אחד המאורעות החשובים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, אם לא החשוב שבהם, הוא מעמד הר סיני. במעמד זה נכרתת הברית הנצחית בין עם ישראל לבין הקב"ה וניתנת תורה -לוהית לבשר ודם. ה' מתגלה לעם ישראל כולו, אירוע יחידאי בהיסטוריה של העם היהודי[1]. עם ישראל אומרים "נעשה ונשמע" – הקב"ה אנחנו מוכנים לשמוע בקולך ולעשות ככל מצוותיך לא משנה מה תגיד.
אולם, בניגוד כמעט גמור לתיאור הנשגב של המעמד, ישנו רובד נוסף למעמד המשקף את החיבור בין האידאה שהוצגה למציאות. בתפנית מפתיעה עם ישראל פונים למשה בבקשה לסיים את ההתגלות, את התקשורת הישירה בינם לבין ה-ל. הצעתם היא כי מעתה משה יעביר אליהם את דבר ה', כיוון שאם ההתגלות תימשך הם חוששים שימותו. אל מול האידאה של חיבור ה-ל לקבוצת אנשים, ניצב פחד קיומי מפני מוות שלא מאפשר את ההתגלות.
הפער הזה מעלה תמיהות רבות. את הראשונה שבהן שם רש"י בפיו של משה. לפי רש"י תגובתו של משה לבקשת העם היא ייאוש וריפיון ידיים. עם ישראל צריך לרצות לשמוע את קול ה' באופן ישיר, ולא להצטרך למשה באופן ישיר. התמיהה על עם ישראל רק מתעצמת עקב המדרש[2] המובא על ידי רש"י[3], שטוען כי הכוונה המקורית של ה' הייתה להתגלות רק למשה, ועם ישראל הוא שדרש לראות את ה' ואמר "רצוננו לראות את מלכנו" איננו מסתפקים בהעברת הדברים על ידי שליח אלא רוצים לקבל את התורה באופן ישיר מיד מוסרה.
למרות שטענתו של רש"י מובנת, היא לא עולה בקנה אחד עם פשט הפסוקים. רש"י מייחס למשה טענה לו לא, אשר נוגדת את דברי ה' כי בקשת עם ישראל היא טובה. מדוע רש"י מציג את משה כמי שחולק על הקב"ה אם התורה לא כותבת כך באופן מפורש? כלומר, במידה ואכן משה חושב משהו וה' מתקן אותו, למה התורה לא מספרת על כך?
בנוסף, בקשתם של עם ישראל איננה קוהרנטית. מצד אחד, הם פותחים בטענה כי הם ראו במעמד הר סיני כי הדיבור ה-לוהי לא הורג אותם, ומצד שני לאחר מכן הם מנמקים את בקשתם להפסיק את ההתגלות כי היא תגרום למותם. אם עבר המסר שה' יכול לדבר עם בני אדם והם עדיין יחיו, מדוע המשך הדיבור יהרוג אותם?
על מנת להבין את בקשתם של עם ישראל, ואת התגובות אליה, עלינו לבחון את הסיפור פעמיים. פעם אחת בספר שמות בפרשת יתרו, אשר לכאורה מציג את הסיפור ההיסטורי, ופעם שנייה את התיאור של משה אשר מופיע בספר דברים בפרשת ואתחנן. שני הסיפורים הללו מקבילים אך אינם זהים, וצריך להשוות ביניהם כדי לברר מה קרה שם באמת, ומה המטרה של כל אחד מהם.
בפרשת יתרו מסופר כי העם מפחד מפני המראות הגדולים הללו, ולכן הם מתרחקים באופן ספונטני מהר סיני. לעומת זאת, בפרשת ואתחנן, משה מספר את הדברים באופן מעט שונה, במקום לומר שהעם מתרחק, הוא אומר שראשי השבטים והזקנים מתקרבים אליו ומבקשים באופן מחושב את הפסק המעמד שמא ימותו.
