ספר דברים, הסוקר את סדרת נאומיו האחרונים של משה אל העם לפני החלפת ההנהגה והכניסה לארץ, פותח בסקירה היסטורית. סקירה היסטורית זאת מתחילה בסיפור מינוי השופטים. בסיפור זה משה זועק מדם ליבו כי הוא לא יכול להנהיג את העם לבדו, ועל כן הוא ממנה שכבת הנהגה נוספת, אשר מהווה את שופטי העם ושוטריו.
יש לנו שני סיפורים על הרחבת ההנהגה, אשר יכולים להיות הסיפור אליו משה מתכוון. הסיפור האחד, המופיע בספר שמות[1], הוא סיפור הצעתו של יתרו. יתרו מגיע ורואה את משה שופט את העם מהבוקר עד הערב ואומר לו שדבר זה בלתי אפשרי ארגונית, ואם משה ימשיך כך הוא והעם יפגעו. כדי למנוע זאת, יתרו מציע למשה למנות דרגים שיפוטיים נמוכים יותר ובכך לחלק את עול המשפט. הצעתו של יתרו זונחת את דרישת ה' שהעם עושה דרך הפניה למשה, ומעבירה את המרכז לפתרון ריבים.
הסיפור השני, שמקורו הוא בספר במדבר[2], מתרחש בקברות התאווה. עם ישראל מבקשים ממשה שיאכיל אותם בשר. תלונת העם גורמת למשה לטעון כלפי הקב"ה שהוא לא יכול להמשיך ולהנהיג את העם לבדו. הפיתרון שהקב"ה מציע לבעיה זאת הוא מינוי של שבעים זקנים אשר יסעו עם משה יחד בעול ההנהגה.
בשני הסיפורים הללו יש קווים מקבילים רבים למה שמשה אומר אצלנו, בפתיחת ספר דברים. בספר במדבר ניתן למצוא את תלונתו של משה[3], ומינוי אנשים שהם מראשי השבטים, אך נראה כי המינוי הוא של מנהיגים ולא של שופטים. לעומת זאת, בספר שמות מוזכר מינוי שופטים כערכאות קטנות, כפי שמשה אומר כאן.
אולם על אף נקודות הדימיון הרבות אף אחד מהסיפורים לא תואם לתיאורו של משה באופן מדויק. הפער המשמעותי ביותר הוא התאריך. משה מספר בספר דברים כי פרשה זאת מתרחשת בהר סיני בין הציווי ה-לוהי לנסוע לבין נסיעת עם ישראל בפועל. אלא שעצת יתרו אמורה להיות סביב ההגעה להר סיני[4], והסיפור בקברות התאווה מתרחש לאחר ההליכה מהר סיני.
בנוסף, אצלנו משה מספר שהוא הציע את הרעיון, אך זה לא המקרה באף אחד מהסיפורים. בספר שמות יתרו הוא זה שמציע את המינויים, ובספר במדבר רעיון זה עולה על ידי הקב"ה. אם כן, כיצד משה, הענו באדם, לוקח את הקרדיט על רעיון לו לא? לא זאת בלבד, משה גם מוסיף הסכמה של העם אשר לא מוזכרת באף אחד מהמקורות האחרים.
בכדי להבין את עירוב הפרשיות שנראה שיש כאן, ננסה לעמוד על טיבו של ספר דברים. ספר דברים מעלה תמיהה גדולה. מדוע יש צורך לחזור ולשנות סיפורים שכבר סופרו בספרים הקודמים? למה יש בתורה עוד ספר אם אין בו חידוש? כמובן שהתשובה חייבת להניח כי יש חידוש בספר דברים, אך צריך להבין איך לגשת אליו.
לשם כך נציין חוסר התאמה נוסף בין הסיפור המוכר לנו לסיפורו של משה המופיע בפרשת ואתחנן[5]. אחד הפערים הנוספים ואולי המשמעותיים ביותר שיש בין ספר דברים לספרים הקודמים נמצא בעשרת הדברות. בעשרת הדברות המופיעות בספר שמות עם ישראל מצווה לזכור את השבת. אך כאשר משה מספר על מעמד הר סיני, כשהוא מזכיר את עשרת הדיברות הציווי שמופיע הוא לשמור את השבת.
ההבדל הזה הוא הבדל קריטי. הציווי לזכור את השבת הוא ציווי לעשות פעולות שיזכירו לאדם את השבת דוגמת קידוש, בעוד השמירה מתבצעת על ידי שביתה ממלאכה. אם כן, צריך לשאול מהו ציווי השבת שנמצא בעשרת הדיברות, האם זהו הציווי על זיכרון השבת או על הימנעות מעשיית מלאכה?
חז"ל[6] מתייחסים לשאלה זאת ועונים כי במעמד הר סיני נאמרו שני הציווים כאחד, דבר שאדם רגיל לא יכול לעשות או להבין. לתשובה זאת יש השלכה הלכתית. האמירה כי זכור ושמור נאמרו באותו הדיבור גורמת לחיוב נשים בקידוש למרות שזאת מצוות עשה שתלויה בזמן, כיוון שיש הקש בין חיוב זה לשמירת השבת שהיא מצוות לא תעשה.
