ספר שמות מתחיל בסיפור השיעבוד המצרי. קם במצרים מלך חדש שלא מכיר את מורשתו של יוסף, ומחליט להעביד את עם ישראל בפרך, ובכל עבודה אחרת. מרגע שהצעה זאת אינה משיגה את מטרתה ואינה עוצרת את ריבוי בני ישראל בארץ מצרים פרעה מתחיל לנסות לעבוד באופן יותר ממוקד וגוזר גזרות שמטרתן הריגת כל בן זכר מבני ישראל.
לאחר כל השעבוד והגזרות הקשות שהוטלו על בני ישראל, היינו מצפים לראות תגובה מצדם, אך הכתוב אינו מתאר זעקה או קריאה לעזרה מצידם במהלך האירועים הקשים הללו. אם כן, עלינו לברר: מדוע בני ישראל אינם זועקים במהלך השעבוד הקשה והגזרות האכזריות, כפי שהיה מצופה נוכח מצוקתם הקשה?
יתרה מזאת, זעקתם של בני ישראל מופיעה לבסוף רק לאחר מותו של מלך מצרים[1]. התורה מתארת כי עם מותו נאנחו בני ישראל מן העבודה וזעקו. אולם, דווקא מותו של המלך – מי שהנהיג את השעבוד והגזרות – היה עשוי לסמן הקלה במצבם, ולא להוביל לשוועה הנואשת שמגיעה באותו רגע. מדוע אפוא דווקא אירוע זה מוביל לזעקה, ולא השעבוד עצמו?
רש"י[2] מביא את המדרש שעונה על השאלה ואומר שמלך מצרים לא באמת מת. מלך מצרים חלה במחלת הצרעת, והתורה מתייחסת למי שחולה במחלה זאת כמת. המדרש ממשיך ומסביר את זעקת בני ישראל. זעקה זאת לא הגיעה עקב מחלתו של מלך מצרים, אלא מהרפואה שהוצאה לה. חרטומי מצרים אמרו לו שרפואתו כלולה בהריגת שלוש מאות תינוקות יהודים ביום[3].
כיוון הפוך מדברי המדרש מוצע על ידי רבי חיים פלטיאל[4]. רבי חיים פלטיאל מפרש את מיתתו של מלך מצרים כפשוטה. ההתעוררות של בני ישראל לזעוק במיתתו של פרעה נבעה מהעובדה שמיתתו של פרעה גרמה לכמה ימי מנוחה בהם העם לא היה משועבד. דווקא המנוחה גורמת לבני ישראל להבין כמה מצבם בשגרה גרוע ולבקש את השינוי.
למרות שטענת המדרש ורבי חיים פלטיאל הפוכות שתיהן מציגות את אותו הרעיון. האדם יכול להתרגל לכל שגרה שהיא. הפסקת השגרה, בין אם על ידי הרעת המצב, כפי שהמדרש מציע, ובין על ידי שיפור המצב, כפי שעולה מדברי רבי חיים פלטיאל, היא זאת המאפשרת לאדם לבחון את חייו.
הבכור שור[5] מציע כיוון שלישי. גם הוא נצמד לפשט הכתובים וטוען שמלך מצרים מת. זעקתם של בני ישראל על מות מלך מצרים משקפת את התקווה שנגוזה במותו. כל עוד המלך המשעבד היה חי הייתה תקווה שבמיתתו השיעבוד יפסק. מותו של מלך מצרים גנז את חלום הפסקת השיעבוד[6].
בניגוד לשני הכיוונים האחרים אותם הצגנו שדנו בשאלה מה גרם לבני ישראל להתעורר, הבכור שור נותן לנו אפשרות להציץ גם לתוכן ההתעוררות. עד מותו של מלך מצרים, עם ישראל תלה את העיוותים המוסרים במציאות במלך הרשע. אך כאשר המלך הרשע מת, והם נשארו משועבדים הם הגיעו לכדי הבנה שהבעיה אינה בגורם חיצוני אלא בהם עצמם.
בניגוד למדרש ולרבי חיים פלטיאל אצלם מה שלא איפשר את הזעקה זה השגרה, אצל הבכור שור חוסר הבנת הבעיה מנעה את הזעקה. הזעקה של בני ישראל לא נבעה משינוי במצבם, אלא משינוי בתפיסתם. מותו של מלך מצרים חשף בפניהם אמת קשה – שהבעיה אינה רק חיצונית, אלא גם פנימית. תובנה זאת היא תובנה קשה מצד אחד. אבל מהצד השני היא מאפשרת לעם ישראל להבין כי מצבם יכול להשתנות.
אם כך, קשה להבין את תגובתם של בני ישראל. אם מותו של מלך מצרים מייצג מעבר מתפיסה של האשמת גורם חיצוני להבנה שהבעיה נעוצה גם בפנימיותם, מדוע בני ישראל ממתינים עד לנקודה זו כדי להתפלל? הרי גם כאשר מצבם הוגדר כבעיה חיצונית בלבד – השעבוד על ידי מלך רשע – הייתה ביכולתם לפנות לקב"ה בבקשה לישועה. מה, אם כן, מה גורם להם לזעוק לישועה דווקא עכשיו?
ייתכן שהתשובה לכך נעוצה בעובדה שרק ברגע שבו הבינו בני ישראל שהבעיה אינה רק חיצונית אלא גם פנימית, התעוררה אצלם תחושת אחריות אמיתית. כל עוד ראו את השעבוד ככפוי עליהם על ידי כוח חיצוני, הם לא תפסו את עצמם כמי שיכולים או צריכים לפעול לשינוי המצב. בתפיסה זו, האחריות לשנות את המצב לא הייתה בידיהם, אלא בידו של כוח חיצוני – בין אם זה פרעה שיבחר להקל עליהם, או גורם עליון שיבוא לעזרתם.
אולם, ברגע שהבינו שהבעיה אינה רק חיצונית, אלא גם פנימית – הם גם הבינו שהאחריות למצוא פתרון מוטלת עליהם. דווקא תובנה זו, שהבעיה היא גם שלהם, עוררה אותם לזעוק לעזרה. הזעקה משקפת לא רק את מצוקתם, אלא גם את לקיחת האחריות שלהם. מלך מצרים לא יפסיק פתאום את השיעבוד. ה' לא יגיע ככה סתם ויושיע אותם. אלא עליהם מוטל לעשות דבר מה שישנה את מצבם.
[1] ספר שמות פרק ב פסוק כג
[2] רש"י שמות פרק ב פסוק כג ד"ה וימת מלך מצרים
[3] הקושי בדברים אלו הוא שהפסוקים אומרים שזעקתם של בני ישראל נבעה מהעבודה, בעוד מדברי רש"י זעקתם של בני ישראל נבעה מההרג. אפשר לתרץ שזעקתם נבעה מהיותם עבדים מה שאיפשר את ההרג, וצ"ע.
[4] רבי חיים פלטיאל שמות פרק ב פסוק כג ד"ה וימת מלך מצרים ויאנחו
[5] בכור שור שמות פרק ב פסוק כג ד"ה וימת מלך מצרים ויאנחו
[6] הרש"ר הירש (שמות פרק ב פסוק כג ד"ה הקשר שבין) מסביר שהמשך השיעבוד למרות חלופת השילטון בלי בחינת הדברים מחדש מעידה על כך שעבדותם של בני ישראל נהפכה לחוק במצרים, וזה מה שגורם לבני ישראל להיאנח.
