בפרשת תרומה משה מצטווה על הקמת המשכן וכליו. הראשון מבין הכלים המוזכרים הוא ארון העדות. הציווי על ארון העדות כולל הנחיות מפורטות על אופן עשייתו והמרכיבים השונים הקשורים אליו[1]. יש לבנות את הארון מעצי שיטים ולצפות אותו זהב מבפנים ומבחוץ. לארון יש ארבע טבעות זהב, שתיים מכל צד, ובתוכן מושחלים בדים עשויים עצי שיטים המצופים זהב, המשמשים לנשיאתו. הבדים חייבים להישאר בארון ואינם ניתנים להסרה. בתוך הארון מונחים לוחות העדות. מעל הארון מונחת הכפורת, המכסה אותו, ומעליה שני כרובים עשויים זהב הפונים זה אל זה.
הציווי להניח את לוחות העדות בתוך הארון מעלה שאלה יסודית: מדוע דברי התורה, שניתנו למשה ישירות מהקב"ה, אינם מוצגים בגלוי לכל, אלא מוסתרים בתוך ארון מיוחד? לוחות הברית הם הביטוי המוחשי ביותר לברית בין ה' לעם ישראל, ולכאורה היה מצופה שיינתן להם מקום מרכזי וגלוי, כך שכל אדם יוכל לראותם וללמוד מהם ישירות.
במקום זאת, התורה מצווה להניחם בתוך הארון, לכסותם בכפורת, ולהציבם בקודש הקודשים. מה שיוצא כתוצאה מהציווי הזה הוא שאף אדם לא יראה את הלוחות לעולם. היחיד שנכנס לקודש הקודשים הוא הכהן הגדול ביום הכיפורים, וגם הוא אינו פותח את הארון.
כדי לענות על השאלה הזאת, נבחן את הפרטים השונים שהתורה מצווה בבניית הארון, ואת הדרך בה התורה בוחרת לתאר אותם.
ראשית, הציווי על עשיית הארון מנוסח בלשון רבים: "ועשו ארון עצי שיטים", בשונה משאר הציוויים על כלי המשכן, שמופיעים כולם בלשון יחיד. הרמב"ן[2] מסביר כי לשון רבים מבטאת את העובדה שהמשכן נועד לכלל ישראל, אך משה הוא זה שמבצע בפועל את המלאכה בשמם. מכיוון שהארון הוא הכלי הראשון המוזכר, הוא מייצג את כלל הכלים, ולכן דווקא בו מופיעה לשון רבים.
אך ניתן להציע שגם מעבר לייצוג הכלים האחרים, יש לארון מאפיין ייחודי שמחייב את שותפותו של כל עם ישראל בבנייתו. הארון אינו כלי פולחני רגיל – הוא נושא בתוכו את לוחות העדות, שהם הביטוי החומרי לברית שבין ה' לעם ישראל. הברית אינה נחלתו של שבט מסוים, של מעמד כהונה מסוים או של יחידים מובחרים, אלא מחייבת את כל העם. לפיכך, עשיית הארון אינה נתפסת כמשימה של בוני המשכן בלבד, אלא כציווי החורג מגבולות המעשה עצמו ומחייב את כלל ישראל להיות שותפים בו.
מאפיין נוסף שמייחד את הארון הוא הדרך שבה הוא נישא. התורה מקדישה תשומת לב מיוחדת לבדים המשמשים לנשיאתו: הארון מצויד בארבע טבעות שבתוכן מוכנסים הבדים[3], אך התורה חוזרת ומדגישה שוב ושוב כי על הבדים להישאר קבועים במקומם, ואוסרת להסירם[4].
ציווי זה אינו מופיע באף כלי אחר במשכן, והוא מדגיש את חשיבות הנשיאה המתמדת של הארון, גם כאשר אין צורך ממשי לשאת אותו ממקום למקום. על אף שהיה ניתן לטעון כי מטרת המוטות הללו הוא נשיאת הארון שאופיינית למשכן, אנחנו רואים שגם במקדש עדיין יש לארון מוטות.
