פרשת וזאת הברכה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה מסתיימת במותו של משה. מקובל לומר שמקום קבורתו של משה לא נודע. אמירה זאת מופיעה גם בחז"ל ומתבססת על פסוק שאומר כי לא ידע איש את קבורתו של משה.
אולם בתחילת אותו הפסוק מקום קבורתו של משה מתואר על ידי שלושה תיאורי מקום. משה נקבר בגי בארץ מואב מול בית פעור. לשם השוואה, מקום קבורתה של מרים הוא קדש, תיאור מקום אחד בלבד, ובכל זאת התורה לא אומרת שמקום קבורתה לא נודע. קבר אחר אשר מוזכר על ידי שלושה תארים הוא קבר האבות – במערת המכפלה אשר נמצאת בחברון בארץ כנען[1]. לגבי מערת המכפלה לא רק שהתורה לא אומרת בפירוש כי לא נודע קבורתה, אלא יש לנו זיהוי של המקום.
גם אם תיאור המקום לא מספיק כדי שנוכל למצוא את קברו של משה, עדיין הדרך בה מתנסחת התורה נראית כסותרת את עצמה. פירוט המקום בו נקבר משה לא יכול לבוא יחד עם האמירה כי מקום זה איננו ידוע לאיש. במילים אחרות, אם הקב"ה רוצה לשמור את מקומו של משה בסוד למה הוא חושף פרטים לגבי מקום זה?
מעבר לסתירה הפנימית, לכאורה נראה שהאמירה הזאת היא מיותרת. אם משה עלה להר נבו לבד ומת שם, ודאי שאיש לא יודע את מקום קבורתו. בנוסף, עצם העובדה שהיום אין מקום אשר מיוחס לקברו של משה, או אזכורים למקום כזה, מספק ראיה מספקת לכך שאיש לא ידע את מקום קבורתו של משה. כך שצריך להבין מדוע התורה נזקקת לומר בפירוש כי קברו של משה אינה ידועה לאף אדם?
כדי לנסות לפתור את הבעיות הללו, נעלה שאלה נוספת על הפסוקים. מה החשיבות שיש בעובדה שאיש לא יודע את מקום קבורתו של משה? לו יצויר כי מקום קבורתו של משה היה ידוע, איזה שינוי זה היה גורם בעולם?
תשובה מפתיעה לשאלה זאת מופיעה במדרש[2]. המדרש מעלה את השאלה על ההבדל בתגובתו של משה לשני חטאים. בחטא העגל משה מתייצב מול עם ישראל באופן תקיף ונחרץ, אך כאשר בני ישראל חוטאים עם בנות מדיין משה עומד לנוכח הסיטואציה בלי לעשות כלום. טענתו של המדרש היא שמשה לא פועל בחטא בנות מדיין על מנת לאפשר לפנחס לקחת פיקוד כדי שיתברג במעמד גבוה בעם, ויקבל שכר.
אך המדרש לא מסיים, ומוסיף לומר שעצלנותו של משה היא זאת שגרמה לו להיענש בזה שמקום קבורתו לא נודע. אלא שגם החטא איננו ברור כל צורכו, שהרי ראינו שלפי המדרש משה מוותר לפנחס כדי שפנחס יקבל את הגדולה המגיעה לו. מעשה זה נראה כמעשה אלטרואיסטי ולא מובן מדוע המדרש מתייחס למעשה זה כעצלנות אשר מזכה את משה בעונש? כמו כן, יש לחקור מה העונש שטמון בחוסר ידיעת מקום קבורתו של משה, הרי לכאורה נתון זה כלל לא אמור להשפיע על משה עצמו?
החטא של משה על פי המדרש הוא חטא העצלנות. כלומר המדרש לא מקבל את האמירה המובאת בשם משה שהוא רוצה לתת לפנחס לבצע את המעשה כדי שפנחס יהיה זה שמתוגמל על המעשה. מה מניע את המדרש לטעון שזה לא היה המניע של משה? אפשר להציע כי בניגוד לתמונה האלטרואיסטית שהיה ניתן לצייר למצב הזה, משה לא נותן לפנחס גדולה וכבוד, אלא הוא מתחמק ממשימה שמוטלת עליו.
אולם, טענת המדרש כנגד משה היא קשה מאוד, ואם המדרש לא היה כותב זאת בפירוש ככל הנראה לא היינו מעלים על דעתנו כי משה הוא עצלן. הראייה הגדולה לכך היא שבחטא העגל משה לא מתעצל, והוא בעצמו מוביל את המתקפה הקנאית על עובדי העגל.
על כן נראה להציע כי העצלנות המתוארת במדרש היא לא הימנעות מפעולה עקב חוסר חשק, אלא הימנעות מפעולה מסיבה שאינה מוצדקת. דוגמה לשימוש כזה ניתן למצוא בספר משלי[3]. החכם אומר כי העצל לא יחרוש בחורף ועל כן בקיץ לא יהיה לו מזון והוא יצטרך לבקש אוכל משאר האנשים. המפרשים[4] אומרים כי העצלן לא חורש בחורף עקב הקור. כך שלכאורה לעצלן יש סיבה לא לחרוש בחורף, ובכל זאת הוא נקרא עצל. אם המניע של העצלן איננו רפיון כוח, מדוע הוא מוגדר כעצלן? התשובה המתבקשת היא כי שאר האנשים כן חורשים בחורף למרות הקור. במילים אחרות שימוש בנימוק אשר לא מתאים לנורמה החברתית מוגדר כעצלנות.
