בתוך הפרשיות העוסקות בברית הנכרתת בין ה' לעם ישראל הכוללת את מעמד הר סיני, חטא העגל והמחילה על החטא, מופיע הציווי על הקמת המשכן. מעבר לשאלת קטיעת הרצף של סיפור הברית על ידי ציווי המשכן המפורט המתפרש על יותר משתי פרשיות שלמות, צריך לתהות על עצם הציווי.
בתוכניות היציאה ממצרים מופיעים התכנונים לכרות ברית עם בני ישראל והכנסתם לארץ, אך לא מוזכר בית שצריך שיבנו לקב"ה[1]. לא זאת בלבד אלא שבפרשת יתרו מופיע ציווי על בניית מזבח[2]. לכאורה ציווי זה הוא ציווי אישי לכל אחד מעם ישראל שיועד להיות חלק ממלכת הכהנים. במסגרת ציווי זה ה' גם אומר שהוא יבוא ויברך את בעל המזבח בכל מקום בו הוא יהיה, כך שנראה שהתכנון הוא שלא יהיה מקום מיוחד בו ה' יהיה, אלא כל אדם מישראל יוכל לגרום להשכנת שכינה עליו. אם כך מניין צץ לו הציווי על המשכן?
ישנן שתי דרכים עקרוניות לענות על השאלה הזאת. הדרך האחת, המיוחסת לרש"י[3], היא שהמשכן אכן לא היה בתיכנון המקורי, אלא שעקב חטאם של עם ישראל בחטא העגל ה' ציווה את משה לבנות משכן. הדרך השנייה, דרכו של הרמב"ן, היא לומר שהמשכן הוא חלק מהברית בין הקב"ה לעם ישראל, ובעצם מהווה המשך של מעמד הר סיני.
הפיתרון של הרמב"ן לשאלה הניצבת נגדו פשוט. כפי שאמרנו, נראה מהפסוקים כי עניין המשכן לא היה מתוכנן. אלא שהקישור שהרמב"ן עושה בין ההתגלות בהר סיני לבין המשכן מכניס את ציווי המשכן לחלק מהברית שכורת ה' עם בני ישראל, כך שזה כן חלק מהתוכנית. את הציווי לבנות מזבחות שקדם לציווי על המשכן ונראה כסותר אותו, הרמב"ן[4] מקשר למזבחות שיבנו בעתיד במשכן ובמקדש לה', ולא יהיו פרושים בשדות סתם כך כמו מזבחות העבודה הזרה.
אולם את הדרך בה נוקט רש"י לפיה המשכן מגיע כתגובה לחטא העגל קשה יותר להבין. הבעיה אליה רש"י מתייחס באופן ישיר היא בעיית הסדר הכרונולוגי. הציווי על הקמת המשכן קודם לחטא העגל. הפיתרון שרש"י מציע לבעיה זאת הוא הכלל לפיו התורה לא מסודרת באופן כרונולוגי, כך שציווי המשכן היה יכול להתרחש רק אחרי חטא העגל. אמנם כלל כזה קיים, אך הוא מחייב את השאלה מדוע התורה החליטה לשנות את הסדר בו האירועים קרו?
הכיוון התיאורטי דרכו ניתן לפתור את הבעיה הוא לומר שמטרת התורה בהחלפת האירועים היא האמירה העקרונית כי השראת השכינה של הקב"ה במשכן אינה תוצר של חטא שעשו ישראל. המשכן, והמקדש לאחריו, המקומות המקודשים ליהדות הם בעלי משמעת עצמית ולא ניתנו רק כתוצאה מחטא העגל.
הבעיה בכיוון הזה הוא שהוא שולל את הקשר הנסיבתי שבין חטא העגל להקמת המשכן. אם חטא העגל לא גרם לציווי על המשכן חוזרת השאלה על הופעתו הפתאומית של המשכן, כנגד מה שנראה כתכנון הראשוני. כדי להבין את הקשר בין המשכן לחטא העגל נעמיק במה שהצענו כתכנון המקורי, נראה מה הבעיה שחטא העגל מעלה בתכנון זה וכיצד הבעיה נפתרת על ידי המשכן.
