סוגיה ס: בור האמור בתורה

רקע

התנאים דנו בשאלה מהו בור האמור בתורה. מחלוקת תנאים זאת מעלה את התפיסות השונות לחיוב על בור אותן נבחן לאורך כל הלימוד שלנו בפרק זה.

מקורות

א. בבא קמא מט:-נ. מהמשנה עד "אף הלכה זו"

     בבא קמא כט:-ל. "איתמר" עד המשנה הראשונה

תוספות בבא קמא כט: ד"ה אלא

ב. רש"י בבא קמא מט: ד"ה ברה"ר ופתחו לרה"י, כ"ע לא פליגי, נ. ד"ה בעל התקלה

     תוספות בבא קמא מט: ד"ה ברה"ר ופתחו, בבור ברשותו, כח: ד"ה ה"מ היכא דאפקרהינו "ומה שבקונטרס…"

ג.  בבא קמא כא. "איכא דאמרי… הא חזי להו"

     רש"י בבא קמא כא. ד"ה לימא, ושמואל, בעלמא (שניהם)

     תוספות בבא קמא כא.  ד"ה דרב סבר "ונראה לר"י…"

     [ראב"ד בבא קמא כא. ד"ה לימא בבור]

ד. בבא קמא מח. "אמר רבא… מפקיר להו"

רש"י בבא קמא מח. ד"ה הכא כיון, ונטנפו כליו

     תוספות בבא קמא מח. ד"ה ואע"ג , וטינפו כליו

     [רא"ש בבא קמא פרק ה סימן ז "… ומסר להם דליו פטור"]

     ראב"ד בבא קמא מח. ד"ה מאי רבץ

     [מנחת חינוך מצווה נג אות א "ובגוף סברת הראב"ד… רק תביעת ממון"]

     רמב"ן בבא קמא מלחמות יד: ד"ה ועוד אמר רבא "הא למה זה דומה… מוטל לכסותו"

     תוספות בבא קמא כט. ד"ה פליגי "דאי היה לו פנאי… רמי לסלקו"

ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכות א-ב

הסבר הסוגיה

ת"ר: החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר, (ברה"ר ופתחו לרה"י) – חייב, וזהו בור האמור בתורה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו – זהו בור האמור בתורה

[בבא קמא מט:]

המשנה מחייבת על בור שהאדם חפר בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ובין ברשות של אדם שלישי. רש"י מסביר שהדרך בה אדם יכול להתחייב על בור ברשותו היא במצב בו הוא הפקיר את רשותו ולא את בורו. התוספות מוסיף שהדין זהה בחופר חפירה סמוך לרשות הרבים, ולטענתו אף רש"י מודה במקרה הזה.

הגמרא מביאה ברייתא ובה מחלוקת אמוראים בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא בשאלה מהו בור האמור בתורה. רבי ישמעאל אומר שמדובר על בור ברשות הרבים ורבי עקיבא אומר שבור ברשות היחיד הוא בור האמור בתורה.

בפשטות, מחלוקתם היא בשאלה על איזה בור חייבים. רבי ישמעאל אומר שחייבים על בור ברשות הרבים ופטורים על בור ברשות היחיד, ורבי עקיבא אומר שחייבים על בור ברשות היחיד ופטורים על בור ברשות הרבים.

הגמרא בדף כט: מביאה מחלוקת אמוראים מקבילה בעניין המפקיר נזקיו. כלומר, האם אדם שמפקיר את החפץ שלו ברשות הרבים חייב עליו משום בור? שיטת מי שאומר שהמפקיר נזקיו פטור היא כשיטת רבי עקיבא שאומר שבור שחייבה עליו התורה הוא בור ברשותו, ומי שאומר שהמפקיר נזקיו חייב סובר כרבי ישמעאל^[1] שבור ברשות הרבים הוא הבור האמור בתורה^[2].

