החל מהבחירה באברם ועד סוף נאומו של משה התורה מתרכזת רק במשפחת אברם ולאחר מכן בעם ישראל כולו. אך ישנה חריגה אחת גדולה, והיא פרשת בלק. בפרשה זאת מלך מואב מנסה לשכור את בלעם הנביא על מנת שיקלל את עם ישראל, ולמרות היענותו של בלעם המזימה לא צולחת ובלעם לא מצליח לקלל את העם. חריגה זאת מעלה את השאלה מדוע יש צורך להזכיר אירוע שככל הנראה לא השפיע על עם ישראל ואולי אפילו אף אדם מעם ישראל בכלל לא יודע על התרחשותו?
ישנם עוד שני מרכיבים בסיפור שרק מעצימים את השאלה. המרכיב הראשון הוא הנפח שהתורה מעניקה לסיפור זה. התורה מתארת באריכות את מסע השכנוע עד שבלעם מוכן ללכת לקלל את עם ישראל. לאחר מכן התורה עוברת לספר על המסע של בלעם אל ההר הרחוק ממנו הוא אמור לעשות את מלאכתו. ובסוף מזכירה את כל הניסיונות שעושה בלעם על מנת לקלל את עם ישראל, כולל הקמת המזבחות ואיזה קורבנות הוא מקריב.
המרכיב השני הוא הנס שנעשה לבלעם. במהלך מסעו של בלעם לקלל את עם ישראל נעשה לו נס, ואתונו דיברה איתו. לכאורה גם בלא הנס של האתון שמדברת עם בלעם הסיפור לא היה משתנה כל כך, מה שרק מעצים את השאלה מה חשיבותו של סיפור זה שהתורה מתייחסת אליו באריכות כזאת ומתרחש בו נס שכזה.
לסיפור זה יש גם התייחסות בספר מיכה, אשר מובאת כהפטרה לפרשת בלק. בנבואתו, הנביא מיכה מזמין את עם ישראל לעימות. הוא מציג את הניסים הגדולים שה' עשה לעם ישראל ובכללם יציאת מצרים והעמדת מנהיגים. טיעונו של מיכה הוא שה' לא חפץ בקורבנות אותם העם מביא אלא צדק ומשפט. תוך כדי הדברים מיכה מזכיר לעם ישראל את מעשה בלק ובלעם ואומר כך:
"עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'"
הפרשנות לפסוק זה תלויה ביחס שלו אל שני הפסוקים הקודמים. האם פסוק זה ממשיך לתאר ניסים כפי שעשו הפסוקים הקודמים, או שמא יש כאן פתיחה חדשה, ואז העניין באזכור סיפור בלק ובלעם הוא לא הנס אלא דבר אחר. ההבנה כי פסוק זה מתאר נס נוסף שנעשה לעם ישראל במדבר גורמת לכך שצדקת ה' היא העובדה שה' הוא צדיק ולכן נוהג בעם ישראל שלא כפי שורת הדין. כך גם משה מתאר את הסיפור לאחר מכן[1] בלעם רצה לקלל את עם ישראל, אך אהבתו של ה' לעם גרמה לביטול הגזרה.
הבעיה עם הפרשנות הזאת, היא שהנס של פרשת בלק הוא לא אחד הניסים שהיינו מכניסים לרשימת הניסים הגדולים של ה' במדבר. בטח כשלא מוזכרים ניסים כמו קריאת ים סוף או המלחמות הגדולות שעם ישראל עבר במדבר. אפילו אם מסבים את סיפור בלעם ובלק לסיפור בו הם מחטיאים את עם ישראל בשיטים, לכאורה ישנם חטאים גדולים יותר כמו חטא העגל או חטא המרגלים, אשר גם הם לא מופיעים בנבואתו של מיכה.
על כן נראה להציע כי הבקשה לזכור את פרשת בלק עומדת בנפרד משאר הניסים אשר נעשו במדבר ועניינה כאן הוא שונה. העולה מפרשנות זאת הוא שההגעה לדעת את צדקות ה' אמורה להתבסס רק על זיכרון מעשה בלק ובלעם. בשלב זה צריך לשאול מה הן אותן צדקות ה', ואיך סיפור בלק ובלעם מוביל לידיעתן?
אפשרות אחת להבנת צדקת ה' כתוצאה מסיפור בלק ובלעם מופיעה במדרש רבה[2]. המדרש אומר שפרשת בלק נכתבה כדי להסביר מדוע ה' סילק את שכינתו מבין הגויים. טענת המדרש היא שדמותו של בלעם מוכיחה כי כאשר יש אצל הגויים נביא הוא אכזרי. לפי פרשנות זאת מרכיבי הסיפור באים להראות עד כמה אכזרי ונחוש בלעם, כך שאפילו עם כל המניעות שהיו לו, דבק ברצונו לקלל את עם ישראל.
