רקע
הדלקת אש היא פעולה שהאדם עושה ובכל זאת היא נכללת כחלק מנזקי ממונו של האדם ולא מנזקי האדם עצמו. הגמרא חוקרת בסוגיה הזאת את היחס בנזקי אש בין פעולת האדם לבין חובתו לשמירה על האש שהוא יצר.
מקורות
א. בבא קמא כב.-כג. "אתמר ר' יוחנן… לחייבו בארבעה דברים"
ב. רש"י בבא קמא כב. ד"ה אשו, משום חציו, משום ממונו, האי לאו מכחו
תוספות בבא קמא כב. ד"ה אשו משום חציו, אשו משום ממונו, רבי יוחנן מ"ט
[תלמיד רבנו תם בבא קמא כב. ד"ה אשו משום חיציו]
רבנו חננאל בבא קמא כב. "איתמר… השור וכיוצא בו"
רשב"א בבא קמא כב. ד"ה וריש לקיש
[מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יד ד"ה כי תצא "…שבתורה"]
רבנו פרץ בבא קמא כב. ד"ה אשו משום חציו
ג. הראיה מכלב שנטל את החררה
רש"י על הסוגיה
תוספות בבא קמא כב. ד"ה לאו ממונו, דאדייה אדויי, ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי
תלמיד רבנו תם בבא קמא ד"ה האי [אש] לאו ממונו דבעל הכלב הוא
רבנו חננאל על הסוגיה
ד. הראיה מגמל טעון פשתן
פני יהושע בבא קמא כב. ד"ה בגמרא בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא (כולו)
נחלת דוד בבא קמא ד"ה שם בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל נינהו
ה. הראיה מעבד וגדי
תוספות סנהדרין עז. ד"ה סוף "…כיצד הרגל"
ר"ן סנהדרין עז: ד"ה זרק כדור בכותל "ולעניין אשו…"
רשב"א בבא קמא כב: ד"ה עבד כפות לו
[תלמיד הרשב"א והרא"ש בבא קמא ד"ה בשלמא "…יכול לסלקו"]
תוספות בבא קמא כב: ד"ה "ואע"ג… בגופו של גדי"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה י עם ראב"ד
ו. הראיה מחרש שוטה וקטן
בבא קמא ט: "גמ'… קא גרים"
רש"י בבא קמא ט: ד"ה ברי היזקא, מעמיא עמיא ואזלא, צבתא דחרש קגרים, כב: ד"ה ור' יוחנן אמר, וסילתא
[תוספות רי"ד בבא קמא כב: ד"ה (ד) ולא מיחייב
רבנו חננאל בבא קמא כב: "ת"ש השולח… מעשה השולח הן"]
תוספות בבא קמא ט: ד"ה ולרבי יוחנן, כב: ד"ה חציו דחרש הן
ז. הראיה מטמון ומסקנת הסוגיה
רש"י בבא קמא כג ד"ה היכי משכחת לה
תוספות בבא קמא כג. ד"ה טמון באש דפטר רחמנא
רש"י בבא קמא כג. ד"ה אית ליה נמי משום ממונו
תוספות בבא קמא כג. ד"ה מאי בייניהו
רי"ד בבא קמא שטמ"ק ד"ה ועוד פירוש
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכות ד, ח-ט, טו עם מגיד משנה
[גר"א חושן משפט סימן תיח ס"ק כג]
ח. פסיקת ההלכה
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה יז, פרק יד הלכות ה, י, יג
טור חושן משפט סימן שצב "… שזרק הגחלת", סימן תיח ג, ז
הסבר הסוגיה
אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו
[בבא קמא כב.]
הסוגיה המרכזית הדנה בנזקי אש מובאת כדיון אגבי בפרק שני, ולא יחד עם הסוגיות העוסקות בנזקי אש בפרק שישי. מעבר למיקום המוזר, גם הסגנון של הדיון איננו אופייני לגמרא. בדרך כלל הגמרא מתחילה בתיאור מקרה ומתדיינת לגביו, ואילו בסוגיה שלנו האמוראים עוסקים בעקרונות עצמם ועל פיהם מסבירים את המקרים השונים.
לפני שנצלול לתוך הסוגיה נסקור את המבנה שלה. ראשית, הגמרא מציגה את מחלוקת האמוראים ומסבירה מדוע כל אחד מהאמוראים לא מקבל את שיטת חברו. רבי יוחנן אומר שאשו משום חיציו וריש לקיש אומר שאשו משום ממונו. לאחר הצגת המחלוקת הגמרא מסבירה על פי כל אחד מהאמוראים כמה מדיני אש במסווה של קושיות שמקשה רבי יוחנן על ריש לקיש: הדין של כלב שנטל את החררה ממנו התחיל הדיון בגמרא, הדין של גמל טעון פשתן שמקורו במשנה האחרונה בפרק שישי, הדין של עבד וגדי סמוכים וכפותים לגדיש שנשרף, והדין של אש שמסרה לחרש שוטה וקטן. רבא עוצר את רצף הקושיות של רבי יוחנן על ריש לקיש ומביא סיוע לשיטת רבי יוחנן מפסוק ומתוספתא. הגמרא לא מביאה אף התייחסות של ריש לקיש אל הראיות הנ"ל. סוף הסוגיה נסוב סביב ויכוח עמום בין אביי ורבא סביב הקושיה שיש על רבי יוחנן מדין טמון, עד לסיוג של רבי יוחנן לפיו הוא סובר גם כריש לקיש. החוליה האחרונה של הסוגיה היא שאלת הנפקא מינה בין רבי יוחנן לריש לקיש לפי הדרך בה היא הוצגה לעיל, והתשובה שההבדל ביניהם הוא חיוב בארבעה דברים.
כאמור, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשאלת המחייב של אש. רבי יוחנן אומר שהחיוב על נזקי אש מקביל לחיוב של אדם שיורה חץ, אז האדם מתחייב על הפעולה הנעשית מכוחו. ריש לקיש חולק ואומר שהחיוב על נזקי אש הוא כשאר נזקי ממונו של האדם. כשם שהאדם אחראי על שורו ובורו שלא יזיקו, כך הוא אחראי על נזקי האש שלו.
הראשונים מגדירים את גבולות הדיון באש שמתפשטת ומזיקה במקום אחר. אין מחלוקת לגבי מי שמצית באופן ישיר שם גם ריש לקיש יודה שהחיוב הוא על הפעולה של האדם שעושה בידיים ולא על חוסר שמירה כיוון שהאדם עשה מעשה בידיים[1].
הגמרא מסבירה שהסיבה בגינה ריש לקיש לא מקבל את שיטתו של רבי יוחנן היא כיוון שהאש המזיקה איננה הולכת מכוח של האדם הפועל אותה, ולכן קשה לומר שהיא כמו החץ שלו שהולך מכוחו. מנגד רבי יוחנן לא מוכן לקבל את שיטתו של ריש לקיש כי באש אין ממשות כך שהיא לא יכולה להיות קניין ואי אפשר לייחס אותה אל הבעלים בדרך קניינית.
המחלוקת בין האמוראים מעוררת שתי שאלות מרכזיות. השאלה האחת אותה העלה רבנו פרץ היא מה הוביל את האמוראים לדון בשאלת מה המחייב של אש. מעבר לכך שהדיון הזה אינו דיון סטנדרטי, לכאורה הוא נעשה רק באש, ולא בשאר האבות, ובמה נתייחדה האש שהקדישו לה דיון מיוחד כזה? השאלה השנייה בה עוסקים הראשונים היא כמה ברצינות האמוראים אומרים את טענותיהם? כלומר כשריש לקיש אומר שהחיוב של אש נובע מכך שהיא ממונו של האדם הוא מתכוון לכך שרק על האש שהיא ממונו של האדם הוא יתחייב? וכשרבי יוחנן אומר שהחיוב על אש הוא כחיוב על הפעולה של האדם האם הוא באמת סובר שהחיוב על אש הוא חלק מחיובי אדם המזיק?
רש"י אומר שהנפקא מינה בין ריש לקיש לרבי יוחנן היא במקרה בו אדם מדליק אש בגחלת של מישהו אחר, אז האש איננה ממונו של המדליק, ולפי רבי יוחנן עדיין המדליק חייב כי פעולת השרפה היא חציו, ולפי ריש לקיש המבעיר ייפטר כיוון שהאש לא הייתה שלו[2]. הנפקא מינה הזאת מוכיחה שוודאי לפי רש"י ריש לקיש אומר שהמחייב של אש הוא היותה הממון של האדם, אבל אם האש אינה של האדם הוא יהיה פטור.
לפי זה נראה להסביר את המחלוקת כך: רבי יוחנן מבין שכיוון שבאש אין ממש לא ניתן לחייב עליה משום ממון, אם התורה חידשה שבכל זאת חייבים על אש, חייבים להבין שהחיוב הוא מצד הפעולה של האדם. לעומת זאת ריש לקיש אומר שלמרות שבאש אין ממש בגחלת יש ממש והאדם חייב בשמירתה[3].
הבעיה בפירוש הזה היא שחוסר היכולת לשייך את האש אל האדם אמורה להיות סיבת פטור, אלא שרבי יוחנן מחדש על פיה חיוב ארבעה דברים באש. אבל הוא פותח כיוון חשיבה לפרשנות הפוכה. רבי יוחנן אומר שחיוב אש נובע ממעשהו של האדם וריש לקיש אומר שלא ניתן ללכת במסלול חיוב כזה כי האש אינה הולכת מכוח הפועל אותה, ולכן חייבים להסב את הפרשייה בתורה לנזקי ממונו של האדם. הפרשנות הזאת עולה מרבנו חננאל שאומר שלפי ריש לקיש החיוב משום ממונו נובע מצד חובת שמירה ולא מעצם היות האש של המדליק אותה[4], ורבי יוחנן משווה אש למי שמכה בידו.
דברי רש"י אינם חד משמעיים לגבי שיטת רבי יוחנן ואפשר להבין את המחלוקת על פיו כיותר קיצוניים. רש"י כותב "אשו – השולח את הבערה". דברים אלו יכולים להתפרש בשתי צורות. הצורה הראשונה בה נקטנו עד כה, היא שדברי רש"י מוסבים על שתי שיטות האמוראים ובאים להגביל את הדיון לאש שהזיקה מעצמה ולא לאדם שהצית. השולח את הבערה בניגוד למצית.
