בין הדינים הרבים המופיעים בפרשת משפטים מופיע גם החיוב לסקול שור שהרג אדם, בנוסף לחיובים האחרים המוטלים על בעל השור.
הגמרא דנה בדין איסור הנאה בשור הנסקל. הגמרא בבא קמא ובעוד כמה מקומות מנסה לברר מאיפה יודעים שאיסור ההנאה חל לא רק על בשר השור אלא גם על עורו האם מהמילים "בעל השור נקי" או מתחילת הפסוק "לא יאכל את בשרו". מי שדורש מ"לא יאכל את בשרו" לומד מהמילים "בעל השור נקי" הרבה דברים כמו חוסר חיוב חצי כופר, פטור מדמי ולדות, פטור מקנס עבד. אלא שמי שדורש את איסור ההנאה בעור מ"בעל השור נקי", מה יעשה עם המילה "את" בפסוק "לא יאכל את בשרו"? ועל זה עונה הגמרא תשובה מפתיעה. היא אומרת שאותו התנא לא דורש את המילה "את" בכלל, ומביאה את הסיפור הבא:
"כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' -להיך תירא פירש; אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי שכר על הפרישה; עד שבא ר' עקיבא ולימד, את ה' -להיך תירא – לרבות תלמידי חכמים"
הגמרא מביאה סיפור על אחד התנאים שמפעל חייו היה דרישת המילה את בכל התורה כולה. הוא לומד את התורה וכל פעם שהיה מגיע למילה את היה מברר מה הוא אותו המושא הנגרר לדבר אותו המילה את אמורה לרבות. זו הייתה הבנתו בכל התורה כולה. אלא שיום אחד מגיע אותו התנא לפסוק שסותר את כל התיאוריה שלו. "את ה' –להיך תירא" אם התיאוריה של אותו התנא נכונה יוצא שהיה ריבוי חלילה על ה-לוה. על כן עוזב אותו התנא את כל התיאוריה שלו, זונח את כל מפעל חייו.
תלמידיו של אותו התנא באים אליו ושואלים מה אם כל אותן הדרשות האת שנדרשו עד עכשיו? ותשובתו היא לא קשה לי אבל אני ממשיך, היא לא צריך עיון, אלא הוא אומר בלב כואב שיש לזנוח את כל אותן הדרשות. ככל הנראה התלמידים משתוממים מתשובה זו שהרי אותו התנא מנחם אותם ואומר כמו שקיבלתי שכר על דרישת אותם האתים, כך אני מקבל שכר על הפרישה ועזיבת כל העבודה שעשינו עד כה.
הנחמה הזאת איננה ברורה. מניין לו שיש שכר על הפרישה? ממתי מקבלים שכר על חוסר עשייה? אפילו באיסורי התורה אין קבלת שכר על אי עשייתם אלא רק עונש על עשייתם. אלא צריך להבין את דבריו לא כנחמה. אם לא נפרוש למראה ראייה ברורה כנגדנו כל הדרישה לא שווה כלום. כשם שקיבלנו שכר על הדרישה בחיפוש האמת, כך גם נקבל שכר על הפרכת כל הדברים על ידי האמת. ואם לא נפרוש, כל מה שעשינו עד כה לא שווה כלום.
אותו התנא עוזב את כל עבודתו מאותה מחויבות לאמת. הוא אינו נזכר יותר במקומות אחרים. וברוב המקומות בהם הוא כן נזכר יש ויכוח על מה שמו האם שמו הוא שמעון או נחמיה. כל זאת למרות שיכול להיות שהפרישה הזאת כלל אינה מוצדקת שכן רבי עקיבא, מי שבוודאי לא חשוד על הריבוי, ואחת הראיות לכך היא שנשמתו יצאה באחד, כן מצליח לדרוש את המילה את [והמהר"ל (בחידושי אגדות) מרבה להסביר למה אין פה כפירה וריבוי על ה-לוה].
דווקא כשאנו עוסקים בדיני ממונות, בהם יש יותר מקום לשכל האנושי, ולסברה, ועל כן גם יותר מקום למפעל חיים אנו צריכים לשים לנגד עינינו את השאיפה לבירור האמת ה-להית, ולא את כבודנו אנו. להיות מוכנים, במידת הצורך להודות בטעות, כי אם לא הלימוד שלנו לא שווה יותר מידי. הוא רק קרדום לחפור בו הוא רק עטרה להתגדל בה. בכל ויכוח אפשר להמשיך להתווכח אם החברותא, אבל אולי הפעם הוא צודק, אולי הפעם באמת טעיתי.
אסיים בסיפור שמסופר על הרב שך. פעם אחת באמצע אחד השיעורים הכלליים הקשה עליו אחד התלמידים קושיה חמורה שסתרה את כל מהלך השיעור. הרב שך חשב כמה רגעים, דפק על הסטנדר ואמר שהשיעור מבוטל, שהרי התלמיד צודק ולא ניתן לו אלא ללכת וללמוד את הסוגיה שוב.
שנזכה לדרוש את האמת ולרודפה, ובעזרת ה' גם נשיגה.