פרשנות זאת מפרשת את צדקת ה' כתשובה לטענת הגויים על הבחירה בעם ישראל. טענתם של הגויים היא שאם גם הקב"ה היה מעמיד להם נביאים הם היו צדיקים. על כן הקב"ה מראה להם שגם כשיש את האפשרות לנבואה בגויים, הגויים לא מצליחים להעמיד נביאים שיהיו מנהיגים טובים בגלל אכזריותם[3].
היתרון המשמעותי בפרשנות זאת הוא התכתבותה עם המשך נבואתו של מיכה. מיכה מעביר את הדגש מעבודת הקורבנות המקדשית, אותה ראינו גם אצל בלעם בהרחבה, לעשיית צדק. האיזכור של סיפור בלעם בנבואה הוא נתינת דוגמה שלילית להתנהגות אותה מקדשים עם ישראל עכשיו.
אך החיסרון בפרשנות זאת הוא בעיתוי הלא מתאים שלה. אם מטרתה של פרשת בלק הוא למנוע ערעור על הבחירה בעם ישראל, היינו מצפים שערעור זה יעשה סביב הבחירה באברם, או לפחות ברגע בו הקב"ה מתחיל לעשות ניסים גדולים לעם ישראל דוגמת יציאת מצרים או חציית ים סוף. גם מעמד הר סיני היה יכול להיות זמן בו היה הגיוני לטעון כנגד הבחירה בעם ישראל. אבל עם ישראל מתפקד כעם כבר 40 שנה, ומדוע התשובה לבחירה בעם ישראל נעשית דווקא עכשיו?
על מנת למלא את החוסר הזה, אפשר להציג גם את הצד השני. מטרת פרשת בלק היא להראות את הלעומתיות. בניגוד לבלעם האכזרי עם ישראל הם צדיקים. סיפורו של בלעם מגלה לנו כי למרות כל החטאים שנעשו בשנה הארבעים "לא זעם -ל". אולי אפילו ניתן לומר שאופיים של עם ישראל כרחמנים הוא שגורם לקב"ה להבליג על החטאים ולא לכעוס על עם ישראל.
אך תשובה אחרת עולה מן הגמרא. הגמרא במסכת בבא בתרא[4] עוסקת בשאלה מי כתב את ספרי התנ"ך ומביאה רשימה של נביאים ואיזה ספרים כל אחד מהם כתב. רשימת הספרים שמשה כתב היא ספרו שלו, פרשת בלעם, וספר איוב. השאלה הגדולה שגמרא זאת מעלה היא בדבר ההפרדה בין ספרו של משה שהוא התורה, לבין פרשת בלעם שלכאורה היא גם חלק מספרו של משה, ומדוע הוציאו אותה מהכלל?
התירוץ הפשוט ביותר הוא ערעור ההנחה כי כשהגמרא אומרת ספרו של משה היא מתכוונת לחמישה חומשי תורה. אם ספרו של משה הוא רק ספר דברים, אזי הקושיה מתבטלת. אלא שעדיין ניתן לתהות מדוע הופרדה פרשת בלעם משאר התורה ונכתבה היא על ידי משה למרות שהשאר נכתב על ידי הקב"ה?
נראה להציע מכנה משותף לכל הספרים שנכתבו על ידי משה, ועל פיו לנסות ולאפיין את פרשת בלעם. נושאו המובהק שלספר איוב הוא השאלה האמונית הקשה של צדיק ורע לו. ספר דברים עוסק בהכנה אמונית לקראת הכניסה לארץ ישראל החל מהקשיים במגורים ליד אנשים עובדי עבודה זרה, וכלה בהתמודדות עם העושר הנובע מכיבוש הארץ.
אם נכליל את שני המקרים הללו נקבל כי כתיבתו של משה סובבת סביב דיונים אמוניים. כך שגם את סיפור בלעם, צריך ללמוד בדומה לסיפורו של איוב כסיפור אמוני. אפשר להסביר כך גם את אמירתו של מיכה כי זיכרון מעשה בלעם מוביל לידיעת צדקות ה', או לפי הפירוש הנוכחי, דרך התנהלותו של הקב"ה בעולם.