הקישור בין שתי המחלוקות מעלה אפשרות שמחלוקת התנאים בשאלה על איזה בור חייבים, היא מחלוקת מהותית בסיבת החיוב של האדם על בורו. לפי רבי עקיבא שאומר שהחיוב הוא על בור ברשותו, ושפטור במקרה שמפקיר נזקים, ניתן לומר שהאדם מתחייב על הבור שלו כי הוא הבעלים שלו. בור ברשותו הוא בור בבעלותו, וכאשר האדם מפקיר את נזקיו הם כבר לא בבעלותו ופטור. לפי רבי ישמעאל שמחייב על בור ברשות הרבים ובמפקיר נזקים, נראה שלא בעלותו של האדם היא המחייבת אותו בתשלומים על נזקי הבור, אלא שהאדם עשה פעולה אסורה. כמו שאסור לאדם ללכת לרשות הרבים ולחפור שם, כך אסור לאדם להפקיר את חפציו.

הבעיה היא שאם מסבירים כך את המחלוקת יוצא שלא ניתן להעמיד את המשנה כשיטת אף תנא. המשנה אומרת שחייבים גם על בור ברשות הרבים וגם על בור ברשותו כאף אחד מהתנאים. לכן רבה ורב יוסף הציעו הסברים אחרים למחלוקת.

רבה מפרש שהמחלוקת היא לגבי בור ברשות היחיד, ועל בור ברשות הרבים לפי כל השיטות חייב. רבי עקיבא מחייב ברשות היחיד כיוון שהמזיק הוא בעל הבור. ורבי ישמעאל פוטר.

רש"י ותוספות נחלקו בסיבת הפטור לפי רבי ישמעאל בבור ברשות היחיד. רש"י טוען שרבי ישמעאל פוטר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, כיוון שהאדם הפקיר את רשותו כך שהוא לא יתחייב על נזקי בורו. כלומר, התורה מחשיבה את מי שמפקיר את רשותו כמי שעושה תנאי שההפקר הוא על דעת זה שאחרים לא יתחייבו^[3].

לפי התוספות, הפטור נובע מכך שכאשר האדם מפקיר את רשותו ולא מפקיר את בורו הוא גם לא מפקיר את חלק הקרקע הסמוך לבור שעמידה בו מחייבת את הנפילה. נפילת השור לבור מוכיחה שהוא עמד ברשותו של המזיק ולכן הוא פטור.

הנפקא מינה בין ההסברים השונים היא בשאלה האם רבי ישמעאל פוטר על בור ברשותו שלא הופקר אלא נעשה סמוך לרשות הרבים. לפי רש"י אין כאן תנאי מיוחד ולכן רבי ישמעאל יחייב. התוספות טוען שמוכח מהגמרא לקמן שרבי ישמעאל פוטר במקרה כזה, וההיגיון הוא שלניזק לא היה להתקרב כל כך לרשותו של המזיק.

רב יוסף אומר שהמחלוקת היא לגבי בור ברשות הרבים, ועל בור ברשות היחיד כולם מסכימים שחייב. רבי ישמעאל מחדש את החיוב על בור ברשות הרבים מהפסוקים ורבי עקיבא לומד את הפסוקים לעניין רמת השמירה הנדרשת כדי לשמור על בור^[4].

הגמרא בדף כא. תולה את המחלוקת בין רב ושמואל בשאלה האם בהמה שאוכלת פירות שהיו במקום שאדם הקצה לרשות הרבים פטור מדין שן ורגל ברשות הרבים, במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא לגבי בור ברשות היחיד. הגמרא דוחה את ההשוואה ואומרת שאין תלות בין המחלוקות.

רש"י והראב"ד מסבירים ששתי המחלוקות הן בשאלת טיב ההפקרה. אם האדם המפקיר את רשותו הפקיר אותה לגמרי אז היא רשות הרבים כך שפטורים בה על אכילת פירות וחייבים על הבור הנמצא בה. ואם האדם משייר לעצמו עוד זכויות במקום המופקר הוא אינו רשות הרבים גמורה ולכן האוכל את הפירות שם יהיה חייב, והבעלים יהיה פטור על הבור.