הצורה השניה להבנת דברי רש"י היא לחבר אותם עם הדיבור הבא ובכך להסב אותם רק לדברי רבי יוחנן. הסיבה שרבי יוחנן מחייב על נזקי אש היא כיוון שהאדם שלח את הבערה והוא זה שעשה מעשה. על פי ההבנה הקיצונית הזאת בדברי רבי יוחנן הנפקא מינה אמורה להיות במקרה בו האדם הדליק את האש שלו בהיתר ורק לא שמר עליה, אז לפי רבי יוחנן יתחייב ולפי ריש לקיש ייפטר.
רוב הראשונים נוקטים שיטה פחות קיצונית מרש"י ברבי יוחנן, ואומרים שכוונתו של רבי יוחנן היא לא לומר שבאש המעשה הוא המחייב, אלא שחייבים על אש כמו אדם. הקיצוני שבהם הוא רבנו חננאל שאומר שהמדליק אש הוא כאדם המכה בידו. קל להתאים את שיטתו עם דברי המכילתא שמחייבים על אש כמו אדם, גם באונס.
תלמיד רבנו תם מבין הן את רבי יוחנן והן את ריש לקיש בצורה מתונה. הוא אומר שכל המחלוקת בין האמוראים היא באפיון נזק אש. רבי יוחנן אומר שחיוב אש הוא כמו חיוב חיצים אבל אין הכוונה שהחיוב על האש הוא מצד אדם המזיק, רק שההסתכלות הנכונה על נזק אש היא כפעולה ולכן צריך לבחון אותה כפעולה, לעומת ריש לקיש שאומר שאין הבדל בין נזקי אש לשאר הנזקים[5].
יוצא שיש שתי אפשרויות להבין את ריש לקיש. רש"י שלוקח את ריש לקיש לקיצוניות שלו ואומר שהחיוב על נזקי אש תלוי בבעלות ממונית של האדם על הגחלת[6]. לעומתו תוספות ממתן את דברי ריש לקיש ואומר שכוונתו היא שהאדם חייב לשמור על האש כמו שאר הממון שלו, ולא שמתייחסים לאש כפעולה כמו שאומר רבי יוחנן.
בשיטת רבי יוחנן ראינו שלוש אפשרויות. האפשרות הקיצונית ברש"י לפיה חיוב אש תלוי בפעולה אותה עושה האדם, ולאחר מכן הפעולה מוגדרת כמעשה האדם. רבנו חננאל שנראה ממנו שהוא משייך את המזיק אש כחלק מנזקי אדם. ושיטת תלמיד רבנו תם לפיה נזקי אש הם חלק מנזקי אש ולא קשורים לנזקי אדם ועדיין היחס אליהם הוא כאל פעולה[7].
הבעיה עם ההצגה הזאת היא המשנה הפותחת שמונה את האש מאבות הנזקים ולא כוללת אותו יחד עם האדם[8]. רבי נחום פרצוביץ[9] שואל את השאלה הזאת ועונה שכוחו של האדם היא תולדה של גופו. נזקי אש לא נכללים תחת כוחו של האדם מהסיבה שאומר ריש לקיש, האש לא הולכת מכוחו של האדם, ולכן צריך לחדש אותה באב נפרד. אם מקבלים את התירוץ הזה ברבנו חננאל יוצא שהוא לא רחוק מתלמיד רבנו תם והמחלוקת ביניהם היא בכמות ההשוואה בין אש לאדם, כשהנפקא מינה העיקרית היא שאלת האונס. לפי תלמיד רבנו תם ודאי שיהיה פטור על אונס ולפי רבנו חננאל לאש יש דיני אדם רק הוא לא משוייך אליה היררכית.
רבא מביא שתי ראוית לשיטת רבי יוחנן. ראיה אחת מפסוק[10] וראיה שניה ממקור תנאי. הראיה מהפסוק היא מכך שהפסוק של אש אומר "כי תצא אש", כך שנשמע שאף אחד לא גרם ליציאתה והיא יצאה מעצמה, ומסיים בכך שהוא אומר שהמבעיר ישלם, כלומר, האדם נחשב כפועל את פעולת האש על אף שהוא לא עשה אותה.
אם נשווה את הפסוק של אש למזיקים האחרים הראיה תהיה תקבל משנה תוקף. בנזקי שור התורה פותחת בתיאור הנזק "כי יגוף שור איש", הקישור של האדם אל הנזק היא בבעלותו על השור המזיק. בבור התורה מתחילה בפעילות של האדם, הוא פותח בור או כורה אותו, ומסיימת בכך שבעל הבור ישלם. הפעולה אותה האדם עושה הופכת אותו לבעל הנזק ולכן הוא חייב לשלם. באש אין שום יחס של בעלות, אלא הקישור בין האדם לנזק מתבצע על ידי החשבת הפעולה כפעולה אותה הוא עושה. המבעיר את הבערה, בניגוד לבעל השור או לבעל הבור.
בנוסף לראיה מהפסוק רבא מביא ראיה ממתניתא. המתניתא אומרת: "פתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו, לומר לך: אשו משום חציו". רש"י מפרש הכתוב פתח בנזקי ממונו בכך שאמרה התורה כי תצא אש. אלא שפירוש זה קשה, כיוון שאז המתניתא מפרשת את הפסוק, ואין כאן שתי ראיות שונות, רק ראיה אחת משני מקורות שונים.
אפשרות אחרת להבין את הראיה היא לומר שלא רק הפסוק פותח בנזקי ממונו ומסיים בנזקי גופו, אלא גם פרשיית נזקי ממון[11]. התורה פותחת בנזקי שור ומסיימת בנזקי אש כדי לשלול את ההווא אמינא שהייתה לנו שנזקי אש כלולים בנזקי אדם. כיוון שההווא אמינא הייתה שיוך לנזקי אדם ניתן ללמוד שעל אף שנזקי אש כלולים בתוך נזקי ממון עדיין החיוב המקורי שלהם הוא מנזקי אדם, כלומר משום חיציו.
הקושיה הראשונה אותה מעלה הגמרא על ריש לקיש היא מפירוש המשנה עליה הובאה כל הסוגיה. המשנה אומרת שאם כלב שרף גדיש באמצעות חררה הוא משלם חצי נזק על הגדיש. הגמרא מסבירה את הקושיה כך. רבי יוחנן יכול להסביר את המשנה בפשטות כיוון שהמשנה מדברת על אש שהדליק כלב, לכן החיוב הוא מצד חיצי הכלב, אבל לפי ריש לקיש לא מובן מדוע בעל הכלב חייב הרי בעל החררה הוא בעל האש ולא הוא.
הגמרא מתרצת שלפי ריש לקיש ניתן להעמיד את המשנה באדייה אדוייה. אם מעמידים כך צריך לומר שכוונת המשנה שמשלם חצי נזק על הגדיש הכוונה על מקום החררה, אבל על השאר הגדיש פטור. לאחר ההזדקקות לריש לקיש הגמרא שואלת כיצד רבי יוחנן מעמיד את המשנה ועונה שלפיו צריך להעמיד את המשנה ב"אנחה אנוחי". ההעמדה הזאת מחייבת להבין את דין המשנה כך שעל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש משלם חצי נזק.
נתחיל בפירוש מהלך הגמרא על פי רש"י. בין להבנה הקיצונית בדברי רש"י שאומרת שרבי יוחנן מצריך מעשה, ובין להבנה המתונה שמייחסת את חוסר השמירה כמעשה, פרשנות המשנה ברורה. החיוב על אש הוא חיוב כוחו, כך שבאדם משלם נזק שלם ובכלב משלם חצי נזק מצד צרורות. לעומת זאת ריש לקיש לא יכול להסביר את המשנה כיוון שהמשנה אומרת שהגחלת היא של מישהו אחר ולכן לפיו אמור להיות פטור.
רש"י מפרש את העמדת המשנה לפי ריש לקיש באדייה אדויי, שהכלב זרק את החררה על הגדיש. במקרה כזה, של זריקת החררה על המקום בו נוחתת החררה[12] משלם חצי נזק מדין צרורות או מדין משונה ועל שאר הגדיש פטור. צריך לברר בהעמדה הזאת שתי נקודות. הנקודה הראשונה איך ההעמדה פטרה את הבעיה, כלומר גם אם הכלב זרק את החררה הוא עדיין לא בעל האש ומדוע שיתחייב לפי ריש לקיש? הנקודה השנייה היא מה ההבדל בין מקום הגחלת לשאר הגדיש?
לפי רש"י שתי הנקודות תלויות אחת בשנייה והוא מתרץ את שתיהן על ידי שתי מילים: "הכלב עשאן". כל הדיון שלנו לגבי אש הוא לגבי אש שהזיקה כאש, אבל במקרה הזה מקום הגחלת לא נשרף מהתפשטות האש, אלא הכלב הצית אותו, דבר שכלל לא היה כלול בדיון. הכלב נחשב למזיק רק לגבי מקום הגחלת עצמו, ויש לדון את זה על פי ההגדרות הרגילות בנזקי כלב, אם הנזק נעשה בצורה רגילה משלם על מקום הגחלת נזק שלם, ואם נעשה בשינוי או בצרורות בעל הכלב משלם חצי נזק. כל זה רק לגבי המקום אותו הצית בעל הכלב אבל על שאר הנזקים של האש הוא פטור.
התוספות הולך בכיוון עקרוני דומה לזה של רש"י בהסבר הקושיה. הוא לא יכול להסביר את הקושיה על ריש לקיש כמו שרש"י הסביר כיוון שלפיו ריש לקיש לא מצריך זיקה ממונית כדי לחייב את האדם על אש, ואדם חייב גם אם פשע באש של אחר. לפי דבריו שאלת הגמרא "האי אש לאו ממונו דבעל כלב" זועקת דורשני.
כדי לענות על השאלה התוספות מחדש שהתורה לא חייבה על האש של הכלב. כדי שאדם יתחייב על נזקי אש הוא צריך להיות חייב בשמירתה לפי ריש לקיש. בעל הכלב אינו חייב בשמירת האש כי האש הזאת אף פעם לא התייחסה אליו, הוא לא הבעלים שלה והוא לא הדליק אותה כך שהוא יתחייב לשמור עליה. התוספות רק מוסיף עוד שלב אחד ואומר שהתורה לא מחייבת את האדם לשמור על הכלב שלו כך שלא יזיק באש[13].
לאחר העמדתו של ריש לקיש צריך להבין מחדש את ההוא אמינא של המקשן וכאן ניתן ללכת בשני כיוונים. הכיוון הראשון שגם המקשן העמיד את המשנה במקרה בו הכלב זרק את החררה והקושיה היא מהדין של שאר הגדיש שלפי ריש לקיש פטור בעוד המשנה לא מחלקת. הכיוון השני שהמקשן לא העמיד כך את המשנה וחילק בין מקום החררה לשאר הגדיש והדין של חצי נזק במשנה הוא על שאר החררה.
