בספר בראשית, ובתורה בכלל, מופיעות רשימות רבות של אנשים. רשימות אלו לעתים נדמות כחזרות טכניות או כקטעי מידע שוליים. אולם העובדה שהן נכתבו בתורה מעידה על כך שיש בהן חידוש שלא היינו יכולים ללמוד אותו אילו היינו מרכיבים את הרשימה בעצמנו.
תחילת ניתוח הרשימה יהיה על ידי מציאת הנקודות החריגות. תיאורים שמוזכרים רק כלפי חלק מהפרטים ברשימה ולא מופיעים לגבי השאר. שיטה זו מאפשרת לנו להבחין באלמנטים שהטקסט בוחר להדגיש בכך שהוא חורג מהתבנית האחידה.
בפרשה שלנו, פרשת ויגש, מופיעה רשימת האנשים מבית יעקב שיורדים למצרים. לאחר שיוסף מתגלה אל האחים הוא אומר להם להביא את יעקב למצרים כדי שהוא יוכל לכלכל את המשפחה לשנות הרעב הנותרות. יעקב נעתר לבקשתו של יוסף ויורד למצריים עם משפחתו, ובשלב זה התורה עוצרת כדי למנות את האנשים שיורדים למצרים.
החריגה הראשונה ברשימה מופיעה בתיאור בניו של שמעון. בין שמות בניו, הבן האחרון נקרא "שאול בן הכנענית". תיאור זה בולט משום שברוב הרשימה אין כל התייחסות לאימהות של הבנים, ורק כאן מצוין פרט זה, ועוד במונח ייחודי – "הכנענית".
המדרש[1] מתייחס לנקודה הזאת. רב הונא אומר שהכנענית היא דינה. דינה נאנסה על ידי שכם שהוא נחשב כנעני. היא חולצה מביתו של שכם על ידי שמעון ולוי. רב הונא מספר שדינה לא רצתה לחזור עם שמעון ולוי מחשש שמא סיפור האונס ידבק בה. שמעון מצליח לשכנע את דינה לצאת מביתו של שכם באמירה שהוא יתחתן איתה.
המעשה ששמעון עושה על פי רב הונא הוא אמביוולנטי. מצד אחד לקיחת דינה לאישה הינה מעשה אצילי שמאפשר לדינה לפתוח דף חדש. מצד שני, דינה היא אחותו של שמעון, וקשר נישואין הוא קשר אסור.
על רקע הסיפור הזה, המדרש מציע שלוש פרשנויות לתואר כנענית. רבי יהודה אומר שיש כאן ביקורת על שמעון שהוא עשה מעשה כנען. המדרש לא ממשיך ומפרט מהו אותו מעשה כנען ששמעון אבל נראה לומר בפשטות כי המעשה הכנעני הוא נשיאת אחותו. רבי נחמיה טוען שהתואר מיוחס לדינה שנבעלה לכנעני. יתר החכמים אומרים גם הם כי הכנענית היא דינה, אלא שהיא נקראת כך על שם זה ששמעון קבר אותה בארץ כנען.
העובדה כי התורה מתייחסת ל"בן הכנענית" ברשימת בני שמעון, מחזקת את האפשרות כי מטרת תואר זה היא לומר משהו לגבי שמעון[2]. תואר זה אינו נזכר כאשר דינה מופיעה ברשימה, כך שקשה לומר שתואר זה מלמד עליה משהו.
אם מקבלים את ההנחה שתואר זה בא ללמד דבר מה על שמעון, צריך לברר האם יש כאן אמירה חיובית או שלילית לגבי שמעון. בשאלה זאת ראינו שנחלקו רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה אמר ששמעון עשה מעשה כנען, ולכן בנו הוא בן הכנענית. לעומת זאת חכמים מדגישים דווקא את האכפתיות של שמעון לדינה המתבטאת בכך ששמעון קבר אותה בארץ כנען.
בחינת טענת רבי יהודה
לכאורה, נראה שמעשהו של שמעון הינו מעשה אצילי. דינה לא מוכנה לצאת משכם, ושמעון משכנע אותה לעשות זאת תוך לקיחת אחריות על דינה והבטחה שיתחתן איתה. אם כן צריך להבין מדוע רבי יהודה מדגיש דווקא את הצד השלילי במעשה של שמעון? למה הוא מתרכז בהיות הקשר אסור, ולא בעזרה שדינה מקבלת?
רבי יהודה היה יכול להאשים את שמעון בשני מעשים שונים. האחד הוא נישואין עם אישה מבנות כנען, והשני הוא נישואין עם אחותו שזהו מעשה כנען. התורה מייחדת את שמעון כך שנראה שאם כל בני יעקב נשאו את אחיותיהם, הוא התחתן עם אישה כנענית, ואם כל בני יעקב התחתנו עם נשים כנעניות הוא התחתן עם אחותו.