דחיית הגמרא היא באמירה שגם לפי רב שפטור על הפירות ההפקר הוא הפקר גמור וסיבת הפטור בבור היא כשיטת רבי ישמעאל, כלומר שהתורה עושה בשם האדם תנאי מיוחד. לעומת פירות שם אין לאדם רשות לשים את פירותיו בצורה שתחייב את בני רשות הרבים ולכן הבהמה האוכלת תהיה פטורה. שמואל יאמר שעל אף שחייבים על אכילת הפירות כיוון שהאדם לא הפקירם, זאת בניגוד לבור שם האדם עשה פעולה שהיא אסורה.

יוצא מרש"י שמחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא היא בשאלה האם הפקרת הרשות כשיש בה בור היא פעולה בעייתית. לפי רבי עקיבא הפקרת הרשות היא פעולה בעייתית כיוון שהיא גורמת למזיק ברשות הרבים^[5], רבי ישמעאל חולק ואומר שהאדם שמפקיר את רשותו יכול לעשות זאת ואין בכך גרימת תקלה כיוון שהוא יכול להטיל את האחריות על בני רשות הרבים על ידי התנאי.

התוספות מקשרים בין המחלוקות באופן דומה ואומרים ששתי המחלוקות הן בשאלה מה דין רשות היחיד הסמוכה לרשות הרבים. שיטת רב היא שהאדם שהפקיר רשותו מקרב את הבור לרשות הרבים, דבר שאין לו רשות לעשות, בדומה לקירוב הפירות לרשות הרבים אז האדם לא יכול לחייב בכך את בעל הפירות לשלם את נזקם. שמואל אומר שלאדם מותר לסמוך פירותיו לרשות הרבים כמו שמותר לו לסמוך את בורו שברשותו לרשות הרבים.

רב דוחה את ההשוואה בינו לבין רבי עקיבא בכך שהוא אומר שעל אף שהאדם לא יכול לחייב אחר על ידי קירוב פירותיו לקצה רשותו, האדם יכול להפקיר את בורו כך שהמיקום ממנו יפול השור אליו יהיה עדיין רשותו. שמואל אומר שהוא יכול לסבור גם כרבי עקיבא, כיוון שבשני המקרים האחריות היא על המזיק שלא יזיק. בעל הבור צריך לדאוג שלא יפלו בהמות לבורו, ובעל השור אחראי ששורו לא יאכל פירות של אחר.

לפי התוספות הסיבה בגינה רבי עקיבא מחייב היא שלאדם יש אחריות לשמור על בור בבעלותו כך שלא יפלו אליו, זאת לעומת רש"י שמסביר את החיוב ברבי עקיבא עקב הפעולה האסורה שהאדם עשה. את המחלוקת בין רש"י ותוספות האם החיוב על בור הוא מצד בעלות או מצד מעשה פשיעה נוכל לבדוק בשני מקרים, במצב בו לאדם יש בעלות על הבור אלא שהוא לא יצר אותו במצב בו לאדם אין בעלות על הבור והוא עשה מעשה שגרם לתקלה ברשות הרבים.

המקרה הראשון בו לאדם יש בעלות על הבור אלא שהוא לא חפר אותו נידון בגמרא בדף מח. שם הגמרא מביאה שתי מימרות של רבא בנושא הזה. על פי המימרה הראשונה, בעל החצר חייב על נזקי בור ששור של אחר חופר בחצרו. הנימוק שהגמרא מביאה הוא מצד שהיה לבעל החצר למלא את הבור, וכיוון שהוא לא עשה זאת הוא חייב כמו מי שכרה את הבור. ניתן להבין את נימוק הגמרא בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא שחוסר המילוי היא פעולת פשיעה, או לחלופין, יותר מסתבר לומר שהפקרת הבור בלא כיסויו הוא פשיעה. הדרך השנייה היא לומר שכיוון שיש לאדם בעלות על בור הוא חייב למלא אותו, ולכן כל עוד הבור בבעלותו ואנשים יכולים להגיע אליו האדם חייב.