אם נחזור למדרש עם המטען הזה, ניתן להציע כי חטאו של משה הוא לא בעצם המניע שלו, לרומם את פנחס, אלא בעובדה כי דרך ההתנהלות הטבעית לא כוללת בתוכה התעסקות בחשבונות כאלו. המניע של משה יכול להיות ללא רבב, ובכל זאת שימוש במערכת השיקולים ה-לוהיים על מנת להימנע מפעולה בעולם הזה הינה בעייתית.
מבין כל האנשים משה הוא המתאים ביותר לשימוש במערכת השיקולים של ה'. לאורך התורה אנחנו רואים כי משה נמצא על הגבול בין האנושי ללא אנושי. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא השהות על הר סיני במהלכה משה נמנע מאכילה ומשתייה למשך תקופה של ארבעים יום.
לפי זה ניתן להציע הבנה מחודשת למדרש. עונשו של משה איננו עונש אלא תוצאה ישירה של מעשיו. משה מתנהג כמי שעליון על העולם, ומשתמש בשיקולים על טבעיים כדי להכריע בעולם שלנו, וכתוצאה מכך מקום קבורתו אינו נודע, המורשת שלו נהיית בגדר רעיון, אך האיש משה עצמו כבר לא מהווה נקודת עניין.
אם כך, כשהתורה מתארת את מקום קבורתו של משה אפשר להציע כי היא אינה באה לתאר מקום גיאוגרפי, אלא את מורשתו של משה. משה קבור בגי – מקום נמוך, זאת למרות שלכאורה הוא נפטר בהר. ואכן אחת המידות המשמעותיות הנלמדות ממשה הינה הענווה. למרות שמשה היה האיש שהגיע למדרגה הגבוהה ביותר, וטיפס על ההר הגבוה ביותר, הוא תמיד נהג בשפלות רוח כמי שנמצא בגי.
התורה ממשיכה ואומרת שלא רק שמשה נקבר בגי הוא גם נקבר בארץ מואב. המילה מואב מציינת כי מקורו של הדבר הוא באב[5]. הענווה של משה נבעה מכך שהוא לא ייחס את הישגיו לעצמו אלא לקב"ה. ענווה שכזאת אינה מזלזלת בהישגים שצבר לאורך הדרך, אלא רק מצביעה על שותפים אחרים שהיו למשה לאורך הדרך, ובפרט על הקב"ה.
התיאור האחרון הוא שמשה נקבל מול בית פעור. עולה מכאן שמורשתו של משה מנוגדת בתכלית לזאת של בית פעור. אם כך, כדי להבין את מורשתו של משה יש להבין מה עומד מאחורי העבודה הזרה של בית פעור. דרך קיום העבודה היא על ידי עשיית צואה אל מול הפסל. יש שתי דרכים להבין את התיאולוגיה המסתתרת מאחורי מעשה מגעיל שכזה.
הדרך האחת היא לומר שהאיפוק שהאדם מפגין כלפי החברה, והבושה שיש לו מסיפוק צרכיו הוא פסול ובזוי. על כן, לבעל פעור עובדים בדרכים הכי בזויות ומגעילות. כי האדם לא צריך להתבזות ולהתבייש בצרכיו, להפך, הוא צריך להתבייש במה שמונע אותו לעשות אותם.
דמותו של משה עומדת באנטיתזה מושלמת לתיאולוגיה זאת. משה הוא האיש שריסק את צרכיו כאדם פרטי. במהלך שהותו על הר סיני הוא התעלה מעבר לרמה בה הוא דואג לאוכל ושתייה. בנוסף הוא גם פרש מאשתו. יוצא שלפי דרך זאת, מורשתו של משה היא שהאדם הוא יצור קדוש, ועל כן הוא יכול וצריך לדחות את צרכיו הגשמיים.
ניתן להציע דרך נוספת, יחסית קרובה לדרך הקודמת שהוצעה. עבודה זרה אשר מקדשת את צרכיו של האדם, היא עבודה זרה שמטרתה לומר שגם הפסולת בגופו של האדם היא קדושה. או במילים אחרות, לא רק שעל האדם לא מוטל לרסן את עצמו אלא שהוא כל כולו קדוש, גם הפסולת הכי בזויה בגופו קדושה. גם כאן משה יוצא חוצץ נגד התפיסה ומציג מקום בו האדם מבין שהוא לא נמצא במרכז אלא ה-ל.
הענווה והחובה לרסן את רצונות הגוף ואת קדושת העצמי הן מורשתו של משה. אין אנו יודעים מה עלה בגורל האיש משה, או היכן היא קבורתו, אבל דווקא זה מאפשר לרוח שלו ולמורשת שלו להיות נטועות בכולנו.
[1] על פי ספר בראשית פרק כג פסוק יט
[2] במדבר רבה פרשת בלק פרק כ סימן כד
[4] דוגמת רש"י ספר משלי פרק כ פסוק ד ד"ה מחרף עצל לא יחרש. אולם בדברי רש"י נראה כי שם עצלות מופיע כי האיש לא מנצל את הזמן שהתפנה כראוי.
[5] דוגמה לכך ניתן למצוא בפרשנויות לגמרא במסכת בבא קמא דף לח: למשל רש"י ד"ה דקאמרה מואב
