אחד המאורעות המכוננים בספר במדבר ואולי בתורה כולה, הוא הכאת משה את הסלע כדי להוציא לעם ישראל מים, כפי שמסופר בפרשת חוקת. הרגע המכונן הזה מחזיק בכוח מסתורי העולה על האופי הרגיל לכאורה של המעשה עצמו. בהקשר של מסע המדבר, שבו צמא ותלונות של בני ישראל לא היו נדירים, נראה שסיפור זה משתלב בצורה חלקה בנוף. מה שהופך את האירוע לכל כך מיוחד הוא תגובתו של ה', אשר במבט ראשוני עשויה להיראות מעט מוגזמת, בטח כאשר החטא עצמו לא מובן כל כך.
אך על מנת להבין את עלינו לצלול לסיפור עצמו. בתחילת השנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, לקראת ריצוי העונש של נדודים ארבעים שנה, עם ישראל מתלונן על מחסור במים. בתגובה לכך משה ואהרון נופלים על פניהם. הפיתרון המוצע על ידי הקב"ה הוא שמשה ייקח את מטהו וידבר אל הסלע, פעולה שתגרום ליציאת מים מהסלע, כך שלעם יהיה מה לשתות. משה לוקח את המטה ומכה איתו בסלע. המים אכן יוצאים והבעיה נפתרת, אך ה' מוכיח את משה ואהרון על מחסור באמונה, ומעניש אותם שלא יכנסו לארץ.
לפני שנתחיל לנתח את מעשהו של משה, נדון מעט בהקשר של מעשה זה ובתלונת עם ישראל. לכאורה הבקשה למים היא לגיטימית מאוד, והתורה מעידה על כך שהמצב של מחסור במים אכן קיים. נתון חשוב שצריך להתייחס אליו הוא תוכן התלונה. עיקר תלונתם של עם ישראל לא מתייחסת לצימאון. הם מייחלים למותם וטוענים כי משה ואהרון הוליכו אותם שולל והמקום אליו הוליכו אותם לא תואם את ההבטחה שהובטחה לאבותם בצאתם ממצרים.
אולי אפילו נכון להפריז ולומר כי עם ישראל בכלל לא מתלונן על מחסור במים. הצורך להרוות את צימאונם מהווה טריגר לתהייה מחודשת על הארץ המובטחת. אותה תהייה אשר בתחילת מסעם במדבר גרמה להם להיענש בנדודים של ארבעים שנה. כאשר מבינים כך את תלונתם של עם ישראל הלגיטימציה שלה יורדת, בעוד אבלם של משה ואהרון נעשה הגיוני יותר.
אך דווקא הפיכת תלונת העם ללא לגיטימית מעלה את המיסתוריות סביב חטאו של משה. אם דרישת העם איננה לגיטימית, מדוע הם לא נענשים עליה כפי שנענשו על חטא המרגלים ועל שאר התלונות המופיעות בפרשות האחרונות? למה במקרה הזה משה לא נאלץ לגונן על העם מפני ה-ל? ומה המעשה הנורא כל כך שעשה שגרם לכך שזה יהיה החטא המרכזי בפרשה? על מנת לענות על השאלות הללו אין מנוס מלהידרש לשאלה המרכזית, בדבר מהות חטאו של משה.
ישנם שלושה כיווני פרשנות בראשונים להסבר חטאו של משה. רש"י[1] טוען כי חטאו של משה היה זה שהוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו כפי שנצטווה. רבנו חננאל[2] מצביע על אמירתם של משה ואהרון "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" כחטא, כיוון שניסוח זה מעיד על כך שמשה ואהרון הם אלו שמוציאים את המים, ולא ה'. כיוון אחר מוצע על ידי הרמב"ם[3] לפיו חטאו של משה הייתה בכך שהוא התנהג בכעס. נתייחס אל הפרשנויות בסדר הפוך.
פרשנות הרמב"ם
נתחיל דווקא בפירושו של הרמב"ם. הרמב"ם תולה את חטאו של משה בכך שכעס על עם ישראל, למרות שה' לא כעס עליהם על אותו המעשה, כך שחטאו הגדול של משה הוא שימוש לא נכון במידת הכעס. אמנם משה הוא רק בשר ודם והקב"ה מעל לפגמים אנושיים כמו כעס, מי שיעיין בספר במדבר יגלה כי בדרך כלל התפקידים הפוכים. ה' הוא שכועס על עם ישראל כשהם חוטאים ומשה הוא זה שנשאר רגוע. העובדה כי פעם זאת היא מקרה יוצא דופן מצריכה אותנו לשאול מדוע משה כועס על העם?