נפקא מינה בין שתי הדרכים היא מצב בו האדם הפקיר את הרשות שלו כשהיה בה בור ולאחר מכן הפקיר את הבור שלו. לפי הדרך הראשונה מרגע שהאדם הפקיר את רשותו הוא שוב הוא אינו יכול להפקיר את בורו וכך מסבירים רש"י והריב"א^[6]. התוספות חולק ואומר שפטור לאחר שהפקיר את הבור כיוון שהבור לא שייך לאותו אדם ומרגע שהפקיר אותו שוב הוא אינו חייב בנזקיו^[7].

המימרה השניה של רבא עוסקת בשור שנכנס לחצר והטיל בה גללים. טענתו של רבא היא שבעל השור פטור על כלים שיטנפו מהבור הזה, כיוון שבור פטור על כלים. כדי להעמיד את דברי רבא גם לפי רב שאומר שבור חייב להיות דבר מופקר הגמרא אומרת שסתם גללים מופקרים ובעל השור כנראה גם הפקיר את גלליו.

רש"י, מסביר את דברי רבא לשיטתו, ואומר שעל אף שכורה הבור הוא שור, ויש דין לפיו אדם לא חייב על נזקי שורו, כיוון שהגללים היו של בעל השור לפני נחיתתם על הקרקע, הוא חייב עליהם כי הפקיר אותם. ר"י בתוספות לא מקבל את הדברים האלו ודוחק לומר שבעל השור פטור בבור הזה גם על נזקי אדם. החיוב של ר"י לומר כך, היא כי אף אחד לא בעלים של הגללים הללו, ולכן וודאי שיהיה פטור.

אלא שאם המסלול היחיד להתחייב על בור הוא בעלות עליו, מדוע לפי התוספות רבה אומר שרבי עקיבא מחייב בבור ברשות הרבים, הרי הוא לא בבעלותו של אותו האדם? היה ניתן לומר שהתוספות מחייבים במקרה הזה מצד בעלות מיוחדת שהתורה הקנתה לאדם כדי שלא יגרום לתקלות ברשות הרבים^[8]. אלא שלשונו של התוספות, וכך מופיע בצורה יותר חריפה ברא"ש היא שיש שני מחייבים שונים בבור. בבור ברשות היחיד המחייב הוא בעלות, לעומת בור ברשות הרבים אז המחייב הוא פשיעתו של האדם.

נפקא מינה נוספת היא לגבי בור סמוך לרשות הרבים. רש"י יכול לומר שלפי רבי עקיבא אין חיוב על בור שסמוך לרשות הרבים כיוון שהמעשה לא נעשה באיסור, וכך נראה מהרמב"ם שלא מזכיר את הדין של בור הסמוך לרשות הרבים. בעוד לפי התוספות האדם בעלים על הבור ואחראי עליו, ולכן על אף שהמעשה נעשה בהיתר (במידה ונגדיר אותו ככזה) יהיה חייב עליו.

את ראייתו של התוספות מחפירה לאושין ניתן לדחות ולומר שהגמרא שואלת שם לשיטת רב יוסף. בעוד רש"י הסביר שהמחייב בבור הוא מעשה האיסור רק בשיטת רבה, אבל לפי רב יוסף מסתבר לומר שהמחייב הוא בעלות על הבור.

ישנו כיוון שלישי בראשונים בו הולכים הרמב"ן, הראב"ד והרשב"א. הראב"ד מעלה סתירה שיש בין שתי המימרות של רבא בגמרא. לפי המימרה הראשונה נשמע שבעל החצר חייב כי עליו למלא את הבור, ואם כן מדוע לא אומרים במימרה השנייה שבעל החצר חייב על נזקי הגללים כי היה לו לסלק אותם? הוא מתרץ על ידי חלוקה בין המקרים. במימרה הראשונה של רבא בעל השור שילם לבעל החצר על הנזק שהוא עשה, בעוד במימרה השנייה אין חיוב תשלום, ולכן הוא לא שילם לבעל החצר על הגללים^[9].