שני הסיפורים על בקשתם של עם ישראל מקבלים תגובות שונות. בפרשת ואתחנן משה איננו מגיב, ותגובה אשר מחזקת את בקשת העם מגיעה מעת ה' ואומרת שהבקשה מצד העם היא טובה. מעבר לאישור, תגובתו של הקב"ה כוללת תפילה ייחודית שמביעה תקווה כי אותה יראה שהובילה את עם ישראל לבקש את בקשתו תישמר לאורך זמן.
לעומת זאת, בספר שמות, טענתו של ה' איננה מוזכרת, ומשה מגיב בצורה אחרת. הוא אומר לעם ישראל כי אין להם ממה לפחד, וכל מה שיש כאן זה ניסיון שמטרתו להטיל עליהם מורא שמים. כאן טענתו של משה איננה מובנת, אם אין להם ממה לפחד, מדוע הניסיון אמור להטיל עליהם פחד ואימה? כמו כן, לא ברור עד הסוף מהו אותו הניסיון.
מעבר לסיפור עצמו, צריך לבחון גם את ההקשר של הסיפורים השונים. בספר שמות, בקשת העם מובאת בהקשר ההיסטורי שלה, ומגיעה כנימוק לעלייה של משה לבדו לקבל את התורה. בפרשת ואתחנן, סיפור זה פותח את נאום המצוות של משה, אשר מתפרס על פני רוב ספר דברים. אך משה מאזכר את הסיפור פעם נוספת בפרשת שופטים, שם הוא מהווה הקדמה למינויים העתידי של הנביאים.
בשלב זה צפות ועולות שאלות רבות על שני הסיפורים ועל הפער שביניהם, כשהגדולה מכולם היא מה באמת קרה שם? מדוע בני ישראל מבקשים את הפסקת המעמד? מה עונה להם משה? האם הוא מרוצה מהבקשה שלהם? האם הוא מנסה לשדל אותם להמשיך במעמד? מהו אותו ניסיון שהוא מזכיר בדבריו?
על מנת להידרש לשאלות הללו, נשאל את אחת השאלות היסודיות ביותר בנוגע למעמד הר סיני, מדוע יש צורך במעמד הזה? למה משה לא יכול לעלות אל הערפל ולחזור עם התורה? בשביל מה צריך את כל הפירוטכניקה הזאת?
לכאורה, התשובה לשאלה זאת מופיעה בפרק הקודם את ההתגלות[4]. ה' מסביר כי הוא הולך להגיע אל משה בענן, כאשר המטרה היא שהעם ישמע את ה' מדבר אל משה, מה שיוביל לאמונה במשה. אך פסוק זה קשה, כיוון שרק כמה פרקים ספורים לפני כן, אנחנו קוראים כי חציית ים סוף גורמת לאמונה בה' ובמשה, ולמה כאן צריך לחדש את האמונה במשה? מה גם שבכל האזכורים של המעמד אין התייחסות לתוצאה של המעמד בהקשר לאמונה במשה, אלא התוצאה היחידה שמוזכרת היא יראת שמיים.
הראב"ע[5] עונה כי עדיין לא כל ישראל האמינו בנבואה. הוא מבסס את דבריו על כך שבאמונת מצרים באותה התקופה לא האמינו בנבואה, וכיוון שישראל שהו במצרים גם הם לא האמינו בנבואה. על כן, עד כה היו אנשים פרטיים שהגיעו לכדי אמונה בנבואה, אבל כעם, רק במעמד הר סיני הייתה התגלות לכולם שגרמה לאמונה בנבואה.
הרמב"ן[6] לא מוכן לקבל את האופציה לפיה עם ישראל לא מאמין בנבואה. לכן הוא מסב את העניין במעמד הר סיני באמונה בעצם הנבואה, לאמונה בנבואתו של משה רבנו. המסקנה שעם ישראל צריכים להפיק ממעמד הר סיני, לפי הרמב"ן, היא כי אף נביא עתידי לא יוכל לערער את נבואתו של משה[7].
מעבר למיקוד של הראב"ע והרמב"ן את מטרת מעמד הר סיני בנבואה, שניהם מביאים יעד מדיד להתגלות בהר סיני. לפי הראב"ע עצם ההתגלות לעם ישראל כולו, ללא תלות באורכה או תוכנה מאששת את עצם קיום הנבואה, כך שאין צורך בהמשך המעמד. באופן דומה, לפי הרמב"ן, עם ישראל שומע גם הוא את ההתגלות שנאמרת למשה, כך שמעמדו של משה כגדול הנביאים נקבע, וניתן לסיים את ההתגלות.
