סוגיה סא: בור להבלו או לחבטתו

רקע

העיסוק המרכזי של סוגיה זאת היא בדרך בה הבור מזיק. האמוראים נחלקו האם הוא מזיק בכך שהוא גורם לבהמה להיחבט או שהנזק שלו על ידי ההבל שלו. הבנת הדרך שבה הבור מזיק תעזור לנו להגדיר מהם תולדות הבור, ומה הנפילה המחייבת לבור.

מקורות

א. בבא קמא נ: מהמשנה עד "ויש הבלא לנזיקין"

בבא קמא נב:-נג. "נפל לפניו… וזה וזה בבור"

בבא קמא כח.-: מהמשנה עד "כר' נתן"

ב. שיטת רב

פסקי רי"ד גמרא בבא קמא נ: ד"ה מאי בינייהו

רש"י בבא קמא כח: ד"ה הזיקתו, דאפקרהינו

רא"ה בבא קמא שטמ"ק נ: ד"ה וזה לשון הרא"ה

תוספות בבא קמא כח: ה"מ היכא

רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא יג: ד"ה אמר הכותב אילו דברי

[רבנו פרץ בבא קמא כח: הני מילי היכא]

ג. שיטת שמואל

תוספות בבא קמא נ: ד"ה שמואל אגובה

תוספות בבא קמא כח: ד"ה ונשוף באבן

[פני יהושע בבא קמא נג. ד"ה בגמרא אלא

רשימות שיעורים בבא קמא כח. עניין מחלוקת רב ושמואל בבור ה]

רמב"ם פירוש המשנה בבא קמא פרק ה משנה ו

ד. פסיקת ההלכה

רי"ף בבא קמא יג: "ולענין אבנו… וכן הלכתא"

בבא קמא כב. "החופר בור… כוותיה בדיניה"

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכה א, יד-טו, יח, פרק יג הלכות ב-ג

הסבר הסוגיה

אמר רב: בור שחייבה עליו תורה – להבלו ולא לחבטו… ושמואל אמר: להבלו וכ"ש לחבטו

[בבא קמא נ:]

רב ושמואל חלוקים בשאלה האם התורה חייבה רק על נזקים הנגרמים על ידי הבל הבור, או שמא יש חיוב גם על נזקים שנגרמים מחבטת הבור. הגמרא מנמקת את שיטת רב שאומר שפטורים על חבטה בכך שקרקע עולם היא הגורמת לנזק. שמואל חולק עליו ואומר שתורה חידשה חיוב על הבל הבור, זאת בנוסף לחיוב הקיים יש שעל חבטה בבור.

בהמשך, רב אומר שהוא לומד זאת מהפסוק "ונפל" ממנו נשמע שהבהמה צריכה ליפול בדרך נפילה, ושמואל אומר שנפילה הכוונה בכל דרך נפילה. הנחת המוצא היא שחייבים על פעילות ההבל, ומחלוקת האמוראים היא בשאלה האם התורה ריבתה רק את פעילות ההבל, או שמא היא ריבתה גם את פעילות ההבל^[1].

הגמרא שואלת מה ההבדל הדיני בין הפירושים של רב ושמואל, ומביאה נפקא מינה למחלוקת האמוראים בשאלה האם חייבים רק על בור או גם על תל^[2]. לפי רב בתל אין הבל ולכן הבונה אותו לא יתחייב על הנפילות מדין בור.

בדף נג המחלוקת מוזכרת שוב סביב המשנה שאומרת שבנפילה לאחור בעל הבור פטור. רב מסביר את הנפילה לאחור כנפילה שאין בה הבל ולכן בעל הבור פטור, על אף שהבהמה נפלה ונחבטה בתוך הבור. שמואל נאלץ להסביר את המשנה בנפילה מחוץ לבור.

הרי"ד מתווכח עם המורה בשאלה האם רב פוטר גם כאשר מוכח שהנזק נגרם מהחבטה ולא מההבל. לפי הרי"ד כאשר השור שנפל לבור שבר את רגלו, רב יפטור את בעל הבור כי אין חיוב על חבטה. שיטת המורה^[3] שמחייב במקרה כזה מעלה אפשרות שרב סובר שהאפשרות שיהיה בבור הבל רק מגדירה אותו כמזיק, ולא מאפיינת את הנזק שבור יכול לעשות. לכן, מרגע שבור עונה על הקריטריונים של מזיק (יש בו הבל) חייבים על כל סוגי הנזק שבו.

הרי"ד משיג עליו מכך שהגמרא אומרת שלפי רב פטור כשנפל לאחוריו תוך הבור, כלומר שיטת רב לא בנויה רק על שאלת ההבל בבור, ורב יפטור במצב בו השור נפל כך שאין הבל. ניתן להסביר שלפי המורה התורה חייבה רק על נפילת הבל (על הפנים) בבור שיש לו הבל.