על מנת להבין את כעסו של משה נבחן מקרה אחר בו הכתוב מתאר כי משה כעס – חטא העגל. לאחר מעמד הר סיני משה עולה למרום למשך ארבעים יום לקבל את התורה. עם ישראל רואה כי משה מאחר לחזור ומחליטים שהוא מת ומסקנתם היא שצריך למצוא אל חדש, ומכאן מגיע עגל הזהב.
המאפיין הדומה בין שני הסיפורים הוא שחטא העם מתרחש בדקה התשעים עקב טעות בספירה. אם עם ישראל היה מחכה עוד יום לירידתו של משה הם לא היו חוטאים בעגל. כך גם תלונת בני ישראל אצלנו נעשית בתחילת השנה הארבעים. תלונתם של עם ישראל היא שהמקום אליו הם הגיעו איננו מקום טוב להתיישב בו. תלונה זאת מעט מפתיעה כיוון שהם עוד במדבר וברור שהם לא אמורים להתיישב שם. כך שנראה שתלונה זאת מבוססת על ההנחה כי נגמרו ארבעים שנות הנדודים והמקום אליו הגיעו הוא הארץ בשבילה נדדו ארבעים שנה.
נקודה נוספת שחשוב להתייחס אליה הוא שפרקי הזמן מיוחסים לנקודת זמן בה היה מאורע גדול הפוך. חטא העגל מגיע ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני בו עם ישראל צווה באופן ישיר מפי הקב"ה שלא יעשו אלילים. תלונת עם ישראל בפרשתנו מגיעה לאחר חטא המרגלים אשר עניינו הוא חוסר אמונה בטיב הארץ המובטחת והנה כאן שוב ברגע האחרון עם ישראל מפשל ומתלונן על הארץ.
כמו כן, שני פרקי הזמן מונים ארבעים יחידות. המספר ארבעים מקושר להבנה. כבר במשנה[4] נאמר שבגיל ארבעים האדם מגיע לבינה, ולאחר מכן בגמרא[5] רבה אומר כי אדם לא מבין את דברי רבו אלא אחרי ארבעים שנה. כמובן, שההבנה המדוברת היא הפנמה עמוקה המחלחלת אל נימי נפשו של האדם.
על כן, נראה להציע כי המכנה המשותף של שני המקרים בהם משה כועס הוא העובדה שעם ישראל אמור לעבור תהליך אבל הם ממאנים בו. בדקה התשעים הם מפשלים ואומרים שהם לא רוצים להשתנות. הם חוטאים בעגל כי הם לא מוכנים לקבל לתוכם את הציווי האוסר על עבודה זרה. תלונתם על טיב הארץ מעידה על חוסר הפנמה של חטא המרגלים ועונשו.
פרשנות רבנו חננאל
הפרשנות השניה שציינו היא פרשנותו של רבנו חננאל. לפי רבנו חננאל חטאו של משה נעוץ בניסוח שלו המעיד על כך שהנס נעשה על ידו, ולא על ידי הבורא. קשה להניח כי משה שהוא העניו באדם מתגאה ועוד במעשה לא לו, כך שצריך להבין מה עניין החטא אותו מציג רבנו חננאל?
הרמב"ן מביא את דברי רבנו חננאל ומתייחס אליהם כדרך טובה לדחות את השואל. הוא מוסיף ואומר כי על פי האמת יש כאן אחד מסודות התורה. אלא שלאחר מכן הוא כותב כי החטא היה בכך שמשה הכה בסלע פעמיים ולא פעם אחת.
פרשנות זאת מעלה שאלות רבות. אם החטא והפגם באמונה הוא סטייה מציווי ה' מדוע הרמב"ן מתייחס לעניין זה כסוד, הרי ברור שאסור לסטות מדבר ה'? כמו כן, למה נראה כי הרמב"ן מתייחס לדברי רבנו חננאל כצד החיצוני של דבריו, ומה הקשר שיש בין השאלה למי מיוחס הנס לשאלת כמות המכות בסלע? מה ההבדל בין הכאת הסלע פעם אחת לפעמיים, ומדוע הוא מעיד על פגם באמונה, הרי גם הכאת הסלע פעמיים לא אמורה לגרום להוצאת מים באופן טבעי?
