אחת מנקודות השפל לאורך ההיסטוריה של עם ישראל היא חטא העגל. מיד לאחר המעמד הנשגב שהתרחש בהר סיני במהלכו קיבלו עם ישראל את התורה, עם ישראל נקלע למצוקה כי משה לא חוזר. בתגובה לכך עם ישראל עובר על הצו ה-להי ובעזרת אהרון הכהן הם יוצרים את עגל הזהב. עקב כך, משה רבנו שובר את לוחות הברית, ועם ישראל סופג מכה קשה, בה נהרגים שלושת אלפים איש.
פרשייה זאת תמוהה ביותר ובמהלך הדורות נכתב עליה רבות. הרבה פרשנים ניסו להבין במה בדיוק חטאו עם ישראל בעגל הזהב, ואיך הגיעו לכדי חטא כזה ישר לאחר מעמד הר סיני. ישנן שתי אסכולות מרכזיות בפרשנות חטא העגל. האסכולה האחת[1], התואמת את פשט הכתובים מתארת את חטא העגל כחטא של עזיבת ה'. האסכולה השנייה איננה מבטלת את החטא, אך מצמצמת אותו מאוד. למשל, רבי יהודה הלוי[2] טוען כי מטרת עשיית העגל הייתה חיפוש דרך מוחשית לעבוד את ה'. הרמב"ן[3] לעומתו מתייחס לעגל כתחליף למשה ולא לקב"ה.
מעבר לשאלה על עצם חטא העגל, גם תגובתו של משה איננה מובנת כל צורכה. מדוע משה שובר את הלוחות? הנחת המוצא של שאלה זאת היא שמשה לא פעל באופן אימפולסיבי, אלא שלשבירת הלוחות הייתה סיבה מנומקת. אך היכן עוד מצאנו שהדרך לכפר על עשיית מעשה פסול היא הריסת ספר החוקים?
על מנת לענות על השאלות הללו נצלול לפשט הפסוקים. התורה מתארת את הפסל שעשו בני ישראל כ"עגל מסכה". במילים אלו משתמש גם הקב"ה כדי לספר למשה על החטא. אולם כשמשה מתאר את האמירה הזאת בספר דברים הוא משמיט את המילה עגל, כך שמה שה' אומר למשה הוא שעם ישראל עושים מסכה[4].
נראה להסביר את ההבדל בין התיאורים ולומר שבתיאור האובייקטיבי המופיע בספר שמות התורה מספרת מה ישראל עשו "עגל", אך משה בתיאורו הסובייקטיבי מתייחס רק לדבר שהיה בעייתי והוא שישראל עשו מסכה. אם כן, צריך לברר מהו עניינו של אותו העגל, וכיצד הוא היה "עגל מסכה"?
על אף שמפשט הפסוקים נראה שאין שום דרישה מצד עם ישראל שייעשה דווקא עגל, נראה שהעגל תופס מקום משמעותי. מקום אחר שאנו מוצאים שבו מוזכר עגל הוא בתיאור מרכבתו של הקב"ה על ידי יחזקאל[5]:
"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונצצים כעין נחשת קלל"
יחזקאל מתאר את החלק התחתון של מרכבתו של הקב"ה כעגל, כאשר בפרשת משפטים התורה כותבת שמה שנראה במעמד הר סיני הוא תחת רגליו של הקב"ה[6]:
"ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר"
החיבור בין שני הפסוקים הללו מעיד על כך שמה שעם ישראל ראו במעמד הר סיני זה עגל. אם כן מה שהם מנסים לעשות ביצירת העגל זה לשחזר את הקב"ה כפי שראו אותו במעמד הר סיני.
אך על אף הכוונה הטובה, התורה מתייחסת לניסיון זה כאל חטא. טענו שהבנת החטא נעוצה במילה מסכה. פרשנות מפתיעה למסכה ניתן למצוא בדבריו של רבי מרדכי ליינר האדמו"ר מאיזביצא ספרו מי השילוח[7]. שורש המילה מסכה הוא השורש "נסך" המציין פעולה של יציקת נוזל אל תוך תבנית. טענתו של האדמו"ר מאיזביצא היא שבעשיית העגל ישנו קיבוע של הקב"ה אל אותה התבנית אשר בה הם ראו אותו בהר סיני. הקב"ה מתגלה בעולם בצורות רבות ושונות, ולא ניתן לקחת תמונה אחת ולומר שהיא "הקב"ה", ש"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". אי אפשר לומר שספר חוקים שניתן באיזה נקודה בזמן תשקף באופן תמידי את רצון הבורא שהוא מעל הזמן.