רש"י מסביר את הפטור לפי רב כפטור של גרמא. הגרמא יכולה להיות מוסבת או על פעולת הנזק או על יצירת הבור. ההבדל בין שני ההסברים הוא איך רב יסביר את החיוב שיש בבור על הבל.

הרמב"ן מסביר שחופר הבור אינו מזיק לשור הנופל לתוך הבור, אלא רק מפנה עפר, כך שכשהשור שם את רגלו אין לו קרקע ולכן הוא נופל. בעצם האדם מגלה קרקע שהייתה נמצאת שם כבר קודם ויוצר את דפנות הבור בגרמא, זאת לעומת ההבל אותו החופר יוצר בפועל. רב מבין שהבור הוא החלל שנוצר, בניגוד לקירות הבור שהיו שם קודם ואינם מתייחסים אחר חופר הבור. לפי זה, חידוש התורה הוא שעל אף שהנזק עצמו נגרם בגרמא, אנחנו מייחסים אותו לחופר הבור.

הרא"ה חולק עליו ואומר שאין באמת הבדל בין ההבל לחבטה, ושניהם נגרמים על ידי גרמא, ולולא חידושה של התורה שמתחייבים על בור רב היה פוטר בשני המקרים. גילוי התורה שחייבים על בור הוא רק לחידוש של התורה על הבל ואין בו אלא חידושו כדי לרבות גם חבטה^[4].

כדי לבחון את שיטות הראשונים יש ללכת למקרה הקיצוני. התורה מחייבת לא רק כאשר האדם כורה את הבור, והוא חייב גם אם רק פתח בור כרוי. צריך לשאול מדוע בפותח בור האדם מתחייב הרי האדם לא יצר את ההבל, ולמה שרב לא יטען הבל עולם הזיק?

לפי הרא"ה הקושיה איננה קשה, כיוון שחידוש התורה לגבי הכורה חל גם לגבי פותח בור. באופן דומה משמרת החיים[5] מתרץ לשיטת הרמב"ן ואומר שהתורה החילה על הפותח את כל החיובים של הכורה.

החזון איש[6] מתרץ בדרך אחרת. לפיהם הבל הבור הוא מזיק אקטיבי, בניגוד לקרקע שהיא פאסיבית "שאני הבל דהוא חונק ומזיק וחשיב כאש". הפותח חייב על מעשי ההבל, על אף שגילה מזיק קיים ולא יצר מזיק חדש, כי הוא גרם לנזק ההבל לפעול בעולם^[7].

הגמרא בדף נג. מקשה על שיטת רב מברייתא שאומרת שחייבים על נפילה לתוך הבור לאחור על אף שאין בה הבל. האמוראים מתרצים את הקושיה בשלוש דרכים. רב חסדא אומר שרב מודה בבור ברשותו. לעומתו רבה מעמיד את המקרה בנפילה שיש בה הבל, ורב יוסף אומר שהברייתא עוסקת במקרה אחר בה השור הוא הבור.

בהנחה שרב חסדא מסביר שהחיוב על בור ברשותו לרב זהה לחיוב של שמואל על בור ברשות הרבים, יוצא שהבעיה בחבטה היא שלא ניתן לייחס אותו אחרי חופר הבור, ולכן כאשר גם קרקעית הבור היא של החופר הבעיה נעלמת. הסבר זה מסתייע על ידי פירושו של רש"י לקרקע עולם כדבר שאינו של בעל הבור.

לעומת זאת, לפי הסברו של הקהילות יעקב שרב מחייב על ההבל כיוון שהוא מזיק אקטיבי, אין סיבה שרב יודה לשמואל בבור ברשותו, כיוון שעדיין נזקי החבטה הם פאסיבים, וייאלץ לתרץ את הברייתא כשיטות האמוראים האחרות.

המשנה בדף כח. אומרת שכאשר לאדם נופל הכד ונשפכים ממנו המים הוא חייב על הנזקים שנגרמים משפיכת המים ברשות הרבים. רב לא יכול להסביר שמדובר במצב בו האדם הוזק כיוון שהאדם נפל על הקרקע, ולפי רב הקרקע היא קרקע עולם, ולכן רב מסביר שהמשנה מדברת על כלים שטונפו מהמים. אלא שכדי להתמודד עם שאלת פטור כלים בבור, הוא מסביר שתקלה הנגרמת מממונו של אדם איננה בור אלא שור^[8].

