פרשת ויגש פותחת בשיא הדרמה. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת מקץ, גביעו של השליט המצרי נמצא באמתחתו של בנימין והוא אמור להיכלא בבית הסוהר. יהודה אחיו, פונה לשליט ומבקש ממנו רחמים, בעזרת האמירה כי כולם עבדיו, כולם נתונים בידו לטוב ולרע. אך השליט לא מקבל את תחינתו של יהודה ואומר שמי שנמצא אצלו הגביע הוא יהיה עבד.
כך נגמרת פרשת מקץ. בנימין עומד להיכנס לכלא, ויהודה כשל במשימתו לערוב לשלומו של בנימין. אך בתחילת פרשת ויגש יהודה עושה ניסיון נוסף, ונואם נאום מפתיע ביותר אשר מרגש את השליט המצרי, עד שהלה לא יכול להתאפק והוא חושף בפני יהודה ואחיו שהוא יוסף אחיהם האובד. יוסף אומר לאחיו שאין להם ממה לפחד, כי למרות שהמעשה שעשו הוא רע, ה' גלגל את תוצאותיו לטובה.
לאחר ההתגלות המרגשת יוסף מבקש מאחיו שיביאו לשם במהרה גם את יעקב אביהם. הוא נותן לכל אחד מהאחים רכוש רב, ובנוסף שולח גם רכוש רב לאביו. אולם, לפני שהאחים יוצאים למסעם, יוסף משיא להם עצה. הוא אומר להם "אל תרגזו בדרך". פשטני המקרא העלו שני כיוונים מרכזיים להסביר את עצתו של יוסף.
רש"י[1] והראב"ע[2] הציעו כי עצתו של יוסף הוא שהאחים לא יריבו בדרכם הביתה מי הוא האשם במכירתו של יוסף. הרמב"ן[3] מפרש באופן אחר ואומר שאמירתו של יוסף נועדה להרגיע את האחים. האחים עוזבים את מצריים בתקופה של שפל כלכלי ובצורת גדולה כאשר הם יוצאים משם ברכוש גדול ובידיים מלאות. על כן, טבעי כי האחים יפחדו משודדים שיפגעו בהם בדרך. לכן יוסף חש צורך להרגיע את האחים ואומר להם שלא יפחדו.
אולם בגמרא במסכת תענית[4] מופיעות שתי אפשרויות נוספות להסביר מהי העצה שיוסף נותן לאחים. האפשרות השנייה המופיעה בגמרא בשם התוספתא היא שעצתו של יוסף קשורה לעצם הליכתם של האחים. יוסף אומר לאחים שלא יפסעו פסיעה גסה, דהיינו, שלא ילכו הליכה מהירה בצעדים גדולים.
על דרך הפשט, עצה זאת מגיעה כסיוג לבקשתו של יוסף שילכו מהר כדי לבשר לאביהם את הבשורה כי יוסף חי, וכך גם שיביאו את אביהם מהר למצריים. יוסף אומר לאחים שלמרות דחיפות העניין, שילכו בזהירות. אדם שהולך מהר לא שם לב למתרחש סביבו ומועד להינזק, או כפי שהגמרא מתארת זאת, פסיעה גסה נוטלת 0.2% מראייתו של האדם. פרשנות זאת מתיישבת עם העצה השניה שהתוספתא נותנת לעצתו של יוסף. יוסף גם מבקש מהאחים שילכו רק באור יום, כי בלילה מסוכן לעשות מסעות.
הרב קוק[5] מסביר אחרת את הבעייתיות של הפסיעה הגסה. הוא אומר שהליכה מהירה מעידה על כך שהאדם רוצה להגיע אל יעדו, והדרך לא משנה לו. אותו אדם היה מוכן לוותר על הדרך לגמרי במידה ויגיע לאותו היעד. אם כן, אמירתו של יוסף לאחים היא שלא יוותרו על הדרך ליעקב אביהם.