הגמרא מסבירה את המסקנה ברבי יוחנן על פי הכיוון השני. רבי יוחנן מקבל את החילוק של ריש לקיש בין מקום הגחלת לשאר הגדיש, ועל כן מעמיד את המשנה במקרה בו הכלב לא זרק את החררה על הגדיש אלא הניח אותה עליו. במקרה כזה הוא חייב נזק שלם על מקום ההנחה, דין שהמשנה לא התעסקה בו, וחצי נזק על שאר הגדיש מדין צרורות.
השאלה שצריך לשאול היא מה יהיה הדין לפי רבי יוחנן באדייה אדויי? האם רבי יוחנן יאמר שמשלם חצי נזק על כל הגדיש או שהוא מודה לריש לקיש שפטור על שאר הגדיש? התוספות אומרים שרבי יוחנן מעדיף לא להעמיד את המשנה כפי ריש לקיש כיוון שאם על מקום הגחלת הוא משלם חצי נזק מדין צרורות שאר הגדיש יהיה תלוי בשאלת כוח כוחו. גם אם נאמר שהבעיה במקום הגדיש היא משונה אז לגבי שאר הגדיש נתקל בבעיית שינוי לצרורות[14].
רבנו חננאל מבין את הקושיה של הגמרא כמו התוספות, שאין אף זיקה בין בעל הכלב לאש והוא לא חייב לשמור עליה, ולכן אין אף סיבה לחייב אותו. ההבדל בין רבנו חננאל לרש"י ותוספות הוא בפירוש ההעמדה אדייה אדויי. רש"י ותוספות מפרשים שהכוונה שהכלב זרק את החררה, בעוד רבנו חננאל מפרש שהכוונה הכלב דידה את החררה עד לגדיש.
נקודת החידוש ברבנו חננאל היא שלפי ריש לקיש הכלב לא עקר את החררה ובכך לא קנה אותה כך שהבעלים יהיו חייבים לשמור על האש[15]. במקרה כזה על מקום החררה יהיה חייב חצי נזק כיוון שהכלב הוא שעשה את הנזק הזה והצית כמו שאמר רש"י, ומשונה שכלב יגרור חררה על הגדיש ולכן ישלם חצי נזק. על שאר הגדיש הוא פטור כי בעל הכלב לא חייב על נזקי האש של בעל החררה.
הבדל נוסף בין רש"י לרבנו חננאל הוא בשאלה מדוע ריש לקיש לא יכול להעמיד באנחה אנוחי. רש"י עונה כי אז הצתת הגדיש לא תהיה משונה ויהיה חייב על מקום הגדיש נזק שלם. לעומת זאת רבנו חננאל אומר שבאנחה אנוחי הכלב קונה את החררה ולכן הוא אמור לשלם נזק שלם על כל הגדיש.
לפי רבי יוחנן הכלב עוקר את החררה ממקומה וקונה אותה והנחתה על הגדיש היא פעולה רגילה שמרכיבה את פעולת האכילה. יוצא שעל מקום הגחלת הוא משלם נזק שלם כי דרך הכלב להניח את החררה לפני שהוא אוכל אותה, ועל שאר הגדיש הוא יהיה חייב חצי נזק.
הבעיה הגדולה בפירוש הזה הוא שלכאורה הבעלים של הכלב אמורים להיות חייבים על כל הגדיש נזק שלם, כיוון שאם הכלב הגביה את האש, שוב הבעלים חייבים בנזקי האש? לכן צריך לומר שרבי יוחנן הולך כאן לשיטתו שהחיוב על אש הוא מצד פעולה, והפעולה שהכלב מבצע היא לא בגופו אלא בכוחו ומחייב חצי נזק מצד צרורות[16].
הקושיה השנייה שרבי יוחנן מקשה על ריש לקיש היא בעלת קונספציה דומה. משנה נוספת שאומרת שאדם חייב על נזקי האש שבעל החיים שלו לוקח מאחר. לפי רבי יוחנן החיוב מובן והוא מצד צרורות, ולפי ריש לקיש אין אף זיקה בין בעל הגמל לאש שהדליקה את הבירה. גם כאן כדי לתרץ את המשנה ריש לקיש מעמיד את המשנה, והמשך דיון הגמרא נסוב סביב ההעמדה הזאת.
המשנה אומרת שכאשר גמל טעון פשתן מסתובב ברחוב, והפשתן שלו נדלק מהנר שבחנות, בעל הפשתן חייב. ריש לקיש אומר שהמשנה מדברת במצב בו הגמל מסכסך את כל הבירה כולה כך שיוצא שכל הבירה הוא מקום הגחלת[17]. הגמרא לא מוכנה לקבל את ההעמדה הזאת כיוון שהמשנה אומרת שאם הנר היה מחוץ לחנות בעל הנר חייב, ואם הגמל נחשב מצית כלפי כל ההבירה מדוע שבעל הנר יתחייב. לכן היא מעמידה את המקרה במצב בו הגמל עמד להטיל את מימיו, במקרה כזה בעל הגמל פטור כי הוא אנוס וחוזר החיוב לבעל האש.
פרשנותה של הגמרא אינה שלמה כיוון שאם בעל הגמל אנוס לא מובן מדוע שיתחייב כשהנר היה בפנים. כדי להשלים את הסבר הגמרא לפי ריש לקיש הגמרא מוסיפה לומר שהחנווני חייב כי לא היה לו להניח את הנר בחוץ. בעל הגמל חייב גם כשהוא אנוס על הנזק מצד הטלת מי הרגליים, רק במקרה שהוא פושע ומעמיס על הבהמה שלו יותר מידי משא[18].
הבעיה הגדולה בפרשנות הגמרא היא מה סובר רבי יוחנן. הרי גם רבי יוחנן נזקק להעמדת הגמרא, שהרי בלעדיה דין המשנה איננו נכון. המשנה אומרת שחייב בין על בעל הגמל ובין על החנווני, ומשמע שחיובם שווה, אבל לפי רבי יוחנן בעל הגמל אמור להיות חייב חצי נזק כי זה חיצי הגמל?
הדרך הפשוטה ביותר להסביר מדוע הגמרא מקשה את קושייתה על ריש לקיש ולא על רבי יוחנן היא לומר שמהמשנה קשה גם על רבי יוחנן וגם על ריש לקיש, אבל על ריש לקיש קשה יותר, כי הוא פוטר לגמרי, אבל גם רבי יוחנן נזקק להעמדה שעושים בריש לקיש כדי שהמשנה תסתדר לשיטתו. בדרך מקבילה הולך הנחלת דוד שאומר שלפי רבי יוחנן המשנה עוסקת רק בשאלה מי חייב ולא בשאלה כמה, ולכן הוא לא מתקשה בזה שהמשנה אומרת שחייב חצי.
הפני יהושע לא מוכן לקבל את הפרשנויות האלו ולכן הוא מציע פרשנות חדשה. הוא אומר שלפי רבי יוחנן האש ששרפה את הפשתן הופכת להיות של בעל הגמל כיוון שחומר הבערה, כלומר הפשתן הבוער הוא שלו. הנחלת דוד מקשה על הפני יהושע מריש לקיש שוודאי לא מבין כך, שהרי הוא נדרש להעמיד את המשנה במסכסת, ואם האש הייתה בבעלותו הוא היה חייב גם בלא מסכסכת?
נראה שהפני יהושע תופס את חיוב אש במקרה של חוסר שמירה באופן שונה ממה שהסברנו עד כה. ריש לקיש מחייב את האדם לשמור על השלהבת עצמה, בעוד רבי יוחנן אומר שבשלהבת עצמה אין ממשות, ולכן השלהבת נחשבת כפעולת הגחלת עליה האדם חייב לשמור. כל זה נכון רק כאשר הגחלת מזיקה באופן עצמאי, אבל כאשר משתמשים בגחלת כדי להזיק, כוח הגחלת מתייחס לעושה הפעולה.
יוצא שבמקרה של כלב שנטל את החררה רבי יוחנן מחייב חצי נזק על שאר הגדיש כיוון שהכלב השתמש בגחלת והיא לא הייתה שלו. לעומת זאת בגמל, בעל הגמל מחויב לשמור על הפשתן כמו שהוא מחויב לשמור על הגמל מצד זה שהוא ממונו ועל נזקי האש ישלם נזק שלם[19]. לפי ריש לקיש כלל לא אמור להיות חילוק בין המקרים השונים.
הקושיה השלישית שהגמרא מקשה על ריש לקיש היא מהמשנה שאומרת שאם עבד כפות לגדיש וגדי סמוך לו ושניהם נשרפו השורף פטור. בפשטות הראיה מהמשנה היא שאנחנו מתייחסים לבעל האש כמי ששרף בידיים ולכן הוא פטור על שאר הנזק מדין קים ליה בדרבה מיניה, כלומר כיוון שהוא מתחייב על ההריגה הוא לא מתחייב על הממון.
הגמרא מתרצת לפי ריש לקיש גם את הקושיה הזאת על ידי העמדת המשנה במקרה בו המדליק מצית בגופו של העבד כך שהוא רצח בידיים. ההעמדה הזאת היא קשה כי ממנה יוצא שהמשנה מחדשת את הדין של קים ליה בדרבה מיניה. לכן הגמרא עושה העמדה שנייה במשנה, ואומרת שהמשנה עוסקת במקרה בו העבד והגדי הם לא של אותו האדם. יוצא שהחידוש במשנה הוא בדיני קים ליה בדרבה מיניה שחיוב מיתה של אדם אחד משפיע גם על האחר.
לכאורה, עולה באופן ברור מהגמרא שלנו שלפי רבי יוחנן מי שמדליק גדיש והורג באמצעותו נחשב רוצח ומתחייב מיתה, וכך מוכיחים מסוגיה שלנו התוספות והרא"ש. הר"ן לא מוכן לקבל את ההשוואה הזאת בין דיני נזקי ממון לדיני רציחה כיוון שראינו שבדיני רציחה מחמירים הרבה יותר.
יסוד מחלוקת הראשונים הזאת נעוץ בהבנת שיטת רבי יוחנן אשו משום חציו. התוספות, שעד כה הכי צמצם את החידוש של רבי יוחנן, אומר שאנחנו מייחסים את חוסר השמירה של האדם כפעולה של האדם. ההתייחסות הזאת נכונה לכל הדינים שבתורה[20]. הר"ן לעומת זאת אומר שכל החידוש הוא העברת האחריות על הפעולה לאדם המזיק, והחידוש הזה נכון רק בנזקי ממון ולא בשאר דיני התורה. אלא שכמו שפתחנו, עולה מהסוגיה שלנו הפוך מהר"ן, שהרי אם המדליק את האש אינו נחשב רוצח מדוע הוא נפטר מהתשלומים?