במצב בו האדם הפקיר את האבן הסכין או המשא רב מודה שהחיוב נובע מדין בור. התוספות[9] מסביר שבניגוד לקרקעית הבור שהיא קרקע עולם, הנזק שהאבן הסכין והמשא גורמים הוא של בעליהם "חבטא דידיה הוא". ובמילים אחרות הוא זה שעשה את החבטה. דהיינו, הבעיה בחבטת הבור היא שהיא איננה נעשתה על ידי בעל הבור והוא רק גילה את הקרקעית, ולכן כאשר הוא שם את גורם הנזק שם הוא חייב.

רש"י אומר שרב סובר שהסיבה בגינה אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם הם לא בור היא כיוון שהם ממון. לכן רש"י מסיק שרב יחייב על בור שיש לאדם עצמו בעלות עליו, דוגמת מצב בו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, מדין שור ולא מדין בור, ויהיה חייב בו על הכלים. מה שיוצא בדברי רב לפי רש"י שבכל מקרה בו הנזק יהיה ממונו החיוב יהיה מצד שור. האדם יתחייב על בור רק אם הוא יוצר בידיו תקלה כך שהחבטה היא החבטה שלו[10].

רוב הראשונים אינם מקבלים את דבריו של רש"י. הרמב"ן מעלה שתי בעיות על החיבור שרש"י עושה בין מחלוקת רב ושמואל למחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל. הבעיה הראשונה מבוססת על גמרא בפרק שני שתולה את המחלוקות ברב ובשמואל באופן הפוך. הבעיה השנייה היא בעיה סגנונית. בדרך כלל כשמחלוקת אמוראים מקבילה למחלוקת תנאים הגמרא תולה בין המחלוקות כיוון שיהא מעדיפה לדון בשיטות התנאים שהן המקור. העובדה שהגמרא לא תלתה את מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים כמו שהיא עושה בדרך כלל מוכיחה שהן לא קשורות.

שתי הבעיות שהרמב"ן מציג אינן חמורות כל כך. הגמרא דוחה את תליית המחלוקות ההפוכה כך שהיא לא קשה על רש"י. החריגה הסגנונית אמנם נשארת בעינה, אבל למולה עומדת הסברה של רש"י שמשאיר את רב עיקבי. אם הבעיה הזאת שאר הראשונים צריכים להתמודד. מדוע לפי רב יש חילוק בין אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם שחייב עליהם משום שור לבור שהוא ממונו?

התוספות מגביל את חידושו של רב רק לגבי אבנו סכינו ומשאו אז לפי רב ניתן לדון אותם גם כשור וגם כבור, ולכן חייב על הכלים, אבל בבור ממש, על אף שהוא ממונו של האדם, תמיד יהיה חייב מצד בור. הסיבה בגינה כשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אין חיוב גם מצד שור שיחייב גם בכלים, היא שהבור נמצא בתוך רשות המזיק. בעצם הסברה של רב נשארת עקבית, ובבור ברשותו יש סברה צדדית שמסירה את החיוב של שור.

אלא שצריך לשאול, אם הבור נמצא ברשות היחיד מדוע הבעלים שלו חייבים, הרי הם יכולים לטעון כלפי הניזק מה מעשיו ברשותם? רבינו פרץ מסביר שהתורה חייבה על בור שהוא בבעלותו של האדם, מקרה כזה חייב להיות בבור ברשות היחיד, דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. יוצא שהתורה אומרת בפירוש שיש חיוב על בור ברשות היחיד שלא אומרים בו את הסברה שלא היה לניזק להיכנס. סברה זאת הגיונית רק בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. תירוצו של רבנו פרץ אינו מספיק כיוון שעדיין כשלא הפקיר רשותו בעל הבור פטור מצד הסברה שלא היה להיכנס, ובמצב המקביל שלניזק היה מותר להיכנס כיוון שהשטח הפקר, לכאורה חייב גם על מעשה שורו. ויוצא שעדיין לא יהיה מצב שחייב בו על בור שיש לו זיקה ממונית אליו בלי שיהיה חייב מצד שור.

רבי דוד פוברסקי[11] הולך בכיוון מעט אחר ומסביר מדוע יש חילוק בין שור לבור בנזק שנעשה ברשות המזיק. מעשה הנזק של השור הוא על ידי פעולה אקטיבית של השור. השור נוגח ובכך הוא מזיק. על כן מוטלת עליו חובת השמירה. חובה זאת איננה חלה ברשות המזיק. לעומת זאת בור הוא פסיבי הניזק מגיע אליו, והבעלים צריך לשמור שלאף אדם לא תהיה האפשרות להגיע אל הבור. גם ברשותו הבעלים מחויב בשמירה על הבור שלא יזיק את הרבים, ולראיה בבור שלו שסמוך לרשות הרבים חייב.

