ספר בראשית נפתח בבריאת העולם. לפני תחילת הספר לא היה כלום שניתן להבין או לדבר עליו, רק תוהו ובוהו ורוח -לוהים. לא כך ספר שמות. ספר שמות אינו עוסק במציאות תלושה, אלא בעם שנהיה מבניו של יעקב – עם ישראל. אשר על כן, הדבר הראשון המופיע בספר שמות הוא תקציר של מה שהקורא צריך לדעת. במסגרת תקציר זה מוזכרת רשימת השמות של בני יעקב היורדים לארץ מצרים, מותם של דור היורדים והתעצמות המשפחה לעם.
למעט מות דור היורדים, אשר לא מוזכר בפירוש בספר בראשית, נושאי התקציר מופיעים בפרשת ויגש. היינו מצפים שלאחר כל ההקדמות הסיפוריות לספר שמות שיש בפרשת ויגש יהיה ניתן לסיים את ספר בראשית, אך בתורה ישנה פרשה נוספת – פרשת ויחי. ציפייה זאת מעלה את השאלה, אם בפרשת ויחי אין עוד אף הקדמה סיפורית לספר שמות, מדוע פרשה זאת נצרכת?
גם אם ספר בראשית עומד בפני עצמו, ולא מקושר באופן הכרחי לספר שמות, עדיין יש לתמוה על הנצרכות של פרשת ויחי. פרשה זאת עוסקת במותו של יעקב ובמותו של יוסף. מדוע התורה מאריכה לתאר את פעולותיו של יעקב לפני מיתתו, ולא כותבת בפסוק או שניים שיעקב מת? למה התורה מפרטת את כל פרידותיו של יעקב מהעולם?
השאלה מתעצמת יותר עקב החיסרון של העיקר מהספר. בשום שלב לא כתוב שיעקב מת. העובדה כי יעקב נחנט ונקבר מעידה על כך שהוא אכן נפטר, אולם התורה לא כותבת בפירוש את מיתתו של יעקב. מי שעומד על הנקודה הזאת הוא רבי יוחנן[1] שקובע כי יעקב אבינו לא מת. אם כך, צריך להוסיף ולשאול למה למרות האריכות הרבה התורה לא מציינת שיעקב נפטר?
כיוון שמותו של יעקב לא נזכר באופן ספציפי בתקציר של ספר שמות, הדרך בה נרצה ללכת כדי לענות על שאלותינו היא להסביר שהצורה בה מתוארת פטירתו של יעקב הינה עניין פנימי של ספר בראשית. בשביל המשך הסיפור אין צורך לתאר את כל תהליך פרידתו של יעקב מהעולם, אך החשיבות של סיפור זה היא דווקא בתוך ספר בראשית. אם כך, המפתח להבנת פרשת ויחי נמצא בבעיות הבלתי פתורות של ספר בראשית.
בסיפור בריאת העולם בו פותח ספר בראשית לא נשארים קצוות פתוחים. ה' בורא את העולם מתחילתו ועד סופו. כל שלב בבריאה נבחן ומוגדר כטוב, ובסוף יצירת העולם התורה מסכמת ואומרת שסיפור הבריאה נגמר.
אך כבר בסיפור הבא, סיפור חייו של האדם בגן העדן שהקב"ה נטע עבורו, ישנו אירוע שדורש תיקון. האדם מצווה במצווה אחת, לא לאכול מפרי עץ הדעת. העונש שהקב"ה נוקב לעובר על איסור זה הוא מוות ביום האכילה מהעץ[2]. אולם, האדם נכשל באיסור זה ולא מת. שאלה זאת העסיקה רבים מהפרשנים במהלך הדורות.
המדרש[3] אומר שהיום המדובר הוא יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים. ואכן אדם מת בעודו בן תשע מאות שלושים, כלומר לפני גיל אלף. אמנם השאלה על פשט הפסוקים נענית, אך המדרש ממשיך. לאחר שהמדרש אומר שעל האדם נגזר למות בתום האלף הנוכחי, הוא אומר שהקיצוץ בימיו של אדם מכתיב את אורך חייהם שזרעו, דהיינו שאר בני האדם אמורים לחיות עד גיל שבעים.