נראה שרבי יהודה במדרש מעדיף לייחס לשמעון דווקא את המעשה השני – חתונה עם אחותו, כי יש אדם אחר שאנחנו יודעים שהתחתן עם כנענית והתורה לא מזכירה את זה כלפיו ברשימה. התורה מתארת את האישה איתה התחתן יהודה כבת איש כנעני. אם באמת חטאו של שמעון היה נישואין עם אישה כנענית אז גם יהודה היה אמור להיות מוכתם ברשימה.
המעשה ששמעון עושה על פי המדרש לפיו הוא מתחתן עם אחותו, הוא אמביוולנטי. מצד אחד לקיחת דינה לאישה הינה מעשה אצילי שמאפשר לדינה לפתוח דף חדש. מצד שני, דינה היא אחותו של שמעון, וקשר נישואין הוא קשר אסור.
ההשוואה המתבקשת היא בין שאול בן הכנענית, בנו של שמעון, לבין שלה בנו של יהודה. לשניהם יש קשר ישיר לתואר "כנענית", אך בצורה שונה. שלה הוא בן של אישה כנענית בפועל, כפי שהתורה מתארת שיהודה נשא את בתו של שוע הכנעני לאישה. לעומתו, שאול נזכר כ"בן הכנענית" ברשימה, אך ייתכן שתואר זה אינו מעיד בהכרח על מוצאה של אימו.
גם התורה רומזת להשוואה זאת בחריגה הבאה שהיא עושה ברשימת היורדים מצרים. כאשר התורה מונה את שמות בני יהודה היא מציינת גם את ער ואונן ואז מזכירה שער ואונן מתו בארץ כנען. כלומר, ער ואונן נזכרים ברשימה למרות שהם לא יורדים למצרים, והתורה מזכירה שהם מתים בארץ כנען. לשם ההשוואה הזאת נסקור את סיפורו של שלה, ומתוך כך נוכל להשוות בינו לבין שאול בן הכנענית.
שלה בן יהודה
לאחר מכירת יוסף[3], יהודה מתחתן עם אישה כנענית – בת שוע. ליהודה ואשתו נולדים שלושה ילדים: ער, אונן ושלה. ניתן לראות התרחקות של יהודה מהבנים האחרונים. כאשר ער נולד, יהודה הוא זה שנותן לו שם. כמו כן, ער מתואר כבנו הבכור של יהודה.
לעומת זאת, לשני בניו האחרים יהודה כבר לא קורא בשם, אלא אמא שלהם בוחרת את שמם[4]. ההתרחקות ממשיכה בשלה, הבן השלישי, אז התורה לא מזכירה את כניסתה של אשת יהודה להריון. נוסף על כך, בעת הלידה יהודה נמצא בכלל בכזיב. גם שמו של הילד מעיד על חוסר השייכות של יהודה אליו, הילד הוא שלה.
ער בכור יהודה נפטר. יהודה פונה לבנו השני אונן בבקשה שייבם את תמר, אשת אחיו המת. אך אונן נמנע מלעשות זאת. הוא יודע שהבן לא ייחשב בנו, כך שלמרות שהוא נושא אותה הוא לא מוכן שהיא תלד. מעשה זה נתפס כרע בעיני ה', וגם אונן מת.
נראה שיהודה ואונן נגועים באותו החטא. ליהודה אכפת רק מהבן הראשון שנולד לו כי הוא היורש שלו, הוא זה שנקרא על שמו. כמו אונן שלא מוכן להוליד ילדים כי הם לא יקראו על שמו, יהודה מעורב רק בלידת הילד שייקרא על שמו, כלומר, יירש אותו.
אלא שיהודה חווה שתי טלטלות. את הראשונה אנחנו רואים במות שני בניו. לאחר מות ער ואונן יהודה מתחיל להתייחס גם לשלה כבן שלו. אין כאן שינוי תפיסתי של יהודה. עדיין רק הבן היורש הוא המעניין, אלא שמות שני בניו הגדולים גורם לכך ששלה הופך להיות היורש. יחסו הטוב של יהודה לשלה גורם לכך שהוא לא מאפשר לתמר להתחתן איתו מחשש שימות.
הטלטלה השנייה מתבצעת על ידי תמר. תמר גורמת ליהודה לשכב איתה בלי שהוא ידע שזאת היא. כאשר תמר נכנסת להריון מיהודה, יהודה פוסק שצריך להוציא אותה להורג. אך תמר רומזת ליהודה שהיא בהריון ממנו, ובתגובה יהודה לוקח אחריות ומבטל את גזר הדין. אירוע זה מהווה נקודת מפנה בדמותו של יהודה. כאשר נולדים בניה של תמר, למרות ששלה הוא היורש שלו, הוא מעורב בלידת הבנים.