הראב"ד מציע חילוק אחר והוא בטיב הזיקה הממונית בין האדם לבורו לעומת בעלותו על שאר חפציו. כאשר האדם שם חפץ שלו ברשות הרבים, הבעלות שלו לא נפגעת בכלל, ועל אף שכרגע החפץ איננו שמור, האדם יכול לקחת את החפץ לאחר זמן. לעומת זאת, אדם המפקיר את הרשות שמסביב לבור כך שהוא שוב איננו שמור, בעצם מבטל את הבעלות שיש לו על בורו, כיוון ששוב לא יוכל לשמור על בורו מפני הרבים. ניתן להסיק מדבריו שלא יכול להיות בור בבעלותו של האדם שהוא התחייב עליו. כל בור שהרבים יכולים להגיע אליו הוא בור מופקר.

שמואל חולק על רב ואומר שלא חייבים רק על נזק שנגרם מהבל הבור, אלא גם מנזקי החבטה בבור. מחלוקתו עם רב יכולה להתפרש בשתי דרכים. הוא יכול לחלוק על רב בהנחה שפטורים על חבטה בקרקע עולם^[12]. בנוסף הוא יכול להודות לרב שפטורים על חבטה בקרקע עולם, ובכל זאת בבור חייבים על חבטה.

הנפקא מינה המובאת בגמרא של נפילה מתל מוכיחה ששמואל מחייב גם במקרה של נפילה על קרקע. כך גם מוכח משיטת שמואל בהסבר המשנה בדף כח., שם הוא אומר שהשופך את המים חייב על אף שהנופל נפל על קרקע עולם. אלא שהתוספות מקשים מפרק חמישי שם מוכח ששמואל פוטר מנפילה על קרקע עולם מכך שהוא מסביר את הפטור במשנה באדם שנתקל בבור ונפל מחוצה לו על הקרקע[13].

התוספות מתרצים את הסתירה בשתי צורות שונות. התירוץ הראשון הוא ששמואל פוטר בנפילה על קרקע עולם, והסיבה בגינה חייב בתל היא כי בונה התל עשה לידו בור שביחד גובהם הוא עשרה טפחים. שמואל מחייב בנפילה מרצפה חלקה כי המחליק נופל על המים עצמם^[14], וכמו שאדם נתקל באבן סכין ומשא וניזוק מהם הוא חייב כך גם יהיה חייב במקרה הזה^[15].

התירוץ השני המובא בתוספות הוא שאדם חייב גם כשהוא עושה רק את התקלה ולא אחראי על גורם הנזק עצמו כמו בנפילה מאבן על קרקע עולם. הפטור בנופל מהבור מחוץ לבור היא כיוון ששם היה עוד גורם לתקלה, וכדי להתחייב על התקלה צריך להיות הגורם היחיד לה. בעצם הנזק מורכב משני שלבים, איבוד שיווי המשקל והנפילה. כדי להתחייב בעקבות השלב הראשון, צריך להיות הגורם היחיד לאיבוד שיווי המשקל.

לפי התירוץ הראשון מחלוקת רב ושמואל היא מחלוקת מצומצמת בשאלה האם מתחייבים על נזק שנגרם מקרקעית הבור, או במילים אחרות האם הבור הוא החלל הפעור בקרקע או שהוא שגם דפנות הבור כלולות בו. לפי רב הנזק הנעשה מהקרקע לא מתייחס אחר החופר, ולפי שמואל מתחייבים על כל נזק שנגרם מהבור^[16]. בעוד לפי התירוץ השני המחלוקת בין רב לשמואל היא היא מחלוקת יסודית בהגדרת בור. לפי שמואל הבור הוא כל תקלה שהאדם גורם ברשות הרבים, בעוד לפי רב הבור צריך להיות גם גורם הנזק^[17].

התוספות מקשה על התירוץ הראשון ממחלוקת רבי נתן וחכמים לגבי אבן המונחת על פי הבור. לפי רבי נתן בעל האבן חייב בחצי הנזק, ולפי חכמים בעל האבם חייב על כל הנזק. רואים בבירור שעל אף שבעל האבן לא גרם לנזק הוא חייב. הוא מתרץ ואומר "יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור". אלא שהתירוץ איננו מובן.

הכיוון המרכזי באחרונים להסבר דברי התוספות מובא בפני יהושע. הוא אומר שלפי שמואל כאשר אדם שם אבן על פי הבור הוא נהיה שותף בבור ולכן הוא מתחייב כשותף. מעבר לקושי שיש בהכנסת דברי הפני יהושע למילים של התוספות, לא מובן מדוע התוספות אומר את התירוץ רק בשיטת שמואל ומותיר את הקושיה על רב. הפני יהושע עצמו אומר שהתוספות לא באמת מקשה על רב.