האחים עברו חוויה מטלטלת במהלכה הם חשבו ששליט מצריים מתנכל אליהם עקב מכירתם את יוסף, שמעון ישב בכלא ובנימין כמעט נאסר גם הוא. בסופה של חוויה זאת הם מגלים שהאח בו הם התעללו הוא האדם החזק בעולם. יוסף אומר לאחים שינצלו את ההליכה כדי לעכל את האירועים האחרונים, ולא ידלגו עליה כדי לבשר את הבשורה לאביהם.
האפשרות הראשונה המופיעה בגמרא היא של רבי אלעזר. הוא מסביר כי מה שיוסף אומר לאחים הוא שלא ילמדו תורה בדרך. הגמרא לא מוכנה לקבל את דבריו שהרי לפי עיקר הדין תלמידי חכמים חייבים ללמוד תורה בדרך, ואם לא עושים זאת הם ראויים למות בשריפה. התשובה שהגמרא נותנת היא שחובת הלימוד בדרך היא חזרה על הלימוד, ומה שיוסף דורש מאחיו לא לעשות זה לעיין בהלכות ומהן להסיק הלכות חדשות.
אלא שגם לאחר מהלך הגמרא נשארות שתי שאלות לא פתורות בדברי רבי אלעזר. השאלה האחת, היא למה חשוב ליוסף שהאחים לא ילמדו תורה בדרך? למה זאת העצה היחידה שהוא נותן להם? אך מעבר לשאלה זאת, ישנה שאלה נוספת אליה צריך להידרש – שאלת התזמון. אם בעייתי כל כך ללמוד תורה בדרך, למה יעקב לא אומר זאת לאחים בכל המסעות שלהם למצריים?
המדרש[6] עונה על שאלה זאת ומאחד את האפשרויות המובאות בגמרא. יוסף אומר לאחים מצד אחד לעכל את החוויה שעברה עליהם. אך הסכנה שבעיכול חוויה זאת היא ההאשמה שהאחים יטילו על עצמם. על כן, יוסף אומר לאחים שלא ידונו את עצמם על פי חוקי התורה, כדי לא לעורר אצלם אשמה ומריבות. כמובן, שלפי הצעת המדרש עצתו של יוסף קשורה בהתגלותו לאחים, ולכן יעקב לא היה צריך להשיא לאחים עצה דומה.
אך כיוון שדברי רבי אלעזר נאמרו לבדם, ננסה לפרשם בצורה שאינה נוגעת לאפשרויות האחרות. כדי להבין מדוע יוסף יועץ לאחיו לא ללמוד תורה בדרך, נעמוד על הרקע לעצה זאת.
כאמור לעיל, יוסף התגלה לאחיו כי לא היה יכול להתאפק. קביעה זאת מעלה את השאלה מה היו המשך תוכניותיו של יוסף אם היה ממשיך ומתאפק[7]. ניתן להציע שני כיוונים אפשריים. כיוון אחד מבוסס על כך שעד כה ההישג של יוסף היה להביא אליו את בנימין. אך לא די בהבאת בנימין, ויוסף רוצה להביא למצרים גם את יעקב אביו[8]. אשר על כן, במידה ויוסף לא היה נשבר הוא היה מוצא דרך להוריד גם את יעקב למצריים.
כיוון שני הוא שמטרתו של יוסף הינה ללמד את האחים לקח[9]. ישנו יסוד מוסרי דתי אותו יוסף רוצה ללמד את האחים כדי שיסיימו את תהליך התשובה על מכירתו. אם מקבלים את הטענה שיוסף לא סיים את תוכניתו אלא החליט לוותר עליה באמצע, עולה כי יסוד זה איננו הערבות ההדדית אותה יהודה הראה כשהציע להיות עבד במקומו של בנימין. אם כן צריך לשאול מה מנסה יוסף ללמד את האחים?