אם כך, התגובה החיובית של הקב"ה בפרשת ואתחנן גולמת בתוכה אישור שהמסר שהיה צריך לעבור אכן עבר, ומביעה תקווה כי המסר יחקק בליבם לעד. כמו כן, מובן הקשר בין בקשת העם למינוי נביאים. עם ישראל צריך לקבל את מוסד הנבואה כדי שימנו לו נביא וכך מובן הקשר לפי הראב"ע. לדעת הרמב"ן לפני מינויים עתידיים של נביאים מצריך מיצוב של משה כגדול הנביאים. בנוסף על כך, משתי פרשנויות אלו עולה כי גם לולא בקשת עם ישראל לסיים את ההתגלות, מסתבר כי התכנון המקורי לא היה להמשיך את ההתגלות עוד זמן רב, כיוון שמטרת ההתגלות הושגה.
הבעיה הגדולה בשתי הפרשנויות הללו, הוא שלאחר מעמד הר סיני הערך הנבחן הוא יראת ה', ואין אזכור מפורש של הנבואה בהקשר זה. היוצאת מן הכלל היא פרשת שופטים, אז גם לא מוזכרת האמונה בנבואה כתוצאה של מעמד הר סיני, אלא רק יש הקבלה בין בקשת העם לשמוע את מעמד הר סיני מפי משה, לבין האמירה כי לעם ישראל יהיו נביאים.
אור החיים[8] הולך בכיוון אחר וטוען על פי מה שמופיע בפרשת שופטים, כי מעמד הר סיני היה אמור להפוך את כל עם ישראל לנביאים. כלומר, אם עם ישראל לא היה מבקש ממשה שהמעמד יפסק והוא יעביר את דברי ה', גם לאחר מעמד הר סיני ההתגלות לכל העם הייתה ממשיכה. אך למרות שעם ישראל רצה התגלות חד פעמית, הם פחדו מלהיות נביאים כולם באופן תמידי, ולכן פנו למשה בבקשה שהוא יהיה הנביא שלהם, ובתוך בקשה זאת בעצם ביקשו תיווך מתמיד בינם לבין ה-ל.
הטעם שמביא אור החיים לבקשת עם ישראל לפי פירושו הוא חשש מהצער שמגיע עם הנבואה. נראה שכוונתו היא שהנבואה קשה לגוף כפי שמתואר בספר ירמיהו[9]. בנוסף, הנבואה מחייבת את האדם להישאר ברמה רוחנית מסוימת[10]. אולם לפי איך שהצגנו את הסוגיה, אפשר להוסיף קומה על דברי אור החיים.
ראינו כי זקני ישראל אומרים למשה כי הם הבינו את המסר לפיו האדם יכול לשרוד את הדיבור ה-לוהי, אך המסקנה שהם מסיקים היא דווקא שעליהם לסיים את ההתגלות ה-לוהית כדי לא למות. בנוסף, על הסתירה בעצם הדברים, לכאורה יש כאן גם שינוי מבקשתם הראשונית להתגלות ישירה מעת ה'.
לפי דברינו ניתן להציע כי הזקנים מחלקים בין ההתגלות הזמנית להתגלות הקבועה, כפי שמדויק מהפסוקים. המסר אותו מציגים הזקנים הוא כי הם ראו שבאותו יום ספציפי הם היו יכולים לשמוע את דברי ה' ולחיות, וכל החשש שלהם הוא רק ממשהו קבוע[11]. אלא שכאן צריך לשאול ממה נובע החשש מההתגלות הקבועה?
בפתיחתו של מעמד הר סיני ה' מכריז כי "אנכי ה' -לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". השאלה הגדולה שפסוק זה מעלה היא מדוע ה' בוחר להציג את עצמו כמי שהוציא את עם ישראל ממצרים, הרי הוא היה יכול לטעון שהוא ה' אשר ברא את העולם למשל. תשובתו של רבי יהודה הלוי[12] לשאלה זאת היא שה' הוא -לוהי ההתגלות, על כן הוא לא מציג את עצמו על פי עובדה שאף אדם אינו חווה אותה, אלא על פי הקשר שלו לעם ישראל.