הרמב"ן מציין כי בצאת ישראל ממצרים משה צווה להכות בסלע, ואז הוא הכה בסלע פעם אחת ויצאו מים רבים. ההסבר שהרמב"ן מציע להבדל זה הוא ששם מטרת הנס היא להראות את כוחו וגבורתו של הקב"ה, בעוד אצלנו לא זאת המטרה. אלא להראות כי באמונה יעשה הנס.
הניסים שמבוצעים על ידי משה כשליח החל ממכות מצרים ועד לקריעת ים סוף הם ניסים אשר כתוב שמטרתם הייתה לגרום לאמונה או שהם גרמו לאמונה בפועל. על מנת שנס יגרום לאמונה הוא צריך להיות מאוד מרשים ולסתור את דרך הטבע. כך גם אמירתו של משה לפני ההכאה בסלע, המעשה של הוצאת מים מסלע היא בלתי אפשרית, לכן אם דבר יקרה חייבים להניח שהתרחש פה נס.
לא כך היא דרך פעולתו של הקב"ה בניסיו. הקב"ה פועל דרך הטבע. גם במקרים בהם הקב"ה חורג מדרך הטבע, חז"ל[6] מעידים על כך שמקרים אלו הם חלק מהטבע והיו מוכנים עוד מבריאת העולם. מטרת ניסים אלו היא לא להמציא את האמונה בה', אלא לומר לאדם כי הדרך הנכונה לעבוד היא דרך הטבע. אדם שיבין את העולם בצורה מספיק טובה יהיה יכול לנצל אותו לטובתו.
משה מכה בסלע פעם אחת והתוצאה שמגיעה באופן מיידי לא מספקת אותו. חטאו הוא שבמקום להמתין לנס שיארע באופן טבעי, כפי שמתרחשים ניסים שלא מבוצעים על ידי שליח, אלא הוא מכה שוב בסלע ובכך מבקש מה' לסתור את סדרי העולם ולהוציא מים, מה שמייחס את הנס אליו.
על כן, אם משה היה משתמש בניסוח המייחס את הנס לה' אז הוצאת המים מהסלע הייתה משקפת את זה שלפעמים יש בדברים יותר ממה שנראה שיש בהם. וכפי שניתן להוציא מים מהסלע ניתן להפוך את הארץ הזאת שאיננה ראויה להתיישבות לארץ המובטחת. אבל ניסוחו של משה לא פותר את הבעיה של עם ישראל שמתלוננים על כך שהמדבר איננו ראוי למגורים, ואומר לעם שהדרך היחידה שלהם לפעול זה בעזרת שינויי טבע שהקב"ה מספק.
בשלב זה ניתן לנסח את הדברים באופן קצת אחר. גם ניסים הנעשים על ידי הקב"ה מטרתם היא אמונה. בניגוד לניסים הנעשים על ידי משה שמטרתם היא אמונה בקב"ה, הניסים הנעשים על ידי ה' מטרתם היא אמונה באדם, ביכולת ובכוח שלו לשנות.
פרשנותו של רש"י
הפרשנות הכי נפוצה, ואולי גם הפשוטה ביותר היא שחטאו של משה הוא החריגה מהציווי ה-לוהי. ה' מצווה את משה לדבר אל הסלע, ומשה בוחר במקום זאת להכות את הסלע. הסיבה בגינה יש לדבר אל הסלע לפי רש"י היא כדי ללמד את עם ישראל מוסר. במידה ומשה היה מדבר אל הסלע והיו יוצאים ממנו מים, עם ישראל היה רואה שלמרות שהסלע דומם ולא מקבל שכר הוא מקיים את הצו ה-לוהי, אז קל וחומר אדם שמקבל שכר.
אולם אנחנו רואים שמשה חרג בעבר מהצו ה-לוהי ולא נענש על כך[7]. לדוגמה, במעמד הר סיני ה' מצווה את העם לבצע הכנות של יומיים, וכשמשה מעביר את הציווי הוא אומר שיש להתכונן שלושה ימים. לא רק שמשה לא נענש, אלא שגם הגמרא אומרת שהקב"ה מקבל את דבריו, ולראיה מעמד הר סיני מתרחש רק בסוף זמן ההכנה עליו משה ציווה.
