ישנה מחלוקת בין רבי לחכמים בשאלת חיוב בור שנחפר על ידי שניים. הברייתא מתארת רק מקרה של השלמת הבור לשיעור ממית, ואין בה התייחסות לשאר המקרים. דרך חקירת המקרה של העמקת בור נמשיך לנתח את ההבדל שיש בין בור ממית לבור הורג.
כל התורה יחד
המשנה אומרת שכדי להתחייב על מיתת שור בבור הוא צריך להיות בשיעור עשרה טפחים. יש לחקור לפי שיטת שמואל שמחייב על החבטה בנוסף להבל האם שיעור עשרה טפחים הוא שיעור של החבטה הממיתה או שיעור של ההבל הממית. במידה והשיעורים של הבל וחבטה כן שונים יש לשאול מה הדין במצב בו הבור הוא בשיעור לרק אחד מהדברים ולא לאחר, ובכך לאפיין את נזקי בור.
בסוגיה זאת נעסוק בחיובו של השופך מים ברשות הרבים. הגמרא מתייחסת לנזקי המים בשני הקשרים, האחד הוא מחלוקת רב ושמואל אותה ראינו בסוגיה הקודמת, והשני הוא היחס בין המשנה הזאת למשנה הקודמת שעוסקת גם היא בנזקי השופך מים.
העיסוק המרכזי של סוגיה זאת היא בדרך בה הבור מזיק. האמוראים נחלקו האם הוא מזיק בכך שהוא גורם לבהמה להיחבט או שהנזק שלו על ידי ההבל שלו. הבנת הדרך שבה הבור מזיק תעזור לנו להגדיר מהם תולדות הבור, ומה הנפילה המחייבת לבור.
התנאים דנו בשאלה מהו בור האמור בתורה. מחלוקת תנאים זאת מעלה את התפיסות השונות לחיוב על בור אותן נבחן לאורך כל הלימוד שלנו בפרק זה.
הדלקת אש היא פעולה שהאדם עושה ובכל זאת היא נכללת כחלק מנזקי ממונו של האדם ולא מנזקי האדם עצמו. הגמרא חוקרת בסוגיה הזאת את היחס בנזקי אש בין פעולת האדם לבין חובתו לשמירה על האש שהוא יצר.
בנזקי אש יש פטור כאשר מושא השריפה אינו גלוי. פטור זה נתון במחלוקת בין רבי יהודה. בסוגיה זאת נעסוק בשאלה מתי הפטור חל ומה הסיבה שלו, ותוך כדי כך נחדד את ההבדל בין מדליק אש ברשותו למדליק שלו ברשותו.
ישנו צמד משניות העוסקות בפטור מחמת הרחקת האש ושמירה עליה. בסוגיה זאת ננסה להסביר את הפטור בכל אחד מהמקרים השונים ולאפיין את היחס בין שתי המשניות.
המאפיין של אש הוא כוח אחר מעורב בו. על כן כדי להגדיר את אב הנזקים אש ננתח את המושג.
הפטור היחיד שיש על נזקי אש הוא טמון. נראה מכך שחייבים בכל מקרה אחר על נזקי אש. בסוגיה זאת ננסה לעמוד על הסיבה בגינה התורה והמשנה האריכו לכתוב את מושאי הנזק השונים למרות זאת.