תוך כדי האשמותיו של השליט המצרי את האחים כי הם מרגלים, התורה חושפת בפנינו שיחה בין האחים. האחים אומרים כי הם אשמים על מה שעשו ליוסף. שיחה זאת מעלה שתי שאלות, השאלה האחת היא שהאשמה עליה הם מדברים איננה מכירת יוסף, אלא האכזריות בה הם עשו את המכירה? נראה כי מבחינת האחים אם יוסף לא היה מתחנן והם היו מוכרים אותו המעשה שלהם היה בסדר ולא אמור להביא עליהם את הצרה הזאת? השאלה השנייה היא על ההקשר. מדוע האחים תולים את האשמות השליט במקרה שקרה ונגמר לפני שנים?
רבי עובדיה ספורנו[10] טוען שלפי האחים פעולת מכירתו של יוסף הייתה מוצדקת. הם חשבו שיוסף יוביל להריגתם או לפחות לדחייתם כפי שקרה לעשיו ולישמעאל, לכן הם לא מרגישים אשמים על המכירה אשר הייתה אקט של הגנה עצמית. למרות זאת, הם עשו את מעשה המכירה באכזריות. יוסף התחנן והם לא שמעו לו, ועל כן נגזר עליהם שהשליט המצרי ינהג איתם באכזריות.
בהמשך הפרק התורה נותנת הצצה נוספת למחשבת האחים. האחים משתחררים לאחר שלושה ימים בכלא המצרי, למעט שמעון, ומקבלים מעט אוכל כדי שיעלו לארץ ישראל להביא את בנימין. בדרך במלון אחד האחים פותח את שקו ומוצא בו מעבר לאוכל גם את הכסף אותו הוא שילם על האוכל. תגובת האחים לגילוי זה הוא חרדה גדולה. אך לחרדה הזאת מתלווה גם האמירה מה ה' עושה לנו.
בגמרא במסכת תענית[11] מסביר בנו של ריש לקיש כי אמירה זאת של האחים הינה דוגמה למצב בו האדם חוטא ומאשים את ה' בתוצאות. מעבר להפניית האצבע המאשימה כלפי ה' והחרדה, האחים לא עושים כלום. אפילו המעשה האלמנטרי של בדיקת שאר השקים לא נעשה במלון. גם כאן ישנה קבלה מלאה של הגזרה ה-לוהית. זה מה שה' רצה שיקרה, וגם אם אנחנו מפחדים מההשלכות של מעשה זה אין לנו מה לעשות.
לשם השוואה, לאחר שהאחים מגיעים אל יעקב אביהם הם פותחים את יתר השקים ומגלים את כל כספם. גם כאן מציאת הכסף מובילה לפחד גדול. אבל בניגוד לאחים אשר הפנו את האצבע המאשימה כלפי מעלה, יעקב מבין שהאשמה והאחריות מוטלות עליו "עלי היו כלנה".
אולם השיא של תפיסה זאת מתבטאת במכירתו של יוסף. כשיוסף הולך במצוות אביו אל האחים, התורה מספרת לנו שהאחים רואים אותו מרחוק וזוממים להרוג אותו. באומרם את המזימה הזאת הם מתייחסים גם לחלומותיו של יוסף. הרמב"ן[12] מסביר ואומר שהמזימה להרוג את יוסף הינה הדרך של האחים לבדוק אם חלומותיו של יוסף המנבאים את מלכותו הם נבואיים. במידה ויוסף ינצל מהניסיון להרוג אותו ניתן להניח שתהיה התערבות -לוהית כדי שהנבואה תתגשם.
כאנטיתזה לאחים עומד יעקב אביהם. יעקב כל חייו פועל ולוקח אחריות. הוא לא נולד בכור, אך בכל זאת השיג את הבכורה מאחיו. הוא גנב את הברכות בציווי אימו, ולמרות שהיא הבטיחה שהיא תישא בתוצאות הוא זה שנאלץ לברוח. כשלבן מרמה אותו ומשיא לו את לאה במקום רחל הוא לא פונה לה', אלא מאשים את לבן ופועל כדי להתחתן גם עם רחל. מעבר לתפילה שאמורה להציל אותו מעשיו הוא גם מנסה לפייסו ומתכונן ללחימה.