מה שעולה ממדרש זה הוא שבתכנון הראשוני האדם לא היה אמור למות בכלל, אך כיוון שהוא אכל מעץ הדעת נגזרה עליו מיתה. לא רק מיתתו שלו נגזרה, אלא ימיהם של כל צאצאיו הוגבלו לסדר גודל של שבעים שנים. על אף ששאלת העונש הנקוב שלא הגיע נפתרת, שהרי העונש כפי שהוא מתואר במדרש התרחש בסוף, עולה כאן שאלה חדשה. מדוע אכילת פרי היא מעשה נורא כל כך שמפילה על העולם את המוות?
הרמב"ם במורה הנבוכים[4] נדרש לשאלה אחרת ביחס לאכילה מפרי עץ הדעת. השואל לא מבין כיצד עשיית איסור מזכה את אדם וחווה בדעת. תשובתו של הרמב"ם היא להבחין בין ידיעה מוחלטת ואבסולוטית, לידיעה יחסית. הידיעה המוחלטת מסווגת את העולם לשחור ולבן, לנכון ולא נכון, לאמת ושקר. הידיעה היחסית שונה ממנה והיא מבוססת על סקאלות. הדבר האחד אולי יותר טוב מדבר אחר, אך הוא עצמו אינו הכי טוב ויש טובים ממנו.
תשובה זאת של הרמב"ם יכולה לענות גם על שאלתנו. בניגוד להנחת המוצא שלנו כי מלכתחילה האדם תוכנן לחיות לנצח, אפשר להניח כי ימי האדם היו מוגבלים. בעיניו הסובייקטיביות של האדם, הגבלת ימיו אומרת שבשלב מסוים כל מה שעשה בעולם ימחק כי הוא כבר לא יהיה חלק מכל זה. אך מי שמצליח להתעלות מעבר לראייה הצרה הזאת, יבין כי האדם יכול להגיע להישגים בעולם הזה שישארו לנצח. האדם עצמו אולי לא יגיע למטרה אך הוא יכול לקרב את המשך האנושות לשם. מי שיגיע אחריו לא יהיה עוד ננס אלא יוכל לעלות על המגדל שהתחיל להיבנות.
כפי שראינו, רבי יוחנן קובע כי יעקב אבינו לא מת. למרות שקביעה זאת מסתמכת על דיוק בפשט הכתובים, כאשר מקשה עליו רב נחמן הוא לא משתמש בדיוק מהפסוק. במקום זאת רבי יצחק מבצע לימוד מספר ירמיהו[5], שם הוא לומד היקש בין יעקב לזרעו. קיומו של יעקב אינו תלוי בגופו שלו אלא במסורת שהוא מנחיל. יצחק צריך לחפור את הבארות שאביו חפר כבר[6]. יעקב מתחיל את חייו לאחר חזרתו מחרן במגדל עדר, ולא חוזר למקומו של יצחק עד מותו. כל אחד מהאבות מקבל בנפרד מהקב"ה את הברכות לארץ ולזרע.
פרשת ויחי מתארת את החותם שמשאיר יעקב על משפחתו ואנשי מצריים. הנוכחים בהלווייתו של יעקב מתוארים בפרוטרוט. לא עוד בן נבחר, אלא דור המשך. החותם שיעקב משאיר בעולם מהווה את המסורת אותה הנחיל, ואת ההתגברות האנושית על עונש המיתה שהוטל על העולם עקב אכילת פרי עץ הדעת. לא עוד חזרה של העולם למצבו הראשוני לאחר כל פטירה של אדם, אלא התקדמות מתמדת.