אך בעוד בספר איוב השאלה ההגותית מונחת באופן גלוי, בפרשת בלק אין דיון ברור סביב נושא מסוים. היה אפשר לחשוב כי הדיון המוצג בפרשה זאת נוגע לבחירה בעם ישראל. אלא שהפרשנות הזאת בעייתית כיוון שמעמדם של עם ישראל אינו משתנה במהלך כל הפרשה. האמירה כי עם ישראל הוא ברוך ולכן לא ניתן לקלל אותו נאמרת בתחילת הפרשה ועומדת בעינה עד סופה.
על כן מוטל עלינו ללמוד את הפרשה באופן דקדקני ולנסות למצוא את הדיון האמוני מחשבתי שנעשה בה. הדרך בה נבחר ללכת תהיה סביב סקירת התקדמותו של גיבור הסיפור הלא הוא בלעם לאורך הפרשה.
לשם כך נעלה שתי שאלות על פשט הסיפור. השאלה הראשונה נוגעת לכך שלאחר שבשאלתו הראשונה של בלעם ה' לא מאשר לו לקלל את העם או ללכת עם האנשים שבאו לקחת אותו, הקב"ה אומר לבלעם שהוא יכול ללכת עם האנשים. אך תגובתו של ה' לכך שבלעם הולך עם אנשי בלק היא חרון אף. חרון אפו של הקב"ה עומד בסתירה לכך שהקב"ה העניק לבלעם את האישור לעשות את המעשה וללכת עם שרי בלק.
השאלה השניה היא שאלה ספרותית על סיפור בלעם והאתון. ה' מתגלה אל בלעם בלילה ואומר לו שהוא יכול ללכת עם האנשים שבאו לקחת אותו, רק שיזכור שהוא יאמר רק מה שה' יגיד לו. בסוף סיפור האתון, המלאך אומר לבלעם דברים זהים. כך שלא מובן מה סיפור האתון מוסיף לעלילה ומדוע יש צורך בהתגלות ובנס אם אף דבר לא מתחדש.
ננסה לענות על שתי שאלות אלו בעזרת פירושיו של הרמב"ן. הרמב"ן[5] מתייחס לשאלה הראשונה וטוען כי חטאו של בלעם נעוץ בכך שלא אמר לאנשים שבאו לקחת אותו את דברי ההתגלות שנאמרו לו מעת ה' בלילה לפני לפיהם הוא לא יוכל לקלל את ישראל. אם בלעם היה מספר לשליחים את דבר ה' ואת חוסר יכולתו לקלל הם לא היו לוקחים אותו שיבוא עמהם. על כן, נראה להסביר כי חרון אפו של ה' נובע מכך שבלעם הולך עם אנשי בלק תחת ההבנה כי הוא יצליח לקלל את עם ישראל, וכך גם כותב בפירוש הרש"ר הירש[6].
כנגד יהירותו של בלעם לחשוב שהוא זה שיכול לקלל את העם למרות אמירתו של הקב"ה כי לא ניתן לקלל את ישראל כי ברוך הוא, חווה בלעם את התגלות האתון. הרמב"ן[7] מסביר שטעם הנס שנעשה עם האתון הוא להעביר לבלעם את המסר כי ה' שולט בכל, וכפי שהוא יכול לגרום לנס ולתת לאתון לדבר, הוא יכול לגרום לבלעם שלא לדבר.
אך הסיפור לא נגמר פה. בלעם מציע להסתובב ולחזור לביתו בסוף סיפור האתון. לכאורה, אם הוא אכן היה עושה כך, המסר של הסיפור היה שליטתו המלאה של הקב"ה. אך המלאך אומר לבלעם שלא יחזור. שילך עם האנשים רק שידבר כפי שמצווה אותו ה-ל. בשלב זה צריך לשאול מה מניע את בלעם להמשיך במסעו, הרי הוא יודע שלא תתקיים מחשבתו והוא לא יוכל לקלל את עם ישראל?
התשובה האחת היא שהוא מבין שה' מצווה אותו להמשיך במסעו. אבל נראה שניתן להציע תשובה אחרת על פי דברי הגמרא. הגמרא[8] אומרת שיכולתו של בלעם לקלל הייתה מבוססת על כך שהוא ידע לכוון לרגע שבו ה' כועס. על פי דברים אלו נראה לומר שבלעם עדיין סבור שיצליח לקלל את עם ישראל. אם לפני סיפור האתון בלעם היה בתודעה כי בידו הכוח לקלל או לברך, סיפור האתון הוכיח לו כי הכח הוא בידי ה'. אך גם אם הכוח הוא בידי ה', בלעם סבור כי הוא יוכל לשכנע את ה', או להכריח את ה' לשנות את גזרתו על ידי כך שיתפלל באותה שעת כעס.
