התורה מתארת את המן בכמה מקומות כניסיון, לדוגמא "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא"[1]. מהו אותו ניסיון שיש במן? בקריאה ראשונית, המן הוא דווקא הסמל לנס, אם כן למה התורה מתייחסת אליו כאל ניסיון?
נקודה נוספת שיש לגעת בה היא סמיכות פרשת המן למצוות השבת. עד עכשיו קיבלו בני ישראל רצף אחד של עשרים מצוות שמטרתן ברורה, להכין את עם ישראל ליציאת מצרים. לאחר מצווה זאת מקבל עם ישראל את התורה ואת כל שאר המצוות. למה נתינת השבת מופרדת משאר המצוות? מה הצורך המיוחד שיש לתת בגללו את השבת עכשיו כחלק מפרשת המן?
כדי לענות על שאלה זאת יש להבין את מהות השבת. ישנה סוגיה פילוסופית[2] ידועה המעמתת בין שני ערכים. מצד אחד עומדת אמונת האדם בבוראו ובהשגחתו עליו; ומהצד השני עומד הצורך והרצון של האדם להשתדל. אם ה' משגיח על האדם הוא יספק את צרכיו גם בלא מעשה מצד האדם, ואם ה' לא יספק את צרכיו ועל פי כמות עבודתו הוא, אזי יקבל את שכרו אז ח"ו אין השגחה. הסוגיה הזאת היא לא רק סוגיה שפילוסופים מתפלפלים בה במגדל שן, אלא גם האדם הפשוט מושפע מסוגיה זאת עד מאוד. מזהירה התורה פעמים רבות בספר דברים מסכנת שכחת ה-לוהים בעקבות השתדלות האדם, לפני שעם ישראל נכנס לארצו ועוזב את המציאות הנסית, כיוון שהאדם צריך לעבוד יש חשש שישכח את –לוהיו.
כדי למנוע את הקצנת בני האדם, לא לחוסר המעש הנובע מאמונה בהשגחה מלאה, ולא לחוסר אמונה בהשגחה תמידית. על כן ה' משנה לנו את צורת המחשבה, האדם צריך לעבוד ובכל זאת להאמין שהכל מה'. כך מצווה עלינו התורה "וזכרת את ה' -להיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[3]. אין כאן ציווי לא לעבוד ובכך לזכור את ה', אלא יש כאן ציווי לעשות חיל, להשתדל, ובכל זאת לזכור מי הוא הנותן את הכוח לעשות זאת. על האדם לבנות בתים בכוחות עצמו, ולהאמין שה' הוא שבנה אותם, בלתו כלום לא היה קורה.
אך הסכנה עדיין גדולה. כאשר האדם משאיר את האמונה בכך שה' הוא העושה את הדברים דרכו רק בשכלו, האדם בכל זאת עלול לשכוח מי הוא בעל הכוחות כולם. כדי להתמודד עם הסתירה הזאת ה' נתן לישראל את השבת, יום בשבוע בו האדם לא רק מאמין בהשגחה, אלא צריך לפעול על פיה. הוא אסור לעשות כל מלאכה בעצמו, "כאילו" הכל מגיע משמים.
על פי זה ניתן להבין מה הם שני האירועים המוזכרים בשבת, בריאת העולם ויציאת מצרים, שתי ההתערבויות הגדולות ביותר של ה' בעולמנו אנו; פעולות ששום אדם בפני עצמו היה יכול לעשות. האדם הגלובלי צריך להיזכר בכך שבלעדי הבורא לא היה לו עולם ולכן הכל מכוחו, בעוד האדם הישראלי צריך להיזכר שבלא הבורא היה נמצא עוד כעבד במצריים.