ישנם שני כיוונים בראשונים להסביר את הגמרא שלנו בלי להיכנס לדיני רוצח[21]. הכיוון הראשון עולה מהרשב"א. הרשב"א נדרש לבעיה אחרת שעולה מהסוגיה, והדרך בה הוא מתרץ אותה היא קשה וצריכה הרבה בירור. הרשב"א שואל כיצד עובד כאן דין קים ליה בדרבה מיניה, הרי החיוב על שני המעשים לא בא כאחד. לפי רבי יוחנן שמדובר במקרה בו הגדיש נדלק ואז האדם יתחייב, המדליק שורף קודם את הגדיש ומתחייב עליו ואין שום סיבה שחיוב המיתה שיבוא לאחר מכן יפטור אותו. לפי ריש לקיש שהאדם מדליק את העבד ישירות ולאחר מכן הגדיש נדלק, לא מובן מדוע הריגת האדם תפטור אותו מהנזקים שהוא עושה אחר כך בגדיש[22].
הרשב"א מתרץ ואומר שהסיבה שפטור היא לא מצד היותו של המדליק רוצח שחייב, אלא שהדין של המשנה מיוסד על גבי הפטור של רודף. כלומר, האדם התיר את עצמו להריגה ולכן הוא פטור על הנזק שהוא עושה תוך כדי הרדיפה.
הכיוון בו הולך הרשב"א צריך בירור כי עולה מדבריו שיש למדליק דין רודף לפי רבי יוחנן על אף שהוא עצמו כבר לא קשור למעשה הרצח שישוייך אליו בהמשך, ולראיה אם יהרגו את המדליק עדיין הרצח יתרחש ואם כן מדוע מחשיבים אותו כרודף? חייבים לומר שהרשב"א מבין שלפי רבי יוחנן[23] אנחנו מתייחסים לפעולת האש בכל רגע נתון כנעשית על ידי המדליק אותה ולא רק מחילים דין מבעיר על האדם לאחר שהגדיש יבער[24].
רבינו תם מתייחס גם הוא לבעיה של הרשב"א אבל פותר אותה בדרך אחרת. הוא מבין ששאלת זמן התרחשות הנזק איננה קשורה לדין קים ליה בדרבה מיניה והשאלה היחידה היא האם המעשה שהוביל לחיוב מיתה הוא גם שהוביל לחיוב הממון. לכן לפי רבי יוחנן הגדיש והעבד נהרגו באותה הפעולה.
אלא שהוא לא עוצר כאן ומוסיף להסביר כיצד לפי ריש לקיש יש כאן קים ליה בדרבה מיניה. האש אותה מצית האדם בגוף העבד היא ודאי פעולה שהוא עושה, ולמרות שהחיוב שלו על שאר הגדיש שנשרף הוא מצד חוסר שמירה, עדיין הוא פטור[25]. בפשטות הדבר נובע מכך שגם לפי ריש לקיש מי שמדליק אש עושה פעולה, אלא שהחיוב של האדם הוא לשמור שאותה פעולה לא תזיק כמו שהוא שומר על השור שלו, כך שיוצא שלפי רבינו תם האדם לא מתחייב באחריות הפעולה הזאת מצד הממון כי מלכתחילה הפעולה הזאת חייבה אותו מיתה[26].
הכיוון השני שיש בראשונים שמוציא מדברי רבי יוחנן את דין רוצח עולה ברמב"ם[27]. פסיקתו של הרמב"ם בדין של עבד וגדי היא תמוהה במקצת משתי סיבות. הסיבה הראשונה, כמו שמשיג עליו הראב"ד, היא שנראה מדבריו שהדינים של עבד וגדי תלויים בפטור טמון. על הגדי הוא חייב מצד זה שדרך בני אדם להניח את הגדיים בגדיש, כך שנראה שעל העבד הוא פטור כי אין דרך לשים את העבדים בגדיש. ופה מתעוררת גם הבעיה השנייה שהרמב"ם כלל לא מזכיר את דין קים ליה בדרבה מיניה. אלא שבהשקפה שניה על הגמרא גם רבי יוחנן בכלל לא מזכיר את דין קים ליה בדרבה מיניה והוא רק עולה בתירוצו של ריש לקיש למשנה, כך שנראה שרבי יוחנן כלל לא משתמש בו.
לכן נראה שהרמב"ם עוסק רק במי שכפות לגדיש, ועל מי שסמוך לגדיש תמיד יהיה פטור במידה והוא יכול לברוח. הפטור על העבד נובע מדין טמון, דבר שמסתדר עם מיקום ההלכה של עבד וגדי לפי הרמב"ם, וחייב על הגדי כמו שחייב על דברים שדרכם להיות בגדיש[28].
אם כך הקושיה על ריש לקיש היא מכך שהעבד, עליו פטור מדין טמון, הוא לא טמון אלא כפות, כך שהוא טמון רק כלפי המבעיר ולא באופן כללי. אם חיוב אש נובע מפעולתו של המבעיר מובן מדוע העבד נחשב טמון, כי הוא מוסתר מהמבעיר. אבל אם החיוב על האש הוא מצד היות האש ממונו של האדם, הוא חייב לשמור עליה כך שלא תשרוף ומקום עמידתו בעת ההדלקה אינו משנה. לכן ריש לקיש חייב להכניס פה את דין רוצח.
הקושיה הרביעית והאחרונה שמקשה הגמרא על ריש לקיש היא ממשנה. המשנה אומרת שאם אדם מוסר אש לחרש שוטה וקטן הוא פטור. אם אומרים שהחיוב על אש הוא מצד הפעולה הדבר מובן, המוסר לא עשה את הנזק אלא הקטן ולכן הוא נפטר, אבל אם הולכים כמו ריש לקיש ומסבירים את החיוב מצד חיוב ממוני לא מובן מדוע פטור הרי מסירה למי שאינו בן דעת היא פשיעה בשמירה והוא אמור להתחייב.
הראשונים חלוקים כיצד להבין את השלב הבא בגמרא. רש"י ורבנו חננאל מסבירים שהגמרא מתרצת את הקושיה מהמשנה על ידי העמדתה במצב בו האדם מוסר לקטן גחלת שאינה מלובה ולכן הוא פטור, אבל אם מסר לו שלהבת הוא חייב כיוון שהאדם חייב בשמירתה. לעומת זאת רבי יוחנן מחייב בשלהבת כי החרש עושה את הנזק.
הקושי בדרך הזאת הוא המשך הגמרא שאומרת שרבי יוחנן מחייב במצב בו האדם מוסר לקטן עצים קיסמים ונר אז הוא חייב. אם רבי יוחנן פוטר כי המוסר הוא לא זה שעשה את המעשה, מדוע הוא מחייב כאשר האדם מוסר יותר, למה זה משנה את היות הנזק חיצי החרש?
רש"י אומר שהחיוב במקרה הזה נובע מכך שהמוסר "ודאי פושע הוא". הנחה זאת כשלעצמה ודאי איננה פוטרת את הקושי, ולכן התוספות רי"ד מקשה עליו את הקושיה הזאת. התירוץ שהתוספות רי"ד מציע לסוגיה הוא שרבי יוחנן מחייב במקרה בו האש הייתה יכולה להזיק כשלעצמה, אז שימת קטן כשומר איננה פוטרת את המוסר.
פירוש זה עולה גם מרש"י. רש"י כותב בדף ט: שלפי ריש לקיש החיוב נובע מהיכולת של האש להזיק, ולכן הוא חייב לשמור על האש שלא תעשה זאת. לפי רבי יוחנן היכולת של האש להזיק לא מספיקה כדי לחייב את בעל השלהבת בנזקי האש כי החיוב של אש הוא משום חיצים, ולכן רק במקרה בו הוא ודאי פושע, כלומר, נתן לקטן לשמור על דבר שגם בלא הולכתו היה מזיק הוא חייב. יוצא שהמחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן במקור החיוב באש היא הגורמת למחלוקתם לגבי חרש שוטה וקטן במקומות האחרים[29].
התוספות מבין את מהלך הגמרא אחרת. לפיו הגמרא איננה מתרצת את המשנה לפי ריש לקיש, אלא דוחה את עצם הקושיה. הוא שואל כיצד יכולה להיות מחלוקת בשולח אש לקטן, הרי או שהוא נחשב כמו רוח מצויה ואז ודאי שחייב, או שהוא לא נחשב כרוח מצויה ואז ודאי שפטור. הוא מתרץ ומסביר את הקושיה באופן אחר ואומר שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי הגורם המחייב באש גורמת לכך שהם מצריכים רמות שונות של וודאות בנזק. רבי יוחנן שאומר שאש היא כמו חיצים, מצריך שהוודאות על נזקי האש יהיו כמו של זריקת חץ כדי לחייב את הבעלים, בעוד ריש לקיש שאומר שהחיוב על אש הוא חיוב שמירה כמו של שור מחייב בכל מקרה בו יש אפשרות להזיק אבל הנזק איננו כורח המציאות[30].
כדי להסתדר עם מסקנת הסוגיה התוספות אומר שהמחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן במסר לחרש שוטה וקטן בכלל לא קשורה לסוגייתנו והיא מחלוקת בשאלה האם בשלהבת מזומנת להזיק. ריש לקיש אומר שכן ולכן הוא מעמיד את המשנה בגחלת, רבי יוחנן אומר שלא ולכן הוא מעמיד את המשנה שפוטרת בשלהבת ומחייב רק באש בה כן מזומנת להזיק[31].
הגמרא מביאה רק קושיה אחת כנגד שיטת רבי יוחנן שאשו משום חיציו. סגנון הקושיה והדיון סביבה מאוד מוזרים. לאחר שרבא מביא את הראיות לשיטת רבי יוחנן מהפסוק והתוספתא, הוא מספר שלאביי הייתה קושיה על שיטת רבי יוחנן מפטור טמון. רבא ממשיך ואומר שאביי תירץ את הקושיה והגביל את דין טמון למקרה בו נפלה דליקה באותה החצר המגודרת, ונפלה הגדר שלא מחמת הדליקה, והלכה הדליקה והזיקה בחצר אחרת. רבא מקשה על תירוצו של אביי כיוון שבמקרה כזה אמור להיות פטור לגמרי ולא רק מהטמון. על כן הוא אומר שרבי יוחנן מודה לריש לקיש שאשו הוא משום ממונו ומביא את אותו המקרה בדיוק שהביא אביי בניסוח שונה. הגמרא שואלת כלפי רבא מה הנפקא מינה במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש ועונה שרבי יוחנן מחייב בארבעה דברים.
