פרשת תולדות היא הפרשה היחידה העוסקת בסיפורו של יצחק. מעבר לסיפור עקרותה של רבקה וסיפור הברכות ששניהם עוסקים כבר בדור ההמשך, סיפורי יצחק הם חזרה על סיפורי אברהם. יצחק גם הוא נתקל ברעב, גם אשתו נלקחת לאבימלך מלך גרר, התורה מתארת בפירוש שיצחק חופר את הבארות שחפר אביו וקורא להם באותם שמות, גם הוא מתעסק בריבים של הרועים שלו.
אם כן מעניין לאפיין את דמותו של יצחק בהתייחסות לשתי נקודות עיקריות. הנקודה האחת היא העובדה שיצחק רואה את עצמו כממשיך דרכו של אביו, והנקודה השנייה היא השינויים שיש בין סיפורי יצחק לבין הסיפורים המקבילים אצל אברהם.
נפתח דווקא בנקודה השנייה. אחד ההבדלים המשמעותיים בין אברהם ליצחק הוא התגובה לרעב. כשאברהם נתקל ברעב הוא יורד למצריים. אנחנו לא יודעים מה הייתה תגובתו של יצחק לרעב, כיוון שבעת הרעב הקב"ה מצווה את יצחק להישאר בארץ ישראל, "גור בארץ הזאת"[1]. ננסה להבין מה הייחוד שיש במגורים בארץ ישראל.
הגמרא במסכת סנהדרין[2] מנגידה בין האבות שזכו בארץ לבין משה שנענש שלא להיכנס לארץ. האבות לא פקפקו במידותיו של הקב"ה, ועל אף שהדברים לא התנהלו כדרך שהובטחה להם הם לא התרעמו כנגד הקב"ה. זאת בניגוד למשה, שאחרי שפרעה מקשה את העבודה על עם ישראל הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי מעלה ואומר שהכל היה לשווא.
במדרש זה הגמרא מקשרת בין קבלת הדין וחוסר הפקפוק של האבות בקב"ה לבין קבלתם את הארץ. ממילא משה שלא קיבל את הדין ופקפק בקב"ה לא זוכה להיכנס לארץ. נמצא אפוא שכדי לזכות בארץ ישראל באמת האדם צריך לקבל על עצמו את הדין. ניתן להציע שההיגיון מאחורי הקביעה הזאת קשור בהשגחה המיוחדת שיש בארץ ישראל "ארץ אשר עיני ה' -לוהיך בה". המפגש התדיר עם הקב"ה דרך ההשגחה יכול להוליד השגות בלבו של האדם, ולכן כדי לקנות את ארץ ישראל יש צורך בהכלה ובהבנה.
נקודה זאת חזקה מאוד אצל יצחק. יצחק היה מוכן שיטלו את חייו עקב ניסיון שאפילו לא היה ניסיון בשבילו כפי שהתורה מדגישה "וה-להים נסה את אברהם"[3]. בסיפור הברכות אדם שיצחק לא יודע מי הוא מגיע כדי לגנוב את הברכה. עצם הסיטואציה גורמת ליצחק לחרדה גדולה, אך בכל זאת תגובתו לאירוע היא קבלת מה שקרה. האדם שגנב את הברכות, גם הוא יהיה ברוך.
אך מדרש לקח טוב[4] הולך בכיוון מעט אחר. המדרש מסביר את האיסור של יצחק לצאת מהארץ על פי הקביעה כי יצחק הוא עולה תמימה, וכמו שעולה שיוצאת מחוץ לבית המקדש נפסלת, כך גם ליצחק אסור לצאת מארץ ישראל. בפשטות, הסיבה בגללה עולה נפסלת ביציאה מהמקדש היא שאחרי העלייה בקדושה כבר לא ניתן לרדת. יצחק הוא עולה תמימה. הוא הועלה על המזבח והתקדש, ושוב אינו יכול לרדת ממדרגה זאת ולצאת מהארץ.
מי השילוח[5] עומד על נקודה נוספת ששופכת אור נוסף על הכיוון בו הולך המדרש. הוא מנגיד בין דמותו של יצחק לדמותו של משה. יצחק אסור בירידה מהארץ ומשה אסור בכניסה לארץ. אך יש עוד הבדל בין הדמויות. יצחק היה עיוור, בניגוד למשה שמדרגתו היא ראיה. משה מגיע לכדי הראיה הכי גבוהה אליה הגיע בן אנוש – ראיית אחוריו של הקב"ה. משה רואה בסבלותם של בני ישראל במצריים. את ארץ ישראל אליה הוא לא זוכה להינכס הוא קונה בראייתו.
במבט ראשוני נראה שאין קשר בין הדברים. יש כאן שני הבדלים בין משה ובין יצחק. אולם נראה שמי השילוח מקשר ביניהם ויוצר על פיהם שני סוגי אנשים. משה הוא איש שרואה, אבל כדי לראות צריך לעמוד רחוק. לעומת זאת יצחק לא רואה כי הוא נמצא בפנים. אפשר לחוות את העולם כמו משה שרואה ומבין את הדברים לאשורם. אך יצחק מציע נתיב אחר, נתיב חוויתי תחושתי.
