר היה בור ממית, ועל כן וודאי שגם כאשר הראשון חפר עשר והשני השלים לעשרים הוא יהיה חייב[2].
רב זביד לא מוכן להעמיד את הסתירה בין הברייתות כמחלוקת תנאים. הגמרא מביאה שתי לישנות לדרך בה הוא מיישב את הברייתות בכל זאת. לפי הלישנא הראשונה הוא אומר שחכמים מודים לרבי במצב בו הראשון עשה שיעור ממית בעצמו. כדי להסתדר עם הברייתא השנייה בה הראשון חפר עשרה טפחים והשני סייד את בורו הם מעמידים אותה במצב בו בבור לא היה הבל, והשני סייד אותו כך שיהיה בו הבל. יוצא מהלישנא הראשונה שחכמים לא פוטרים את הראשון כאשר הוא עשה שיעור ממית. חיובו של המעמיק בור ממית לא מפורש[3].
לפי הלישנא השנייה שתי הברייתות הן כשיטת רבי והברייתא השנייה מדברת במצב בו הבור לא היה תקלה והשני הוא זה שהפך אותו לכזאת. לכן הראשון לא עשה כלום, והשני הוא זה שחייב. על פי הלישנא הזאת שיטת חכמים עומדת בעינה והם תמיד מחייבים את השני ופוטרים את הראשון.
הנפקא מינה בין שתי הלישנות היא האם יש הבדל לפי חכמים כאשר הראשון חפר בעצמו בור ממית. בלישנא השנייה של רב זביד מוכרח שאין הבדל מה הראשון חפר והמעמיק תמיד יהיה החייב היחידי. לעומת זאת לפי הלישנא הראשונה כל מי שחפר שיעור ממית יהיה חייב בנזקי הבור.
פסיקת ההלכה היא כחכמים, כיוון שיחיד ורבים הלכה כרבים. נחלקו הראשונים בשאלה כאיזה לישנא בחכמים צריך לפסוק. המאירי כותב בפירוש שלהלכה האחרון תמיד חייב, כמו הלישנא השנייה. לעומת התוספות הרשב"א והרא"ש שנראה מדברים שהם פוסקים כלישנא הראשונה.
התוספות וסיעתו אומרים שחכמים מודים לרבי במקרה בו הבור היה פחות מעשרה טפחים והשני חפר כך שהבור עדיין לא השולם לכדי עשרה טפחים, וכן במקרה בו כל אחד מהחופרים חפר עשרה טפחים, אולם הם לא מתייחסים במפורש למקרה בו הראשון חפר עשר והשני חפר פחות מעשר. במקרה הזה עולה מהגמרא שהראשון חייב ולגבי השני לא מפורש האם חייב או פטור. לכאורה, הדין תלוי בשאלה האם יש חיוב מיוחד על השני מצד זה שהוא גרם לבור להיות כמו שהוא עכשיו, או שכיוון שהשני לא שינה אף דבר מהותי בבור, ולא עשה אף דבר מהותי, לא נחייב אותו.
התוספות בפרק ראשון מכריע בשאלה הזאת. הוא אומר שלא הגיוני לחייב את השני כיוון שהשני הוא כמי שמוסיף זרד למדורה שוודאי לא ניתן לחייב אותו על האש כולה. אולם הוא לא מפרש איזה שיעור בטל כלפי הבור הקיים.
הרשב"א מתייחס לשאלה הזאת ואומר שהדין תלוי בשאלה האם לאחר שהראשון יצר את הנזק, מעשי השני מסוגלים גם הם לעשיית הנזק. במילים אחרות האם הבור שחופר השני תחת בורור של הראשון מסוגל לבדו לעשות את הנזק שהבור הראשון עשה[4]. מסתבר לומר שגם לפי רבי הדין יהיה נכון לעניין מיתה, וכדי שהשני יתחייב על הריגת שור הוא צריך להשלים למיתה או לחפור כשיעור הזה בפני עצמו[5].
הרא"ה חולק על כל הראשונים המובאים לעיל. הוא פוסק כמותם כלישנא קמא, ומחייב במצב את כולם במצב בו כל אחד חפר שיעור מיתה. בנוסף הוא מודה לתוספות שבהוספת טפח על שיעור מיתה האדם איננו מתחייב ולא פוטר את הראשון. אלא שהוא כותב בפירוש שיש מחלוקת בין רבי לחכמים גם במשלים בור לתשע.
נראה שהרא"ה סובר שיש שוני מהותי בין נזק למיתה. נזק הוא דבר יחסי, אפשר לגרום נזק קטן ואפשר לגרום נזק גדול, לעומת מיתה שהיא דבר מוחלט, לא ניתן להרוג לחצאין מצד אחד, ומצד שני לא ניתן להרוג פעמיים. כל מי שחפר שיעור מיתה נחשב כמי שהרג את הבהמה שמתה בבור, כיוון ששיעור מיתה אינו בטל. לעומת זאת כאשר הבור אינו בור ממית, מעשה הנזק מתייחס תמיד לחופר האחרון כי הוא זה שהפך את הנזק להיות כמו שהתבצע בפועל. ליחסיות אפשר להוריד ולהוסיף, והתורה חידשה שכאשר מוסיפים לה, היא מתייחסת אחרי המוסיף, גם אם הוא חפר פחות. דבר מוחלט לא ניתן לשנות ולבטל[6].