אשר על כן, צריך להבין כי מטרת המוטות אינה מטרה פרקטית של נשיאת הארון, אלא יש להם מטרה מהותית. הימצאותם הקבועה בארון יוצרת מצב שבו הוא לעולם אינו מקובע למקום מסוים. הארון אמנם מוצב בקודש הקודשים, אך עצם העובדה שהוא נושא עמו תמיד את המוטות מרמזת כי ניידותו היא תכונה מהותית שלו. הוא נמצא במקום מסוים, אך אינו שייך אליו באופן מוחלט. אין מקום אחד שמגדיר את הארון, שכן בכל רגע הוא עשוי להינשא הלאה, אל מקום אחר.
לאחר ציווי זה מופיע ציווי נוסף: הנחת הלוחות בתוך הארון. לכאורה, אין זה חלק מבניית הארון עצמו, אלא פעולה שיש לבצע לאחר סיום עשייתו. אולם ניסוח התורה מעלה נקודה עמוקה יותר. הפועל שבו התורה משתמשת הוא "ונתת אל הארון את העדות" – לא הנחה או הצבה של הלוחות, אלא "נתינה" שמשמעותה התקנה וקביעה מהותית.
נראה כי לשתי התמיהות פיתרון אחד. כפי שהתורה מצווה להתקין לארון טבעות על ידי הפועל "ונתתה", כך היא מצווה להתקין בתוך הארון את הלוחות. הלוחות לא סתם מונחים בתוך הארון, אלא הם חלק מהותי ממנו. בלי שהלוחות יהיו בתוך הארון, הארון אינו מתפקד בתור ארון העדות[5].
לבסוף, התורה מצווה על עשיית הכפורת, שמונחת על הארון ומשמשת כמכסה לו. אך הכפורת אינה רק כיסוי פיזי ללוחות העדות – היא מקום ההתגלות ה-לוהית. משמעות הדבר היא שהקשר בין ה' לעם ישראל אינו מתקיים רק דרך הלוחות הכתובים, שהם זיכרון למעמד הר סיני, אלא גם דרך התגלות מתמשכת ודינמית. בעוד הלוחות מכילים את הציווי שניתן בזמן מסוים, ההתגלות מעל הכפורת היא חיה ונוכחת בכל זמן ובכל מקום.
כאן מתבהרת גם ניידותו של הארון: הוא אינו מקודש למקום מסוים, משום שהתגלות ה' אינה מוגבלת למקדש או לקודש הקודשים בלבד. ההתגלות אינה אירוע חד-פעמי, אלא מציאות מתמשכת, המלווה את העם במסעותיו, כפי שהתורה ממשיכה להתפרש ולהתקיים בכל דור מחדש. הארון, עם הכפורת שעליו, מסמל את האיזון שבין זיכרון ההתגלות לבין חיוניותה המתמדת.
חטא העגל ממחיש את הצורך ביצירת איזון זה. בני ישראל, מתוך ניסיון לתפוס את ה-לוהות, לקחו את הדרך שבה חוו את ה' במעמד הר סיני – את מה שראו ושמעו – וניסו לעצב לה דמות קבועה, גשמית, בדמות עגל מסכה. בכך הם הפכו את רגע ההתגלות לתבנית נייחת, לאובייקט חומרי מוגדר. חטאם היה הניסיון לצמצם את ה' למסגרת קבועה, למסכה חסרת דינמיו[6]ת.