מדרש רבה[6] נדרש לשאלה מדוע יצחק מתעוור ומעלה שלוש אפשרויות. נתחיל דווקא באפשרות השלישית. האפשרות השלישית יוצאת מנקודת הנחה שאברהם לא היה עומד בניסיון אם הניסיון היה רצח הבן שלו. על כן הקב"ה מחליף את הרצח של יצחק בגזירה עליו שהוא לא יוכל לראות. היינו מצפים לראות במדרש איזה אמירה על כך שהדברים שקולים, או כפי שאנחנו מכירים ממקומות אחרים – סומא חשוב כמת.
אולם המדרש לא מביא את השיוויון בין הדברים כך שנראה שהקב"ה לא מחליף את מותו של יצחק בעיוורונו אלא חומל עליו לגמרי מהמוות ומשנה את הניסיון מהריגת יצחק לשימתו על גבי המזבח. אך מעשה זה גוזר על יצחק עיוורון. ילד לא יכול להבין אבא שמרים עליו סכין על מנת לשחוט אותו. התמונה הזאת ככל הנראה מלווה את יצחק בהמשך חייו ובגללה הוא לא יכול להמשיך להבין, להמשיך לראות.
האפשרות השניה דומה, לפיה יצחק מתעוור מדמעות המלאכים. בניגוד לאפשרות הקודמת שסקרנו כאן לא יצחק הוא זה שמתחבט בשאלה מה קרה לו ולא מצליח להבין, אלא המלאכים. כלומר המציאות מצד עצמה לא הגיונית ואפשרית, ומי שעובר חוויה כזאת לא יכול להבין את העולם.
גם האפשרות הראשונה מתמקדת בחוסר הבנה, אך הפעם לא של מעשה העקידה אלא של עשו. יצחק לא מצליח להבין את הפער שיש בינו לבין עשו. איך מאדם צדיק כמוהו, עולה תמימה, יוצא אדם כמו עשיו, איש ציד. ההפך הגמור ממנו. יצחק מעדיף לוותר על הראיה ולאהוב את עשיו, ולא להבין את הפער, אלא לשהות בעובדה שזה הילד שלו.
אם כן, מדרש רבה מסביר שיצחק לא רואה, כלומר לא מבין אלא מרגיש. יצחק עובר בחייו כמה אירועים שלא ניתנים להבנה בשכל האנושי. על כן הוא מעדיף לוותר על הניסיון להחזיק בראשו את המורכבות הזאת ועובר לחוש, להרגיש. אין הכוונה כמובן לומר שיצחק לא היה אדם חכם, אלא שהחכמה שלו עברה דרך הרגש פחות מאשר דרך הלוגיקה.
אפשר לחבר את מדרש לקח טוב עם מדרש רבה בשתי צורות. האחת היא לומר שהקב"ה רוצה להגן על יצחק. אם יצחק יצא מהארץ הוא לא יוכל להשתמש בחוויתו בלבד מה שייאלץ אותו בסופו של דבר להתמודד עם הטראומות שלו. הצורה השנייה מבינה שיצחק מגיע כאן למדרגה חדשה שאולי סותמת בפניו אפשרות אחת, אבל מאפשרת לו אפשרות אחרת.
המדרש בסוף פרשת חיי שרה[7] מתאר שבמותו אברהם לא הצליח להשאיר חותם, וכל מה שעשה בעולם חזר לאחוריו. אמירה זאת של רבי סימון מציבה שאלה קשה מאוד לגבי היכולת של האדם להשפיע על העולם. אולם המדרש ממשיך ורבי יודן נותן תשובה. הקב"ה דאג שיצחק ימשיך את דרכו של אברהם. לכאורה היה ניתן לומר שמה שמשאיר את החותם זה ההמשכיות, וכמו שאברהם היה צריך את יצחק כדי להשאיר חותם, יצחק צריך את יעקב. אבל לפי דברינו ניתן להציע שמעבר לשינוי הרעיוני שאברהם הביא לעולם, צריך יצחק שיתווך את הדברים בצורה יותר חוויתית ורגשית כדי שהדברים יישארו.
יצחק מצטווה לא לרדת מהארץ, להיות בפנים, ולתת צד יותר פנימי של הבשורה שאביו הביא לעולם. יצחק חופר את הבארות וקורא להם שמות כשמות שקרא להן אביו. מבחינת המעשה והתוצאה לכאורה יצחק עושה את מה שאברהם עשה כבר. אבל מבחינת חווית חפירת הבארות יש כאן חוויה אחרת לגמרי מחוויתו של אברהם שיצחק יכול להנחיל לדורות.
כמו אצל אברהם ויצחק כך גם אצל משה ויהושע. משה מבשר הבשורה, מוציא את עם ישראל ממצרים באמירה הגדולה שצריך לעלות לארץ זבת חלב ודבש. אבל יהושע הוא זה שמגשים, הוא זה שמנחיל את הארץ. ואולי זאת גם הכוונה במשל של המדרש[8] שפני משה כפני חמה, כלומר משה יוצר את האור, מבשר את הבשורה. ופני יהושע כפני לבנה, יהושע מנגיש את אותו האור. פני אברהם כפני חמה, ופני יצחק כפני לבנה.