אם כן, ההתייחסות למות ער ואונן ברשימה, לצד הכנסת שמות בניה של תמר מעידה על כך שיהודה עשה את השינוי. יהודה תיקן את טעויותיו הקודמות ומפגין אחריות היקפית ולא רק אינטרס אישי. תהליך זה מבסס את דמותו כמי שמסוגל לתקן את דרכיו ולקחת אחריות.
חשוב לשים לב כי למרות הכל יהודה לא משנה את שמו של שלה. שלה לא נהפך להיות "שלנו" או "שלי". כך גם שמו של שלה מופיע ברשימה. הוא נשאר שלה, אך למרות זאת יהודה לוקח עליו אחריות ומתייחס אליו כבנו.
הדוגמה המובהקת לאחריות של יהודה ניתן לראות בערבון שלו לבנימין כלפי יעקב. יהודה משכנע את יעקב להוריד את בנימין למצרים, תוך הבטחה כי הוא ערב לשלום הנער. כאשר העניינים מסתבכים והשליט המצרי רוצה לכלוא את בנימין, יהודה מציג את עצמו לא כמי שמבקש להגן על בנימין בשל קרבתו המשפחתית, אלא כמי שנושא על כתפיו את האחריות שיש לו על בנימין. יהודה מתאר את הקשר בין בנימין לאביו פעמים רבות, ולא מזכיר אפילו פעם אחת את הקשר שלו עם בנימין.
המחויבות המשפחתית של שמעון
אל מול שלה עומד שאול. שמו של שאול מעיד גם הוא על חוסר בעלות. חפץ שאול הוא חפץ שאינו שייך לשואל, אבל השואל רשאי להשתמש בו כאילו הוא בבעלותו. גם שמעון מודע ששאול לא שלו אלא של דינה, "הכנענית". אבל הוא מכניס תחת חסותו את דינה, וכחלק מזה הוא מתייחס לשאול בנה כאילו היה בנו הוא.
כאשר דינה נאנסת, שמעון מגיב בזעם קנאי יוצא דופן, המוביל אותו ואת לוי להחריב עיר שלמה כדי להציל את כבודה. מעשה זה משקף את הקנאות של שמעון כלפי המשפחה ואת המחויבות העמוקה שלו להגן על כבוד בני ביתו בכל מחיר.
הקנאות של שמעון אינה מתמקדת רק בפעולה מיידית של נקמה. הוא מוכן גם לשאת את דינה אחותו. לקיחת דינה לאישה משקפת את הנכונות של שמעון לשאת באחריות מלאה. פעולתו לא מתמקדת רק בהריסת שכם אלא יש לו שאיפה לשקם את דינה ולנסות להחזיר לה את תחושת הביטחון.
התנועה של יהודה ושל שמעון היא הפוכה. שמעון פועל מתוך תחושת שייכות פנימית מוחלטת: משפחתו היא חלק בלתי נפרד ממנו. הוא פועל מתוך קנאות עזה להגן עליהם כמו שהוא מגן על עצמו. לעומת זאת, יהודה פועל מתוך תנועה הפוכה. הוא אינו מספח את האנשים שסביבו כחלק פנימי ממנו, אלא מתייחס אליהם כאל גורמים חיצוניים לו. עם זאת, הוא מקבל עליהם אחריות.
התנועות המנוגדות הללו, של שמעון ושל יהודה, משקפות שני מודלים שונים של אחריות משפחתית: שמעון, דרך תחושת שייכות עמוקה, מגן בעוצמה על מי שקרוב אליו. בעוד שיהודה, מתוך קבלת אחריות מודעת, פועל למען האחרים גם כשאינם חלק טבעי מעולמו הפנימי.
אולי ניתן להציע שהבעיה בשמעון, שעליה מצביע רבי יהודה במדרש, היא חוסר היכולת שלו להרחיב את מעגל האחריות מעבר למשפחתו הקרובה. שמעון פועל מתוך תחושת שייכות עמוקה וקנאות כלפי בני ביתו, אך תחושה זו עשויה להיות מוגבלת למי שהוא רואה כחלק בלתי נפרד ממנו. מעשה כנען, במובן זה, אינו רק חטא של חתונה בתוך המשפחה, אלא גם ביטוי לחוסר יכולת להרחיב את מעגל האחריות.
המהר"ל[5] מסביר כי איסור העריות בתורה נועד ליצור חיבור אמיתי בין אנשים שאינם קרובים זה לזה, מתוך תפיסה שחיבור בין רחוקים מחזק את אחדות החברה. לעומת זאת, חיבור לעריות – לקרובים שהם בשר מבשרו – משמר את האדם בתוך עצמו ואינו תורם לאיחוד רחב יותר של העולם.