רבי חיים פלטיאל[5] מסביר שהתכנון המקורי היה להקריב קורבנות כמו שמתפללים היום. בכל מקום בו יהיו עשרה אנשים, אחד האנשים יוכל לברך ולהקריב את הקורבן. מעשה הקרבת הקורבן הוא שיאפשר את ההתקרבות לקב"ה ואת השגת השכינה. חטא העגל הוכיח כי לא ניתן לתת אוטונומיה לכל קבוצה קטנה בעם ישראל, וצריך לאחד את כולם סביב מקום אחד בו תעשה העבודה המוחשית הפיזית. משם הגיע המשכן, בו העם כולו כפוף להנהגה אחת, שנובעת ישירות מריבונו של עולם המתגלה מבעד לכפורת.
הגורם המרכזי בדברי רבי חיים פלטיאל הוא הצורך בהנהגה. במצב בו אין מנהיג ראינו כי חטא העגל יכול להתרחש, ולשם כך מוקם מקום אחד ציבורי שיאחד את העם תחת הנהגת הכוהנים[6]. אך גורם זה הוא כללי. כל חטא שעם ישראל היו עושים בהעדרו של משה היה מעיד על הצורך שלהם במנהיגות דתית, וממילא גורם להקמת המשכן. על כן, נראה להציע פירוש המנתח את המעשה הספציפי.
אם קוראים את הפסוקים באופן פשוט בעיניים של רש"י התכנון המקורי היה יהדות שמבוססת רק על התורה שניתנה בסיני. עם ישראל לא מצליח להתמודד עם הרעיון המופשט הזה ותולה את הקשר שלו בקב"ה במשה. מרגע שמשה איננו, עם ישראל נזקק לדבר מוחשי אחר והם חוטאים בחטא העגל. המשכן הינו פיתרון ביניים. מצד אחד, קדושה של דבר מוחשי, אך בד בבד, מקום בו עובדים את ה' ואין בו פסל או תמונה שאפשר לעבוד אותם.
זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים את חוסר יכולתם של עם ישראל להתמודד עם רעיון מופשט. במעמד הר סיני עצמו, ה' מתחיל ומדבר אל עם ישראל באופן ישיר. תגובתם של עם ישראל לדיבור זה הינו פחד, ובקשה להפסיק את המעמד הנשגב ושמשה יחזור לתווך ביניהם. ה' מקבל בברכה את בקשת העם, ומתייחס אליה כמצב שיש לשאוף אליו[7].
עולה מדברים אלו, שבאמת עם ישראל לא יכול לתפוס את הרעיון המופשט של הקב"ה כפי שהוא מתגלה בהר סיני, ואכן יש צורך בגורם מתווך. לא זאת בלבד, אלא שההבנה של עם ישראל כי הם אינם יכולים להתמודד עם הרעיון המופשט מוצבת על ידי הקב"ה כיעד. על מנת להשיג את היעד הזה מוקם המשכן, בלא תלות בחטא העגל, ולכן התורה שינתה את הסדר של הסיפור. אבל בפועל, מה שהוכיח כי העם לא יכול להתקיים עם הרעיון המופשט היה חטא העגל.
אלא שכאן יש לשאול מה ההבדל הגדול. אם הקב"ה מכיר בעובדה שבני אנוש לא יכולים להשיג את ההתגלות ה-לוהית, ושואף למצב בו בני האנוש מבינים זאת ומבקשים תיווך, מדוע יצירת העגל היא מעשה כל כך נורא? למה ניתן לעבוד את ה' על ידי משכן ולא על ידי עגל[8]?
למרות שעניין המשכן ועניין העגל דומים, הם שונים בתכלית. בציווים על בניית המשכן, המשכן מיוחס לקב"ה, "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש". בניגוד גמור, מעבר לתיעוד ההיסטורי של הכנת העגל, כל האיזכורים של העגל מייחסים אותו כמשהו שעם ישראל עשה לעצמו. במרכזו של המשכן עומד הקב"ה, במרכז העגל עומדים בני ישראל.
הבדל זה לא מתבטא רק בשאלה למי מיועד אתו גורם מוחשי, אלא גם בשאלה מה הוא מבטא. העגל מבטא את החוויה שהייתה לעם ישראל מהקב"ה במעמד הר סיני. עם ישראל ראה את רגלי השכינה, ואנחנו יודעים שרגלי מרכבתו של הקב"ה נראים כמו פרסות של עגל[9]. לעומת זאת המשכן הוא מקום בו נמצאים לוחות הברית. במובן הזה המשכן מייצג את התורה שהתקבלה בהר סיני, ולא חוויה סובייקטיבית.