מעבר לכך שמשה לא קיבל עונש בפעמים הקודמות בהן חרג מהצו ה-לוהי, לפי איך שרש"י מציג את הציווי לדבר אל הסלע, למשה יש סיבה טובה לסטות ממנו. במידה ומשה היה ממלא אחר ההוראה לדבר אל הסלע, ובכך מלמד את בני ישראל שאפילו הדומם דבק במצוות ה', כל פעם שעם ישראל לא היה מדייק בקיום המצוות השוואה זאת הייתה מציגה אותם באור שלילי יותר.
הרמב"ן[8] מקשה על פירושו של רש"י שתי קושיות נוספות. הקושיה האחת, היא שאין הבדל בין דיבור אל הסלע להכאתו. שתי הפעולות לא אמורות להוציא באופן טבעי מים מסלע, כך שלא אמור להיות הבדל אם משה יכה את הסלע או ידבר אליו. קושיה נוספת, מבוססת על כך שהקב"ה מצווה את משה לקחת את המקל. הציווי על לקיחת המקל מעיד על כך שה' רוצה שמשה ישתמש במקל.
לכן נראה להציע הסבר מעט שונה לדבריו של רש"י המבוססים על השפת אמת[9]. ישנן שתי דרכים להוציא מים מהסלע, דיבור והכאה. על אף שאין הבדל בין הדרכים הללו בשאלת גודל הנס, ניתן להעלות הבדלים לגבי המשמעות הסמלית של כל אחת מהפעולות. אחד ההבדלים בין שתי הדרכים הללו היא בשאלת רצון המבצע. דיבור מאפשר לצד השני להתנגד כך שאם הוא בסופו של דבר קיים את הציווי היה בזה איזה מידה של רצון. לעומת זאת ההכאה היא כפייה גמורה.
ברובד עמוק יותר, ניתן לעשות דבר מה בשני אופנים. אפשר לעשות משהו בהבנה גמורה כי הוא הדבר הנכון לעשות, ואין אף אפשרות אחרת, כך שהדבר קרוב לעשייה בכפייה. אך אפשר גם לעשות דבר מה בלי להבין אותו לגמרי, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות.
לדוגמה ישנם לימודים פרקטיים אליהם האדם נזקק במהלך חייו כגון קריאה וכתיבה, והלימודים הללו יהיו חובה בכל בית ספר. ההחלטה האם ללמוד לקרוא ולכתוב אם כן כמעט נטולת בחירה כיוון שיש לאדם רמה גבוהה של ודאות לגבי היתרונות והחסרונות של לימודים אלו. לעומת זאת כאשר האדם מקבל החלטות חשובות לגבי העתיד שלו כמו איזה מקצוע הוא ילמד או אם מי הוא יתחתן יש גבול לרמת הוודאות אליה הוא יכול להגיע בבירורים שלפני, ובאיזה שלב יהיה עליו להחליט שהוא מוכן לעשות את הקפיצה הזאת ולקבל את ההחלטה מתוך אמונה כי אכן בחר נכון.
אם נחזור לענייננו, משה רבנו, כמי שמדבר עם הקב"ה באופן ישיר, מייצג את מי שמבין את הדברים לאשורם. על כן, לפי מדרגתו היה צריך להכות את הסלע. צריך שלעם יהיה מים, ואין אפשרות אחרת מלבד הוצאת המים מהסלע. אך עם ישראל לא נמצא במדרגתו של משה. הוא איננו מבין את ההחלטה ה-לוהית ואת הגורמים אליה, ולכן הפעולה הנדרשת למולו היא פעולה של קפיצה באמונה. הסלע איננו מוכרח להוציא מים כי מכים אותו, אלא הוא מאמין שלהוציא מים זה הדבר הנכון.
כך גם ניתן לענות על שאלתו השנייה של הרמב"ן. ראינו כי הרמב"ן טען כי הסיבה היחידה שיכולה להיות להבאת המקל היא השימוש בו להכאת הסלע. אולם לפי דברינו, אפשר להציע כי ללקיחת המקל ישנה משמעות סמלית. הצורך לעיתים לעשות את הקפיצה האמונית לא מבטל את ההיגיון הפנימי שיש בדברים. על כן משה מצטווה לקחת את המקל, את היכולת לבצע מתוך כפייה והכרח, כי יש אמת שמכריחה לעשות את המעשה, ובכל זאת אפשר לא להשתמש בכלי זה ולדבר אל הסלע.
כשבני ישראל יוצאים ממצרים הם רואים ניסים גדולים אשר מביאים אותם לרמת ודאות גדולה[10]. הם חווים את מכות מצרים וקריעת ים סוף, כך שכשמגיעה בקשת המים משה משתמש במטה על מנת להכות את הסלע.
