פרשת חוקת מתחילה בדיני טומאת מת. כאשר אדם נוגע במת או נמצא עמו באותו הבית, הוא נחשב טמא מת. על מנת להיטהר, עליו לעבור תהליך טהרה הכולל שפיכת "מי חטאת" – מים מעורבבים באפר פרה אדומה ומרכיבים נוספים.
כמו רוב המצוות בתורה, גם דיני טומאת מת מועברים מה' אל משה ואהרון, ומשם אל העם. אך כאן יש חריגה מהנוסח הרגיל: התורה מקדימה לדיני הטומאה וטהרה את הביטוי "זאת חקת התורה". כדי להבין את משמעות הקדמה זו, נשווה אותה להקדמה דומה.
בסוף סיפור יציאת מצרים[1], ה' מצווה את משה ואהרון על דיני קורבן פסח[2]. לפני הצגת הדינים, הוא אומר "זאת חקת הפסח". מילים אלו מציינות שבפסוקים הבאים יופיעו דינים הקשורים לפסח. לפי היגיון זה, ההקדמה לדיני טומאת מת צריכה להיות "זאת חקת הטומאה" או "זאת חקת הפרה". אך בפרשתנו החוקים מתייחסים לתורה כולה[3].
הרשב"ם[4] עונה על שאלה זו בדרך הפשט, בכך שהוא מציין שגם בהמשך הפסוקים יש בעיה דומה. לפני הדיון בהלכות טומאת אוהל, המתפשטת לכל מי שנמצא באותו בית עם המת, כתוב "זאת התורה". מכאן, כאשר כתוב בתחילה "זאת חקת התורה", הכוונה היא לא לחוקים הקשורים לתורה כולה אלא לנוהל המתואר בהמשך לגבי אדם שנטמא.
כאן חשוב לציין שכאשר כתובה בתורה המילה "תורה", הכוונה לנוהל. כך, למשל, בטהרת אדם שנטמא בצרעת כתוב "זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו", כלומר תיאור התהליך שעל המצורע לעבור כדי להיטהר.
גם בהשוואה לדיני טומאה וטהרה המופיעים בפרשתנו, ניתן לראות הבדל. במצורע התורה מיוחסת למצורע, "תורת המצרע", בעוד שבטומאת מת לא מייחסים את התורה לאדם מסוים, אלא כתוב[5] "זאת התורה". הסיבה היא שבדיני טומאת מת הנוהל אינו מופנה לטמא ספציפי, אלא זה הנוהל במקרה מוות.
אם כן, כאשר כתוב "זאת חקת התורה", הכוונה היא לא לדינים הכלליים הקשורים לתורה, אלא לדברים שיש לבצע כדי ליישם את הנוהל. כלומר, החוק המחייב את עם ישראל להביא פרה אדומה העומדת בקריטריונים מאפשר לאדם שנטמא בטומאת מת לעבור את תהליך הטהרה.
אמנם דברי הרשב"ם מסבירים את צמד המילים "חקת התורה", אך עדיין יש לעמוד על הצורך בהקדמה זו. שאלה זו עולה כי לא לכל ציווי בתורה מצוין אם הוא חוק או תורה. גם הדרך בה התורה משבצת את הביטוי הזה בפרשתנו מעלה תמיהות.
"חקת התורה" הקשורה לדיני פרה אדומה היא "חקת התורה אשר ציווה ה'". אמירה זו נראית מיותרת, כיוון שבפסוק הקודם נאמר שה' הוא הדובר. בנוסף, ה' מוזכר בפסוק בגוף שלישי, כאילו נאמר "אשר ציווה ה'", ולא "אשר ציוויתי". המשך הפסוק מתייחס לשומע יחיד, למרות שהדיבור הוא אל משה ואהרון ביחד. ואכן, בפסוק הבא יש התייחסות למספר שומעים.
כדי לענות על התמיהות שהצפנו, נעלה תמיהה נוספת על סדר הפרשה. התורה מתחילה בדיני טהרת טמא מת ורק לאחר מכן מגדירה מיהו טמא מת. לכאורה, עד שלא מוצגת טומאת המת, לא ניתן לדבר על טהרה מטומאה זו.
התשובה לשאלת סדר הפרשה יכולה להיות תשובה טכנית. ניתן לשמור את החומר שבו משתמשים לטהרת טמא מת, ופרה שעומדת בקריטריונים היא יחסית נדירה ומספיקה למספר טהרות. הגיוני שלא בכל פעם שיגיע טמא מת להיטהר יכינו בשבילו את התמיסה. לכן, יש להתארגן מראש ולהכין את המים כדי שאם מישהו יטמא, יהיה ניתן לטהר אותו. אך ניתן להסביר את העניין גם באופן מהותי.