החילוק בין מקרה בו בעל השור שילם לבין מקרה בו הוא לא שילם צריך בירור, שכן מה בין תשלום הנזק שהשור עשה לבין החיוב על הבור הנמצא בחצר? המנחת חינוך מסביר שסברת הראב"ד מבוססת על שיטתו הכללית שבמקרה בו אדם מזיק, הניזק יכול לכפות עליו המזיק לתקן את הנזק^[10]. לכן במקרה בו שילם הניזק למזיק, מוכח שהמזיק התרצה החפירה או במילוי שלה. כלומר, כל עוד המזיק לא שילם, אחריות מילוי הבור מוטלת עליו, לאחר שהוא שילם האחריות עוברת לבעל החצר.

יוצא מדברי הראב"ד שיש מחייב שלישי לחיוב על נזקי בור. בניגוד לרש"י שעוסק בפשיעה, ותוספות שעוסק בבעלות, הראב"ד מתייחס לאחריות. כשאדם חופר בור ברשות הרבים הוא חייב על נזקיו כי הוא כרה אותו או פתח אותו ולכן מוטל עליו גם למלא אותו. כשאדם מפקיר את רשותו ולא מפקיר את בורו, הבור בבעלותו מה שגורם לכך שהאחריות על הנזק תהיה עליו.

כאמור לעיל, גם הרמב"ן הולך בכיוון הזה. הרמב"ן בפרק שלישי עוסק במקרה בו אדם נתקל בחברו כך שכלי הנתקל נהפכו לבור והוא לא הפקיר אותם^[11]. טענת הרמב"ן שם היא שהשני פטור על נזקי הבור, על אף שהבור בבעלותו, כיוון שלא הוא כרה את הבור. הוא משווה את זה למקרה בו אדם לוקח חפץ מבית חברו ושם אותו באמצע הרחוב, אז פשוט לרמב"ן שבעל החפץ פטור. בכל מקרה בו יש אחראי אחר לנזק, על אף שהוא לא הבעלים הוא יהיה חייב.

פה עולה השאלה, מה היסוד בדברי הרמב"ן. האם הפטור של בעל הבור נובע מכך שיש אחר שהוא אחראי על התקלה, ולכן בעל התקלה יכול לתלות את האשמה במי שהניח אותה או שמא אחריותו של השני על התקלה היא שמפקיעה מהראשון את החיוב על נזק שנגרם מחפץ שבבעלותו, אבל כשאין אחראי אחר, בעל התקלה מקבל עליו את האחריות^[12]?

הנפקא מינה בין הצדדים השונים היא במקרה בו חפץ מוצנע של אדם ילקח על ידי בעל חיים לרשות הרבים. לפי הצד הראשון שאומר שחיובו של האדם תלוי בשאלה האם הוא אחראי על כך שיש תקלה ברשות הרבים בעל החפץ שנהיה תקלה יהיה פטור. אם מקבלים את הצד השני הדין יתהפך כיוון שהאדם חייב על חפצים שבבעלותו כך שהוא יהיה חייב אלא אם כך אחר יהיה אחראי יותר ממנו.

התוספות לא יכול לקבל את דברי הרמב"ן. בדף מח. הוא מסתפק לגבי מקרה דומה למקרה בו לרמב"ן ברור שפטור, ואומר שאולי אם אדם חופר בור בחצר של אחר, בעל החצר יהיה חייב בנזקי הבור כיוון שעליו מוטל למלא אותו. בדף כט. התוספות מכריע את הספק, ואומר כדבר פשוט שאם אדם יכול לסלק חפץ בבעלותו שאחר שם ברשות הרבים הוא יתחייב בנזקיו.