דבריו של אביי מעט עמומים. ראשית, לא מובן מה קשה לאביי לגבי דין טמון כמו ששואלים הראשונים, הרי הדין נובע מגזרת הכתוב וכמו שבממון יכולה להיות גזירת הכתוב כך גם גזרת הכתוב בהנחה שאשו משום חיציו. שנית, פטור טמון מניח ביסודו שאין פטור על מה שלא טמון. אם כן כיצד יכול אביי להסביר את פטור טמון בדרך שבה רבא יקשה עליו שפטור על הגלוי, הרי מלכתחילה במקרה כזה לא היה פטור על הטמון ופשוט היה פטור?
רש"י מסביר את שאלתו של אביי ואומר שאדם אמור להיות חייב בטמון, כי באדם יש גזירת הכתוב שחייב בכל עניין. התוספות ממשיך ומרחיב את פירושו של רש"י ואומר שבניגוד לנזקי ממון בהם מצאנו פטורים שונים בנזקי אדם תמיד חייב ומביא גם הוא את אותה גזירת הכתוב. גזירת הכתוב המוזכרת ברש"י ובתוספות והדגש בדבריהם הוא שהאדם חייב גם באונס[32]. ככל הנראה הדבר נובע מכך שלשיטתם פטור טמון הוא פטור של אונס[33].
הרשב"א כותב דברים דומים, רק שהוא משמיט את גזירת הכתוב באדם. הוא מנגיד בין הלכות נזקי ממון בהם מצאנו פטורים, לבין הלכות אדם המזיק בהם אין אף פטור. נראה שהסיבה בגינה הרשב"א מנגיד כך בין נזקי ממון לנזקי אדם היא כי לפיו נזקי ממון הם חידוש שהתורה חידשה ולכן אפשר לומר שהתורה מחדשת את החיוב של אש רק כלפי מושאי אש גלויים ולא כלפי מושאי אש טמונים. לעומת זאת, אדם חייב על נזקיו מסברה פשוטה ואין כאן חידוש של התורה ולכן ודאי שהוא חייב על כלל מושאי הנזק.
בין כך ובין כך תירוצו של אביי בא לפתור את הבעיה ולמצוא מקרה לפיו באש יהיה פטור גם לשיטת רבי יוחנן שמחייב על אשו משום חיציו, כך שהוא יוכל להלביש את אותו המודל של פטור על טמון. המקרה אותו אביי מביא הוא מקרה בו יש אש שדלוקה בחצר מגודרת. בנסיבות שאינן קשורות לאש הגדר נופלת והאש יוצאת ומזיקה. הפטור במצב הזה נובע מכך שבעל האש לא נחשב מזיק כלפי הגדיש שנשרף. יוצא שיש מודל בו האדם נפטר מנזקי האש שלו גם לפי מי שואמר שחייב על אש משום חיצים, ואת אותו המודל ניתן ליישם גם על הדברים הטמונים בגדיש.
רבא דוחה את אביי מצד הלכות טמון. הוא טוען שהפטור של טמון לא עובד במודל שהאדם אינו מזיק את הדברים הטמונים בגדיש, כי פעולתו של המבעיר כלפי הדברים הטמונים זהה לפעולתו לגבי הדברים הגלויים, וכמו שהוא מזיק את הטמון הוא מזיק את מה שגלוי. מודל הפטור בטמון הוא הסרת האחריות מנזקי מה שאינו גלוי, כך שלמרות שהאדם הזיק אותם הוא לא אחראי על הנזק[34]. יוצא שחוזרת קושייתו של אביי על רבי יוחנן מדין טמון.
הכיוון בו רבא הולך כדי לתרץ את הקושיה, לפחות לפי מרבית הראשונים[35], וביניהם רש"י כפי שהוא לפנינו, הוא להסביר למה חייב על הגלוי במקרה בו אמר אביי. כדי לעשות זאת הוא מחדש שרבי יוחנן לא שולל את שיטתו של ריש לקיש אלא מוסיף עליה חיוב נוסף. כך שבכל מקרה בו יש צד חיוב חיציו או ממונו הוא יחייב. במקרה אותו הביא אביי, מרגע מעבר האש את הגדר שנפלה חיוב חיצים איננו חל ונשאר רק חיוב ממון. יוצא שכל פטור טמון מצומצם רק למקרה בו החיוב על האש נובע מהיותה ממונו של האדם ולא במקרים בהם היא חיציו.
כך נמצא בפירוש רש"י שלפנינו. אבל הקדמונים מעידים[36] שרש"י מביא את הפירוש הזה בשם מורו, והוא מפרש את הסוגיה בדרך אחרת, וכך גם מובא ברי"ד. לפי הפירוש הזה רבא לא מוסיף את חיובו של ריש לקיש לזה של רבי יוחנן, אלא הוא מגביל את החיוב לפי שני הגורמים. כלומר, למסקנת הסוגיה כדי לחייב את הבעלים בנזקי אש צריך להיות חיוב גם מצד ממונו וגם מצד חיציו. הרווח הגדול בפירוש הזה הוא שלפיו דין טמון לא מצומצם למקרה המאוד ספציפי של הגדיש בצד השני של הגדר הנפולה.
הפירוש הזה גם פותח פתח להבנה אחרת במהלך לפי אביי. אביי בעצם אומר שבמקרה שבו האש עברה את הגדר אין חיוב משום חיציו ולכן פטור על הטמון. אביי מניח שבמקרה הזה הוא חייב על הגלוי כיוון שהוא מניח שלפי רבי יוחנן יש חיוב גם מצד ממונו ולא רק מצד חיציו, כמו שרוב הראשונים מבינים ברבא[37]. קושייתו של רבא היא מכך שפטור טמון נאמר בפסוק ממנו רבי יוחנן לומד שחייב על חיציו, ואם כן במקרה הזה שהוא לא חיציו אמור להיות פטור גם על הטמון או במילים אחרות לא ניתן להסב את פטור טמון רק לחיוב משום ממונו כיוון שהוא נאמר בפסוק.
רווח נוסף הוא שאלת הגמרא מאי בינייהו. לשיטה הרווחת בראשונים יש הרבה נפקא מינות בין רבי יוחנן לריש לקיש, כל האוקימתות השונות שהיו במשניות עד עכשיו, ונוספה עכשיו עוד נפקא מינה לעניין טמון וכל השאלה בכלל לא מובנת. הקושיה הזאת מתעצמת יותר לפי הנוסח של רבנו חננאל שגורס בגמרא אי הכי מאי בינייהו כלומר אין כאן שאלה של בירור נפקא מינה, אלא קושיה שלפיה לא מובן כיצד רבא מסביר את המחלוקת שהרי לפיו אין הבדל הלכתי בין רבי יוחנן לריש לקיש.
מהרמב"ם עולה פירוש דומה למסקנת הסוגיה בשינוי קטן. הרמב"ם פוסק כך: "שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו". הרמב"ם נוקט למסקנה שהאש היא ממונו של האדם ובכל זאת חייב עליה כמו חיצים. נראה להסביר את הקביעה הזאת באחת משתי דרכים: עצם החיוב נקבע לפי היות הדבר ממונו של האדם וגובה החיוב הוא כמי שהזיקו בחיציו. הבעיה עם הדרך הזאת שאז הרמב"ם היה צריך לפסוק בכל הסוגיה כריש לקיש. הדרך השנייה היא שהחיוב על ממונו הוא כמי שזורק בחיציו. כלומר האש היא פעולה הנעשית על ידי האדם, אבל בסוף לא ניתן לייחס אותה לאדם ככזאת ולכן מייחסים אותה אליו מצד זה שהיא ממונו.
מסקנת הסוגיה מצריכה אותנו לחזור ולומר מה יהיה הדין לפי הראשונים בהעמדת המשניות השונות שהובאו כקושיות. אנחנו נעשה את המעבר דרך הטור שייצג את השיטה הרווחת, ומנגד הרמב"ם.
המשנה של כלב שנטל את החררה הועמדה לפי ריש לקיש במצב בו הכלב אדייה אדויי וחייב חצי נזק על מקום החררה ופטור על שאר הגדיש ולפי רבי יוחנן במצב בו אנחה אנוחי וחייב נזק שלם על מקום ההנחה וחצי נזק על שאר הגדיש.
הטור מפרש את פעולות הכלב כמו רש"י ופוסק כך: הכלב חייב על נזקי האש חצי נזק כיוון שהחיוב על כוח הכלב הוא מדין צרורות כמו רבי יוחנן, גם אם הגחלת נזרקה. במידה והכלב הניח את הגחלת על הגדיש הוא חייב נזק שלם על מקום החררה.
הרמב"ם חולק עליו פרשנות הפעולות ובדין. הוא מפרש את אדייה אדויי כמו רבינו חננאל כגרירת החררה על הגדיש. הדין במקרה הזה לפיו הוא שבהנחת החררה חייב על מקום החררה נזק שלם וחצי נזק על שאר הגדיש, ובגרירת החררה הוא חייב על מקום גרירתה חצי נזק ועל שאר הגדיש הוא פטור.
הכסף משנה מפרש את פסק הרמב"ם לפי שיטת רבי יוחנן ומדייק מכך שהרמב"ם פוטר בכוח כוחו. במקרה בו הכלב מניח את החררה שאר האש היא כוחו של הכלב. במקרה בו הכלב זורק את החררה החיוב על מקום החררה הוא משום כוחו כך ששאר הגחלת היא כוח כוחו.
ערוך השולחן[38] מסביר את פסק הרמב"ם לפי רש"י, ואומר שבהנחת החררה על הגדיש הכלב קונה אותה להתחייב עליה ולכן חייב משום ממונו. חיוב חצי נזק על שאר הגדיש נובע מכך שהפעולה נעשה על ידי בעל חיים. במקרה בו הכלב לא עקר והניח את החררה ורק גרר אותה פעולת הכלב נגמרת כאשר הוא מסיים לגרור את החררה.