על רקע זה ניתן להבין את ביקורת המדרש על שמעון. שמעון, שחרג מתוך קנאותו למען דינה, לא הסתפק בלקיחת אחריות עליה אלא בחר להתחתן איתה – פעולה שמחזקת את השייכות שלה אליו כחלק בלתי נפרד ממנו. ייתכן שהמדרש מבקר בחירה זו, הרומזת ששמעון לא היה מסוגל לקחת אחריות על דינה מתוך תחושת חובה מוסרית בלבד, מבלי להפוך אותה לחלק ממעגל הקרבה שלו. הדבר מעיד על מגבלה ביכולתו של שמעון לפעול למען אחרים שאינם חלק ממנו.
השילוב בין שמעון ליהודה
נסיים ונאמר כי הנחלה אותה מקבל שבט שמעון בארץ ישראל היא בתוך נחלת שבט יהודה[6]. לפי האמור לעיל היה אפשר לומר שהסיבה לכך היא ששמעון אמור ללמוד מיהודה. שמעון, שמייצג קנאות עזה למשפחתו הקרובה, נדרש ללמוד מיהודה כיצד להרחיב את תחושת האחריות שלו גם כלפי הרחוקים.
אולם נראה להציע מודל אחר המשלב בין התכונה של שמעון לזאת של יהודה[7]. המודל המשולב מציע שאהבת הקרובים, כפי שמבטא שמעון, היא הבסיס שעליו ניתן להרחיב את תחושת האחריות למעגלים רחבים יותר. תחושת השייכות הפנימית העמוקה שמתחילה באהבת האדם את עצמו, אך אינה יכולה להישאר מוגבלת למעגל זה. המטרה היא להרחיב את ה"אני" כך שיכלול גם מעגלים רחוקים יותר. המשפחה של האדם, סביבתו הקרובה, העם שלו, ולבסוף העולם כולו.
במודל זה, שמעון לא היה נדרש לשאת את דינה כאשתו כדי לדאוג לה, אלא היה יכול להתייחס אליה כחלק ממעגל רחוק יותר. ההבנה שקרובים רחוקים יכולים להיות חלק מה"אני" שלו – מבלי להיטמע בתוכו – מאפשרת לשמעון לראות את סביבתו, ואף את כל העולם, כחלק בלתי נפרד מהאחריות המוסרית שלו. שילוב זה מצביע על כך שהקנאות של שמעון ואחריותו למשפחתו אינן צריכות להיעלם, אלא להפוך ליסוד שעליו ניתן לבנות את ההתרחבות המוסרית.
במובן זה, הנחלה המשותפת אינה רק ביטוי לצורך של שמעון ללמוד מיהודה, אלא גם קריאה למיזוג הרמוני בין שתי הגישות. גם יהודה אמור ללמוד משמעון כיצד להעמיק את תחושת השייכות והקשר האישי במעשיו. כאשר יהודה עוזר לאחרים, עליו לעשות זאת מתוך תחושה פנימית עמוקה, כאילו אותם רחוקים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
שמעון מדגים כיצד קשר אישי עמוק וקנאות למשפחה הקרובה יוצרים מחויבות חזקה שאינה מבוססת רק על חובה מוסרית, אלא גם על אהבה והזדהות. יהודה, בעזרתו לזרים ולרחוקים, יכול לשאוף שלא רק "לסייע" מבחוץ, אלא לפעול מתוך תחושת שייכות עמוקה, כאילו אותם רחוקים הם חלק מה"אני" המורחב שלו. בכך, האחריות של יהודה אל האחר לא תיתפס כפעולה טכנית בלבד, אלא כמעשה של חיבור אמיתי.
[1] בראשית רבה פרשה פ אות יא
[2] במסגרת שיעור זה נעסוק רק באיפיון של שמעון האדם על פי החריגה הזאת ברשימה. אולם חריגה זאת מופיעה גם ברשימה בספר שמות פרק ו פסוק טו, שם צריך לאפיין את שבטו של שמעון.
[3] ספר בראשית פרק לח
[4] בספר הדר זקנים (בראשית פרק לח פסוק ד ד"ה ותקרא שמו אונן) מופיעה הטענה שזהו המנהג. האבא קורא לבן הראשון בשמו, והשם של הבן השני מוענק על ידי האמא.
[5] נתיבות עולם נתיב הענווה פרק ד
[6] ספר יהושע פרק יט פסוק א
[7] מודל זה מובא ברחבה על ידי רבי שמעון שקופ בהקדמה לספרו שערי ישר