אך עכשיו אצלנו, כשהדור התחלף כל הדור אשר ראה את קריעת ים סוף ואת מעמד הר סיני. עם ישראל רואים את המקום אליו הם הגיעו ולא מבינים איך הם אמורים לחיות בקרבתו. תשובתו של משה שזה הדבר הנכון לעשות עתידה ליפול על אוזניים ערלות. עם ישראל צריך לעשות קפיצה אמונית כדי להצליח לראות במקום בו הם נמצאים את הארץ המובטחת.
פרשנות זאת מתחברת באופן יפה עם הפרשנות שראינו על ידי הרמב"ם. הסברנו על פי הרמב"ם מדוע משה כועס על עם ישראל, אך לא התייחסנו לשאלה מדוע הקב"ה לא כועס על עם ישראל. ה' מבין מה שמשה לא מבין והוא שכדי להצליח להשלים את התהליך צריך לעשות קפיצה אמונית. כפי שהראנו ברבנו חננאל, קפיצה זאת היא האמונה של האדם כי הוא אכן יכול להשתנות. אכן יכול להיות אדם אחר.
הדרך בה הצגנו את הדברים איננה מעידה בהכרח על חטא של משה. כך ששאלת העונש נותרת בעינה. אולם, בשלב זה אפשר להסביר כי מעשה הכאת הסלע איננו מפיל על משה עונש שלא להיכנס לארץ, אלא מסביר מדוע הוא אינו מתאים להכניס את עם ישראל לארץ ישראל כפי שהראנו. זאת הסיבה בגינה גם אהרון לא נכנס לארץ למרות שלכאורה הוא לא פעל במעשה זה.
נקודה אחרונה אליה נתייחס היא פער שעולה בפסוקים. כאשר ה' אומר למשה ואהרון שלא יכנסו לארץ הוא מנמק זאת בכך שהם לא הקדישו אותו. אלא שבפסוק המסכם את הסיפור כתוב שה' התקדש במקום זה. אם כן, צריך לשאול האם הקב"ה התקדש בסיפור זה או לא?
רש"י[11] מתייחס לשאלה הזאת וטוען כי ה' מתקדש במיתת הצדיקים. טענה זאת מעט קשה. לכאורה סבלם של הצדיקים משיג דווקא את ההשפעה ההפוכה, שכן האדם רואה צדיק ורע לו, ומבין כי עדיף לא להיות צדיק. ההסבר הפשוט של טענתו של רש"י הוא שעצם זה שהצדיקים מתים על עבירה קטנה יותר, מעיד על כך שהם מושגחים יותר.
אך לפי הדרך בה פירשנו את המעשה אפשר לפרוץ דרך לכיוון מעט אחר בפרשנותו של רש"י. נראה כי ישנה הקבלה בין ההקדשה שלא נעשית על ידי משה ואהרון לבין ההקדשה המתוארת בפסוק המסכם. כמובן שאם מקבלים את ההקבלה הזאת לא ניתן לאחוז גם בפרשנות הפשוטה.
הראנו כי משה ואהרון היו יכולים לקדש שם שמים בכך שהיו מראים לעם שלעיתים אפשר לעשות דבר מה גם בלי וודאות גמורה ולהסתמך על האמונה. אם כך, העונש אותו משה ואהרון קיבלו מעיד על כך שניתן לעשות על פי אמונה. העובדה כי משה ואהרון עשו מעשה שגוי מראה כי הם פעלו שלא על פי ידיעה ברורה, אך בכל זאת הם עשו זאת, מתוך ידיעה כי זה הדבר הנכון לעשות. כך שיוצא שבאופן הפוך המסר הרצוי כן עובר.
[1] רש"י במדבר פרק כ פסוק יב ד"ה להקדישני
[2] הובאו דבריו על ידי הרמב"ן במדבר פרק כ פסוק ח ד"ה והקרוב מן הדברים
[4] משנה מסכת אבות פרק ה משנה כא
[6] משנה מסכת אבות פרק ה משנה ו
[8] רמב"ן במדבר פרק כ פסוק ח ד"ה החטא במשה ואהרן
[9] פרשת חוקת שנת תרמ"ו ד"ה בענין מי מריבה, שנת תרנ"ד ד"ה ודברתם אל הסלע
[10] כך למשל נאמר במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה ג) שאפילו השפחה השיגה השגות כמו יחזקאל וישעיה שראו את מרכבתו של הקב"ה