לגבי גמל טעון פשתן הטור פוסק שמשלם חצי נזק, ואם הגמל מסכסך הוא חייב נזק שלם על מקום סיכסוכו. כך בפשטות עולה מהסוגיה. אלא שהרמב"ם כותב שמשלם נזק שלם ולא מחלק בין המקרים השונים. הנחלת דוד מסביר ואומר שהגמרא הציעה להעמיד את המשנה במסכסכת לפי ריש לקיש, והציעה העמדה נוספת לפיה ריש לקיש מחייב את בעל הגמל על פעולתו הרשלנית שיכולה להזיק באמצעות רוח מצויה. זאת בניגוד למקרה בו החנווני התרשל ושם את נרו מבחוץ אז ככל הנראה בעל הגמל הוא לא הפושע אלא החנווני.
יוצא שבניגוד לכלב שנטל את החררה אז האדם צריך לשמור על כלבו שלא יזיק, בגמל האדם חייב משום פשיעתו המוקדמת שרק עליה מצד עצמה הוא חייב מדין אש. כך ניתן להסביר מדוע הדינים של כלב וגמל אינם צמודים. הדין של כלב נמצא בפרק ב העוסק בנזקי רגל, והדין של גמל עוסק בנזקי אש שמרוכזים בפרק יד[39].
דין עבד כפות וגדי סמוך לא הזוכר בטור ובשולחן ערוך. וצריך עיון מדוע השמיטו דין זה, הרי עולה בו חידוש שפטור על הגדיש למרות שנשרף לפני הריגת העבד בין אם לפי הסברו של הרשב"א ובין אם לפי הסברו של רבנו תם. ואולי הם סוברים כמו הרמב"ם שהדיון הוא מהלכות טמון, לפי ריש לקיש פטור טמון תלוי בהיות החפץ לא גלוי בכלל ולפי רבי יוחנן הפטור תלוי במיקומו של האדם. יוצא שלמסקנת הסוגיה לפיה אין לרבי יוחנן דין טמון הסוגיה איננה להלכה.
גם הטור וגם הרמב"ם פסקו בדין חרש שוטה וקטן כריש לקיש. האדם חייב גם במקרה בו מסר לקטן שלהבת. אפשר לפרש את הפסק בשני אופנים. האופן האחד הוא על פי מסקנת הסוגיה של הטור. יש חיוב גם על אש שהיא ממונו, ולכן אדם חייב לשמור על השלהבת שלו כך שהיא לא תזיק. לחלופין אפשר להסביר את הפסק לפי התוספות שהבין שהגמרא לא מתרצת את ריש לקיש אלא דוחה את ההקושיה מהמשנה, כך שיוצא שמחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן לגבי מסירת אש לחרש שוטה וקטן לא תלויה במקור החיוב על אש. הסיבה בגינה פוסקים כריש לקיש היא שהוא מסתמך על דברי חזקיה.
סיכום
האמוראים חלוקים בשאלת המחייב של אש. רבי יוחנן אומר שאשו משום חיציו וריש לקיש אומר שאשו משום ממונו. ריש לקיש לא מוכן לקבל את רבי יוחנן כי חיציו הולכים מכוחו ורבי יוחנן לא מוכן לקבל את ריש לקיש כי אין באש ממש.
בשיטת ריש לקיש נחלקו רש"י ותוספות. רש"י אומר שריש לקיש מחייב רק כאשר לאדם יש בעלות ממונית על הגחלת, כך שאם ידליק אדם גחלת של אחר הוא יהיה פטור. התוספות חולק ואומר שכוונתו של ריש לקיש היא שהאדם צריך לשמור על האש כמו שהוא שומר על ממונו.
רבי יוחנן אומר שאשו משום חיציו וגם פה הראשונים נחלקו בשאלה איך להבין את הדברים. מרש"י עולה אפשרות לפיה האדם חייב על אש רק כאשר הוא עושה מעשה. משאר הראשונים לא נשמע כך[40], והם מפרשים שלאש יש דין של חיצים. מהמכילתא, ובעקבותיה רבינו חננאל נשמע שדיני אדם המזיק ממש מועתקים לדיני אש כך שיהיה חיוב גם באונס. מהתוספות נשמע שאנחנו מסתכלים על האש כמעשה האדם כך שהוא חייב אם ירצח על ידי אש, ובכל זאת הוא פטור באונס. הר"ן מצמצם עוד יותר את ההשוואה בין חיציו לאדם המזיק ועולה ממנו שרק לעניין נזקי ממון אנחנו מייחסים את פעולת האש אל האדם ומחייבים אותו בארבעה דברים.
הפני יהושע מסביר את המחלוקת באופן אחר. ריש לקיש מתייחס לאש עצמה ולכן האדם חייב רק לשמור עליה, לעומת רבי יוחנן שמתייחס לחומר הבערה. כיוון שחומר הבערה הוא לא זה שמזיק אלא הכוח היוצא ממנו הוא מתייחס לאש כחיצי הגחלת. לכן רבי יוחנן יחייב גם את כל מי שיזיק בעזרת הגחלת גם אם לא יהיה בעלים שלה כי הוא יהפוך את פעולת הגחלת לפעולתו.
הגמרא מביאה רצף של ארבע קושיות ממשניות על שיטת ריש לקיש. שלוש קושיות בעלי עיקרון דומה ממשניות שם האש היא לא של האדם ובכל זאת הוא חייב, וממשנה שם האש היא של האדם ובכל זאת הוא פטור. שתי הקושיות הראשונות עוסקות באש שנלקחה על ידי בעלי חיים והם גרמו את השרפה. רבי יוחנן מחייב במקרה הזה חצי נזק כיוון שבעל החיים הוא זה שפעל את הפעולה. ריש לקיש פוטר לפי רש"י כי האש המזיקה היא לא ממונו. תוספות מסביר את הפטור בדרך אחרת ואומר שלפי ריש לקיש מזיק לא יכול ליצור מזיק.
הקושיה הראשונה היא מכלב שנטל את החררה שחייב חצי נזק על הגדיש שדלק. ריש לקיש מתרץ אותה באמצעות העמדת המשנה באדייה אדויי. לפי רש"י הכוונה שהוא זרק את החררה על הגדיש. במקרה הזה הוא חייב חצי נזק על מקום החררה אותו הוא הצית מדין צרורות או משונה ופטור על שאר הגדיש. אם הכלב לא היה זורק על הגדיש אלא מניח הוא היה חייב על מקום החררה נזק שלם. רבינו חננאל מסביר שהכוונה היא שהכלב גרר את החררה ולא הגביה אותה ולכן הוא משלם חצי נזק. אם הוא היה מגביה אותה הוא היה חייב על הגדיש נזק שלם.
רבי יוחנן מעמיד במקרה בו הכלב הניח את החררה על הגדיש, אז על מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק. במקרה בו הכלב זרק את החררה על הגדיש רבי יוחנן לכאורה אמור לחייב על כל הגדיש חצי נזק, אבל התוספות מעלה כאן את הדין של כוח כוחו. על מקום החררה הוא משלם חצי נזק מדין צרורות, ולכן נזקי שאר הגדיש נעשו בכוח כוחו דבר שאנחנו מסופקים לגביו. הראב"ד מעלה את זה ששריפת שאר הגדיש היא משונה ולכן הדין תלוי בספק לגבי שינוי לרביע נזק.
הקושיה השניה היא מגמל שנשרף פשתנו והוא שרף, אז האש היא לא של בעל הגמל ולא מובן מדוע הוא חייב. ריש לקיש מתרץ אותה על ידי כך שהוא מעמיד את המשנה במצב בו הגמל סכסך כך שהוא הצית בעצמו את כל הבירה. במקרה בו בעל האש פשע ובעל הגמל היה אנוס, בעל האש צריך לשלם את מלוא הנזק. הנחלת דוד אומר שלמסקנה ריש לקיש מחייב גם בלא שהגמל סכסך, והחיוב נובע מפשיעתו המקורית של בעל הגמל בהעמסת יתר של הגמל.
הקושיה השלישית היא מדין אדם ששרף גדיש כשהיה עבד כפות לו וגדי סמוך. המשנה אומרת שאותו האדם פטור. ההבנה המקובלת היא שהאדם פטור מתשלומים כי הוא רצח את העבד כך שחל עליו דין קים ליה בדרבה מיניה. אם כך קשה על ריש לקיש שלא מתייחס לאש כפעולה של האדם. הגמרא מתרצת ומעמידה את המקרה במצב בו המדליק הצית בגופו של העבד ורצח אותו, והחידוש הוא שהוא פטור מלשלם על הגדי למרות שהוא של אדם אחר.
הסברנו את מהלך הגמרא באופן אחר לפי הרמב"ם. הקושיה היא מדיני טמון. לפי רבי יוחנן מובן מדוע העבד הכפות הוא טמון כיוון שהאדם לא יכול לראות אותו מנקודת מבטו. לעומת זאת לפי ריש לקיש שאומר שהאדם חייב לשמור על האש הוא חייב לשמור על האש כמו שהוא שומר על שורו גם מדברים אותם הוא לא רואה.
הקושיה הרביעית היא מהפטור של מי שמסר גחלת לחרש שוטה וקטן עליו המשנה אומרת שהוא פטור. ריש לקיש לכאורה אמור לחייב כיוון שהאש היא עדיין בבעלות המוסר. רש"י מסביר שהגמרא מתרצת גם את הקושיה הזאת על ידי העמדת הדין באש שלא מחייבת שמירה, כלומר באש שאינה מלובה. התוספות מסביר שהגמרא דוחה את עצם הקושיה כי המשנה שם עוסקת בכמות הבערה שנחשבת אש כך שבהסבר המשנה יש מחלוקת אחרת בין ריש לקיש לרבי יוחנן.
כנגד רבי יוחנן הגמרא מקשה קושיה אחת והיא מדין טמון. לפי רש"י ותוספות האדם איננו אחראי על מה שנגרם מהמעשה שלו ולכן אמור להיות אחראי גם על הכלים הטמונים. מהרשב"א עולה כיוון אחר לפיו באדם לא ניתן לפטור מטמון כיוון שנזקי אדם הם לא חידוש שהתורה חידשה ולכן היא לא חידשה אותו עם פטור. אביי מתרץ את הקושיה על ידי מציאת מקרה בו האדם אינו חייב על מעשה האש שלו, והוא במקרה בו האש הייתה גדורה והגדר נפלה מגורם חצוני אז הוא פטור. רבא דוחה אותו כיוון שהפטור במקרה הזה לא דומה לפטור של טמון.
ישנה מחלוקת בראשונים כיצד להבין את שיטת רבא במסקנת הסוגיה. השיטה המקובלת היא לומר שרבא מחדש שלפי רבי יוחנן יש חיוב גם משום חיציו וגם משום ממונו, כך שבמקרה בו פטור מחיציו הוא חייב על ממונו. במקרה של אביי בו האש עברה את הגדר הנפולה הוא פטור מחיציו כי האש היא לא פעולתו, אבל חייב על ממונו כיוון שהיה לו לגודרה ולא גדרה.