תשובה מעט אחרת נמצאת בדברי רש"י[13]. רש"י כותב כי כאשר חצה ה' את ים סוף, ראו אותו בני ישראל כגיבור מלחמה, ואילו בהר סיני הוא התגלה כאדם זקן. על כן, ה' צריך לומר כי אין כאן שני אלים שונים, אלא ה' שנגלה בהר סיני הוא גם זה שחצה להם את הים. תשובתו של רש"י מציגה את הצד השני של דברי רבי יהודה הלוי. ה' הוא -לוהי ההתגלות, מה שחלילה עלול להגביל את האדם לחשוב כי ההתגלות אותה הוא רואה ממצה את ה-ל, וממילא אין מקום להתגלות אחרת אשר תיתפס כאל אחר.
מה הנקודה בה עם ישראל מבקש את הפסקת ההתגלות? מפשט הפסוקים נראה כי רק לאחר כל עשרת הדברות מגיעה בקשת העם. התפיסה העולה מפשט הפסוקים היא כי ברגעים אלו עם ישראל היה במדרגה רוחנית גבוהה, אבל בנקודת העצירה הראשונה, הם ביקשו להפסיק כי הם לא יכולים להישאר במדרגה זאת.
אבל חז"ל[14] אומרים כי באמצע הדברות, לאחר שתי הדברות הראשונות מגיעה הבקשה לעצור את ההתגלות הישירה. אם פשט הפסוקים טוען כי עם ישראל רוצה להפסיק את ההתגלות בהזדמנות הראשונה, חז"ל שמים את האצבע על המניע לכך. נקודת העצירה אותה מציירים חז"ל היא בין התפיסה האמונית הנשגבת באשר לקיומו של ה-ל ואחדותו, לבין הביטוי הפרקטי כי אסור לעשות פסל וכל תמונה[15]. איסור זה שונה מהאיסור הנזכר קודם לקיומו של אל אחר, ומטרתו לומר, שגם את הקב"ה אסור להפוך לפסל או לתמונה[16]. אסור לקחת את ההתגלות הנקודתית ולצמצם את הקב"ה רק אליה על ידי נצירת הרגע בפסל או בתמונה.
נראה לומר שזהו אותו ניסיון עליו משה מדבר. עם ישראל צריך לא לפחד מכך שהם ראו התגלות אחרת בהר סיני ממה שהם ראו בקריעת ים סוף או במכות מצרים, להפך, דווקא ראיית התגלות אחרת היא זאת שמאפשרת להם להתנתק מהתמונה אותה הם קיבעו בראש. אך יש בדבר זה גם ניסיון. הניסיון שבוחן את יכולתם להצליח לראות שתי התגלויות שונות כמחוברות לאותו ה-ל. ההצלחה בניסיון זה אמורה למנוע מהם לחטוא בחטא הספציפי של עבודה זרה, של הפיכת ה' האינסופי, לכדי פסל ומסכה רגעית[17].
עם ישראל מבקש לראות בהר סיני את ה', כפי שאמר המדרש. אך נראה כי הם רוצים לראות את מלכם שהם הכירו, את ה-ל שהם פגשו במכות מצרים ועל הים. האמירה של הקב"ה כי הוא אותו ה-ל איננה מרצה אותם ותגובתם הספונטנית היא פחד והתרחקות. משה מגיע בשלב זה ומסביר להם כי התהליך שהם עוברים הוא תהליך חיובי אשר עוזר להם להשיל מעליהם את הקונספציות השגויות שהם סיגלו לעצמם. זה הסיפור של בקשת העם בפרשת יתרו בספר שמות. הסיפור על הפחד הספונטני וניסיון משה להניא את העם מפחד זה כהקדמה לכך שמשה לבדו עולה אל הערפל, מקום הימצאות ה-לוהים.