גם בנקודה זאת בלעם עובר שינוי תהליכי. בפעמיים הראשונות שבלעם מנסה לקלל את עם ישראל, הוא בונה מזבחות, וחושב שבכך הוא יצליח להעביר את ה-ל לכיוונו. בפעם הראשונה, בלעם מדבר אל ה' ואומר לו שהוא עשה את עבודת הקורבנות הנדרשת. כנראה שכוונתו של בלעם היא שהוא עשה את עבודתו ועכשיו הקב"ה צריך לקלל את ישראל. לעומת זאת בפעם השנייה הוא כבר לא פונה לקב"ה אלא נותן לקב"ה לצוות עליו ולהכתיב לו.
אך נקודת המפנה מתרחשת לפני הפעם השלישית שבלעם מנסה לקלל. התורה מתארת כי בלעם רואה שטוב בעיני ה' לברך את ישראל. בשלב הזה בלעם כבר לא מתנהג כמי שמאלץ את בורא עולם לעשות כרצונו אלא כמי שבודק מה רצון ה-ל ומתנהל לפיו. גם סוג ההתגלות משתנה. ה' כבר לא נקרה אל בלעם אלא רוח ה' שורה עליו. דבר זה גם משפיע על תוכן ההתגלות. אם עד כה בלעם ענה לבלק על בקשתו לקלל את עם ישראל שהוא לא יכול, בפעם הזאת הוא כבר מברך את עם ישראל, ולאחר מכן גם מתנבא על עתידו של מואב ושאר עמי האיזור.
יוצא שסיפורו של בלעם מבסס את זה שכוחו של ה-ל שולט בעולם כולו. ה' יכול להחליט מה בלעם יגיד בדיוק כפי שהוא יכול לגרום לאתון לדבר. אך זה רק הבסיס למסר נוסף. האדם אמור לראות איך הוא עושה את רצון ה-ל, ולא לנסות לרתום את ה-ל למילוי תאוותיו.
המסר השני, שהאדם לא אמור להשתמש ב-ל להשגת מטרותיו, עולה באופן ברור בנבואתו של מיכה. מיכה מוכיח את האנשים שעבודתם מתרכזת בקורבנות. צריך לשאול מאיפה מגיעה התנגדות מיכה, בין שאר הנביאים לקורבנות? עבודת ה' שמבוססת רק על קורבנות ולא על הרצון להיטיב היא עבודה בה האדם מנסה לרצות את הקב"ה כדי שהוא יגשים את משאלות ליבו, ולא עבודה בה האדם מתבטל אל -לוהיו.
בניגוד ליציאת מצרים וקריעת ים סוף אשר היו ניסים גדולים אשר התבצעו באופן מובהק על ידי כוח על-אנושי, הכנעת האמורי מתבצעת בדרך טבעית. ניסים מסוג כזה עלולים להביא את עם ישראל לכדי ההבנה שהצבא שלהם הוא החזק ביותר ולכן ניצחו.
הניצחונות הצבאיים הגדולים המתוארים בסוף פרשת חוקת יכולים להביא את עם ישראל למקום של גאווה. על כן, המסר כי ה' הוא המגלגל את מה שקורה בעולם הוא חשוב. לא כוחם ועוצמתם הצבאית של עם ישראל היא זאת שהובילו אותם לנצח את הצבאות החזקים באיזור, אלא זה שה' הוא מי שמנהל את המציאות.
אלא שתפיסה זאת לא שלמה בפני עצמה. עצם מציאותו של -ל ששולט במציאות באופן מוחלט זה רק חלק מהתמונה. העובדה כי יש עם אשר ה' עוזר לו באופן עקבי עלולה להביא לכדי ההבנה שעם ישראל הוא המרכז. שליטתו של ה-ל המובילה לניסים גדולים לעזרת עם ישראל אמורה להגדיל את שם ה' בעולם ולא למלא את רצונם ובקשתם של עם ישראל.
ניתן להבין את הצורך במסר זה כתגובה לאירוע חיובי שאירע בסוף הפרשה הקודמת. עם ישראל שר שירת תודה על הבאר שקיבלו. על אף שהכרת הטובה היא חיובית, יש צורך להסביר לעם ישראל שהם לא אנשים מיוחסים אלא שליחים לעשות רצונו של מקום ולא להפך. על כן משה מכניס דווקא כאן את סיפור בלעם.
[2] במדבר רבה פרשת בלק פרשה כ אות א
[3] זאת למרות שבספרי (דברים פסקה שנז אות י) מובא תיאור של בלעם כגדול ממשה בעצם היכולת הנבואית
[5] רמב"ן במדבר פרק כב פסוק כ ד"ה והנה היה
[6] רש"ר הירש במדבר פרק כב פסוק כב ד"ה ויחר