הבעיה בפירוש הזה הוא השלב הבא של הגמרא בו הגמרא שואלת מה הנפקא מינה בין רבי יוחנן לריש לקיש. לפי השיטה המקובלת יש ביניהם את כל הנפקא מינות שנאמרו עד כה בהעמדת המשניות בתוספת לדין טמון בו יש נפקא מינה גדולה לפי הסוגיה.
הפירוש השני, שמיוחס לרש"י הוא שרבי יוחנן מקבל את היסוד של ממונו וחיציו הוא רק איפיון של המזיק. האדם חייב לפי הקריטריונים של ממונו ומשלם לפי קריטריונים של חיציו. פרשנות דומה צריכים גם להעלות ברמב"ם שלא פוסק את דין טמון רק במקרה בו האש אינה חיציו.
[1] מלשון הראשונים נראה שהדין נכון בכל מקרה בו האש מזיקה לא מכוחו הישיר של האדם. ובנקודה הזאת חלוקים רש"י ורבנו חננאל עיין לעיל סוגיה נו: כח אחר מעורב בו, האם כאשר האש מתפשטת בלא רוח הדבר נחשב כמעשה מכוחו. ואולי יש מחלוקת מקבילה בין התוספות לרא"ה. התוספות (סנהדרין עז. ד"ה סוף חמה) אומר שגם אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו הם חיציו של האדם לפי רבי יוחנן, בעוד מהרא"ה (מובא בשטמ"ק נו. ד"ה אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב) נשמע הפוך, ושרק באש עצמה יש דין של חציו אבל בתולדת האש ודאי שהחיוב הוא מצד ממונו. נראה שרבנו חננאל שאומר שלאו מכוחו קאזיל והולך מכוח הרוח יסבור כמו תוספות שגם תולדת האש היא חיציו, ורש"י שאומר שיש מאפיין מיוחד באש והוא כוח ההתפשטות שלה, יודה לרא"ה שאומר שרק באש עצמה ניתן לומר שהיא מדין חיציו.
[2] רש"י מביא את הנפקא מינה בלשון קס"ד, ולכן לא ברור שהוא מקבל אותה למסקנה, ויכול להיות שהוא מבין שכשהגמרא מיאה שהנפקא מינה בין ריש לקיש היא חיוב ארבעה דברים היא דוחה את הנפקא מינה הזאת. הרשב"א ודאי לומד את הנפקא מינה של רש"י גם למסקנתו, והפני יהושע (על דיבור זה) טוען שגם רש"י לא באמת מתכוון לקס"ד.
[3] השרידי אש (סימן כו) לוקח את הצעת המחלוקת הזאת צעד קדימה ומקשר אותה לשאלה האם חייבים על נזקי ממון משום בעלות או משום פשיעה בשמירה. רבי יוחנן שאומר שאשו היא משום חיציו מבין שהמחייב בנזקי ממון הוא בעלות, ולכן כשאין בעלות הוא מפרש החיוב נובע מפעולה. ריש לקיש חולק עליו ואומר שהחיוב הוא מצד שמירה, והאדם יכול להתחייב בשמירה גם בלא בעלות על החפץ.
[4] בניגוד לאיך שהרשב"א הבין אותו.
[5] ככה גם ניתן להבין בדברי רבנו חננאל שמכה בידו הכוונה כפעולה שהאדם עושה. ברם, התפיסה שהצגנו בסוגיות הקודמות ברמב"ם לפיה חייב על אש גם באונס כי הוא המבעיר את הבערה, גורמת למוטיבציה לפרש את רבנו חננאל כפשוטו.
[6] התוספות מקשה על רש"י שלוש קושיות שתיים מגמרות ואחת מסברה. הקושיה מסברה היא שאם החיוב על אש תלוי בזיקה הממונית שבין המזיק לאש שלו, כל אדם יוכל פשוט להפקיר את האש שלו ולא יהיה חיוב אש לעולם. השיטה מקובצת (כב. ד"ה בגליונות כתבו) אומר שכמו שבור אדם לא יכול להפקיר, וגם אם הפקיר הוא בכל זאת יתחייב. הקושיה הראשונה מגמרא היא מכך שאדם חייב על נזק שהגץ היוצא מתחת פטישו עושה למרות שהוא מופקר. השיטה מקובצת דוחה את הקושיה הזאת כי מדובר בנזק הנעשה מפעולה ישירה של האדם, שם גם ריש לקיש יודה שחייב גם בלא זיקה ממונית. הקושיה השנייה מגמרא היא מכופף קמתו של חברו מפני הדלקה אז אם האש מגיעה ברוח מצויה הוא חייב למרות שהאש איננה שלו. השיטה מקובצת אומר שהאדם עצמו עושה את הנזק ולכן לא משנה הבעלות על האש. הנחלת דוד (על התוספות) מקצין את דברי השיטה מקובצת ומשווה את הכופף קמתו של חברו לזורק טלית לתוך האש. הברכת אברהם שם מקשה על הנחלת דוד כי בזורק טליתו של חברו לתוך האש האדם עצמו הוא השורף והוא אינו משתמש ברוח, בניגוד לכופף קמתו של חברו בפני הדליקה. ואולי ניתן לתרץ על פי תלמידי הר"י (מובאים בשיטה מקובצת) שאומרים שלפי ריש לקיש עשיית מעשה במושא השרפה אינו בכלל מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש והם דיברו רק במצב בו האדם פושע בשמירה ופאסיבי.
[7] בהמשך נראה שיטה יותר מצמצמת של הר"ן, לפיו רק לעניין נזקי ממון הגדירו את האש כמעשה האדם כדי לחייבו בארבעה דברים. זאת לעומת התוספות שאומר שהאש היא מעשה האדם וחייבים גם על רציחה באמצעות אש, ואולי גם ניתן לשחוט במעשה שהוא כעין אש (סכין וכוח אחר).
[8] אליבא דרב אדם כבר מופיע במשנה, ואליבא דשמואל המשנה לא עוסקת בנזקי אדם.
[9] כב. אות קמב
[10] הגמרא שואלת מה הסיבה שרבי יוחנן לא אומר כריש לקיש ומתרצת מצד זה שבאש אין ממשא. התוספות מקשים מדוע הגמרא נזקקת לשאלה הזאת, הרי לרבי יוחנן יש ראיה מפסוק. הם מתרצים את הקושיה בשני אופנים: האופן הראשון הוא לומר שהראיה אינה מוכרחת וניתן לדרוש את הפסוק בדרך אחרת, כמו שמסתבר שריש לקיש עשה, ולכן הגמרא שואלת מה הסברה שהניעה את רבי יוחנן לחלוק על ריש לקיש ולפרש את הפסוק אחרת. האופן השני הוא על ידי צמצום המחלוקת בסברות רק למקום בו האדם לא עשה פעולה אקטיבית בלא שמירה, אלא לא מילא את חובתו כשומר, דוגמת מי שהדליק אש במקום מגודר ונפלה הגדר שלא מחמת הדליקה. ההבדל בין התירוצים השונים הוא בשאלה האם הראיה היא מוכרחת ומה היחס בינה לבין הסברה. על פי התירוץ הראשון הראיה אינה מוכרחת ואולי אסמכתא, ועיקר דברי רבי יוחנן מבוססים על סברה. לפי התירוץ השני הסברה נכונה רק בהווא אמינא במקרה מאוד ספציפי ודברי רבי יוחנן מבוססים על דרשת הכתובים.
[11] עיין בגנזי קדם ו, שיעור בהלכות הרי"ף מבית מדרשו של הרמב"ם סוגיא ו שמביא כפרשנות הזאת בשם רב משה ש"צ.
[12] ישנה מחלוקת בין רש"י לשאר הראשונים בהגדרת מקום הגחלת. לפי רש"י מקום הגחלת זה איפה שהכלב מניח את הגחלת. רק כלפי המקום הזה הכלב נחשב מצית, וכל שאר האש מתפשטת מצד כוח ההתפשטות שבה. לעומת זאת מרבנו פרץ נראה שמקום הגחלת הכוונה כל מה ששימת הגחלת בגדיש שורף מצד עצמו בלא היעזרותה של רוח מצויה.
[13] הבעיה שמפריעה לתוספות בחידוש הזה היא שדווקא כלפי בור יש גזירת הכתוב של "איש בור ולא שור בור", ולפי מה שהתוספות אומר אמורה להיות גזירת הכתוב מקבילה באש. התירוץ של התוספות לבעיה הזאת הוא שיש דרשה נוספת ממנה לומדים שפטור מאש, ולראיה הוא מביא שיש שלושה אבות נזקים שנאמרו בשור ואש היא לא אחד מהם. תלמיד רבנו תם אומר שהדרשה המדוברת היא "שלם ישלם המבעיר", ומוכח מכאן שהמבעיר חייב להיות בר תשלומים. זאת בניגוד לבור שם נאמר שלם ישלם בעל הבור לא היינו יודעים שפטור על נזקי בורו כי בבעל הבור נכנס גם בור שלא הוא חפר והוא רק בעלים עליו דוגמת בור שחפרה בהמתו. דברים אלו מסתדרים עם שיטת תלמיד רבנו תם שאומר שכל המחלוקת באש בין ריש לקיש לרבי יוחנן היא האם אש מקבלת דיני אדם על אף שהיא פעולת הבהמה או לא, כך שגם ריש לקיש מקבל את זה שבאש החיוב הוא משום מבעיר. וכך גם עולה מהתוספות בפרק חמישי (מח. ד"ה איש בור ולא שור בור). הרשב"א מבין את התוספות אחרת כך שהדרשה לא באה לומר שאדם פטור על נזקי האש של הכלב שלו, והדרשה רק מגבילה את אבות הנזקים לשלוש. הוא מקשה על הפירוש הזה מכך שצריך מיעוט כדי למעט נזקי בור, ולכן אומר שכחלק מהמיעוט של איש בור ולא שור בור אנחנו לומדים שפטור על נזקי האש של הכלב שלו.
[14] יכול להיות שהסיבה בגינה הראשונים לא מבינים כך ברבי יוחנן היא כיוון שאם כך מדוע הגמרא מעמידה את המשנה על פי רבי יוחנן באנחיה אנוחי, הרי היא הייתה יכולה להעמיד את המשנה באדייה אדויי ולומר שהוא לא מקבל את החידוש של ריש לקיש בזורק שמקום הגחלת נחשב כמוצת על ידי הכלב. הרווח בהעמדה האפשרית הזאת היא שאולי עושים אוקימתא במקרה אבל לא צריך לעשות אוקימתא בדין ולחלק אותו.