הרב סולובייצ'יק מתרץ ששימת האבן על פי הבור איננה מוסיפה לו הבל אלא רק גורמת לחבטה להיות קשה יותר, לכן לפי רב בעל האבן אינו נעשה שותף בבור וממילא עדיין אמור להיות פטור, ומדוע רבי נתן וחכמים מחייבים במקרה כזה. העולה מדברי הרב סולובייצ'יק הוא שלפי רב הדין של הבל הבור הוא חלק מתנאי הסף של הפיכת הבור למזיק, ולכן גם כדי להפוך להיות שותף בבור חייבים להוסיף לו הבל, כמו שהעלנו מדברי המורה שחולק על הרי"ד.

בפשטות פסיקת ההלכה בסוגיה אמורה להיות כשיטת שמואל כי על פי כללי הפסיקה הלכה כשמואל בדיני ממונות. הראשונים מעלים אפשרות לפיה צריך לפסוק כרב כיוון שרב חנניה מביא ברייתא המסייעת לו.

הרי"ף פוסק כשמואל לעניין הגדרת אבן סכין ומשא שלא הפקירם כבור, וכרב שפטורים על חבטה בבור. הקושי הגדול על שיטתו הוא מהמשנה בפרק שלישי, שהרי מפורש שם שחייבים על החלקה. הרי"ף לא יכול להעמיד את המשנה כשמואל בנזקי אדם כיוון שאז יהיה פטור מצד חבטה בקרקע עולם כמו בבור, ובנוסף הוא לא יכול להעמיד את המשנה בנזקי כלים כי הוא פוסק כשמואל שהמים על אף שהלא הפיקרם הם בור.

לכן נראה לומר שהרי"ף מצמצם את מחלוקת רב ושמואל בהבל וחבטה, ואומר שהם חלוקים רק בבור. הבאת הנפקא מינה של גובה הגמרא חוזרת בה מהתירוץ של קרקע עולם ומסבירה שיש כאן ויכוח בשאלה האם יש צורך בדרך נפילה או לא. לפי רב שיש צורך בדרך נפילה יהיה פטור בנפילה מגובה ובנפילה לאחור, לעומת זאת לפי שמואל שכל נפילה מחייבת יהיה חייב גם בשני המקרים הללו.

לפי זה, רב שאומר שבור הוא לא לחבטה לא מסתמך על הסבר קרקע עולם. לכן הרי"ף יכול לנתק בין המחלוקות ולומר שרב סובר שהחיוב על אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם הוא משום שור עקב קרקע עולם, ובלי קשר הוא סובר שהחיוב בבור הוא על ההבל. הרי"ף פוסק את שמואל לעניין חיוב על קרקע עולם ולכן הוא יכול להעמיד את המשנה בפרק שלישי כמותו, בלי להידרש לחידושו של רב שהחיוב על אבנו סכינו ומשאו הוא מצד בור. כאמור, אין הכרח לקשר בין חידוש זה לבין הגבלת החיוב בבור להבל.

הרמב"ם פוסק כשמואל שחייבים בבור על ההבל וכל שכן על החבטה. אלא שלגבי נפילה לבור פסיקתו אינה מובנת. הוא פוסק כרב שחייבים רק על נפילה קדימה בבור. בנפילה חוץ לבור קדימה הוא פוסק שבעל הבור פטור אבל אם הניזק תפס לא מוציאים מידו כדין ספק.

בדברי הרמב"ם יש שלוש בעיות מרכזיות[18]. האחת, מדוע הוא פוטר בנפילה אחורה לתוך הבור כרב למרות שהוא פסק כשמואל שהחיוב הוא גם על החבטה[19]. השנייה היא הנימוק שהרמב"ם מביא לדין והוא שהנפילה צריכה להיות בדרך נפילה, טיעון שהובא בגמרא רק לשיטת רב [20]. השלישית, איזה ספק יש במצב בו השור נופל על ידי הבור קדימה.

כדי לבאר את הרמב"ם נחזור לדברי הגמרא דף נב:. המשנה מחלקת בין נפילה לפני שחייב לנפילה לאחור שפטור. רב פירש את המשנה בסוגי נפילה שונים. כאשר השור נופל על פניו בעל הבור חייב כי השור נשם מההבל, ובמקרה בו השור נחבט בגבו בעל הבור פטור כי לא ההבל הוא זה שגרם את המוות.