הרמב"ן[7] מסביר שבמעמד הר סיני עם ישראל שמעו רק את הציווי לזכור את השבת ומשה מספר להם את החיוב השני, לשמור את השבת. אך הוא מתקשה עם תשובה זאת כיוון שאז לא ברור מדוע הציווי לשמור את השבת לא מופיע בלוחות הברית. הדרך בה הרמב"ן מתמודד עם קושי זה הוא חלוקה בין לוחות ראשונים שם היו כתובים שני הציווים, ללוחות שניים בהם היה כתוב רק הציווי לשמור את השבת.
אולם, לולא דבריו היה ניתן להציע פרשנות מעט אחרת. כשחז"ל אומרים שהציווים נאמרו יחד הם אינם מתכוונים שה' אמר שתי מילים בו זמנית, אלא הם אומרים שלמרות שלא ניתן לחשוב שהאדם יבין זאת, בתוך הציווי לזכור את השבת מופיע גם הציווי לשמור את השבת. ערב הכניסה לארץ משה רואה כי העם לא הפנים את ציווי שמירת השבת שכלול בזכירה ולכן מבאר להם את כוונתו של הקב"ה.
אם כן, נראה שמטרתו של ספר דברים להיות ביאור של משה לתורה שכבר נאמרה, כפי שכתוב בפסוקים בפירוש, "הואיל משה באר את התורה הזאת". במסגרת הביאור הוא איננו מחויב לספר את מה שקרה, אלא להעביר לעם את המסר מהסיפור הזה. את הטענה הזאת יש לבחון לאורך כל ספר דברים.
לפי זה ננסה לחזור ולהסביר את סיפור מינוי השופטים. נכון, בספר שמות אין אזכור לכך שהשופטים צריכים להיות מכל שבט, אבל כאשר עם ישראל יכנס לארץ ויתחלק שם לשבטים, מאוד הגיוני להשתמש במערכת משפט שבטית. כך גם אולי ניתן להסביר את הזמן בו משה ממקם את הסיפור הזה. משה אומר לעם כי מינוי מערכת המשפט צריכה להיעשות אחרי ישיבה ממושכת במקום, מתוך חשיבה עתידית, ולא תוך כדי מסע.
אך נראה לומר כי מעבר לצד הפרקטי יש עוד חידוש בדרך בה משה מספר את הסיפור שוב. במהלך הסיפור משה שואל איך הוא יוכל לשאת לבדו את כל העם. לכאורה פסוק זה מיותר. משה כבר אומר לפני כן כי הוא לא יכול לשאת את כל העם לבדו.
חז"ל[8] מציעים כיוון לפיתרון בכך שהם מקשרים את הפסוק הזה עם עוד שתי נבואות חורבן, אחת של ישעיהו ואחת של ירמיהו. הקשר נסמך על זה שבשלושת המקומות הנביאים משתמשים במילה "איכה". רבי לוי מסביר את הקשר באופן יותר עמוק ואומר כי בכל הנבואות הללו יש את אותו השורש. הוא ממשיל את הדבר לאישה, משה רואה אותה בתפארתה, ישעיהו ראה אותה סוטה מדרך הישר, וירמיהו רואה שהיא נענשת.
דברי לוי מחייבים אותנו להבין מהו אותו השורש הקושר את אותן שלוש נבואות. משה אומר כי הוא לא יכול לשאת את הטרחנות ואת הריבים שיש בעם ישראל. טענתו של רבי לוי היא שאותה טרחנות, אותו חוסר יכולת להתפשר הוא שהביא בסוף את עם ישראל לחטוא בימי ישעיהו בשלושת העוונות החמורים, ולהיענש בימי ירמיהו בחורבן הבית ובגלות.
משה אומר לעם ישראל כשהם מקימים מערכת משפט, שיש להם שתי אפשרויות. מערכת המשפט שלהם יכולה להיות כמו מערכת המשפט במדבר אותה יתרו יסד, אשר מטרתה להתעסק בריבים קטנים בין אנשים. אך ישנה גם אפשרות אחרת. מערכת המשפט יכולה להיות גם רוחנית, כזאת שפונים אליה כפי שפנו למשה לפני עצת יתרו, כדי לדרוש את ה'. זהו הסיפור המופיע בספר במדבר. משה לא יכול לשאת את הריחוק של עם ישראל מה' ואת תלונותיהם הקטנוניות ולכן ה' מציע לו למנות עוד אנשים תחתיו. מטרת אותם האנשים היא לא לשפוט את העם, אלא להביא אל העם את דבר ה'.
רבי לוי אומר לנו כי בניית מערכת משפט שכזאת, שמאפשרת לאנשים לריב מבוקר עד ערב, תוביל את העם לכדי עבודה זרה גילוי עריות ורצח ובסופו של דבר לחורבן. התלונה היא כמובן לא לשופטים עצמם אלא לעם שמתעסק בדברים הללו.
[3] אם כי שם היא מופנית כלפי הקב"ה, ובתיאורו של משה היא נאמרת לעם.
[4] בגמרא בזבחים (דף קטז.) מופיעה מחלוקת בשאלה האם יתרו מגיע לפני או אחרי מעמד הר סיני. אבל לכאורה גם לפי הדעה כי יתרו הגיע לאחר מעמד הר סיני, הוא הגיע עקב כך ששמע את המעמד, מה שיכול להעיד על סמיכות יחסית אליו.