התורה מספרת שיעקב מאמין לכך שיוסף בחיים כשהוא רואה את העגלות ששלח יוסף כדי לקחת אותו. רש"י[13] מסביר שיש כאן סימן לסוגיה האחרונה שיעקב ויוסף לומדים יחדיו – דין עגלה ערופה. דין זה מבטא את האחריות שיש למנהיגים על רצח לא מפוענח.
אין זה אומר כי יעקב לא מאמין בקיומן של גזרות -לוהיות[14], אך היחס שלו אליהן הפוך. הוא מנסה לצמצם את תחום הגורל כמה שאפשר. דוגמה לכך יש בפרשה שלנו[15]. האחים מודיעים ליעקב שיוסף חי והוא מחליט לרדת למצרים כדי לראות את יוסף לפני מותו. הוא נוסע והולך עד באר שבע שם הוא מקריב זבחים[16].
אך בלילה ה' מתגלה אליו ואומר לו שירידתו למצרים לא תסתכם בראיית יוסף, אלא יעקב הולך להשתקע במצרים. על אף שה' לא מתייחס לכך בפירוש נראה שהסיבה לכך היא הגזרה ה-לוהית שנגזרה על סבו אברהם כי זרעו יהיה גר ויעונה במשך ארבע מאות שנים. ה' אומר ליעקב כי אין לו ממה לפחד, ושיוסף יגן עליו.
מרגע זה יעקב מפסיק לגמרי להיות פעיל. אחרי שהלך לבאר שבע בכוחות עצמו פתאום צריכים לשאת אותו בעגלות. בניגוד ליעקב שיורד לבאר שבע עם כל רכושו, בירידה למצרים הרכוש מיוחס לבניו. יעקב הוא דמות פעילה, והעובדה כי גורלו מוכתב מלמעלה משתקת אותו. למרות שה' אומר ליעקב שאין לו סיבה לפחד, יעקב כבר איננו אותו אדם כשלוקחים ממנו את האחריות לגורלו.
את היסוד הזה מנסה יוסף להעביר לאחים. הם צריכים לעמוד מאחורי מעשיהם ולהוכיח כי יש להם אח נוסף. עד שלא יתנו לשליט הסבר מספק לסיפורם שמעון נשאר בכלא. כשבנימין גונב את הגביע לא ניתן להתייחס לזה כגזרה משמיים ולהעניש את כולם, אלא מי שאצלו הגביע צריך להיענש על מעשיו.
אך יוסף נשבר בדרך. נאומו של יהודה מרגש אותו, והעובדה שיהודה מוכן להיכלא במקומו של בנימין גורמת ליוסף לזנוח את התוכנית שלו. יהודה בכלל לא מתייחס למעשה שבנימין עשה ועל העונש שצריך לקבל בעקבות פשעו. עונש זה נופל על בנימין כגזירת גורל. יהודה לא לוקח אחריות אלא מראה סולידריות.
לכן ההסבר שיוסף מספק לאחים איננו חוסר בגזירת גורל, הוא לא מאשים אותם במעשה הנורא שעשו. אלא מתייחס לתוצאות כגזירה -לוהית טובה. הוא לא מזכיר את המאמצים שנאלץ להשקיע בביתו של פוטיפר או את פיתרון החלומות בכלא המצרי ואפילו לא את מה שעשה כדי להפוך לאיש החזק במצרים.
באופן סימבולי, מעשה זה של יוסף, מדגיש את תפיסתו. ההתגלות לאחים מכריעה שהחלום השני שחלם יוסף לא יתגשם. כשאביו יגיע למצרים הוא לא ישתחווה ליוסף, כפי שהיה בחלום. בכך יוסף מראה שהחלום אינו גזירת גורל, ונתון להחלטתו של האדם. האדם יכול להחליט לחיות את חייו כשולט ואחראי, ולא כמי שנגרר אחרי חלומות[17].