ראינו שהתוספות מסביר ששמואל חולק על רב בפירוש המשנה ומבאר את הגדר של נפילה לפניו כנפילה לתוך הבור, ועליה חייב כי הבור מזיק הן על ידי הבל והן על ידי חבטה, והמקרה בו פטור הוא כאשר הבהמה נופלת מחוץ לבור. אולם הרמב"ם לא מקבל את החילוק הזה הוא מתייחס גם בפירוש המשנה וגם בהלכות למקרה בו השור נופל לאחור לתוך הבור. על כן צריך להעמיד את המשנה בנפילה מחוץ לבור, אז אם נפל לפנים חייב ואם נפל לאחור פטור. החילוק בין נפילה לפנים ונפילה לאחור לפי הרמב"ם תלוי בכיוון הליכת השור לפני נפילתו לבור.

פרשנותו של הרמב"ם למשנה לפי שמואל מעלה שאלה גדולה. האם שמואל אומר שהחילוק בין הליכה לפנים והליכה לאחור הוא החילוק במשנה? כלומר, האם שמואל מקביל בין הליכה לפנים להליכה לאחור לנפילה לפניו ונפילה לאחוריו, כך כשלפי שמואל חייב בכל נפילה בהליכה לפנים ופטור בכל נפילה בהליכה לאחור, או ששמואל מעמיד את הפטור במקרה בו השור נופל לאחוריו מחוץ לבור ובכל שאר הנפילות חייב?

הגמרא מביאה סיוע לשיטתו של רב מברייתא שדורשת את הפסוק "ונפל שמה", שכדי לחייב את בעל הבור צריך שהשור יפול לתוכו בדרך נפילה. מהדרשה הזאת מסיקה הברייתא שאם נפל לפנים חייב, ואם נפל לאחור פטור, והיא מסיימת בהעמדת הדינים בנפילה לתוך הבור. לכאורה, הנקודה עליה צריך לעמוד היא מה ההבדל בין הברייתא למשנה. הרי גם שמואל יכול להעמיד את הברייתא בנפילה לאחור. ומכאן ראיה נוספת לכך ששמואל מחייב בנפל אחורנית לבור.

בנוסף, העמדת הגמרא את שמואל במקרה של נפילה מחוץ לבור מכריח דווקא כאפשרות השנייה. שמואל מחייב בכל נפילה לתוך הבור, ומחייב בכל מקרה בו השור הולך לפנים. כאשר השור גם לא נופל לתוך הבור וגם הלך לאחור הבעלים פטור. הרמב"ם פוסק שפטור בנפילה אחורנית לבור[21], ולכן הוא ייאלץ להתמודד עם שתי הראיות הללו.

הנקודה עליה מבוסס הרמב"ם היא פטור בנפילה אחורנית מחוץ לבור. מניין הגמרא יודעת ששמואל פוטר בנפילה כזאת והוא יכול להעמיד כך את המשנה? מדוע ששמואל יפטור במקרה כזה? השאלה הזאת מכריחה את הרמב"ם להבין את הסיוע לרב באופן אחר. הברייתא מסייעת לרב כי היא מעמידה את המשנה כמותו. שמואל שלא מעמיד כך את המשנה כן מקבל את התלייה שהברייתא עושה בין החילוק במשנה לבין דרך נפילה[22]. בנפילה לאחור בעל הבור פטור כיוון שהתורה מצריכה דרך נפילה כדי לחייב את בעל הבור.

אם כן, יוצא ששמואל אינו מפרש את החילוק במשנה ורק נותן דוגמא בה פטור. המשנה מחייבת על מקרה בו השור נופל לתוך הבור בהליכה קדימה, ופוטרת במקרה בו השור נתקל בבור בהליכה אחורנית ונפל מחוץ לו. היא לא מתייחסת למקרה בו השור נפל בהליכה לאחור לתוך הבור בו הוכנו שפטור כי הרמב"ם מצריך דרך נפילה[23]. בנוסף, לא נזכר משנה מקרה בו השור נתקל בבור בהליכה קדימה ונופל מחוץ לו, ולכן הרמב"ם מסתפק בו.

סיכום

יש מחלוקת בין רב ושמואל בשאלה כיצד בור מזיק. לפי רב בור מזיק רק על ידי ההבל ולפי שמואל הבור מזיק גם בחבטה. הגמרא מביאה שתי נפקא מינות למחלוקת. הנפקא מינה הראשונה היא בעשיית תל ברשות הרבים, אז לפי רב פטור כי אין בו הבל ולפי שמואל חייב כי הוא גרם לחבטה. הנפקא מינה השנייה היא במצב בו השור נופל בדרך בה ההבל אינו מזיק.

הרי"ד דן בשאלה האם לפי רב חייב גם במקרה בו ברור שהנזק נגרם מהחבטה. ההווא אמינא לומר שחייב במקרה כזה היא כי ההבל הוא רק חלק מהגדרת הבור כמזיק. בור שיאנו הבל אינו מוגדר מזיק ופטור.