הנוהל שאליו מתייחסת מצוות פרה אדומה הוא טהרת האנשים ששהו עם המת באוהל בעת מיתתו. מסתבר שהאנשים האבלים הם הקרובים ביותר לנפטר. חווית האבלות של אדם קרוב אינה חוויה שניתן להישאר אדישים אליה. היא נוגעת לכל היבטי החיים, כולל הקשר בין האדם לבוראו. על כן, טמא מת אינו יכול לבוא אל הקודש.
תהליך הטהרה מהמוות הוא תהליך של חזרה לחברה שחייה הם חיי קדושה. התורה מקדימה את מצוות פרה אדומה לתהליך הספציפי שהאבלים צריכים לעבור, כי יש דרישה שתמיד יהיו בהיכון מרכיבים לטהר את מי שנטמא ולהחזירו אל החברה. תמיד צריך לוודא שאין מישהו שנותר אבל באוהל.
הקב"ה מטיל את הדרישה הזו על עם ישראל. הליך הכנת המים לטהרה מתחיל בכך שבני ישראל לוקחים פרה ומביאים אותה לטובת תהליך הטהרה. הם אלו שצריכים לדאוג שאף אחד לא נשאר בחוץ, שאף אחד לא נשאר אבל באוהל.
כל אחד מישראל שמתעסק בבקר שלו צריך לחשוב אם יש לו פרה אדומה בעדר. אם הוא מוצא כזאת, עליו לשים אותה בצד כדי שלא תעבוד ולדאוג שלא יהיה בה שום מום. רק כך הפרה תוכל לשמש לטהרת הטמאים.
הדבר היחיד שעל בני ישראל לדאוג לו הוא הפרה האדומה. לטהרת המת יש צורך במרכיבים נוספים כמו עץ ארז ואזוב, אבל הציווי "ויקחו אליך" מתייחס דווקא לפרה האדומה. התורה מצווה את האדם לחשוב על האחר תוך כדי העיסוק שלו בעדר ובממון שלו. כמו שמתבטא במתנות עניים, כאשר האדם עוסק בתבואתו הוא צריך לזכור שיש אנשים שאין להם. כך גם כאן, התורה מצווה את האדם לחשוב על מי שאינו יכול לעבוד כרגע כי הוא מתאבל.
השאלה הגדולה ביותר לגבי מצוות פרה אדומה היא מדוע האנשים המתעסקים בתהליך הכנת החומר נטמאים בטומאה קלה[6]. לפי דברינו, ייתכן שאפשר להציע כי עצם התהליך של החזרת אדם לחברה דורש יציאה אליו ולקיחת חלק מהחוויה שלו. גם כאשר אין טמא רלוונטי, הצורך לתחזק מערך שנפגש עם המוות ומתעסק בו באופן קבוע יכולה לערער את האדם. הדרישה המתמדת להסתכל החוצה ולהיות מוכן לוותר על מעמד ורכוש איננה פשוטה.
העובדה שהציווי נאמר לנוכח אחד למרות שגם משה וגם אהרון נוכחים בשיח יכולה להיות בעלת משמעויות רבות. אך ההימצאות של התופעה דווקא בדין פרה אדומה מעידה על כך שכדי שעם ישראל יעמוד במשימתו יש להזכיר להם כי יש אדם בצד השני. הציווי הזה אינו עבור הקב"ה אלא עבור האדם שעולמו קרס עליו. כדי לעשות זאת, הציווי עובר בשיח בין אישי.
ישנה הדגשה כי הציווי על פרה אדומה הוא מפי ה', כי זה לא דבר ברור מאליו. מצוות פרה אדומה עוברת כבקשה בין יחיד ליחיד. זו הסיבה שהיה מקום לחשוב שתחזוקת מערך הטהרה מגיעה מתוך רצון אנושי פשוט ולכן התורה צריכה להדגיש שמקור הציווי הוא מהקב"ה.
[1] ספר שמות פרק יב פסוק מג
[2] ישנה מחלוקת בין רש"י לראב"ע. רש"י טוען שהציווי הזה נאמר קודם יציאת מצריים ומתייחס לקורבן הפסח שנעשה במצרים. הראב"ע חולק עליו ואומר שהמצווה הנאמרת כאן היא לדורות.
[3] אור החיים (ספר במדבר פרק יט פסוק ב ד"ה זאת חקת התורה) מעלה שאלה זאת, ועונה כי קבלת התורה היא זאת שמטילה על עם ישראל את חוקי הטומאה והטהרה, דהיינו רק עם ישראל מטמא.
[4] רשב"ם ספר במדבר פרק יט פסוק ב ד"ה זאת חקת התורה.
[5] ספר יקרא פרק יד פסוק ב
[6] מובא למשל במדרש תהילים מזמור ט אות ב