רבא מסתפק בשאלה האם אדם שהוסיף לבור יכול לבטל את מעשיו או לא. ניסוח הספק מוכיח שרבא סבר כחכמים. נראה להסביר שרבא מסתפק בשאלה האם חכמים הופכים את השני להיות כורה הבור החדש ואז וודאי שסתימת טפח לא תועיל. אפשר לנסח את הספק בדרך מעט שונה ולומר שהספק מניח שיש חילוק בין בור תשע לבור עשר, אז צריך לשאול האם הבור החדש מבטל את הבור הקודם כל עוד הוא קיים, או שמא הבור הקודם כבר חשוב כלא קיים.
סיכום
חכמים ורבי חלוקים המקרה בו אחד חפר בור תשעה והשני השלים את הבור לעשרה טפחים. חכמים אומרים שהשני חייב, ורבי מגביל את חיובו הבלעדי של השני רק לנזק שהוא חידש, המיתה, אבל בנזקים שניהם חייבים.
הברייתא מביאה מחלוקת ביניהם רק לגבי חפירת הטפח המשלים לשיעור מיתה, אבל לא מדברת על שאר המקרים בהם אחד חופר בור והשני מעמיק. לגבי המקרים הללו אנחנו לומדים מתירוציו של רב זביד לסתירה בין שתי ברייתות.
התירוץ הראשון הוא שחכמים סוברים שמי שעושה שיעור מיתה חייב על נזקי הבור גם אם אחר העמיק לאחר מכן את הבור. במידה והראשון עשה שיעור מיתה כדי שהשני יתחייב הוא צריך לעשות שיעור מיתה גם הוא.
לפי התירוץ זה נחלקו תוספות רשב"א והרא"ש עם הרא"ה בדין מי שחפר פחות משיעור מיתה והאחר העמיק את הבור אבל לא השלים את שיעור המיתה. תוספות וסיעתו מבינים שמקרה כזה הוא כמו כשכל אחד חופר שיעור ממית וכולם חייבים. הרא"ה לעומתם כותב שלעניין נזקים הולכים אחרי האחרון.
התירוץ השני מקצין את שיטת חכמים ואומר שבכל מקרה בו אדם העמיק בור אחר, המעמיק מתחייב בנזקים כי הוא זה שעשה את הנזק כמו שהוא. מי שפוסק את התירוץ הזה להלכה הוא המאירי.
[1] סברה זו מפורשת בדברי רבי יצחק בירושלמי, ועסקנו בה בסוגיה הקודמת בשיטת הרשב"א.
[2] בשיטת רבי ניתן להסתפק האם הוא אומר את דבריו דווקא במצב של חפר עשר והשני השלים לעשרים אבל במקרה בו הראשון חפר עשר והשני חפר טפח הוא יודה שהראשון חייב והשני לא, או שמא גם במקרה הזה הוא יאמר ששניהם עשו תקלה ושניהם חייבים. גם בתוך הספק הזה ניתן לחלק בין מיתה לנזקים. ולומר שמי שחפר עשר חייב על מיתה ונזיקים ומי שחפר אחד עשרה חייב על נזק ואולי גם על מיתה.
[3] לפי הלישנא הזאת צריך להבין מה חכמים לומדים מגזרת הכתוב של "איש", שהרי גם לשיטתם יש בור ששניים מתחייבים עליו. ואולי כוונתם לומר שחיובי הבור אינם מתחלקים בין שני אנשים. מי שחייב למיתה הוא גם החייב לעניין נזקים. מהתו"ח (נא:ד"ה לימא) נשמע שהגמרא חוזרת בה מגזרת הכתוב של איש ועוברת לגזרת הכתוב של והמת יהיה לו.
[4] לכן היש"ש (ה, כז) כותב שאין חילוק בין משלים בור עשר לאחד עשרה לבין משלים לתשע עשרה.
[5] השאלה מדוע השני מתחייב על המיתה כשהוא השלים מתשע לעשר איננה נכונה, למרות שהטענה של הוספת זרד תקפה גם במקרה הזה, כיוון שהשני מחדש נזק מיתה בעולם והא כמדליק האש ולא כמגדיל אותה.
[6] לפי הסברה הזאת צריך לחקור מה יאמר הרא"ה כשאחד חפר עשרה והשני הוסיף טפח, לעניין נזקים. אפשר לומר שהוא יחייב את השני כי לעניין נזק הוא יצר את הנזק כמו שהוא עכשיו. אלא שניתן לומר שגזרת הכתוב הנלמדת מ"איש" לפיה אדם אחד יכול להתחייב על הבור ולא שניים בעצם אומרת שלא יכולה להיות חלוקה בין החיובים השונים ואם מישהו חייב כשהבור ממית הוא גם החייב כשהבור רק מזיק.