בפרשת ואתחנן מגיעה תשובת העם למשה[18]. זקני העם ניגשים אל משה ואומרים לו בצורה מחושבת כי הם לא יכולים לנצח להחזיק את המורכבות הזאת של הכללת כל ההתגלויות לכדי ישות אחת. אם אכן זה מה שידרש מעם שלם לבסוף הם יחטאו וימותו, על כן הם מבקשים ממשה שיהיה המתווך, ובכך יציל אותם מהמוות העתידי.
התגובה שבפרשת ואתחנן היא חשובה. אם הייתה רק התגובה הספונטנית שבספר שמות, עם ישראל היה יכול לטעון שהיה אנוס מהפחד הגדול שיש במעמד, ולחזור בו מאמירתם כי אינם רוצים את ההתגלות הישירה בינם לבין ה-ל שהוציא אותם ממצרים. על כן, יש צורך בתגובה מחושבת בה זקני העם מציגים את הנביא המתווך כצורך של העם.
מה שנוצר ברגע זה הוא מצב בו משה הופך להיות הנביא היחיד, האוטוריטה על הבאת דבר ה' אל העם. תפיסה זאת מתבטאת בספר במדבר[19] כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה. תגובתו של יהושע משרת משה היא לכלוא אותם, כי עצם הנבואה שלא מגיעה מידי משה נתפסת בשלב זה כבגידה. אך משה לא מקבל זאת. הוא נשאר בתפיסה הראשונית שעדיף שכל העם יהיו נביאים, רק שיהיו מוכנים לקבל על עצמם את הנבואה.
כך גם ניתן להסביר נקודה נוספת. בתיאור מעמד הר סיני משה אומר שה' העניש אותו בגלל עם ישראל שלא יכנס לארץ[20]. לכאורה, העונש על הכניסה לארץ איננו קשור למעמד הר סיני אלא לחטא שבמי מריבה בו משה מכה בסלע. אך לפי מה שאנחנו רואים כאן, ניתן להבין כי משה ממוצב כאן על ידי העם כאוטוריטה, מה שגורם לחוסר התאמה שלו להכניס את עם ישראל לארץ ישראל שם ההתגלות צריכה לעבוד בדרך אחרת[21].
אם כן, ברור למה משה אינו יכול להגיב בפרשת ואתחנן. אין כאן עוד דיון אידיאולוגי בשאלה איך ראוי לעבוד את ה', אלא החלטה בעלת החלטות ישירות בנוגע למעמדו של משה. על כן, משה כנוגע בדבר איננו יכול להעלות אף טיעון, אך רש"י אומר כי משה איננו מרוצה מהחלטת ישראל, הם צריכים לרצות להתקרב לה' ועל אף הסכנה שיש בדבר לקבל את מתנת הנבואה.
ישנו גם חיסרון מובנה בהעברת הנבואה אל משה המופיעה בבקשתם. עם ישראל אומרים כי משה ידבר אליהם והם ישמעו ויעשו. בניגוד לציווי ה-לוהי לגביו הם אמרו נעשה ונשמע, כאן עם ישראל הופך את הדברים. למרות שמשה מעביר אליהם את דבר ה', ברגע שזה לא מגיע באופן ישיר מפי ה-ל מוטל עליהם לפקפק ולבדוק את הדברים לפני שהם עושים אותם, הם כבר לא יכולים לעשות בצורה עיוורת. רעיון זה מפורט בפרשת שופטים שם הדגש הוא מתי ניתן להאמין לאדם המדבר בשם ה-ל.
אבל תגובתו של ה' הפוכה מזאת של משה. התנועה הנפשית שמפחדת מהחטא הינה תנועה נפשית נכונה, ואם זאת אכן מדרגתם כרגע, הלוואי שיצליחו להמשיך ולשמור עליה. וכך מעמד הר סיני שמטרתו קשורה בקשר הדוק אל הנבואה, הופך להיות מעמד כינון היראה בעם ישראל.
אך כפי שאנחנו רואים, תקוותו של משה איננה נגוזה, והוא עדיין מתפלל[22] "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". ואכן ה' מנבא על ידי יואל הנביא[23] "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו".
[1] רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי חלק ד אות יא) מגדיל לעשות ומשתמש בעובדה זאת כהוכחה ניצת לאמיתת היהדות.