בפרשת בשלח עם ישראל עובר תהליך. בתחילת הפרשה ה' מצווה ה' את בני ישראל להיכנס אל תוך הים, והוא במעשה פלא חוצה את הים. בשלב זה עם ישראל לא נצרך כלום מלבד להאמין בה' "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון"[4]. לאחר מכן עם ישראל יוזם, הוא רוצה מים. בניגוד לצעקה שהעם צועק על שפת הים שם הוא לא יודע מה לעשות, כאן העם בא עם דרישה פרקטית. הדרישה הזאת גם היא נענית בנס. המעמד הזה נגמר בתפיסה אחרת לגמרי "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' -להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך"[5] האדם צריך להחליט לעשות את הציווי ה-לוקי מיוזמתו שלו ובתגובה לכך ה' יהיה רופאו.
בהמשך עם ישראל דורשים אוכל, וגם כאן ה' עונה להם, אך על מנת שיהיה להם אוכל יש צורך שהם יעשו פעולות נוספות, מהאיסוף הנזכר בפרשתנו, עד הטחינה הדיכה והבישול הנזכרים בהמשך[6] . זה הציווי הראשון על עם ישראל המבקש ממנו לעבוד באופן יומיומי כדי שיוכל להתקיים. מציאות כזאת יכולה להביא לשכחת מוריד המן והעצמת האדם, ועל כן דווקא הורדת המן היא זו שמחייבת את מתן השבת לישראל מיד לאחר המן.
התורה עצמה אומרת כך. "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[7] מטרת המן היא האמירה שלא רק על הלחם, היצירה האנושית, יחיה האדם. אין כאן ביטול של הפעולה האנושית אלא אמירה שהיא איננה לבד. צריך להודיע את האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם.
כך גם מובן הניסיון. "ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו" דווקא הפעולה היומיומית היא הניסיון. האדם צריך לעמול דבר יום ביומו, ובכל זאת להאמין שלא הוא מה שעושה את כל הדברים.
אך עם ישראל לא מבין את העיקרון השוזר את עבודת האדם עם השגחת ה-לוה. על כן, מיד לאחר מכן העם מנסים את ה'; אם הוא יביא להם מים ישנה השגחה, ואם לא, אזי אין. לכן מגיעה מלחמת עמלק. מלחמת עמלק היא המקום בו שילוב השתדלות האנושית וההשגחה ה-לוהית מגיע לשיאו. עם ישראל מנסה להילחם בעמלק ומפסיד, אלא שכאשר משה מרים ידיו ישראל ניצחו. על זה שואלת המשנה[8] את השאלה המתבקשת וכי ידיו של משה הם אלה שמנצחות את המלחמה. עונה המשנה תשובה מופלאה "אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין". כאשר עם ישראל פעלו בכוחות עצמם הם הפסידו במלחמה לעמלק, אלא כאשר הם הבינו שה' הוא הנותן להם את הכוחות, למרות שפעולתם לא השתנתה, אז, רק אז, נתן להם ה' את הכוחות לנצח.
לסיכום, האדם נמצא בדיאלקטיקה מתמדת בין השתדלותו לבין אמונתו בהשגחה. כדי שהאדם יוכל להתמודד עם דיאלקטיקה זו, נתן בידיו ה' מודל בו הוא במשך שישה ימים מתנהל כאילו אין השגחה ומאמין כאילו הוא לא עשה. כדי להפנים את הרעיון עד תומו פעם בשבוע האדם צריך גם לפעול בצורה בה רק ה' הוא המשגיח בעולם. בפרשת המן עם ישראל מקבל לראשונה הכרח יומיומי לעבוד, ולכן הוא נתקל בדיאלקטיקה הזאת. לכן דווקא פרשת המן מחייבת את נתינת השבת. אולם עם ישראל מתקשה לפעול בצורה הזאת, ועל כן ה' מדגים לו את העיקרון במלחמת עמלק. יהי רצון שנזכה לעשות חיל מתוך אמונה מתמדת בהשגחה מלאה, ועל ידי כך ישלח ה' ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו.
[2] ראה למשל רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק יא ד"ה ונתתי משכני בתוכם