התוספות מביא ראיה לדבריו מגלל שאם אדם זכה בו הוא חייב, למרות שמעשה הזכייה לא נחשב לעשיית בור. ניתן לתרץ את הראיה לפי הכיוון שהעלנו קודם, שכל מה שהאדם נפטר כאשר הוא לא עשה את התקלה, זה רק כיוון שאדם אחר עשה אותה, לכן בגלל, שם אין אדם אחר שעשה את התקלה, הזוכה בגלל יתחייב. הנחלת דוד (על התוספות הנ"ל) מתרץ בדרך אחרת ואומר שכיוון שהאדם זכה בגלל כאשר הוא כבר היה תקלה הוא חייב.

נראה לומר שמחלוקת הראשונים היא מחלוקת בפסיקה בסוגיה. רש"י מאמץ את דברי רבה שאומר שאין מחלוקת ברשות הרבים, ולכן הוא סבור שהמחייב של בור הוא פשיעה. ובכיוון כזה הולך הרמב"ן, שאחרי שהמשנה אומרת שחייבים על שני הבורות, המחייב הוא אחר. התוספות פוסק את רבי עקיבא לפי רבה, כלומר רבה אומר שרבי עקיבא מודה לרבי ישמעאל בבור ברשות הרבים שם החיוב הוא מצד פשיעה, אבל לא משנה את עמדתו לגבי בור ברשות היחיד.

סיכום

רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בשאלה האם החיוב הוא על בור ברשות הרבים או על בור ברשות היחיד. הגמרא בדף כט: מקשרת את המחלוקת ביניהם לדיון לגבי מפקיר נזקים כך שנראה שהדיון הוא סביב המחייב של בור, האם הוא פשיעה או בעלות. הגמרא צריכה להסביר את מחלוקתם אחרת כיוון שהמשנה אומרת שחייבים בשני המקרים.

רבה מאמץ את העיקרון של רבי ישמעאל ולכן הוא אומר שכולם מודים ברשות הרבים והמחלוקת היא לגבי רשות היחיד. רב יוסף מאמץ את עקרונו של רבי עקיבא וסובר שהמחייב בבור הוא בעלות.

למסקנה יש מחלוקת מה המחייב. רש"י והרמב"ן נוקטים שהמחייב בשני המקרים זהה, רש"י נשמע שהמחייב הוא פשיעה, ומהרמב"ן נראה שהמחייב הוא אחריות. מתוספות עולה שיש שתי מערכות שונות. ישנה מערכת של פשיעה שעובדת רק ברשות הרבים, במקביל אליה יש מערכת של בעלות, ובכל מקרה בו האדם בעלים של התקלה הוא יתחייב.

רש"י ותוספות חלוקים בשאלה האם יש חיוב על אדם שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, לפי רש"י חייב כיוון שהאדם פשע, בעוד התוספות אומרים שפטור כיוון שהבור לא בבעלותו של המפקיר.

---

[1] הגמרא שם בפירוש אומרת שרבי ישמעאל אומר שבור הוא דבר שאינו בבעלותו של האדם אלא שהכתוב עשה אותו כאילו הוא כן. בפשט הסוגיה שם כוונת המימרה היא לומר שהחיוב בבור הוא מצד מעשה שבעל הבור עושה, אלא שניתן לפרש את המימרה באופן שני ולומר שהתורה מתייחסת לבור ברשות הרבים כדבר שבבעלותו של האדם.

[2] הגמרא לא עושה קישור מוכרח בין שיטות האמוראים לדברי רבי עקיבא, אבל מהוכחת הגמרא "לאו משום דהויא ליה בור ברשותו, מכלל דחיובא דבור ברשות הרבים הוא, אלמא מפקיר נזקיו – חייב" מוכח שהגמרא תולה את שאלת המפקיר נזקים בשאלה על איזה בור חייבים.

