פרשת צו

תקציר הפרשה

פרשת צו ממשיכה את דיני הקורבנות שראינו בפרשת ויקרא, אך הפעם ההלכות אינן נוגעות למביא הקרבן אלא לכהן המקריב. נושא נוסף שנזכר בפרשה הוא ביצועם של שבעת ימי המילואים – הימים בהם מתקדשים המשכן והכוהנים.
הדין הראשון הנזכר בפרשה הוא פינוי המזבח משארית האפר. פעולה זאת בוצעה כל בוקר. הכהן שעושה אותה מחליף את בגדיו כדי להוציא את האפר אל מחוץ למחנה. רק לאחר ניקוי המזבח ניתן לערוך עליו עצים ולהדליק אותם.
משם התורה ממשיכה לדיני קרבן מנחה. הכהן לוקח מעט קמח עם שמן ומקריב על המזבח. את יתר הקורבן הכהנים אוכלים בחצר המשכן. דין נוסף שנזכר בדרך אגב הוא האיסור להפוך את המנחה לחמץ.
מנחה נוספת הנזכרת לאחר מכן היא מנחת החינוך. מנחה זאת מוקרבת בכל יום פעמיים ביום, וכן על ידי כהן חדש שמתמנה. הקורבן כולל קמח חלוט בשמן אפוי ומטוגן. מהמנחה הזאת הכהנים לא אוכלים והיא נשרפת כולה.
משם התורה עוברת לקרבן חטאת. החטאת בדרגת קדושה גבוהה ולכן נשחטת בצפון. מה שלא מוקרב מהחטאת נאכל על ידי הכהנים בחצר המשכן.
המנחה וחטאת הם בדרגת קדושה גבוהה, והם מעבירים את דרגת הקדושה שלהם על ידי מגע. אם הדבר שמתקדש הוא אוכל דינו כדין הקורבן כך שפסילת הקורבן תוביל לפסילתו ואם הקןרבן לא נפסל האוכל מותר רק לכהנים. אם הקדושה עוברת לבגד יש לכבס אותו במקום קדוש. במקרה של מגע בכלי חרס לכלי אין תקנה ויש לשבור אותו, אך לכלי נחושת יש תקנה וניתן להחזירו למצבו הקודם על ידי מירוק.
קורבן אשם הוא הקורבן הבא שנזכר. דרגת קדושתו גם היא גבוהה ולכן שחיטתו מתבצעת בחלק הצפוני של המשכן. את בשר הקורבן שלא מוקרב מקבל הכהן שהקריב את הקורבן.
אגב דין זה התורה אומרת שהכהן שמקריב עולה זכאי לעור שלה, וכהן המקריב מנחה מקבל את מה שלא מוקרב, אלא אם זאת מנחה שלא נאפתה או טוגנה אז היא מתחלקת בין כל הכהנים.
הקורבן האחרון הוא קרבן השלמים. אדם שמביא שלמים כי הוא רוצה להודות, צריך להביא יחד עם הקרבן שלו כמות גדולה של לחמים. את הקורבן עליו לגמור עד הזריחה של היום שלמחרת. אך אם האדם מביא קרבן שלמים מכל סיבה אחרת, יש לו עשרים וארבע שעות יותר לאכילת הקרבן. מה שנותר מהקרבן צריך להישרף, ואם אוכלים ממנו הקורבן לא נחשב. דין נוסף הוא שהכהן חייב להתכוון בעת הקרבת הקרבן למקריב הספציפי, ואם הכהן לא עושה את זה אז הקורבן נחשב "פיגול" ואסור באכילה. את הקרבן אסור לאכול אם האדם טמא בכל סוג טומאה.
לפני אכילת הקרבן המקריב צריך להניף את החלב שעל החזה, החלק אשר יישרף על המזבח, ולתת לכהן את שוק הרגל הימנית ואת בשר החזה. התורה מזכירה כאן גם איסור אכילת חלב ודם.
הנושא האחרון בפרשה הוא הכשרת כלי המשכן ומינוי הכהנים. הכשרת כלי המשכן נעשית על ידי שפיכת שמן עליהם. טקס מינוי הכהנים נעשה בפני כל העם ובמהלכו משה רוחץ את הכהנים, מלביש אותם בבגדי הכהונה ויוצק שמן על ראשם. הכהנים מקריבים פר לחטאת ושני איילים. דם החטאת משמש להזאה על הכהנים. אייל אחד נשרף כולו על המזבח, ומבשר האיל השני נכהנים אוכלים יחד עם סל לחמים שנמצא לפני ה'.