בשלב זה צריך לשאול למה דווקא יעקב? הגמרא במסכת בבא מציעא[7] מציעה כיוון אחד לפיתרון. לפי גמרא זאת אברהם חידש בעולם את מושג הזקנה כדי שיוכלו להבחין בינו לבין יצחק. כלומר, אברהם התפלל על כך שעם התקדמות הגיל האדם יראה זקן יותר. היכולת להבחין בין בני משפחה מסמלת את עצם היכולת של האדם לחדש. האדם הוא לא רק חלק ממשפחה או שבט, אלא הוא אדם בפני עצמו, והוא יכול להיות נבדל משאר העולם[8].
לאחר חידוש הנבדלות של אברהם יעקב מחדש את החולי. הסיבה בגינה יעקב מבקש שיהיו בעולם מחלות היא כדי שהאדם יוכל לדעת מתי ימות, וכך ידע לחנך ולהעביר הלאה את השרביט. אחרי החידוש של אברהם בעולם שמנתק את האדם מהמשפחה שלו ומאפשר לו להיות אדם עצמאי, צריך גם את חידושו של יעקב, שאפשר לחנך ולהותיר חותם.
תשובת הגמרא נותנת מענה לשאלה למה יעקב, אך תשובה זאת אינה מאפיינת את יעקב. התגברותו של יעקב על המוות מגיעה רק כי צריך כזאת אחרי אברהם, אבל אין שום תכונת אופי שמייחדת אותו לקבל על עצמו את התפקיד הזה. אשר על כן, צריך לשאול, מה מיוחד בדמותו של יעקב שהופכת אותה לדמות שמתגברת על המוות? ישנם שני הבדלים מהותיים בין האבות ליעקב, בעזרתם ננסה לענות על השאלה הזאת.
יעקב היחיד מבין האבות שמתחיל תהליך שהוא לא יהיה זה שיסיים אותו. בירידתו של יעקב למצרים ה' מתגלה אליו ואומר לו שהוא לא צריך לחשוש מירידה למצרים. גם אם נוקטים בעמדה הפרשנית לפיה יעקב לא ידע על גזירת הגורל הקובעת כי זרעו של יעקב יעונה במצרים[9], השוואה בין ההבטחה ה-לוהית ביציאתו לחרן[10] לבין זאת שהוא מקבל בירידתו למצרים[11] מעידה על כך שלא יעקב עצמו יחזור לארץ כנען. אך הידיעה כי את המסע אותו הוא מתחיל לא הוא יסיים אינה מונעת ממנו מלהתחיל את המסע למצרים.
ההבדל הנוסף נעוץ בכך שליעקב אין אף בן דחוי. כל בניו של יעקב ממשיכים את דרכו ונקראים בני ישראל. זאת בניגוד לאברהם שמשלח את בני הפלגשים ואת ישמעאל, וכך גם בניגוד ליצחק שבנו עשיו נדחה והפך לאויבו של יעקב. על אף העדפתו של יעקב את יוסף על יתר האחים הוא אינו מוציא אף אחד מהם החוצה. גם שמעון ולוי אשר עושים מעשה נורא והורגים את כל אנשי שכם מקבלים יחס בברכותיו של יעקב לפני מיתתו.
שני ההבדלים הללו קשורים אחד בשני. בניו של יעקב הם שנושאים אותו למצרים. ירידתו של יעקב למצרים מחלוקת לשני שלבים. הוא מגיע לבאר שבע שם בלילה ה' מתגלה אליו, ורק אז הוא ממשיך למצרים. אך בניגוד לחלק הראשון של הדרך בו יעקב פעיל, בחלק השני הוא סביל, הוא נישא למצרים[12]. באופן סמלי הדרך של יעקב לצאת למסע שהוא לא יסיים היא על ידי בניו. בניו הם שנותנים לו את כח להמשיך בדרכו, כי הוא יודע שלא עליו מוטלת המלאכה להשלים את המשימה.
עד יעקב רק אחד הבנים זכה להחליף את האב. האב היה אישיות עם משימות משלה והיה צריך לבחור מי הבן המתאים למלא את המשימות שיגיעו. אך אצל יעקב בניו אינם מחליפים אותו, אלא ממשיכים אותו. כל תכונותיו של יעקב המתבטאות בבניו הם חלק ממנו, וביחד הם יצליחו להתמודד מול גזירת השמד המחכה להם בספר הבא.