האדם נדרש לעבוד את ה'. אולם משימה זאת נידונה לכישלון, כיוון שהאדם לא יכול להשיג את ה' וממילא לא לעבוד אותו. על כן, הקב"ה מתווה לנו דרך. הוא נותן לעם ישראל תורה, כללים מקיפים לדרך ההתנהלות הראויה בעולם. עם ישראל מחליט שבהיעדרו של משה הוא לא הולך לתורה שניתנה לו. תורה בה צווה לא לעשות מסיכה. אלא הוא הולך לחוויה שהייתה לו באותו האירוע.
על ידי עשיית המשכן שנוצר בתוכו את לוחות הברית, התורה תהיה צרובה בתוך כל אדם מישראל. כך ורק כך מגיעים למצב בו הקב"ה שוכן בנו. כבני אנוש אנחנו לא מסוגלים לקרבה גדולה מזאת לקב"ה, אבל בפרשה שלנו מתחדש, שעל ידי עשיית המשכן, הקב"ה ישרה שכינתו בתוכנו.
הבכור שור[10] מציע דרך המגשרת בין רש"י לרמב"ן. הוא טוען שהציווי המשכן עומד במקומו לאחר מעמד הר סיני כמו הרמב"ן[11]. אך לפיו, הסיבה שפרשיות המשכן סמוכות למעמד הר ביני הן לא כדי להמשיך אותו, אלא כדי שלמשה יהיה איפה לשים את לוחות הברית אותם הוא עתיד לקבל בסוף המפגש הזה עם הקב"ה.
בד בבד הוא מציין שלצד לוחות הברית נמצאת גם השכינה עצמה. כלומר, המרכזיות של לוחות הברית אינה זאת שגורמת את השראת השכינה, אלא זה שני דברים שונים המתקיימים במקביל. מעבר לחוקים החקוקים באבן יש צורך בהתגלות תמידית. ההתגלות גם מהווה קשר בין האדם לבוראו, אך גם הופכת את הקב"ה ליותר מהלוחות אותם הוא נתן.
כפילות זאת מתבטאת בשני השמות השונים שיש למשכן. השם האחד הוא משכן העדות, או במילים אחרות המקום בו נמצאת העדות, ובאופן ספציפי לוחות העדות, הלא הם לוחות הברית. אך למשכן יש גם שם נוסף, אוהל מועד, המקום בו ה' נועד ונפגש עם משה.
[1] שמות פרק ו פסוקים ו-ח
[2] שמות פרק כ פסוק כא
[3] רש"י שמות פרק לא פסוק יח ד"ה ויתן אל משה
[4] רמב"ן שמות פרק כ פסוק כא ד"ה מזבח אדמה תעשה לי
[5] רבי חיים פלטיאל ספר שמות פרק כ פסוק כא ד"ה מזבח אדמה, אבוא אליך
[6] על כן, רבי חיים פלטיאל (שמות פרק כה פסוק א ד"ה סמך) מסביר שהעובדה שפרשיית המשכן נעקרה ממקומה המקורי לאחר חטא העגל לכאן, כדי ללמד דינים על התרומה הניתנת לכהנים. כלומר, לא רק ה' צריך לקבל תרומה אלא גם שכבת המנהיגות הדתית.
[7] דיון נרחב בסיפור זה מופיע בשיעור ההימנעות ממעמד הר סיני.
[8] השאלה הזאת מניחה כי עם ישראל עבד את ה' דרך העגל ולא את העגל עצמו, ואולי היא זאת שגורמת לרש"י (שמות פרק לב פסוק א ד"ה אשר ילכו לפנינו) לומר שחטא העגל הוא עזיבת ה' ולא תחליף למשה.
[9] עמדנו על נקודה זאת בשיעור עגל מסכה.
[10] בכור שור ספר שמות פרק כה פסוק ב ד"ה ויקחו לי תרומה
[11] הוא לא אומר זאת אלא אומר שהציווי על המשכן נועד כדי לבנות בית ללוחות שמשה יקבל. לכאורה, כמו שמשה צריך לבנות בית ללוחות השניים, הוא היה צריך לבנות גם ללוחות הראשונים.