הרא"ה והרמב"ן נחלקו בהסבר שיטתו של רב. הרא"ה טוען שלפי רב כל נזקי הבור הם גרמא אלא שרואים שהתורה חייבה על בור ולכן חייב על ההבל. הרמב"ן מסביר שלפי רב בניית הבור היא בגרמא ולכן רק על ההבל בו האדם עשה פעולה הוא חייב.

בפרק שלישי רב ושמואל נחלקו במחלוקת הנגזרת מהמחלוקת הזאת. המשנה אומרת שהאדם חייב על הנזקים שנגרמים מהמים הנשפכים מהכד שלו. רב אומר שלא ניתן להעמיד את המשנה בנזקי אדם ולכן מחדש שהמשנה עוסקת בנזקי כלים, כדי להתחמק מהבעיה שבבור פטורים על הכלים הוא אומר שהחיוב במשנה הוא מדין שור.

רש"י מסביר שרב מאפיין את אב הנזקים שור כממונו של האדם ולכן על כל דבר של האדם, ואף על בור יהיה חייב מדין שור. הראשונים לא מקבלים את דברי רש"י ואומרים שבור שברשותו של האדם יהיה פטור מצד דיני רשויות.

שמואל חולק על רב ושיטתו יכולה להתפרש בשתי דרכים. הוא חולק על רב וסובר שהקרקע בבור היא איננה קרקע עולם. לחלופין, הוא יכול לחלוק על רב ולומר שעל אף שבור הוא קרקע עולם חייבים.

---

[1] ניתן להציע שהסיבה בגינה הנחת המוצא של האמוראים היא שחייבים על ההבל, היא כי התורה עסקה בבורות מים המלאים לחות וטחב, ובעצם בור שמצד אחד מלא ספוגים, ומצד שני יש בו הבל מזיק.

[2] הראשונים מעלים נפקא מינות נוספות שהגמרא לא העלתה. אחת מהן היא בור שאין בו הבל כי רוחבו גדול מעומקו. יכול להיות שהגמרא פה מתכוונת לאותו הבור, אלא שהיא מגדירה את הקצה העליון שלו ולא את התחתון כדי לא להיכנס לשאלה המציאותית של בור שעומקו ורוחבו שווים האם יש בו הבל או לא בה ידונו האמוראים בדף נא:

[3] כל הדיון מתחיל אחרי דברי רש"י כפי שהם מופיעים לפנינו (נ: ד"ה מאי בינייהו) שאומר שבנשברה מפרקתו פטור כיוון שיכול להיות שההבל סייע. והמחלוקת היא במצב בו אי אפשר שהנזק ייגרם מההבל. אלא שבדרך כלל כשהרי"ד מתייחס למורה הוא מדבר על רש"י וכך הסביר ברשימות שיעורים.

[4] הרא"ה לא מסביר מדוע התורה ריבתה דווקא הבל ולא חבטה, ולכאורה היה ניתן להגיד את אותו הדבר רק הפוך.

[5] חלק א עמוד קטז

[6] סימן ב אות יד. וכן בקהילות יעקב סימן ד

[7] הקהילות יעקב מסיק מכך שדין גחלת בתוך בור, הוא כדין בור עקב כך שהגחלת לא יכולה להתפשט וגם נזקי הבל בבור הם אקטיבים.

[8] הראב"ד מתלבט לאיזה שור רב משווה את אבנו סכינו ומשאו. למסקנה הוא מביא שתי אפשרויות: אבנו סכינו ומשאו חייבים משום רגל (הפטור ברשות הרבים לא חל כיוון שהוא מיוסד על הדין שהניזק הזיק את עצמו וכאן הניזק לא עשה זאת). אבנו סכינו ומשאו הם כמו קרן מועדת, ואז כוונת האדם לנזק בהנחת החפץ ברשות הרבים, מגדירה את הנזקים שיבואו אחר כך כנזקים בכוונה להזיק.

[9] ג. ד"ה בין לרב

[10] החיוב על הבל לשיטת הרמב"ן נובע מכך שההבל הוא דבר אקטיבי, כלומר, האדם מפעיל דבר אקטיבי שמתייחס אחריו כאשר הוא פותח את הבור. לפי הרא"ה שהולך בדרך פחות קיצונית ואומר שהבל זה גרמא שהתורה חייבה עליה צריך להבין את הדימיון בין הבור לתולדתו.

[11] אות שכו מ"ש "בור" ברשותו דחייב, מ"שור" ברשותו דפטור.