[2] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ב ד"ה ויגד משה את דברי העם אל ה'. המדרש בא לפתור בעיה בפשט הפסוקים. ה' מדבר אל משה, ולאחר מכן במקום לומר שמשה מעביר את דברי ה' אל העם, דווקא דברי העם מועברים אל ה'. על כן, המדרש מציע אפשרויות לשאלה מה ה' אומר למשה בשלב זה.
[3] רש"י ספר שמות פרק יט פסוק ט ד"ה את דברי העם
[5] אבן עזרא ספר שמות פרק יט פסוק ט ד"ה ומתשובת השם
[6] רמב"ן ספר שמות פרק יט פסוק ט ד"ה והנכון בעיני
[7] גישות דומות אך מעט שונות עולות מהרמב"ם ומרבי יוסף אלבו. הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ב פרק לט) שם את הדגש על כך שנבואת משה שונה באופן מהותי מכל הנבואות שהיו עד שלב זה כיוון שיש בה גם ציווי. על כן יש צורך במעמד גדול בו העם יקבל את העובדה כי נביא יכול לצוות. גם רבי יוסף אלבו (ספר העיקרים חלק א פרק יח) טוען שמה שעם ישראל לומד בהר סיני קשור לנבואתו של משה, אבל הנקודה בה הוא מתמקד היא זה שמעמד הר סיני מאשש את כל נבואות העתידיות של משה. אם נסכם, רבי יוסף אלבו אומר שהעיקר שנלמד במעמד הר סיני הוא נבואתו הנצחית של משה, הרמב"ם מתייחס דווקא לעובדה כי התורה מן השמים והנביא יכול לצוות, והדגש אצל הרמב"ן הוא חוסר יכולת של נביא אחר לשנות את התורה, כלומר נצחיות התורה.
[8] אור החיים ספר דברים פרק יח פסוק טז ד"ה ככל אשר שאלת
[10] כך למשל לפני מעמד הר סיני עצמו העם מצטווה להכין את עצמו שלושה ימים לקראת ההתגלות (כפי שמופיע בספר שמות פרק יט פסוק טו)
[11] דיוק זה מופיע בנתיבות שלום ספר דברים פרשת ואתחנן מאמר בקשת בנ"י ואת תדבר אלינו עמוד כט ד"ה והנה ביאור.
[13] רש"י ספר שמות פרק כ פסוק ב ד"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים
[15] כאן צריך להזכיר את טענתו של הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ב פרק לג) כי את שתי הדיברות הראשונות העם חייבים לשמוע מפי ה' בעצמו, שכן לא יכול להיות שאמונתם בה' תהיה מבוססת על אדם אחר. לאמונה בה' כל אדם צריך להגיע בעצמו, ורק את המצוות ניתן לקבל על ידי שליח. בנוסף לשאלה מה צריך לקרות, הרמב"ם משתמש בטיעון זה גם כדי להסביר כיצד עם שלם הגיעו לכדי נבואה, הדבר היחיד אותו הם שמעו זה את מה שכל אדם מסוגל להגיע אליו בעצמו.
[16] מי השילוח חלק א פרשת כי תישא ד"ה -להי מסכה לא תעשה לך, וכן בחלק ב פרשת כי תישא ד"ה ויאמר ה' אל משה ראה
[17] בשיעור עגל מסכה שם הסברנו שזהו החטא שחטאו בני ישראל בחטא העגל
[18] ישנה ראיה בפשט הפסוקים לכך שהסיפור המופיע בספר שמות קודם את זה המופיע בפרשת ואתחנן. בספר שמות לאחר שמשה מנסה לשכנע את העם להמשיך את ההתגלות הוא עולה אל הערפל מקום הימצאות ה-לוהים. אבל בספר דברים ה' אומר לו, עמוד פה עימדי, כלומר משה כבר לא צריך ללכת ולעלות אל ה-לוהים כי הוא כבר נמצא איתו.
[19] ספר במדבר פרק יא פסוקים כו – כט
[21] ראה עוד בעניין זה בשיעור המן הסלע הזה נוציא לכם מים