על רקע זה ניתן להסביר את עצתו של יוסף. יוסף מבין שהאחים עדיין אוחזים בתפיסה כי כל מה שמתרחש בעולם נובע מגזירות -לוהיות. תפיסה זאת אינה מאפשרת הכרעות בשאלה מה צריך לעשות. מי שלא יכול לקחת אחריות על ההשלכות של מעשיו לא יכול להחליט מה המעשה הנכון לעשות, ולכן לא יכול לצלול לעומק ההלכה.
אם נחזור למהלך הגמרא במסכת תענית סביב דבריו של רבי אלעזר בהם פתחנו. מעיקר הדין לאדם אסור לקבוע הלכות חדשות בדרך. כדי לקבוע את ההלכה האדם צריך לבוא ממקום מיושב, ואת זה לא ניתן לעשות בדרך. בדרך האדם לא יכול להבין את המשמעות של המעשה שלו ואת השלכותיו. אבל למרות זאת על האדם מוטל לאחוז בהלכות אותן כבר למד, ולהיצמד אליהן, אחרת לא יהיה באפשרותו להתנהל בעולם על פי התורה.
[1] רש"י ספר בראשית פרק מה פסוק כד ד"ה אל תרגזו בדרך
[2] אבן עזרא ספר בראשית פרק מה פסוק כד ד"ה וטעם אל תרגזו
[3] רמב"ן ספר בראשית פרק מה פסוק כד ד"ה אל תרגזו בדרך
[4] דף י: פרשנויות אלו מופיעות גם ברש"י ספר בראשית פרק מה פסוק כד ד"ה אל תרגזו בדרך
[5] עין איה ברכות פרק ו' פסקה נט על הגמרא בדף מג:
[6] בראשית רבה פרשה צד אות ב. נוסח מעט אחר המתאים יותר להצעתנו מופיע במדרש בובר בראשית פרק מה סימן כד
[7] הכיוון בו הולכים רוב הפרשנים (למשל רש"י ספר בראשית פרק מה פסוק א ד"ה ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים) הוא שיוסף תכנן להתגלות ברגע זה, אבל לא רצה לעשות זאת בפני שאר האנשים שבחדר.
[8] הרמב"ן (ספר בראשית פרק מב פסוק ט ד"ה ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם) שהולך בכיוון זה טוען שמטרתו של יוסף היא הגשמת חלומו בו גם השמש והירח, דהיינו אביו ואימו, משתחווים אליו.
[9] בכיוון זה הלך החת"ם סופר בספר תורת משה ספר בראשית פרק מה פסוק א ד"ה ולא יכול יוסף להתאפק
[10] ספורנו ספר בראשית פרק מב פסוק כא ד"ה בהתחננו אלינו ולא שמענו
[12] רמב"ן ספר בראשית פרק לז פסוק כ ד"ה ונראה מה יהיו חלמתיו
[13] רש"י ספר בראשית פרק מה פסוק כז ד"ה את כל דברי יוסף
[14] נקודה זאת נידונה בשיעור שירתו של משה
[15] ספר בראשית פרק מו פסוקים א-ז
[16] הרש"ר הירש (ספר בראשית פרק מו פסוק א ד"ה הם נסעו דרומה) שם דגש על הנקודה כי יעקב אינו מקריב עולות, כפי שעשו כל מי שהיה לפניו אלא זבחים. קרבן העולה מסמן התמסרות מלאה לקב"ה, בעוד הזבח מראה את הנוכחות ה-לוהית במעשיו של האדם.
[17] תפיסה זאת מאפשרת להבין את הסגולה המיוחדת שהגמרא מייחסת ליוסף (מסכת ברכות דף נה:). ביוסף ובזרעו לא שולטת עין רעה. יוסף בוחר את גורלו ולא נותן לאחרים להכתיב אותו, כך שהעובדה שאדם אחר חשב עליו מחשבות לא מעלה ולא מורידה. סגולה זאת מתפרשת באופן ספציפי לגבי חלומות בהמשך הגמרא, רבי אלעזר לומד מסיפורו של יוסף שהנבואה שהחלום מציג תלויה בפרשנות של אותו החלום. האדם הוא שמגשים את החלום, ולא להפך.