[12] עיין תוספות רי"ד (נג. ד"ה וזה וזה בבור) שמביא את דברי המורה (רש"י) לפיהם בור הוא גרמא שחייבים עליה לפי שמואל, ומחשיבים את הכורה כמי שדחף בידיים. נראה שרש"י אומר זאת לשיטתו, שאומר שהמחייב של בור הוא מעשה פשיעה, ולכן כשאדם פושע וכורה בור הוא כמי שדוחף בידיים. לעומת זאת מהרמב"ן נשמע אחרת. הוא כותב (הוא אומר זאת בשיטת רב): "אבנו סכינו ומשאו שנתקל בהם הם שדחפוהו בקרקע עולם ודינם כשור שדחף". מההשוואה לשור שדחף (הרשב"א נ: ד"ה מאי בינייהו משווה לבור שדחף) אפשר להעלות שני הסברים למחייב. אפשרות אחת אחריות האדם לשורו, ואז הרמב"ן הולך לשיטתו שהמחייב בבור הוא האחריות. אפשרות שנייה היא לומר שאדם בעלים על הבור שלו ולכן הוא חייב כמו שאומר התוספות בסוגיה הקודמת.

[13] הפירוש הזה בגמרא אינו מוכרח ויכול להיות שההחילוק הוא לא בין נפילה לתוך הבור ונפילה מחוץ לבור כמו שעולה מדברי הרמב"ם.

[14] אולי התירוץ הזה בתוספות נובע משיטתו הכללית שהמחייב בבור הוא הבעלות. דווקא הקרקע עליה האדם משפיע היא זאת שתיחשב שלו לעניין חיובי בור, כיוון שלשאר הקרקע אין לו שום זיקה.

[15] שיטה שלישית יש בבעל המאור שאומר שגם מה ששמואל פוטר בנתקל בבור ונפל מחוץ לבור זה רק מחצי נזק כדין נזק בשותפות, ועיין סוגיה עח מחלוקת רבי נתן וחכמים, שם נדון בשיטתו.

[16] לפי הסבר זה במחלוקת צריך לומר שהקל וחומר של שמואל הוא שאם מייחסים אחר החופר את תוכן הבור מייחסים אחריו גם את גוף הבור.

[17] ברא"ש יש סתירה בעניין. מצד אחד בפרק ג סימן ד הוא כותב: "ושמואל מוקי לה בהיזק הגוף דכיון שהוזק במקום נפילת המים אף על גב שקרקע עולם הזיקתו חייב" כלומר הוא מעמיד את הנפילה לפי שמואל במקום המים ולכן למרות שהחבטה היא מצד קרקע עולם השופך חייב, כלומר במצב בו קרקע עולם מזיקה שמואל פוטר. לעומת זאת בפרק ה סימן ז הוא כותב: "לשמואל חייב בעל התקלה הכל אליבא דרבי נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. כיון שעשה כל התקלה אף על פי שלא עשה (כל) ההיזק" כלומר יש חיוב גם על עשיית התקלה לחוד למרות שהנזק נגרם על ידי קרקע עולם. וצ"ע

[18] ברמב"ם יש בעיה יותר יסודית, והיא שבפשטות הוא לא מתייחס לבעל הבור אלא לכורה. ולראיה בתחילת ההלכה הנושא זה האדם שהיה חופר בבור ובסוף ההלכה הוא מתייחס לבעל הבור. גם אם נניח, בניגוד לפשט, שהדמויות זהות, צריך להבין מדוע המשנה, ובעקבותיה הרמב"ם אומרים שהנפילה הייתה מקול הכרייה. וצע"ג.

[19] שאלה זאת מתעצמת כיוון שהרמב"ם, לכאורה, סותר את הפסק הזה בפירוש המשנה וכותב שבנפילה לבור חייב בכל דרך שתהיה.

[20] עיין בחידושי רבי שלמה היימן (ס' ב) שמפרש שרב ושמואל נחלקו בשתי מחלוקות. מחלוקת אחת בשאלה האם האדם חייב על חטה בקרקע עולם, ומחלוקת שנייה לגבי חיובו של האדם על חבטה בקרקעית הבור. טענתו היא שהרמב"ם פוסק כרב בשאלה האם חייב על מכת קרקעית הבור, וכשמואל שחייב גם על קרקע עולם. לפי דבריו צריך לומר שהבור הוא לא גורם תקלה, כיוון שאם לא כך היה אמור להתחייב על קרקעית הבור מדין קרקע עולם.

[21] פטור זה אינו פטור נוסף בבור בנוסף על אדם וכלים, אלא כדי לחייב את בעל הבור הבהמה צריכה ליפול אליו בדרך הרגילה שבה היא הולכת. במילים אחרות אין תחילת עשייתו של הבור לנזק לשור שהולך אחורנית.

[22] בדף נ: הגמרא לא מדברת על הדרך בה השור מגיע לכדי נפילה אלא אל הדרך בה השור נופל בתוך הבור.

[23] ועדיין קשה מדוע שמואל לא העמיד את הפטור במשנה במקרה הזה. וצע"ג.