[15] הנחלת דוד מקשה על הפירוש הזה כיוון שבעלי חיים לא קונים דברים לאדם, ואם יהיה חפץ הפקר שהכלב יגביה הוא לא יהיה של האדם. הוא מתרץ שהכלב קונה את החררה לעצמו ולא לבעלים כך שהכלב הוא בעל האש.
[16] רבנו חננאל כותב שהחיוב הוא משום משונה ולא משום צרורות. הנחלת דוד אומר שהדבר נובע מטעות סופר. ניתן לפרש בדרך אחרת ולומר שרבנו חננאל סובר שהפטור בצרורות נובע מאיזה סוג של שינוי. וצ"ע
[17] לכאורה כוונת הגמרא לומר שהגמל חיכך את הפשתן הבוער בכותל כמו שכותב רבנו חננאל. פירוש המילה סכסכה כפי שעולה מהגמרא בדף ו. ובדף ס. הוא שהאש לא שרפה את מושא השרפה לגמרי ורק השחירה אותו. וככל הנראה כדי להשחיר ולא לשרוף צריך לחכך את האש באופן מסוים ולכן לא צריכים לומר שי שכאן סתירה או מחלוקת.
[18] רבנו חננאל אומר שלא צריך את העמדה של סיכסכה לפי מסקנת הסוגיה בעוד מהתוספות עולה אחרת.
[19] לפי זה חייבים להעמיד את המשנה לפי הפני יהושע בגמל ופשתן של אותו האדם. במקרה והם של שני אנשים שונים, אם הגמל מסכסך הוא חייב הכל. אם הוא לא מסכסך הוא חייב על המקום אותו הוא שרף (מקום גחלת). לגבי שאר השריפה לפי רבי יוחנן יש כאן חיצים של הגמל ולכן הוא אמור לשלם חצי, והחצי השני יהיה תלוי במחלוקת ראשונים האם פעולת הגמל מבטלת את פשיעתו של בעל הפשתן (ועיין בסוגיה פא: נזק בממונו של אדם על ידי בעל חיים של אחר).
[20] חוץ מרצח גם שחיטה שנעשית באופן הזה כשרה. הנימוקי יוסף (י. ד"ה אשו משום חציו) לוקח את הדברים האלו לקיצוניות, ועולה ממנו שהאדם נחשב כמדליק את האש ועושה את הפעולה בכל רגע ורגע, ולכן הוא שואל כיצד ניתן להדליק נרות שבת.
[21] האבני נזר (או"ח סימן שפט אות ד) מתרץ את דברי הר"ן באופן אחר ואומר שכל מה שהר"ן אומר שהאדם לא חייב מיתה על רצח על ידי האש שלו, אבל הוא עדיין נחשב רוצח וחל עליו דין קים ליה בדרבה מיניה.
[22] לפי רבי יוחנן היה ניתן לתרץ את קושיית הרשב"א ולומר שהאדם אכן חייב על הגדיש והמשנה בכלל לא מדברת עליו אלא על העבד והגדי שנמצאים אחד ליד השני ולכן האש מגיעה אליהם יחדיו. אולי גם ניתן לתאר מצב דומה לפי ריש לקיש שהמצית מדליק יחדיו את גוף העבד והגדי.
[23] לפי ריש לקיש לא ניתן לומר ככה כי הוא מתייחס לפעולה כחוסר שמירה, ובדיוק כמו שבעלי שור שרודף כדי להרוג לא כלולים בדין רודף, כך גם המדליק אמור להיות פטור אלא אם כן הוא הצית בגוף העבד ושרף את הגדיש לפני שהעבד מת אז פעולת ההריגה מתייחסת אליו עד שהעבד ימות. ועיין אחיעזר חלק א סימן יט.
[24] אין בכך כדי לתרץ את הקושיה שכן עדיין לא ברור מדוע יש על המבעיר דין רודף אם הריגתו לא תביא להצלת הנרדף.
[25] תלמיד הרשב"א והרא"ש שהולך באותה הדרך כמו התוספות כדי ליישב את הקושיה ואומר שהכל תלוי במעשה אחד, ולא מוסיף את התוספת של התוספות יכול להגיד שאותה האש התפשטה לגדי ולגדיש ועדיין נחשבת בגדר ההצתה, ואותו אדם אכן יהיה חייב על הנזקים שהאש תגרום ברוח במצויה.
[26] הברכת שמואל (סימן יז, אותיות ו-ז) מוכיח כאן שבאש חייב להיות מעשה הדלקה, כיוון שאם לא כך והפטור לפי ריש לקיש לא נובע מחוסר היות האדם מבעיר אלא מחוסר בעלותו על האש יוצא שגם אם אדם יתחייב מיתה במהלך קניית שור או בור (הוציא או חפר בשבת) הוא יהיה פטור מהנזקים וזה ודאי אינו נכון. אך נראה שיש לסייג מעט את דבריו ולומר שבכל אבות הנזקים וגם באש מוכרח שיהיה יחס בין האדם המתחייב ובין הממון המזיק כדי לחייב. דין קים ליה בדרבה מיניה אינו מבטל את הקניין הנעשה בפעולה, כל מה שהוא עושה זה רק לבטל את ייחוס החיוב הממוני למי שעשה את הפעולה. לכן מי שחפר בור בשבת עדיין יתחייב על נזקיו, כיוון שפעולת החפירה עדיין נעשתה על ידו, לעומת מי שהרג בהדלקתו שהאש עדיין מיוחסת אליו אבל חיוב הממון המובער לא. הרווח בסיוג הזה הוא שיוצא שלפי תוספות לא חייבים שלפי ריש לקיש האדם יהיה המבעיר כדי לחייבו בשמירה על האש.
[27] גם הרמב"ם לא מזכיר בשום מקום שחייב מיתה כאשר הדליק בשדה חברו ואדם נהרג כתוצאה מכך.
[28] רווח נוסף שהרמב"ם משיג בפרשנות הזאת הוא שמובן מדוע רבי שם את הדין הזה באמצע מחלוקת רבי יהודה וחכמים על טמון.
[29] הפני יהושע (כב. בפרש"י בד"ה אשו) אומר שלפי רש"י זאת אפילו עיקר המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש.
[30] הפרשנות הזאת של התוספות מעוררת אפשרות אחרת לפרש את שיטת רבי יוחנן. עד כה הבנו שלפי התוספות רבי יוחנן רק מייחס לפעולה דינים של אדם המזיק פה אנחנו רואים שרבי יוחנן גם דורש ודאות בין מה שהאדם ייעשה לתוצאה שתקרה אחר כך. בעצם כך רבי יוחנן עונה לחיסרון שריש לקיש מוצא בשיטתו. ריש לקיש טען שהאש לא הולכת מכוחו של המדליק אותה, וכלפי זה רבי יוחנן טוען שהמקשר בין האש לבעליה הוא התכנון. ריש לקיש לעומת זאת רואה את האש כתקלה עליה הבעלים צריך לשמור.
[31] לפי זה המחלוקת מציאותית דבר שהוא איננו נוח. אפשרות אחרת בה התוספות מציע להעמיד את המחלוקת היא בשאלה האם אנחנו מסתכלים על הקטן כרוח מצויה או כעל שומר חסר דעת. ריש לקיש מסתכל על הקטן כרוח מצויה הוא מחייב גם במקרה שמוסרים לו שלהבת, ורבי יוחנן מסתכל עליו רק כשומר גרוע ולכן הוא פוטר במקום שמוסרים לו שלהבת. אלא שלפי זה ודאי שהקטן יותר מזיק מרוח מצויה כי אחרת גם רבי יוחנן היה אמור לחייב במקרה כזה כי הוא מחייב במקרה בו אותה האש תזיק עם רוח מצויה.
[32] אין הכוונה לומר שלפי התוספות לשיטת אשו משום חיציו יהיה חייב על האש גם באונס, שהרי במקרה של רוח שאינה מצויה הוא כותב בפירוש שחייב (כב: ד"ה חציו דחרש), אלא שעל פעולותיו של האדם הוא אחראי לגמרי ולא מצמצמים את אחריותו. לכן מצופה מהאדם להיות אחראי גם על הדברים הטמונים, אבל אם לא הוא עשה את המעשה, ורח שאינה מצויה שאינה מתייחסת אחר האדם עשתה אותו, ודאי שיהיה פטור לפי התוספות.
[33] עיין תוספות שאנץ (ד"ה טמון באש שמובא בשטמ"ק) שלא מקבל את פירושו של רש"י כיוון שאונס זה פטור לא רק בטמון אלא בכלל האבות. לכן צריך לומר שכוונתם של רש"י והתוספות הוא שסוג הפטור שנובע מגזירת הכתוב הוא פטור של אונס.
[34] אביי יכול לקבל את קושייתו של רבא ולהודות למסקנת הסוגיה. לחלופין הוא יכול לטעון שהפטור בטמון נובע גם הוא מביטול שם מזיק לגבי הטמון שרק לגביו הניזק פשע.
[35] עיין תוספות ד"ה מאי בינייהו, רשב"א ד"ה ה"ג מאי בינייהו, רא"ש פרק ב סימן ח, נימוקי יוסף ומשני אית ליה נמי משום ממונו, תשובת הר"י מיגאש המובאת בשטמ"ק.
[36] עיין לדוגמא יש"ש פרק כב, סימן ב. וכך גם נמצא בחלק מהמדורות המדעיות.
[37] הרווח בפירוש הזה באביי הוא שלפיו אביי עונה על השאלה באופן ישיר ומסביר כיצד מתקיים דין טמון לפי רבי יוחנן. החיסרון בו הוא זה שרבא מדגיש את האפשרות של האדם לשמור מפני הנזק הזה "כגון שהיה לו לגודרה ולא גדרה". בפרשנות הקודמת ההבדל הזה הוא ראיה כי אביי מנסה לייצר היכי תימצי של אונס שפטור עליה. לעומת זאת אם מסבירים את אביי כמו רבא הוא מחפש דרך לחייב משום ממונו.
[38] סימן שצב סעיפים ג-ד
[39] ועיין בערוה"ש (סימן תיח סעיף כו) הציע להסביר גם את החיוב בגמל מדין רגל.
[40] והם מחייבים גם כאשר האדם לא עשה מעשה. אמנם מהברכת שמואל (סימן יז אות ו) עולה שהתוספות אומר שגם לפי ריש לקיש האדם חייב להיות זה שהבעיר כדי להתחייב.