[3] הפני יהושע (נ. בפרש"י בד"ה בעל התקלה) מקשה מדוע רש"י כותב בשיטת רבי ישמעאל שהוא מחייב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, הרי במקרה כזה גם אמור להיות אותו הטעם. וצ"ע.

[4] העולה משיטה זאת היא שרבי עקיבא פוטר על בור ברשות הרבים. וקצת קשה כיצד רבי עקיבא אומר שאם אדם ייעשה תקלה ברשות הרבים הוא יהיה פטור עליה. אפשר לתרץ כמו שנראה בהמשך הסוגיה שלרבי עקיבא יש דין פורמלי, לפיו כדי שאדם יתחייב על בור הוא צריך שיהיה לו בעלות עליו. אלא שניתן לראות מהברייתא המובאת בסוף הסוגיה המדברת על כך שאדם שמסר את הבור לרבים פטור, שחפירת בורות היא פעולה הנצרכת לרבים, ולכן ניתן לומר שלא יהיה חיוב בבור כזה כי יש צורך בפתיחת בור כזה ולא עליו התורה דיברה (כמובן שבשביל אנשים פושעים שמזיקים את רשות הרבים ושמים שם תקלות תהיה מערכת אכיפה נפרדת שתטיל עליהם קנסות).

[5] רש"י אומר זאת בפירוש בדף מח. ד"ה הכא כיון.

[6] רש"י אומר בפירוש שגם אם האדם מפקיר את רשותו ואת בורו הוא חייב. לעומת זאת מריב"א (כט. ד"ה במפקיר נזקיו) עולה שרק במקרה בו האדם הפקיר קודם את רשותו ורק לאחר מכן את בורו הוא חייב, אבל אם הפקיר את שניהם ביחד הוא יהיה פטור. וכך כותב בפירוש בסמ"ע (תי, ה).

[7] התוספות והרא"ש מביאים ראיה לשיטתם מחיפוש הגמרא להיכי תימצי של בור לשני שותפים, אלא שהסוגיה שם היא בפירוש לשיטת רבי ישמעאל ולא לשיטת רבי עקיבא.

[8] הגמרא בדף כט. מביאה את המימרה בשם רבי ישמעאל, כך שלפי זה רבה אומר שרבי עקיבא מודה לרבי ישמעאל, בעוד בפסחים ו: המימרה לא מובאת בשם רבי ישמעאל כך שניתן לומר שהוא מסכים לדין של רבי ישמעאל רק לא מטעמו (לפי העמדה זאת רבי ישמעאל מחייב על בור ברשות הרבים עקב כך שבעל הבור גורם לדבר אסור, בעוד לפי רבי עקיבא בעל הבור הוא בעלים שלו גם כשהוא ברשות הרבים).

[9] הקובץ ביאורים (אות לד) לא מקבל את קושייתו של הראב"ד ואומר שבמימרה הראשונה של רבא החצר היא מזיקה ולכן החיוב מוטל על בעל החצר, בעוד במימרה השנייה של רבה הגללים הזיקו, כלומר שום דבר שיש לבעל החצר אליו זיקה ממונית. כך שקושייתו של הראב"ד אינה מוכרחת.

[10] הוא מסתמך בכך על דברי הש"ך (חו"מ צה, יח).

[11] ועיין לקמן בסוגיה עז: שני קדרים.

[12] עיין דברי משפט (סימן תטז סעיף א ד"ה כותל ואילן) שכתב כסברה הראשונה, וחידש משם שכדי שיהיה חיוב על בור צריך להיות מעשה כרייה. רבי שמואל רוזובסקי חולק עליו בחידושיו על המסכת (סימן ו בעיקר אות ד) וכותב שמהרמב"ן אצלנו עולה הפוך כי הוא תולה את הפטור של השני בחיובו העקרוני של הראשון. החידוש בסוגיה לפיו, הוא שעל אף שהראשון פטור מצד אונס, החיוב אינו חוזר לשני. וכעין זה כתב גם באבן האזל (יג, י).