הארון, לעומת זאת, משמש תיקון לחטא זה. בעוד הלוחות מייצגים רגע מסוים בזמן – את הציווי כפי שניתן במעמד הר סיני – הארון, עם הכפורת והכרובים שעליו, מבטא את הקשר החי והמתמשך בין ה' לישראל, קשר שאינו מוגבל לזמן, למקום, או לצורה קבועה. לכן, חטא העגל הוכיח את הצורך בהסתרת לוחות העדות בתוך הארון ובהצבת הכפורת מעליהם. הלוחות אינם נעלמים, אך הם מוסתרים – לא כדי לבטל את חשיבותם, אלא כדי שלא יהפכו למושא לפולחן סטטי. הכפורת שמעליהם, לעומת זאת, מסמלת את ההתגלות ה-לוהית המתאימה את עצמה לכל זמן ולכל דור.
מכאן מובנת גם החשיבות בכך שהציווי על הארון נכתב בלשון רבים. הארון אינו כלי ככלי המשכן האחרים, אלא הוא נועד עבור עם ישראל כולו. כדי למנוע מצב שבו הלוחות יהפכו למוקד מוחלט, לקיבוע של ה-לוהות, העם כולו מחויב לבנות את הארון – לוודא שהתורה תישאר עדות חיה, ולא חפץ קדוש סטטי. את הלוחות יש להסתיר בתוך הארון כדי להבהיר שהם אינם הדבר עצמו, אלא עדות למה שהיה, ושהקשר עם ה' אינו נובע אך ורק מהם.
אך לצד ההסתרה, הלוחות אינם מושמדים ואינם נעלמים לחלוטין. נראה כי לכך יש שתי מטרות מהותיות:
- הזיקה להיסטוריה – הלוחות אינם רק זיכרון סמלי, אלא עדות מוחשית לברית ההיסטורית בין ה' לעם ישראל. הקשר שלנו עם הקב"ה אינו מתחדש יש מאין בכל דור, אלא מבוסס על אירועי העבר, על המעמד ההיסטורי שבו נכרתה הברית. הלוחות, גם אם הם מוסתרים, נוכחים תמיד, משום שהעבר הוא חלק מהותי מההווה ומהעתיד של הקשר עם ה'.
- המשמעות לדורות שבהם אין התגלות גלויה – כאשר אין נבואה ואין גילוי -לוהי ישיר, הסכנה שבהפיכת הלוחות למושא פולחן גדול אף יותר. ברם, דווקא בהיעדר ההתגלות הישירה, הלוחות משמשים כיסוד להבנת רצון ה'. תפקידו של האדם אינו להשתעבד לאות הכתובה כפי שהיא, אלא ללמוד ממנה את הערכים ה-לוהיים ולמצוא כיצד ליישמם בכל דור ובכל מציאות. כשם שנראה כי הכפורת והכרובים שואבים את ההתגלות מתוך הלוחות, כך גם אנו שואבים מהתורה את דרכי ה' ומבקשים ליישם אותן בעולם. הלוחות אינם מייצגים רק את העבר, אלא משמשים כנקודת מוצא לחיים דתיים דינמיים ומתחדשים.
לכן, הארון משמש כגשר בין שני קטבים: בין זיכרון העבר לבין המשך ההתקשרות עם ה', בין הברית הכתובה לבין ההתגלות המתמשכת, בין ההיסטוריה לבין העתיד. התורה אינה רק מסמך היסטורי שיש לשמור עליו, אלא דבר חי שיש להקשיב לו, ללמוד ממנו וליישם אותו בכל עת ובכל מקום.
[1] ספר שמות פרק כה פסוקים י-כב
[2] רמב"ן שמות פרק כה פסוק י ד"ה ועשו ארון
[3] כך על פי רש"י, ברם הראב"ע טוען כי היו שמונה טבעות.
[4] הפרשני מציעים כמה פרשנויות לאיסור זה. הבכור שור טוען שזה מתוך כבוד ברגע שהורידו את הארון היו צריכים להתרחק ממנו.
[5] כך ניתן להסביר את האמירה הכפולה של שימת הבדים. עד שבארון אין לוחות אין איסור להסיר ממנו את הבדים.
[6] כך הסברנו בשיעור עגל מסכה