מי השילוח מסביר כי רצון העם בעשיית העגל הוא -ל קבוע. לאחר קבלת התורה, הם מקבלים כללים, כך שהם אמורים לדעת איך להתנהג. נוסף על כך הם חושבים שהם איבדו את משה שעד כה תיווך להם את דברי ה'. על כן עם ישראל חושבים שהם נשארו רק עם התורה, והכללים אותם הם קיבלו זאת הדרך היחידה לעבוד את ה'. אולם עלינו להבין כי למרות קבלת התורה ה-ל איננו קבוע, וצריך לדרוש אותו ואת רצונו.
המדרש[8] מתאר כי משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית ורואה שעם ישראל רואה את העגל, מה שגורם לו לא לרצות לתת את התורה לעם ישראל כיוון שעונשה של העבירה אותה הוא רואה חמור. הזקנים לא מקבלים את רצונו של משה ורודפים אחריו ולבסוף גם נאבקים איתו על הלוחות אך משה יכול להם. אלא שלאחר המאבק משה רואה שהאותיות כבר לא מופיעות על הלוחות והן פרחו משם, מה שגורם למשה להבין שאין בלוחות ממש ולשבור אותן.
על פי דברינו, רצונם של החכמים לקבל את הלוחות הוא חלק מחטא העגל[9]. הם רוצים לקבל את התורה שבה כתוב איך להיות אנשים טובים בפני ריבונו של עולם. אך משה לא מוכן לוותר הלוחות עקב דאגתו לעם ישראל. מסקנת המדרש מפתיעה ומפחידה גם יחד. לוחות הברית והתורה שאמורים לומר מה רצונו הקבוע של ה-ל הן לוחות שאין בהן ממש ולכן הן צריכות להישבר.
דווקא במעמד הר סיני ובקבלת התורה יש חשש שעם ישראל יקח את התורה ויישכח את הקב"ה. על אף שהכללים המצויים בתורה הם הדרך הטובה לעשות את רצונו של הקב"ה, אי אפשר להסתתר מאחוריהם, להסיר את האחריות ולהגיד שהאדם עשה כיוון שכך כתוב.
עיקרון זה מתגלה גם בשבירת הלוחות. כפי שמצוין במדרשים[10], הקב"ה לא מצווה את משה לשבור את הלוחות ובכל זאת הוא עושה זאת מדעתו. על אף שבסיטואציה אחרת ודאי שהריסה של חפץ דתי חשוב כל כך היא מעשה פסול, משה מבין שבמקרה זה רצונו של ה' הוא לא מה שכתוב ספר ולא הליכה בתלם בכללים הרגילים ושובר את הלוחות. חז"ל מעידים על כך שהקב"ה מקבל את מעשהו של משה. ריש לקיש[11] אף עושה את הלימוד באופן מפורש ואומר שלומדים משבירת הלוחות שיש פעמים בהם ביטולה של התורה הוא יסודה.
רבי יוחנן אומר[12] שגם חורבן הבית מבוסס על ההליכה אחרי דין תורה. הגמרא תמהה על דבריו, הרי דין תורה הוא הדרך לפעול בעולם. טענתו של רבי יוחנן היא שלמרות שדיני התורה הם הדרך ללכת בדרך כלל, לעיתים צריך ללכת לפנים משורת הדין. למרות שהתורה ודיניה מבטאים את רצון ה', יש מקרים בהם דקדוק על קוצה של ההלכה יכול להביא חורבן והאדם נדרש לחמלה ושכל ישר כדי להבין כיצד עליו לפעול[13].
דברים אלו מעט מבהילים, ומחייבים את האדם לקחת אחריות על מעשיו. האדם לא יכול להסתתר מאחורי התורה מצד אחד, ומצד שני גם האמירה כי הוא סותר את התורה איננה מספקת כשלעצמה. על האדם מוטל להבין מה הדבר הרצוי בפני ה-ל, כדי שיוכל לעמוד מאחורי מעשיו.
[1] ראה למשל רש"י שמות פרק לב פסוק א ד"ה אשר ילכו לפנינו
[3] שמות פרק לב פסוק א ד"ה אשר ילכו לפנינו
[4] השווה בין שמות פרק לב פסוק ח לדברים פרק ט פסוק יב
[7] חלק א פרשת כי תישא ד"ה -להי מסכה לא תעשה לך, חלק ב פרשת כי תישא ד"ה ויאמר ה' אל משה ראה
[8] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב
[9] מימושו של רעיון זה הוא במשכן, כפי שהרחבנו בשיעור מטרת המשכן.
[10] ראה למשל אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב בשם רבי מאיר
[13] כך גם עולה מפירושו של המהר"ל (הקדמה לתפארת ישראל) את אמירת הגמרא (בבא מציעא פה:) כי המקדש חרב כיוון שלא בירכו בתורה תחילה. המהר"ל טוען שחוסר בברכת התורה מעיד על ניתוק בין התורה לבין ה'.