בכך יעקב זוכה לתקן את חטא האכילה מפרי עץ הדעת באופן נוסף. מעבר לעונש גזירת המיתה, חווה נענשת ונאמר לה כי לידת בניה תהיה בעצב. המדרש[13] לומד מהמילה בנים המופיעה בפסוק כי חלק מהצער שנגזר על האישה הוא צער גידול בנים. אך לאחר אמירה זאת מובאת אמירה נוספת של רבי אליעזר בנו של רבי שמעון לפיה גידול ילד קשה יותר מגידול מטע זיתים שלם. מה היחס בין דרשת הפסוק לדברי רבי אליעזר?
אפשר להבין שמטרתו היא להמחיש את הקושי שיש בגידול ילדים המופיע בדרשת הפסוקים. אך הבנה זאת אינה מוכרחת. נראה להציע כי ישנה אפשרות לפיה הוא חולק על דרשת חכמים את המילה בנים כצער גידול בנים. מדרשת הפסוק של חכמים ניתן להבין כי גידול ילד אחד היא אולי משימה קשה, אך היא לא העצב המדובר. העצב הוא בכך שיש כמה בנים ומעשיהם נמדדים אחד ביחס לשני. העצב הוא בצורך לבחור ביניהם.
פרשנות זאת מתיישבת עם טענת הרמב"ם לגבי היחסיות. הבחינה של הבנים תהיה אחד מול השני כך שיהיה אחד טוב יותר אחד טוב פחות. ואכן, בניה של חווה מרגישים בתחרות, וברגע שהבל מנצח את קין, קין הורג אותו. מלחמות האחים ממשיכות לאורך כל הספר. בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעשיו ובין יוסף לאחיו.
רגע ההתעלות מעל התפיסה היחסית נעשה על ידי מנשה. יעקב מגיע לברך את נכדיו, אך מסכל את ידיו, כך שאת הברכה החשובה יותר יקבל הבן הצעיר יותר. מנשה הבכור לא פותח במלחמה כנגד אפרים אחיו, אלא מקבל את ההעדפה הזאת. הוא מראה כי למרות שהבחינה הסובייקטיבית של המציאות קיימת ניתן להתגבר עליה. ניתן לומר שלמרות שהאחד טוב יותר גם השני טוב. רק לאחר המעשה ההרואי הזה יעקב יכול לקבל את כל בניו כצדדים טובים שלו ולהפוך את כולם לממשיכיו, ובכך להשאיר חותם ולא למות.
[1] בגמרא במסכת תענית דף ה:
[2] ספר בראשית פרק ב פסוק יז
[3] בראשית רבה פרשה יט סימן ח
[4] מורה נבוכים חלק א פרק ב, דברי הרמב"ם הללו הובאו ביתר ביאור בשיעור עולמו של קין ועולמו של שת
[5] ספר ירמיהו פרק ל פסוק י
[6] על אף שיש באקט זה עניין של המשכיות כפי שציינו בשיעור בין יצחק למשה, פעולתו של אברהם כשלעצמה הייתה שלמה, אלא שלאחר מותו אנשים אחרים סתרו אותה, כך שיצחק היה צריך להתחיל מההתחלה.
[7] דף פז.
[8] כך גם רבי יהודה (בראשית רבה פרשה מב אות ח) מסביר את כינויו של אברהם, "אברהם העברי". אברהם בצד אחד של העולם, וכל השאר בצד השני. אברהם מצליח לפעול לבדו ולעשות דברים חדשים.
[9] כך עולה למשל מהמדרש (בפרקי דרבי אליעזר פרק לט) שלא מונה את דאגת התקיימות גזירת אברהם בין חששותיו של יוסף שיורד למצרים.
[10] ספר בראשית פרק כח פסוק טו
[11] ספר בראשית פרק מו פסוקים ג-ד
[12] על ההבדל בין שני חלקי המסע עמדנו בשיעור עצתו של יוסף לדרך
[13] בראשית רבה פרשה כ סימן ו
